דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת· רבי ירמיה לעוו
פרק ו · הלכה כה
השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה וכו' לא יתן לו שכרו של שבת וכו'. והנה בטעם איסורו דשכר שבת ברש"י במסכת כתובות דף ס"ד כשכר שבת וגזירה משום מקח וממכר ושכירות עכ"ל. ולכאורה הוי גזירה לגזירה. ועי' מ"ש לעיל בזה ונראה דהוי בכלל מו"מ להטעם שמא יכתוב שייך ג"כ בשכר שבת. ולמ"ש ברש"י בפרק אין צדין ובהמ"מ לעיל בשם יש אומרים משלא יהנה ממלאכת שבת אף דאין מעשיה קדושים ואפי' ע"י גוי כמו כן בדבר שאינו מלאכה ע"י ישראל לא יהנה וירויח מעסקיה בשבת אף דלא יהיה במלאכה:
ועי' בשו"ע סוף סי' רמ"ג עבר והשכירו במקום שאסור י"א ששכרו מותר וי"א שאסור וכן עיקר ובמג"א ס"ק ה' וב"ח כתב דלא פליגי דבמקום דמותר מדינא כגון שהשכירו לעכו"ם לשנה דאינו אסור אלא משום מראית עין בדיעבד שכרו מותר אבל אם הביא שכר שבת לבדו אסור וכו' עכ"ל. ולכאורה למה נחמיר בשכר שבת יותר ממראית עין אבל הטעם בפשוט במראית עין לא נסלקו אם נאסר השכר דמראית עין בכל אופן נעשה משא"כ בשכר שבת אם לא יקבלו נתקן האיסור במה שקצב ליתן לו ומצינו כיו"ב ופשוט: