דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת· רבי ירמיה לעוו
פרק ט · הלכה ח
הנוטל צפרניו וכו' עיין או זקנו ה"ז תולדות גוזז וחייב והוא שיטול בכלי אבל אם נטלן בידו בין לו בין לאחר פטור וכן החותך יבלת מגופו בין ביד בין בכלי פטור בין לו בין לאחר ומותר לחתוך יבלת במקדש ביד אבל לא בכלי ואם היתה יבשה חותכה אף בכלי ועובד עבודה. ובהמגיד משנה הכלי שכתב רבינו הוא מתמיה אצלי כי לפי הסוגיא שבסוף עירובין דף ק"ג נראה בביאור שיבלת הלחה החותכה בכלי הרי הוא כחותך צפרניו בכלי שהוא חייב וזה י"ל כמוכרח שם ודברי רבינו צל"ע עכ"ל. ולכאורה מוכרח כמ"ש בהמ"מ דבכלי דאורייתא דאמרינן שם מאן דלא אמר האי דפסחים דאי' חתיכת יבלת אינו דוחה את השבת דלא מיירי בכלי דדומיא דהרכיבו והבאתו מחוץ לתחום קתני דרבנן ואידך הרכיבו דלא כר' נתן וכו' הבאתו מחוץ לתחום כר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא וכו' א"כ נראה דבכלי הוא מדאורייתא גם שם כהן שעלתה יבלת חבירו חותכה וכו' אלא לאו ר' אליעזר דאמר בעלמא חייב חטאת וכו' ואי אפשר לפרש מחלוקת ר"א ורבנן אלא במאי שמצינו בנוטל זו בזו או בשניו שר"א מחייב חטאת וחכמים אוסרים משום שבות כדאיתא במסכת שבת צ"ד וכמ"ש ברש"י שם וגם בסוף הסוגיא ואי רבנן נשקליה ביד ותפשוט דר"א דאמר ר"א מחלוקת ביד אבל בכלי ד"ה חייב וכו' עיי"ש. ובפי' הרמב"ם למהו' דוד ערמא"ה ז"ל כתב על המ"מ שאינו יודע למה תמה דהסוגיא מוכח דבלחה ובכלי פטור אבל אסור ואם רש"י לא פירש כן מי הכריחו לכך עיי"ש ודברים מתמיהין לענ"ד דנראה מפורש כמ"ש בהמ"מ וכמ"ש:
וראיתי בספר יד דוד במסכת עירובין שכתב לפרש דעת רבינו עם הירושלמי שם דאי' תמן חתיכת יבלתו אין דוחין והכא את אמר הכין ור' סימון בשם ר' יהושע בן לוי בשם ר' פדת מפני קלקול הפייסות אמר רבי והן שהפיסו אמר ר' שמעון בן לקיש וכו' בין בנפרכת בין בשאינה נפרכת ר' שמעון בן יקים אמר כאן בלחה כאן ביבישה ר' יוסי בר חנינא ב"ח אמר כאן ביד כאן בכלי אתיא דר"ש בן יקים כבר קפרא ודריב"ח כר' יוחנן דתני כל המקלקלין פטורין חוץ ממבעיר ועושה חבורה בר קפרא אמר אפי' אינו צריך לדם אינו צריך לאפר אמר ר' יוחנן והוא שיהיה צריך לדם או לאפר רב אחא ר' חנינא בשם ר' יוחנן כאן וכאן בלחה אנן קיימין והוא שיהא צריך לדם עכ"ל וכיו"ב בירושלמי פסחים פ' אלו הדברים מ"א עיי"ש וא"כ בשאין צריך לדם לא הוי מדאורייתא ועל קושית הקרבן עדה מבבלי כתב דסוגיא דבבלי בא"צ לדם עיי"ש:
אמנם יש להבין למה הוי מקלקל בחותך יבלת מקרבן דהוי מתקן ממש ולא יהיה פחות משובר כלים למרמי אימתו על אנשי ביתו ולשכך כעסו לדעת רבינו לעיל בפ"ח ה"ח עיי"ש. והנה בירושלמי י"ל דמשום צריך לגופה שיהיה צריך להדם וקאי לר' שמעון ומ"ש דתני כל המקלקלין וכו' לראיה דאף בחבורה דאפי' מקלקלין חייבין מ"מ צריך לגופה צריך שיהיה אבל לרבינו דפוסק כר' יהודה דמלאכה שא"צ לגופה חייב וצריך לדם שלא יהיה מקלקל כמ"ש בפ"ח ה"ז וא"כ בכה"ג דהוי לתקנו ממומו לא הוי בגדר מקלקל:
ובמרכבת המשנה כתב להוכיח דיבלת דמפרש רבינו בפי' במשנה באדם וכנראה מירושלמי הנ"ל משום קלקול פייסות דהוי בכהן ולא בקרבן שנפסול ובאדם לא ימצא רק ביבלת דהוי דלדול בלבד ואינו חייב ובמסכת פסחים בבהמה וכדאיתא בירושלמי אף בבהמה דהוי כע"י חבירו עם כל זה הוי תיקון גמור בבהמה עיי"ש שמבאר דבריו ועי' בספר מחנה לוי במקנה קדושין עיי"ש ועם כל זה יקשה למה לא נאמר לדעת רבינו דהוי מדאורייתא מטעם חובל דהוי משום מפרק לדעתו וכמ"ש בכה"ג לא הוי מקלקל ושאצל"ג חייב לדעתו ואפי' ביד למה יהיה פטור דבחבלה לא מצינו לחלק בין ביד ובכלי רק בגוזז שייך לומר כן ועל הבבלי לא יקשה די"ל דאתיא לר' שמעון ובא"צ לדמו:
ואולי י"ל כיון דלמ"ש המרכבת המשנה לא הוי מטעם גוזז בזה מדאורייתא ועי' בס' מחנה לוי שם ומטעם חבורה דלרבינו משום מפרק הוי אינו מכוין אף דהוי פסיק רישא בא"צ לדם הוי לא ניחא ליה ולומר אף בשאצל"ג לרבינו חייב זה במתכוין אבל בשאינו מתכוין ואצל"ג גם לרבינו פטור וצ"ע ועיין במרכבת המשנה דלא שייך גוזז בבשר אדם והביא ראיה ממילה דלא אמרינן מטעם גוזז רק מטעם חבורה עיי"ש. ועיין בשיטה מקובצת במס' כתובות דף ה' שכתב במילה משום גוזז עיי"ש ועי' מ"ש לעיל בפ"א ה"ו אות ט' אם דעת רבינו כהערוך בפ"ר דלא ניח"ל עיי"ש:
והנה בדעת רבינו בפי' המשנה לפרש המשנה דמס' עירובין ביבלת בכהן נראה לומר דבזה יש להבין הסוגיא דגמ' במסכת עירובין ובמס' פסחים ס"ח ע"ב עיי"ש. דהנה במסכת פסחים במשנה ס"ו מחלוקת ר' אליעזר ור' עקיבא באפשר לעשותו מאתמול אם דחי דר"ע ס"ל דלא דחי ויש לברר אם הוי השתא בפעם הזאת אי אפשר לעשותו מאתמול אבל בזולת זאת הענין מצד עצמו ימצא באפשר לעשותו מאתמול מה דינו לר"ע והספק הזה יש לעיין בדאורייתא ולענין דרבנן שנית אם הוי באדם הזה אי אפשר לעשותו מאתמול או כיו"ב בקרבן הזה אבל אפשר באחר או באחרת מה דינו ובהבדל בין קרבן פסח ותמיד לענין זה ונאמר לענ"ד ונתרץ כמה קושיות בהסוגיא הנ"ל:
ועיין בצל"ח במס' פסחים ס"ה ע"ב במשנה בד"ה חתיכת יבלתו שכתב דיש לספק לר' עקיבא דאמר כל שאפשר לעשותו מאתמול מע"ש אינו דוחה וכו' באם נולד היבלת בשבת אם מותר לחותכה שהרי לא היה אפשר לעשותה מע"ש וכתב לאסור דאל"כ נתרץ בגמרא שם הסתירות דחתיכת יבלתו כאן ובמס' עירובין ונוקי במשנה דמס' עירובין בנולד לו היום אלא ודאי דלא שנא. והטעם שעכ"פ אינו דומיא דמועדו דשחיטה רחמנא קבעה אותה היום ועוד דאפשר בטלה אחר עיי"ש:
ובאמת דבריו המה דברי הירושלמי במסכת פסחים כ"א ע"ב הגע עצמך שנולדה לו יבלת הרי אינו ראוי לחותכה בשבת מין יבלת ראוי לחתוך מאתמול הגע עצמך שחל יום השביעי שלו להיות בשבת הרי אינו ראוי להיות בשבת מין הזייה ראויה להיות מאתמול עכ"ל ועי' בקרבן העדה שם בד"ה מין:
ועי' בב"י או"ח בסי' י"א שכתב לריש לקיש דאמר דהאי דאמרינן דעשה דוחה לל"ת דוקא באי אפשר לקיים שניהם בלבד ה"ה אם אפשר בשום פעם אף דהשתא אי אפשר לא דחי עיי"ש ופי' במקום אחר בזה ולכאורה ראיה לדבריו מהירושלמי הנ"ל דאם לענין דרבנן נאמר כיון דיש בשום פעם אפשר העמידו דבריהן נגד דאורייתא מכ"ש שנאמר כן בדאורייתא ועי' ברשב"א במס' שבת דף כ"ד שנראה שלא כדברי הב"י עיי"ש:
אמנם אם גם סוגיא הבבלי כן יש לעיין דהנה במסכת עירובין ק"ג ע"ב דאי' שם רבא אמר ר' אליעזר היא דאמר מכשירי מצוה דוחין את השבת ומודה ר"א כמה דאפשר לשנוי משנינן מה היא דתניא כהן שעלתה בו יבלת חבירו חותכה לו בשיניו בשיניו אין בכלי לא חבירו אין איהו לא מני אילימא רבנן ובמקדש כיון דאמרי בעלמא משום שבות הכא מה לי הוא מה לי חבירו אלא לאו ר"א דאמר בעלמא חייב חטאת והכא אע"ג דמכשירי מצוה דוחין את השבת כמה דאפשר לשנוי משנינן לא לעולם רבנן ואי עלתה בכריסו ה"נ הב"ע כגון שעלתה נשיכה בגבו ובאצילי ידיו דאיהו לא מצי שקיל לה ואי רבנן נשקליה ניהליה בידו ותפשוט דר"א דאמר מחלוקת ביד אבל בכלי ד"ה חייב ולטעמך לר"א נמי לשקליה ניהליה ביד האי מאי אי אמרת בשלמא ר"א היינו דגזר יד אטו כלי אלא אי אמרת רבנן היא ונשקליה ניהליה ביד ותו לא מידי עכ"ל הגמרא שם. וברש"י אילימא רבנן דאמרי מכשירי מצוה לא דחי אב מלאכה ואשמעינן דשבות דחי כגון בשיניו וחבירו וכגון שעלתה לו בשבת דלא אפשר ליה למישקל מאתמול עכ"ל ועי' במהרש"א וא"כ נראה לפ"ז שלא כדעת הירושלמי אבל למסקנא דמוקי כר"א יש לומר דגם הבבלי כירושלמי אלא דאינו מוכרח:
ועי' בקרבן העדה שהוכיח דגם הבבלי ס"ל כן מסוגיא דמס' סוכה ל"ג ע"ב גבי אין ממעטין ביו"ט דמקשינן דאשחור אימת אילימא דאשחר מאתמול דחוי דמעיקרא וכו' אלא לאו דאשחור ביו"ט וכו' נראה ונדחה וכו' והקשה דאם ביו"ט הוי אי אפשר מאתמול וידחי ועל כרחך כדעת הירושלמי כיון דהמין אפשר מאתמול עיי"ש:
אמנם באמת ראיה זאת בלתי מובנת מנ"ל דאיירי שם בלית ליה אחרות דאי' שם ת"ר אין ממעטין ביו"ט משום ר' אליעזר ב"ר שמעון אמרו ממעטין והא קמתקן מנא ביו"ט א"ר אשי כגון שלקטן לאכילה וראב"ש סבר וכו' דבר שאין מתכוין מותר והא וכו' פסיק רישא הב"ע דאית ליה הושענה אחריתי עיי"ש. וא"כ יקשה ג"כ על ברייתא זאת ואי דאשחור ביו"ט כמו על המשנה ועל כרחך ביו"ט והתם מיירי על כרחך באית ליה אחריתי אבל במשנה נוכל לאוקמי ג"כ באית ליה אחריתי ואפ"ה לא פליג ראב"ש משום דלא מיירי במכוין לאכילה:
והנה נראה דס"ל דכמו ביו"ט דאמרינן הותרה במלאכה ואפי' באפשר באחרת כמו כן לרבנן באי אפשר מאתמול במכשירי מצוה נאמר הותרה ובאמת יש לספק בזה אפי' לר' אליעזר מגמרא וסברה:
והנה בסוגיא יש לחשוב בזה דהיכא מיירי אם בליכא אחר או גם באיכא אחר והסוגיא דפסחים דמיירי ע"כ לכו"ע בבהמה שנמצא בה יבלת ולענין פסח דשייך איסור הבאה לידי פסול דלדעת התוספות במסכת זבחים הוי איסור מדאורייתא ועיין בתוספות זבחים צ"ז ע"א בד"ה וממתין עיי"ש והוי כאי אפשר באחרת אבל במס' עירובין לענין תמיד דיוכל להקריבה למחר ולרבינו בפי' משניות דמיירי בעירובין בכהן ועי' בתוספתא ובסוגיא בכהן שעלתה יבלת חבירו וכו' ומוקמי כרבנן בס"ד ויש לספק אם מיירי המשנה והברייתא בליכא אחר או גם באיכא אחר ואף דהוי בקרבן תמיד לא שכיח כלל שלא יהיה אחרת ומכ"ש שלא יהיה כהן אחר עם כל זה נאמר דאשמעינן על הלא שכיח ג"כ כדמצינו בגמרא כיו"ב אלא דצ"ע אם שייך שבות בלא שכיח דלא גזרו:
ולכאורה מוכח במסקנא דסוגיא דמיירי באיכא כהן אחר ואפ"ה מותר אפי' לרבנן בס"ד באי אפשר מאתמול דהנה אמרינן שעלתה לו נשיכה מגבו ובתוספות שם כתבו דלכן מוקמי בכה"ג לאשמעינן דלא אמרינן אין אומרים חטא בשביל שיזכה חבירך ועי' במהרש"א ובתוספות שבת דף ד' ע"א בד"ה וכו' עיי"ש ועל כרחך מיירי דאיכא כהן אחר דאם לא כן לא שייך אין אומרים חטא וכו' שיזכה חבירך משום כיון דליכא כהן אחר הרי גם על הישראל מוטל חובת קרבן התמיד דהוי על כל ישראל כמו על הכהן המקריבו ואם בפסח על בעל הקרבן ועל כרחך באיכא כהן אחר ומסתימות הלשון משמע בכל הקרבנות ואפי' בתמיד מיירי. ובירושלמי שכתבו משום הפייסות ובספר מרכבת המשנה מפרש משום הפסד פייס התירו שבות עיי"ש ולכן נראה דעת רבינו שמפרש ביבלת בכהן וכמו שנאמר דהנה יש להבין דהאיך נאמר לרבנן דס"ל באפשר מאתמול אסור ולירושלמי באם ימצא אפשר במין ובאפשר היום באחר יתירו ונראה לענ"ד לחלק מסברה בין אפשר מאתמול לאפשר באחר מהיום:
ובראשונה נבין בהאי דקיי"ל אין שבות במקדש ואפילו רבנן ור' עקיבא ס"ל כן רק באפשר מאתמול ס"ל דהוי אפילו במקדש ועי' בלח"מ בפ"א מהל' קרבן פסח עיי"ש ומאי טעמא דאמרינן אין שבות במקדש אם הוי משום חומר המקדש וקודש לא רצו להחמיר שלא יבואו לידי ביטול וא"כ לפ"ז למה נחלק בין שבות במקדש במדינה ואם משום דכהנים זריזין מאי מדמינן ס"ת למקדש וסוגיא הגמ' שאני בני חבורה וכו':
ונראה דעיקר הטעם משום דכהנים זריזין לא גזרו ועי' ברש"י ביצה י"ח בסוגיא דטבילת כלים שני פירושים בענין כהנים זריזין ואם מטעם לא שכיח עיי"ש ולכן מחלקין בין מקדש ומדינה ומקשינן מס"ת דמוכח משום חומר הקדושה ולא משום זריזות הפקיעו השבות ומתרצין ומקשינן ממשלשלין את הפסח ומתרצין בני חבורה זריזין וכו' והוי כמו במקדש דמהאי טעמא אין שבות אבל בחתיכת יבלת שאינה בחבורה אסור ועי' בטו"ז בסי' ק"י ביו"ד ס"ק ה' ובנקודת הכסף שם עיי"ש (ולאביי דלא ס"ל בני חבורה זריזין י"ל משום חומר המקדש) ולפ"ז נאמר דבמקדש בטל הטעם לגזור:
והנה יש לספק ג"כ לר' אליעזר דס"ל אפי' באפשר מאתמול דחי אם רשאי לכתחילה לסמוך על למחר או כיון דאפשר השתא לעשותו כדי שלא יבוא לידי דחית השבת למחר מחויב לעשותו השתא מע"ש ונראה כיון דאמרינן בסוגיא דגם ר"א סבר באפשר לשנוי משנינן כמו כן צריך לכתחילה לעשותו מע"ש. ואף למ"ש דלא שכיח כלל השבות במקדש משום דכהנים זריזין דצריכין להבין למה נחמיר לר"א לעשותו מע"ש ולשנותו בשבת ולר"ע אסור מ"ט כיון דבטל טעם הגזירה ומשום לא פלוג כמצינו בכמה דוכתי כבר כתבתי במקום אחר דעת המל"מ ופרי מגדים דהיכא דעקרו הדאורייתא לא עשו לא פלוג רק מצינו העמידו דבריהם היכא דשייך טעם הגזירה אף נגד הדאורייתא אבל בכה"ג דבטל הטעם לא שייך לא פלוג לבטל הדאורייתא באפשר מאתמול:
וי"ל דהנה לעשותו מע"ש לכתחילה בזה שייך לא פלוג דלא ידחו הדאורייתא ובזה אף ר' אליעזר מודה וא"כ אם פשע ולא עשהו מע"ש ועבר על שבות דרבנן וגזירה שגזרו משום לא פלוג י"ל דיצא מכלל הזריזין ג"כ שהרי נחשד לעבור על איסורי דרבנן ואף דאינו אלא לאיסורי דרבנן בלבד מ"מ בכלל זריז לא הוי עוד שלא לגזור בו שלא יבוא לידי הדאורייתא. וא"כ לרבנן כיון דיצא מכלל זריזין והחשש השבות מטעם גזירה במקומו עומד לגזור ולהעמיד דבריהן נגד הדאורייתא. וכל זה בפשע ולא עשה מאתמול אבל בנולד בשבת דלא פשע וי"ל דנשאר בכלל זריזין ובטל טעם הגזירה רק משום לא פלוג וכה"ג דאינו מצוה בכהן וכמו שכתבו בירושלמי משום פייס לא שייך לא פלוג ובטלו השבות דאפשר באחר ואתי שפיר:
וא"כ מובן דעת רבינו שמפרש ביבלת בכהן דאז שייך מצוה עכ"פ דלא שייך לא פלוג אבל בבהמה בתמיד דלא שייך הבאה לידי פסול יקשה הנ"ל ואתי שפיר ועי' בהל' קרבן פסח פ"ו ובראב"ד שם בטעם דהעמידו עיי"ש וא"כ ראיית הקרבן העדה צ"ע לפ"ז דשם דלא הוי מצוה יותר זה מזה שאני:
והנה למסקנא דאמרינן לאוקמי האי כהן שעלתה וכו' כר' אליעזר ועיין בתוס' שבת דף ד' בד"ה וכי שהקשו דהוי חטא בשביל שיזכה חבירך ותירצו כיון דלא פשע אמרינן כן עיי"ש וא"כ על כרחך מיירי בעלתה בשבת ומדנאמר שיהיה בכלל חטא וכו' על כרחך דמיירי באיכא כהן אחר ולר' אליעזר דמחלק בין שיניו וביד אטו כלי בחבירו ע"כ בשבת דבעלתה בע"ש דפשע, וחבירו אסור משום דאמרינן אין אומרים חטא בשביל שיזכה וכו' ובעצמו יד וכלי שוין וע"כ מיירי לר"א בעלתה בשבת ואפ"ה לרבנן אסור ונשמע לכאורה למסקנא לרבנן אפי' אפשר מאתמול אסור ומוכח לכאורה הסוגיא כהירושלמי רק דהמסקנא אינה מוכרחת ועי' בפ"י מהל' שבת נראה להיפוך לרבנן לרבינו שם וביו"ט כתב דרבינו מיירי בקשר שאינו של קיימא דהוי דרבנן עיי"ש:
ונאמר כמו כן ליישב במאי דיקשה לדעת רבינו שמפרש בכהן שעלה בו יבלת דיקשה קושית התוס' במס' עירובין בד"ה מה לי הוא ומה לי חבירו דלר' אליעזר ג"כ יקשה דאיתא חותכה בשיניו ובמשנה ביד שרי עי' שתירצו דגבי בהמה דאיכא מיאוס לחתוך בשיניו לא הצריכו לחתוך בשיניו אלא ביד עיי"ש ולרבינו שמפרש ביבלת דאדם וא"כ יקשה דאפי' ביד יהיה שרי כמו במשנה:
ונאמר ע"ז וגם ניישב דעם כל זה שכתבתי עכ"פ בס"ד דגמ' לחלק ולומר דגם לרבנן באי אפשר באתמול בנולד בשבת מותר וא"כ יקשה קושית הצל"ח לישני סתירות המשניות כנ"ל ומכ"ש למסקנא דקושרין נימא דיקשה דלמ"ש סוגיא דכאן וסוגיא דקושרין נימא יהיה סוגיות הפוכות ורבינו פוסק כסוגיא דשם:
ונאמר דהנה יקשה על קושית הצל"ח דהאיך נוקי המשנה דעירובין בנולד בשבת דא"כ גם בכלי יהיה מותר דמסתבר כמו לר' אליעזר אפי' באפשר מאתמול לרבנן באי אפשר מאתמול דידחה אפי' דאורייתא והנה י"ל משום דאפשר לשנוי אבל י"ל בלא"ה דאף דלענין דאורייתא מסתבר כמ"ש כיון דאפשר בשום פעם לא ידחה, לענין דרבנן נהפוך הדבר מסתבר בכה"ג לדחות דהנה בדאורייתא מסתבר לומר דהאיך נדחה לל"ת דאורייתא דילמא לא התירה התורה לדחות לל"ת וכתבה העשה רק באופן דלא צריכין לדחות הל"ת כיון דאפשר זה בלא זה וכמ"ש במקום אחר ביותר בטעמא בזה ומספק לא נדחה הל"ת החמור מעשה כדאיתא בפ"ק דיבמות עיי"ש אבל בדרבנן נהפוך הוא דלכאורה נראה דר"א דס"ל אפי' באפשר לעשותו מאתמול על כרחך לאו משום דס"ל דאין ביד החכמים לדחות מ"ע דאורייתא דהרי בכלאים בציצית אף דהתורה כתבה לדחות העשה לל"ת והחכמים ביטלוה ואסרוהו אלא דס"ל דאם לא נדע בבירור דרבנן רצו לעקור הדאורייתא כמו בכלאים בציצית לא אמרינן מספק ומסתמא דרצונם לעקור הדאורייתא אלא בכלאים דגילו דעתם אבל זולת זה י"ל במצוה לא העמידו דבריהם ור' עקיבא ס"ל מסברה באפשר לעשותו מאתמול ופשע באיסורא דרבנן העמידו דבריהן משום דהיה אפשר לו לקיים שניהם אבל בכה"ג דאי אפשר עתה אף דאפשר בשום פעם בדאורייתא י"ל מספק לא נדחה לל"ת דשמא לא אמרה התורה העשה בכה"ג אבל בדרבנן נאמר להיפוך מספק לא נבטל מ"ע דאורייתא דהוי ודאי דלימא לא עשאו הרבנן על כה"ג נגד המצוה. וא"כ יקשה דנוקמי בנולד בשבת דהוי אי אפשר וביד דהוי דרבנן מותר ובכלי אף בכה"ג אסור דהוי דאורייתא משום דאפשר בשום פעם וכמ"ש:
ונאמר לתרץ ונפרש סוגית הגמ' דפסחים ס"ט ע"א ד"א שמא ימצא זבח פסול ונמצא מחלל את השבת למפרע אי הכי נשחט נמי לא נשחט שמא ימצא זבח פסול ונמצא מחלל את השבת למפרע אלא הא אמר ליה ברישא ופרכיה והדר וכו' דיקשה דהאיך עלה דעת ר"ע וגם ביותר לתמוה בירושלמי נקטי האי דשמא ימצא זבח פסול למפרע ולא פירכהו כבבלי וא"ה נשחט וכו' עיי"ש:
ונראה דר' עקיבא ס"ל דיש לחלק בין שחיטה דהתורה ציותה בפירוש לשחוט על הספק ואם גם נמצא פסול לא עביד מידי דהוי אנוס במצוה כיון שהתורה צוה לו לעשותו על הספק אבל בחתיכת יבלתו וכיו"ב דלא חייבתו התורה לעשותו שהרי אפשר מאתמול בכה"ג י"ל בנמצא פסול דחילל שבת למפרע בחינם ור"א ס"ל דכמו שהתירה התורה על הספק בשחיטה נוכל להוסיף על הספק בזולת זה ומכ"ש בדרבנן ועיין בירושלמי פסחים שם דאיתא דבר אחר שאם ימצא הזבח פסול ונמצא דוחה את השבת בלי שחיטה וכו' ולשון בלי שחיטה צריך פי' וכמ"ש הכונה בלתי השחיטה ג"כ מוסיף בחילל השבת אשר אינו מוכרח לעשותו על הספק וכמ"ש וא"כ לפ"ז י"ל דרק היכא דודאי יעשה המצוה אז מסתברא דנאמר כמ"ש בירושלמי הנ"ל באפשר בשום פעם לא ידחה דשמא לא כתבה התורה לדחות הל"ת דהוי ודאי וכמו כן מכ"ש בדרבנן אבל היכא דגם המ"ע ספק אם יקיימה דשמא ימצא זבח פסול וכה"ג י"ל להיפוך גם כן כיון דאיסור דרבנן הוי בודאי והמ"ע ספק אם יקיימה אותה אף דהתורה צוה על הספק בשחיטה ובנמצא פסול ולא קיים המצוה לא עביד איסורא אבל האיסור דרבנן בכה"ג עבר בודאי למפרע וי"ל דבמקומו עומד האיסורא דרבנן דהוי ודאי דרבנן נגד ספק בקיום מצוה דאורייתא וא"כ ליכא למימר לר"ע בנולדה בשבת ודרבנן יודחה משום דהשתא אי אפשר וכמ"ש דהרי לר"ע בברייתא דס"ל דהוי ספק בקיום המצוה וכמ"ש והוי ודאי איסור דרבנן וספק קיום מ"ע דאורייתא והעמידו דבריהם בכה"ג ועי' בהגהות הר"ן בפ"ב דמס' שבת בענין העמידו דבריהם עיי"ש ומובן דברינו זה ביותר עם מ"ש שם:
והנה האי דהוי ספק שמא ימצא זבח פסול יש להבין שהרי קיי"ל שוחטין ביו"ט וסמכינן על רוב בהמות כשירות ורוב המצויין אצל שחיטה מומחין ולא יקלקלו וצריכין לפרש חשש פסול אחר דאכתי לא נדע דבני חבורה זריזין דהוי פלוגתא בשמעתין ועי' ברש"י ביצה בסוגיא דטבילת כלים דמשום זריזין הוי הפסול לא שכיח עיי"ש והוי בגדר רובא אבל בס"ד לא נדע מכל זה ולמסקנא י"ל דר' עקיבא מודה לר' אליעזר בזה וקיבל דבריו וס"ל בני חבורה זריזין והוי לא שכיח כלל וא"כ יש לחלק כנ"ל בין דאורייתא ורבנן ולומר בדרבנן אפי' באפשר בשום פעם דחי ואתי שפיר (אבל כבר כתבתי דמסקנא דעירובין משמע לרבנן לא דחי אפי' דרבנן ואולי משום דאפשר באחר מחמירין הרבנן וצ"ע במ"ש לעיל) והי"מ לרבנן אפי' באפשר מאתמול אסרו למסקנא כאן אבל לר"א אפי' באפשר באחר ומאתמול מתיר ועי' בסוגיא דקושרין נימא דלרבנן דשם מותר למסקנא להיפוך ועי' מ"ש לעיל:
ולפ"ז שכתבתי דאפי' באפשר באחר מתיר ר' אליעזר ולס"ד אפי' לרבנן וזולת זה לא יהיה בכלל חטא בשביל וכו' דאדרבא נהפוך הכהן המוציא רבים וישראל אם הוא ביחיד ופסח וכיו"ב הוי הכהן בכלל חטא וכו' כמ"ש בתוס' במס' שבת גבי עשה דהשלמה ובתמיד לא הוי שניהם בכלל חטא וכו' דצריכין לתרוייהו להקרבן בליכא אחר וכמ"ש לעיל בטעם התר זה (ובאיסור דאורייתא לר"א בכה"ג צ"ע באיכא אחר):
ויש לתרץ בזה קושית התוס' במס' ערובין בד"ה אא"ב שהקשו בכל מקום ר' אליעזר מקיל וכאן נאמר לר"א נגזר טפי מרבנן ביד אטו כלי עיי"ש. ויש לומר דהנה הטעם שלא נאמר חטא בשביל שיזכה חבירך הוא אם מצד דאין צריך לעשות כן וגם י"ל דאין רשאי משום שהתורה לא התירה לעשות האיסור אלא למי שעושה ג"כ המצוה בעצמה אבל בכה"ג שזה עושה המצוה וזה העבירה בלבד בכה"ג י"ל אין עשה דוחה לל"ת והנה מצינו בעשה דהשלמה דנאמר חטא וכו' עי' בתוס' שבת דף ד' ע"א אבל שם גם העובר עושה מצוה וגבי שחרור בחציה שפחה עי' בתוס' שבת שם שכתבו משום שמחזרה וממציאה עצמה לזנות ודמי לאנוסים והוי נמי כמצוה דרבים עכ"ל ומובן סיום דבריהן דהוי כמצוה וכו' דא"כ גם העובר עושה עכ"פ אבל כ"ז לענין דאורייתא אבל לענין דרבנן מצינו חטא וכו' אף בכה"ג שהעובר אינו מקיים המצוה וי"ל בטעמא דהרבנן אשר גזרו בשביל לפרוש מאיסורא בלבד ולא נפק"מ להם אם זה לא יעבר או זה וממ"נ יש לחוש לאיסורא וחשו לכו"ע בשוה והתירו איסור קל שלא יעבור האחר איסור חמור ולא כן בדאורייתא דלא שייך לומר כן וכמ"ש:
וא"כ י"ל דהנה איתא חבירו חותך וכו' ועי' בתוס' שבת הנ"ל שהקשו דאין אומרים חטא וכו' ותירצו בלא פשע אמרינן כן עיי"ש אבל זה אם יעשהו ביד דבעצמו לר' אליעזר הוי איסור דאורייתא אבל אם יעבור ויעשה בכלי דהוי לר"א איסור דאורייתא גם בחבירו ועיין במהרש"א ומוכח כן בסוגיא בכה"ג ודאי טוב שיעשהו העובד דדוחה לל"ת לר"א משיעשה הוא דחוטא שיזכה חבירו ולא עשה מצוה כלל וכ"ז לר' אליעזר דס"ל דבעינן דוקא חבירו ולכן גזר יד אטו כלי שמא יעבור איסור גדול ואינו עובד עבודה אבל רבנן דס"ל דעובד בעצמו יחתוך ולפ"ז אסור לחבירו מצד דאין אומרים חטא וכו' וא"כ לר"א חמיר שפיר מלרבנן דלרבנן י"ל דלא גזרו אף דלכתחילה אסרו מ"מ אם יעבור מתקן מצוה עכ"פ לא גזרו דהרי אין שבות במקדש ודי שאסרו לכתחילה והרי לר"א מותר לגמרי לדחות והאיך נאמר לרבנן לגזור אף שמא יטעה והרי אז ג"כ מדאורייתא מותר דהרי מיירי בנולדה בשבת כמ"ש ברש"י והוי יותר מגזירה לגזירה אבל לר"א שפיר דגוזר משום האחר דאין עושה המצוה ויש לגזור וכמ"ש שאם יעשה האחר יעבור דאורייתא וכה"ג לא דחי עשה לל"ת כלל כמ"ש דזה יעשה האיסור בלי מצוה אבל לרבנן דלא בעי חבירו אתי שפיר דלא גזרו וכמ"ש ואתי שפיר ולפ"ז מיושב שלא יקשה לרבינו שמפרש ביבלת בכהן למה לא יהיה מותר גם ביד במשנה כקושית התוס' הנ"ל די"ל דוקא כיון דבעי חבירו גזר יד אטו כלי יותר מהרבנן וכמ"ש והברייתא נקטה חבירו חותך וכו' אבל במשנה דנוכל לאוקמי בליכא אחר ואז מותר בעצמו לר"א ואז הוי לר"א כמו לרבנן ולא גזרינין יד אטו כלי ואתי שפיר:
חותכה אף בכלי ועובד עבודה עי' בס' מעשה רוקח שכתב מ"ש ועובד עבודה דלא נימא כיון דאדחי ביה"ש אידחי לכולה יומא דלא מקרי דחוי כיון שהיתה יבשה ואפרוכי מפרכא עיי"ש ולפ"ז בחותך לחה ביד לא יעבוד עבודה ואפ"ה אין שבות במקדש וצ"ע למ"ש בכ"מ בפ"ח מהל' בית הבחירה דוקא בא"א בענין אחר התירו והרי מכ"ש כשאינו צורך הקרבן ועבודה כלל ויש לפרש דלאחר שחתכה צריך לעבוד עבודה שלא יהיה מבטל שבות ללא צורך וקאי על כל הנ"ל דלא הוי דחוי בכה"ג דהוי בידו כמ"ש בתוס' בכמה דוכתי במס' זבחים וסוכה עיי"ש:
ועיין עוד בענין גוזז בתוס' במס' שבת צ"ד ע"ב בד"ה אבל בכלי כתבו דבצפורן הוי מלאכה שאצל"ג עיי"ש ובריב"ש בסי' שצ"ד ומובא במג"א בסי' ש"ג ס"ק כ"ב דנוטל צפרנים וגוזז שער ראשו חייב משום גוזז אע"ג דל"צ לצפרנים דבמשכן היו גוזזים עורות תחשים אע"פ שלא היו צריכין לצמר ועי' במג"א בסי' ש"מ ס"ק א' ועי' מ"ש לעיל בפ"ח בשם בעה"מ בבורר וזורה דהוי שאצל"ג וחייבין לכו"ע עיי"ש: