דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת· רבי ירמיה לעוו
פרק ו · הלכה ד
אבל דבר שאין בו להרבות ולמעט כגון נר וכבש הואיל ועשה בשביל עצמו נהנה אחריו ישראל בשבת ואע"פ שהוא מכירו וכו'. במשנה במס' שבת דף קכ"ב ע"א נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור מילא מים וכו' עשה כבש וכו' ואם בשביל ישראל אסור וכו' וכיו"ב להלן דף קנ"א ע"א נכרי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל וכו' ובמס' ביצה דף כ"ד ע"ב נכרי שהביא דורון לישראל וכו' תוך התחום מותר חוץ לתחום אסור וכו':
ובתוס' במס' שבת דף קכ"ב בד"ה ואם כתבו בטעמא אי שרית ליה אתי למימר לנכרי לעשות בשבילו וכ"כ במסכת ביצה בד"ה ולערב עיי"ש ועי' בלשון רבינו להלן ה"ח:
והנה לכאורה יש לשום לב בענין זכיה כשליחות לענין איסורא דבכ"מ קיי"ל זכיה כשליחות ומחלוקת הראשונים ז"ל אם מטעם שליחות או מטעם יד עי' בר"ן בפ"ב במסכת קדושין ודעת רש"י במסכת פסחים דהוי מטעם שליחות מאומדנא דניחא ליה ולכן זכין שלא בפניו וכמ"ש ז"ל:
והנה מסתברא אף דמהני זכיה שלא בפניו מ"מ לא שייך לומר במצוה או באיסורא בכה"ג דצריכין לומר דיהיה כעשה בעצמו המצוה או האיסור דע"ז לא שייך זכיה דודאי עונש ושכר לא שייך על דבר שנעשה בלא ידיעת הנעשה בשבילו וכמ"ש במק"א בזה אלא בכה"ג שעשה בפניו ונראה דניח"ל משתיקתו ועי' כיו"ב בב"י בסי' של"ד גבי קטן העושה על דעת אביו שכתב בדליקה אנן סהדי דניח"ל מדשתק עיי"ש וא"כ לפ"ז נאמר דהוי בגדר זכיה מטעם שליחות אף שלא עשאו בפירוש לשליח ואף די"ל משום איסורא לא ניח"ל אבל בכה"ג דנראה דניח"ל שייך זכיה ושליחות וגם אם נתירו כן הרי לא הוי איסורא וממילא יהיה ניח"ל ואיכא זכיה ושליחות וא"כ לפי"ז בשביל ישראל נאמר דמשום שליחות וזכיה נגעו בזה:
אבל יש לעיין בזה במסכת שבת קכ"א בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ובמסכת כתובות ריש פרק המדיר בס"ד רצו לומר שם דדוקא בדליקה משום דאדם בהול על ממונו ואתי לכבוי עיי"ש ובסוף אמרינן בדליקה למעוטי מאי לאו לשאר איסורים ומשני למעוטי אסורי דשבת וברש"י שם וז"ל שבת דחמירי ולא התירו בהן לומר העושה מלאכה זו אינו מפסיד כדי שישמע נכרי ויעשהו אבל בנדרים לא גזרו עכ"ל נראה מדעתו דאינו מפסיד מותר בשאר דברים רק בשבת החמירו זולתי בדליקה דאסרו משום דבר דבר ואף דלא שייך ענין דשליחות ועי' בנמוק"י בפרק איזהו נשך שכתב בשם הרמב"ן דוקא בשבת ונדרים בשאין לו לאכל התירו ועי' במל"מ בפ"ה מהל' מלוה ולוה מה שפלפל בזה ועכ"פ דעות שונות אם התירו כל וכו' אינו מפסיד מדינא. והנה לכאורה הוי עכ"פ גלוי דעת דניח"ל ולא יגרע מזכיה דהוי בכה"ג בגדר שליחות וכל הזן וכו' יהיה בגדר זכיה:
והנה לענין מצוה ולענין שיהיה מחויב לשלם המזונות כבמס' כתובות שם וי"ל שאין יכול לתבוע ממנו דאינו לשון מבורר לחיוב וגם במצוה שצריך לעשותו בעצמו לא הוי לשון מוכרע שיהיה כמוהו ועי' בר"ן נדרים דף ל"ז ע"ב בד"ה ה"נ וכו' אבל אי אמר כל התורם אינו מפסיד אפשר דאפי' לגבי תרומה לא מהני דלאו לישנא מעליא הוא כשיבוא ויתרום וה"נ מוכח דהא האומר כל הזן אינו מפסיד והלך אחד וזן אינו חייב לשלם דלא שויא שליח כלל עכ"ל אבל לענין לחומרא באיסורא קשה כמ"ש למה יגרע מזכיה אשר לכאורה כנראה דעת הרמב"ן שהוא כן בהנ"ל:
אמנם דעת רש"י נפלאה בעיני כי המל"מ לא הביא דעתו בהנ"ל ולדעתו יקשה דלדעת זולתו יש לומר דס"ל זכיה אינה מטעם שליחות אבל לרש"י דס"ל במסכת פסחים דף צ"א זכיה מטעם שליחות יקשה כנ"ל:
ואולי יש לומר בדעת רש"י דעי' בירושלמי מובא בנמוק"י הנ"ל דוקא בדליקה אבל זולת זה אפילו בהפסד בשבת לא התירו ובנדרים הרי התירו באין לו מה לאכל ולכן חילק דבשבת החמירו אפי' בהפסד ושעת הדחק בלעדי בדליקה בלבד דבהול וכו' ואתי וכו' אבל בשאר איסורים כמו בנדרים בשעת הדחק לא גזרו בהו ושאר הראשונים ז"ל יש לומר דס"ל זכיה אינו מטעם שליחות אבל לפ"ז יקשה למה נאמר שאין צריך לומר אל תכבה משום שאין שביתתו עליהן גם בשביל ישראל שאסרו ואמרו משום גזירה למה לא נאמר לרש"י והגהות מיימוני שכתבו באיסור אמירה לנכרי משום שליחות לחומרא וכמו כן נאמר דבפניו אסור משום דניח"ל ומשום דהוי משום שליחות כמו כן לחומרא באיסורים אף שאין זכיה לנכרי ועי' לענין בכור וסירוס בשביל ישראל עיי"ש ונראה מזה דאף דהחמירו מדרבנן בשליחות לחומרא בגוי דוקא בשליחות מפורש אבל בזכיה דהוי שליחות שאינו מפורש לא החמירו אף מדרבנן:
ויש ליישב במ"ש קושית הרשב"א בדף קכ"ב גבי בשביל ישראל דהוי גזירה לגזירה דאמירה גופה מדרבנן ותירץ דהוי בגדר חדא גזירה כדאמרינן בריש מס' ביצה עיי"ש ועי' בפ"ק דמסכת שבת מחלוקת אביי ורבא בגזירה לגזירה עיי"ש אמנם יקשה עוד לפמ"ש בפי' משניות לרבינו בפרק אין טומנין דחדא גזירה לא שייך אלא אם ב' הגזירות נעשו בזמן אחד עיי"ש וזה לא שייך בכה"ג דידן דדבר דבר נגזר בימי הנביאים והאי דבשביל ישראל ודאי אח"ז נגזרה דהרי הרהור דלא מצינו במקרא אמרינן דמותר מלשון ודבר וכו' ונראה דהוי גזירה מאוחרת וא"כ לא שייך לפי זה לומר חדא גזירה הוי (והנה באיסורי דרבנן ג"כ אמירה לנכרי שבות ונדבר בס"ד להלן בזה וכמ"ש לעיל דעת הסוברים דדבר דבר דאורייתא) וא"כ יקשה לרבא דס"ל במסכת שבת הנ"ל דלא גזרינן גזירה לגזירה למה אסרו בשביל ישראל ולדעת הסוברים דאמירה מצד דבר דבר דאורייתא לא יקשה אבל רוב הפוסקים לא סבירא להו כן:
ולכאורה י"ל אף דדבר דבר מדרבנן מ"מ לפי מ"ש לעיל לדעת רבינו לומר בקיומו קיים דאורייתא ברשות דהוי בכלל תשבות וא"כ י"ל דאינו דומה לשאר גזירה לגזירה ובזה גם רבא מודה דרק אם שניהם מדרבנן בלבד אמר כן אבל בזה באם קיימו קיים דאורייתא גזרו ביותר:
אמנם גם בזה יש לעיין דלכאורה יש לומר בטעם שאין גוזרין גזירה לגזירה ב' טעמים א' משום דאיסורי דרבנן קילי לגזור עליה כ"כ וכמו שהקילו בספקן ב' י"ל דלא יכלו לגזור כלל דכמ"ש בהל' ממרים בפ"ב ועי' בראב"ד שם דכל שעשו משום סייג לא הוי בכלל בל תוסיף עיי"ש משום דהתורה נתנה רשות לרבנן לעשות סייגים ומשמרת לאיסורי תורה אבל בגזירה לגזירה שאין גוזרין עיין ברש"י בריש מסכת ביצה שכתב משום דהוי משמרת למשמרת עיי"ש וא"כ י"ל דהוי בכלל בל תוסיף ולא יכלו לגזור כלל. ונפק"מ בהטעמים הנאמרים דמשום זה דמדרבנן קילי לא גזרו י"ל כמ"ש דהיכא דבקיימו הוי דאורייתא לא הוי בגדר קל עוד אבל אם נאמר דלא יכול לגזור רק מה שהרשה התורה משמרת חדא וכה"ג דהוי מדאורייתא רשות י"ל לעשותו חובה מדרבנן הוי בל תוסיף בליכא משום סייג. והנה יש מקום לומר כיון דמצד עצמו מצות רשות מדאורייתא לא הוי בל תוסיף בגזירות דרבנן לעשותו חובה וצ"ע:
אבל למ"ש יש לישב וזה דנאמר עוד ליישב במאי דיקשה מאוד להבין דברי תוספות דף קכ"ב שהקשו בסתירות דברי המשנה דאי' בדף קכ"א ע"א נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ולא תכבה ובדף קכ"ב במשנה בכבש ובנר וכו' אי' בשביל ישראל אסור וכתבו שם בד"ה ואם אחרי שכתבו הטעם לאסור בשביל ישראל שמא יאמר לנכרי בעצמו שיעשה כתבו וז"ל ולא דמי להאי דאמרינן נכרי שבא לכבות וכו' והכא אסור כשעשה בשביל ישראל דכי אמרינן אדעתיה דנפשיה וכו' הנפק"מ בכבוי וכיו"ב שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי לא אמרינן אדעתיה דנפשיה קעביד הואיל והנכרי מתכוין להנאתו עכ"ל וכיו"ב בהגהות אשר"י בפ"ק דמס' שבת עיי"ש. ולכאורה יקשה להבין החילוק בזה. וביותר למ"ש בתוספות בטעמא דאסור בשביל ישראל שלא יאמר לו בעצמו שיעשה ומאי שנא להאי טעמא אם הגוף נהנה או לא ומסברה יותר שייך לחוש כן בדליקה שיאמר בעצמו מבכבש ונר וכיו"ב שגוף נהנה:
ונראה לענ"ד לפרש דברי התוס' בין לטעמא דאמירה לנכרי דאסור משום דבר דבר או משום שליחות לחומרא:
דהנה משום דבר דבר דאי' הרהור מותר כבר כתבתי לעיל באות ג' דמהאי לא יטייל וכו' מוכח דהרהור עם המעשה המגלה ההרהור הוי כדיבור מפורש ובכלל דבר דבר וכמו כן נאמר מטעם זכיה דכמ"ש דלא החמירו בשליחות שאינו מפורש מ"מ בניכר מתוך מעשה דניחא ליה הוי כמו שליחות מפורש וא"כ לפ"ז שפיר לחלק בין כבוי בדליקה וכיו"ב אף דשותק ואומדן דעתיה דניח"ל מ"מ הוי בגדר שליחות שאינו מפורש אבל בכה"ג דנר ומשקה בהמתו וכבש דמשמש ונהנה בגופו אח"ז בהם וא"כ הרי מגלה במעשיו דניח"ל וגילוי דעת במעשה הוי כמו דיבור מפורש בין מצד דבר דבר ובין מטעם שליחות וזכיה והוי בעשיתו גלוי דעת למפרע ובגדר מפורש דאסור לכו"ע ודברי התוס' מובנים היטב לחלק בין כיבוי לכאן שגוף נהנה וכמ"ש אבל כשעושה הגוי בשביל עצמו מותר לשמש אף דגם אז מגלה דניח"ל מ"מ השליחות צריך שתהיה משליח ומשלח וכה"ג אף דלו ניח"ל וגילה דעתו, עם זה בשליחתו הגוי לא גילה דעתו בפירוש בשליחתו והוי בגדר שליחות שאינו מפורש מצד הגוי כמ"ש בשליחות צריך שתהיה מצד שניהם. וגם מצד דבר דבר כיון שהגוי לא עשה ברצונו להנאת ורצון הישראל לא שייך למפרע הוי דבר דבר דגם למפרע לא נעשה ע"פ רצון הישראל ואתי שפיר. ודברי התוס' כך עולין דבראשונה שכתבו בטעמא שלא יאמר בעצמו כמו כן דמהאי טעמא אסור אפי' למי שלא נעשה בשבילו עיי"ש דבזה לא שייך שליחות ודבר דבר אבל בישראל עצמו הטעם משום שליחות ודבר דבר וכמ"ש ומובן ביותר דזולת זה לא שייך לכאורה בכה"ג שלא בשבילו וכו' ג"כ לחוש שיאמר לו שיעשה בשביל ישראל אחר אבל כמ"ש דהוי כה"ג בזה הישראל שעשה בשבילו כשליחות מפורש יש לחוש באחרים ג"כ שמא יאמרו וכו' דאם בשביל ישראל לישראל אחר אף דהוי לראשון כדיבור מפורש יטעו להתיר אף באמירה בפה דהוי בגדר אחד וצריכין לתרוייהו. וצ"ל על כרחך למאן דס"ל משום שליחות דלאחרים אסור משום שלא יאמרו וכו' דיטעו משום דנראה כשליחות וכמ"ש ועי' בהל' ה' בהמ"מ בשם הראב"ד אם שייך באחר שמא יאמרו עיי"ש:
וא"כ למ"ש מיושב קושית הרשב"א הנ"ל דהוי גזירה לגזירה דאם מטעם שליחות בשביל ישראל במעשה מפורש הוי בגדר שליחות ובכלל גזירה הראשונה ואפכא דאפי' שאינו מפורש יקשה דיהיה אסור משום זכיה ונהפך דצריכין לומר דהקילו בשאינו מפורש וכמו כן מטעם דבר דבר בכה"ג דמפרש ע"י מעשיו כמ"ש הוי דבר דבר ומצוא חפציך ולא הוי גזירה לגזירה כלל:
ובענין גלוי למפרע בשליחות בכה"ג עי' ברש"י במסכת ע"ז דף כ"ב ע"א בד"ה ואם באו לחשבון וכו' כלומר אם קיבלו סתם ועשו סתם ועייל הנכרי בשבת וישראל בחול ולא צוהו ישראל ובאו לחשבון לאח"ז לומר כמה ימי שבת נטלת אתה ואני אטול כנגדן ימי החול אסור דשכר שבת הוא נוטל דגליא דעתיה דנכרי שלוחו היה עכ"ל וכל זה מסכים עמ"ש לעיל לענ"ד:
(יא) "במחצה על מחצה נכרים וישראל ובספק אם בשביל ישראל":
נר הדלוק במסיבה בשבת אם רוב ישראל אסור להשתמש לאורה שהמדליק על דעת הרוב מדליק ואם רוב עכו"ם מותר להשתמש לאורה מחצה על מחצה אסור וכו'. ועיין בהמגיד משנה ובלח"מ עיי"ש במס' שבת קכ"ב ע"א ובמשנה במס' מכשירין פ"ב מ"ב עיר שישראל ונכרים דרין בתוכה והיה בה מרחץ המרחצת בשבת אם רוב נכרים מותר לרחוץ בה מיד ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיעשו וכו' נר הדלוק במסיבה אם רוב נכרים וכו' מחצה על מחצה אסור וכו' התם נמי כי מדליק אדעתא דרובא מדלקי וכו' ועיין להלן בהל' ז' בזה:
וברש"י בד"ה אדעתא דרובא הילכך ישראל עיקר ומחצה על מחצה נמי ליכא למיקם עלה דמלתא דאיכא למימר דמדליק בשביל ישראל ואיכא למימר עיקר דעתיה דמדליק בשביל עכו"ם אבל עכו"ם וישראל והמדליק עצמו משתמש לאורה ודאי עיקר אדעתיה דידיה עביד וכיון דנר לאחד נר למאה שרי עכ"ל ולהלן דף קנ"א ע"א מאי מקום קרוב רב אמר מקום קרוב ממש ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו ושם ב' גירסאות ברש"י ללישנא קמא מביאין ראיה לרב דמספיקא לחומרא מדאי' בעיר שישראל וכו' והיה מרחץ וכו' מחצה על מחצה אסור הרי מספיקא לחומרא וללישנא בתרא אין מזה ראיה לרב דמחצה על מחצה כמ"ש ברש"י דמחצה על מחצה ודאי בשביל ישראל ונכרי הוחמו והראיה לשמואל מר' יהודה שאמר שאם יש בה רשות רוחץ בה מיד עיי"ש ובתוס' בד"ה דיקא עיי"ש וא"כ מ"ש ברש"י ס"פ כל כתבי הנ"ל הוא ללישנא קמא דידן וללישנא בתרא שנראה כמ"ש ז"ל לעיקר דבמחצה על מחצה ודאי בשביל שניהם:
ובס' תוספת שבת בסי' רע"ו ס"ק ט' כתב דפסקינן כשמואל דספיקא לקולא בסי' שכ"ה ובסי' תקט"ו וע"כ דמחצה על מחצה לא הוי בכלל ספיקא והקשה על הב"י שם שהביא דברי רש"י ס"פ כל כתבי על דעת הטור עיי"ש:
ויש לעיין למ"ש לעיל דבין מטעם שליחות או דבר דבר דוקא בכה"ג דיש גלוי דעת לזכיה ולרצון שניהם לישראל ולנכרי שייך לאסרו בשביל ישראל וא"כ דיש ספק אם הוי בשביל ישראל לא הוי גלוי דעת מפורש ושאני מכל ספק דעלמא דאסור מספיקא משא"כ כאן דהספק מפקיע האיסור מכל וכל ואפי' בדאורייתא בכה"ג לקולא ואפי' לדעת הרי"ף דפי' חיישינן וכו' לחומרא כה"ג דהוי בספק ודאי התירא לא שייך חומרא בספיקא וצריכין לומר כיון דמצד הישראל הוי גלוי דעת מפורש שניחא ליה אלא הספק מצד הגוי א"כ הוי ספק בשליחות אבל היותר נראה לומר דבמחצה על מחצה הוי כודאי בשביל שניהם דמה לנו לומר בשביל זה יותר מבשביל זה ובליכא הוכחה ודאי בשביל שניהם רק באיכא רשות די"ל בשבילו עשה אז מותר מספיקא אם משום דספק דרבנן לקולא או כמ"ש דלא הוי גלוי דעת מהגוי:
ונאמר נמי להבין במס' שבת קכ"ב הנ"ל האי נכרי דאדליק שרגא אהדרינא שמואל לאפיה כיון דהוי חזא דאייתי שטר וקא קרי אמר אדעתיה דנפשיה הוא דאדליק אהדרינה איהו לאפיה גבי שרגא ועיין בב"י בסי' רע"ו באם מטריחין לצאת מביתו ומ"ש בירושלמי בזה עיי"ש ולמ"ש י"ל דלא היה צריך שמואל רק להפוך פניו וא"כ גילה בדעתו שלא ניחא ליה בזה ואינו רוצה בשליחתו ולא הוי זכיה מפורש וכיון שבטלה גלוי דעת דגוף נהנה דהוי כזכיה מפורש אח"ז לא היה צריך לצאת מביתו וגם ליהנות מאורו היה רשאי כיון דלא התחיל השליחות בעבורו והוי כנדלק שלא בשליחתו דמותר ליהנות ובהנאה אח"ז אינו מבטל במה שגילה שאין ברצונו להשליחות ומובן כמ"ש לעיל דכיון דביטל השליחות במעשה דהיפוך אפי' הוי כמבטל בפירוש שליחתו וא"כ לא הוי כשליחות מפורש עוד:
(יב) "באדעתא דנפשיה עביד":
נפלה דליקה בשבת ובא נכרי לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו וכן כל כיו"ב. במס' שבת קכ"א ע"א נכרי שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליך אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן ובגמ' ש"מ קטן אוכל נבילות בי"ד מצווין וכו' א"ר יוחנן בקטן העושה לדעת אביו דכותיה נכרי דקא עביד לדעתא דישראל מי שרי נכרי לדעתיה דנפשיה עביד. וברש"י אפי' יודע שנוח לו לישראל הוא להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד עכ"ל:
ויש להבין בכבש ובנר אפי' כשיודע שלא יפסיד לא מצינו להתיר גם לפי מ"ש עיקר הטעם להתר דלא הוי גלוי דעת מפורש מישראל וא"כ מה לנו דנכרי יתכוין לטובת ישראל וי"ל למ"ש בב"י בסי' של"ד בדליקה הוי אנן סהדי דניח"ל לישראל ולכן צריכין לטעמא דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד ובכבש ובנר צריך גלוי דעת מפורש משום דלא הוי אנן סהדי דניח"ל כמו בדליקה שהוא הפסד רכושו:
אמנם יש להבין דהרי אפי' בקציצה [מ"מ] בפירוש לא מהני בשבת וגם קודם שבת עי' בפ"ק דמס' שבת י"ט ע"א באגרת ביד נכרי אין משלחין ערב שבת אלא א"כ קצץ לו דמים וברש"י כיון דקצץ לו דמים בדידיה קטרח עיי"ש וזה כשאינו מפרש שיעשה בשבת ובקצץ אמרי' בעושהו בשבת בשביל דידיה קטרח אבל בשבת שנאמר בעשה בשביל ישראל להתיר משום אדעתא דנפשיה כיון דעיקר המעשה שישראל נהנה בו אי אפשר רק בשבת ומטעמא דשליחות וכיו"ב שכתבתי מה יועיל שעשה גם עבור עצמו ולשון רבינו בהל' ב' ואם בשביל עצמו בלבד עשה מותר וכו' ובמרכבת המשנה כתב בפי' משניות כתב רבינו ג"כ דוקא בשביל עצמו בלבד ועי' בהמ"מ הל' זאת ועיין ברש"י ונראה כונתו דאף באגרת וכיו"ב בעי קציצה בפירוש דודאי בשליחות בפירוש לא מהני קציצה [רק] בעושה מעצמו או שאמר לו שיעשהו והוא עשהו בשבת מהני קציצה דע"י התשלומין לא הוי המעשה מצד הגוי גלוי דעת כאלו אמר בפירוש שהוא שליחו לומר בו דהוי כשליחות לחומרא דכיון דעושה להנאתו ואף דבשליחות דעלמא דבפירוש לא מעלה ולא מוריד אם מקבל השליח השכר או לא נראה דשאני שבת בנכרי דנכרי לאו בר שליחות רק לחומרא וכמ"ש בס' בית מאיר הנ"ל מעשה שבת לא הוי בתורת שליחות לגוי כלל דהוי כנעשה ממילא דמותר עיי"ש אלא עם כל זה לרש"י וכיו"ב אמרינן לחומרא בשליחות בפירש בשבת ובשביל ישראל בגלוי דעת הוי כמפורש וא"כ בקוצץ ואדעתי' דנפשי' עביד וא"כ אינו עושה בשבילו וליכא גלוי דעת מצד הגוי רק לעשות עבור עצמו ולא בשביל ישראל ושאני בשליחות מפורש שאומר שהוא שליחו לא מהני שעושה בשכר כיון דהרי עכ"פ שלוחו הוי אבל בסתמא דלא אמרינן דהוי כשליחות מפורש רק בגלוי דעת המוכח ובכה"ג דעושה הגוי בעבור עצמו לא הוי מסתמא גלוי דעת שעושה בשביל הישראל ונהפוך מסתמא בשביל עצמו (ובשביל ישראל בבכור במטיל בו מום ובסירוס ואם גם נאמר שם מטעם שליחות שאני שבת כמ"ש לעיל וגם שם אי' משום הערמה ושמא יאמרו לו עיי"ש):
ונאמר ביותר להסביר ענין קציצה גם לפרש הגהות אשר"י בפ"ק דמס' שבת שכתב דבגוף נהנה לא מהני קציצה עיי"ש ולכאורה בלתי מובן וכי ע"י הקציצה לא יהיה בגדר שליח הכי מצינו לחלק בשליחות בין בשכר לשלא בשכר ולמה לא תהיה כעושה בשביל עצמו ובשביל ישראל דעכ"פ גם בשביל ישראל עשהו:
ונראה דלכאורה להבין בקבלנות למה התירו היכא דלא שייך חשד ומראית עין דגם שם כשעושה הנכרי בשבת בשביל ישראל הוא עושה וביותר לדעת מהרי"ט דהשליחות מתחיל משעת עשות השליחות ולא בשעת שעשה אותו לשליח וא"כ הוי שלוחו בשבת וצריכין אנו לומר דלא נעשה שליח רק על המעשה ולא על היום וכה"ג אי' במס' ע"ז דף ס"ג ע"א אומר אדם לחמריו ולפועליו וכו' אכלו בדינר זה צאו ושתו בדינר זה ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום יין נסך וכו' ומוקי שם בחנוני המקיפו ועי' בתוס' כתובות דף ע"ב ע"ב בד"ה ופרנס עיי"ש משום שלא עשהו שליח שיתן להם איסורא ומה שנתן איסורא לדעת עצמו הוא נותן ועי' בהל' פסח בסי' ת"נ ובירושלמי פ"ו דדמאי משנה י"ב עיי"ש וכן נאמר על זמן האסור לא עשהו לשלוחו אמנם יקשה עוד דאף דנאמר דשליחתו לא הוי רק על המלאכה ולא על הזמן האוסר זה מצד המשלח מ"מ בשבת דבשביל ישראל בעושה מעצמו אסור וזה ודאי דגוי לא עשהו רק בשביל ישראל בלבד אמנם כל זה בשלא קיבל שכר אבל בקיבל שכר יש לומר שפיר דנהי על המלאכה הוי שלוחו של ישראל על היום שלא הוי שלוחו הוא עושה לעצמו להרויח זמן לדברים אחרים וכ"ז בקוצץ אבל בחינם הכל בשביל ישראל וא"כ הקציצה למ"ש שלא יהיה בשביל ישראל מצד הזמן האסור ג"כ ומובן בגוף נהנה בשבת דהוי כמ"ש לעיל גלוי דעת מצד המשלח לא מהני קציצה דהוי ג"כ על היום גלוי דעת ודברי הגהות אשר"י מובנים ומובן היטב דעת רבינו שאינו מחלק בענין קוצץ בין ד' וה' (ו)ערב שבת ועיין בסי' רמ"ז ובב"י שם ועי' מחלוקת הב"ח ומג"א ואליה רבה בסי' רמ"ג במרחץ בקבלנות עיי"ש:
ועי' עוד בפי' משניות לרבינו בפ"ב מ"ו דמכשירין שכתב דלכן אסרו בשביל ישראל כדי שיעשו שאנו חוששין שמא הישראל רמז לעכו"ם ועוררו לעשות הדבר הזה בשבת כדי שימצא אותו מזומן למוצאי שבת ומשו"ה אסרו כדי שיעשה עיי"ש ונראה שהוציא כן מסוגיא דמס' בכורות [לה] גבי מעשה דקסדור וכיו"ב שם וגבי סירוס במס' ב"מ הנ"ל והלשון שמא רמז שכתב רבינו דנראה דלא חיישינן שאמר לו בפירוש רק רמז לו כן ועיין בסי' ש"ז סעיף כ"א דאסור לרמוז לו שיעשה בשבת ומותר לרמוז לו שיעשה מלאכה לאחר שבת ועיין במג"א ס"ק ל"א עיי"ש ועי' בב"ח שכתב להקל וכמ"ש הוא נגד דעת רבינו ודוחק לומר דלשון לרמוז שכתב רבינו לאו דוקא דאו שעוררו שכתב מוכיח דלרמוז דוקא קאמר ולכאו' לרמוז הוי כגלוי דעת מפורש דניח"ל ובכה"ג כמ"ש לעיל הרהור כדיבור ושייך ג"כ מטעם שליחות וכמ"ש לעיל ודעת הב"ח נראה להטיב הנר לא שייך גוף נהנה משום דבלא"ה רואה ואינו ניכר בשמושו אבל עכ"פ אינו יוצא מגלוי דעתו ועי' בהגהות מיימוני ובלח"מ כאן:
ובענין בשביל ישראל בשאר איסורים עיין בתוס' במס' ב"מ דף צ' ע"ב בד"ה מחלפי וברא"ש שם דנראה דיעות שונות דמדברי התוס' נראה שאם ודאי מדעתם עשו אף לטובת ישראל מותר וכ"כ בהג"א שם ומרא"ש ולשונו נראה אף היכא דל"ש הערמה שאמרו לנכרי אפ"ה כיון שהנכרי עושה בשביל ישראל אסור עיי"ש ועיין במס' בכורות דף ל"ה ע"א במעשה דקסדור שם לענין גוי שהטיל מום בבכור שלא מדעת ישראל ועי' בטור אהע"ז בסי' ה' וביו"ד סי' רצ"ז הל' כלאים ובש"ך שם:
(יג) "אמירה לנכרי באיסור דרבנן"
במס' שבת דף קכ"א ע"א אין אומרים לו כבה ובתוס' שם אפי' באסורי דרבנן אמירה לנכרי שבות כדאיתא במס' שבת ק"נ לא יאמר אדם וכו' שכור לי פועלים דמוקי בחבירו נכרי וכן מוכח במס' עירובין דף ס"ז גבי נייתי חמימי מגו ביתא עכ"ל הנה לא הביאו ראיה ממשנה דאין אומרים לו כבה דהוי מלאכה שא"צ לגופה דמדרבנן דכמו שהוכיחו בתוס' בד"ה ש"מ קטן וכו' בי"ד מצווין להפרשו דע"כ מוקי המשנה כר' יהודה או כר' שמעון ושצריך לפחמין דאם לא כן בדרבנן לכו"ע א"צ להפרישו עיי"ש. ולכן הביאו ראיה מלהלן בלבד:
ובס' בית מאיר אהע"ז בסי' ה' הקשה מאי מקשינן בדף ק"נ בלא יאמר לחבירו שכור לי פועלים פשיטא וכמ"ש ברש"י דאמירה לנכרי שבות נדע מאין אומרים לו כבה עיי"ש והרי משם לא נדע רק באיסורי דאורייתא וצריך לאשמעינן דאפי' בדרבנן אמירה לנכרי שבות עיי"ש וי"ל ע"ז דלכאורה באומר לנכרי כבה לא שייך כלל צריכה לגופה דאם הגוי עושה בשביל הגחלים, לישראל הוי השליחות שאצל"ג ואם לישראל לצורך, לגוי הוי רק משום שכרו ולא צריך לגופה וא"כ אין שייכות צל"ג בזה ובתוס' כתבו כן לענין קטן שם י"ל דצריך הקטן לגופה והרי שייך מצווין להפרישו בדאורייתא דשביתתו עליך משא"כ בגוי:
גם י"ל באומר לגוי לכבות אף דגוי מכבה משום הגחלים וצל"ג כיון דאפשר שיעשה כן בלא צריך לגופה ובהתר מדאורייתא אף לישראל עי' בתוס' קכ"ב בד"ה משקה ובהגהות מיימוני בפי"ב הי"ז מהל' שבת ובסוגיא דבורגנין דלא שייך אמירה לנכרי וא"כ גם בכבוי הוי רק מדרבנן ואתי שפיר ועיין להלן מ"ש בס"ד באות ט"ו עיי"ש אבל א"כ הוי לתוס' להביא ראיה מסוגיא דאל תכבה ונראה משום שכתבו אח"ז או דמוקי כר' יהודה עיי"ש אבל קושית הגמ' פשיטא דלא צריך לאוקמי כר"י דוקא ולכו"ע אזלא המשנה אפי' לר' שמעון ג"כ:
ולשון שבא לכבות דאי' במשנה י"ל דנקטי משום סיפא וקטן שבא לכבות אבל אין מהדרך להביא ברישא לישנא יתירא משום הסיפא וי"ל דאפי' בלא"ה בא לכבות לא יאמר לו ואיסורא עביד גם אפי' בבא מעצמו ועל דעתיה דנפשיה קעביד לא יאמר לו:
אמנם ראיתי בס' מנחת כהן בפ"ב שכתב לדידן הסוברים כר' שמעון במשאצל"ג ואפ"ה אסרו לומר לגוי כבה שמא יעשה הגוי פחמין דבלא"ה במקום הפסד גדול מותר שבות דשבות עיי"ש ולמ"ש אפי' במכוין לעשות פחמין יהיה דרבנן וגם כמ"ש כיון דאפשר לעשות שלא יהיה צריך לגופה וצ"ע לכאורה והיותר מסתבר בזה מ"ש הר"ן בפ' החביות מובא בס' מנחת כהן הנ"ל שם דשאני כיבוי כיון שצל"ג אסור מהתורה ואין הכל בקיאין לחלק בזה אסרו בכל אופן ואפי' ע"י גוי שמתוך שאדם בהול וכו' אתי לכבוי הוא גופו עיי"ש ועיין מ"ש לעיל בפ"א ה"ז ובכ"מ למה להחמיר בשאצל"ג אף דהוי מדרבנן וטעמא בזה עיי"ש ועי' באמירה לעכו"ם באיסור דרבנן במל"מ ה"ט עיי"ש:
(יד) "באמירה לנכרי ביה"ש ובתוספת שבת"
בסי' רס"א סעיף א' בהג"ה וכן מי שקיבל עליו שבת שעה או ב' קודם חשיכה יוכל לומר להדליק הנר ושאר דברים שצריך מהר"י וייל סי' קט"ז ועי' במג"א ס"ק ז' עיי"ש:
ובדגול מרבבה שם ס"ק ד' כתב לחלק בין קיבל עליו תוספת שבת לאומר ברכו דאז מסתמא קיבל עליה קדושת השבת עיי"ש וכ"כ לעיל בכונתו דאף דאין שבות בתוספת שבת דלא גזרו מ"מ בקיבל על עצמו שבות דשבת הוי כמו קבילי עלי דהוי מטעם נדר כדאיתא במס' פסחים בבני ביישן וביו"ד בסי' רי"ד עיי"ש ואף דבקיבל ע"ע קודם זמן התוספת לא מהני מידי כמ"ש הר"ן בפ"ב דמס' שבת עיי"ש משום דאז הוי חול ולא שייך לקבל ע"ע בחול איסורא דשבת אם לא שפי' בנדר ע"ע מלעשות מלאכה וכיו"ב אבל בתוספת שבת בזמן דשייך ביה תוספת שבת דמהתורה אין לה שיעור והוי השבת לדידיה מדאורייתא ואף במאי דלא גזרו הרבנן יוכל לקבל ע"ע ושייך מטעם קבילי עליה כמו נדר כיון דהוי בזמן נכון וראויה לקבלה ובעל כרחו אז מקבל ע"ע ככל הקהל באומר ברכו וכשבת ממש ועי' במג"א הנ"ל מ"ש לחלק בין קיבל קהל דעל כרחו מקבל ע"ע דנראה להיפוך דלמ"ש ברצון שייך יותר הוספה וקבלה ע"ע ור"ל דבעל כרחו אז מקבל ע"ע ככל הקהל כשבת ממש אבל סוף דבריו שכתב להקל עם כל זה צ"ע לפמ"ש:
ונראה לומר דוקא בשעה ושתיים שכתב ברמ"א מותר לו באמירה לנכרי אבל בזמן הראוי לקבלה לכל נראה שדעתו כשבת ממש כמו באומר ברכו קודם לזה דהוי מהאי טעמא ובזה נראה ביותר ובמקום אחר כתבתי דיש לספק בביה"ש דיהיה מתורת תוספת שבת ודאי דמשום ספק פורש עצמו ומקבל על עצמו וצ"ע בזה. והנה זה דלא גזרו בתוספת שבת באמירה לנכרי עיין במג"א ס"ק ח' שכתב דתוספת שבת מצות עשה ועי' בסה"מ ועיין בתוס' מנחות דף ע"ב אם גזרו ועשו משמרת למצות עשה ובפרי מגדים בפתיחתו לאו"ח עיי"ש ונפק"מ ג"כ דאם הוי עשה שייך דוחה לל"ת אבל במ"ע לא שייך דחיה וצ"ע בכל זה וגם אולי יש לחלק בין אמירה לנכרי לשאר שבות וראיתי בס' ישועות יעקב שחקר בזה אם לחלק בין אמירה לשאר שבות בתוס' שבת עיי"ש:
ושם סעיף א' ומותר לומר לעכו"ם ביה"ש להדליק נר לצורך שבת וכן לומר לו לעשות כל מלאכה שהוא לצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז עליה עכ"ל השו"ע ועיין בסי' שמ"ב כדאי' במס' עירובין דכל משום שבות לא גזרו ביה"ש ולדעת רבינו רק במצוה בלבד עיי"ש ולפי מ"ש לעיל די"ל דכל הביה"ש ודאי מטעם תוספת שבת וצ"ל בתוספת שבת לא גזרו ובטעמא שכתבתי לעיל:
(טו) "באמירה לנכרי באינו מכוין והוי פסיק רישא:
בסי' רנ"ג סעיף א' בהג"ה בסופה י"א דאפי' אם הקדירה עומדת אצל האש כל זמן שהיא מגולה וכו' אם לא נתקו מן האש בשבת יש להסירו משם ע"י עכו"ם ואם ליכא עכו"ם מותר לישראל וכו' ובמג"א ס"ק י"ח אבל אם הגחלים מונחים סביב הקדירה כתב במרדכי פ"ד דשבת דאסור לישראל להסירה משום שמחתה ומבעיר העליונות ומכבה התחתונות כדאיתא בכריתות ובהגהות מרדכי כתב שם דאפי' לומר לעכו"ם יש ליזהר מיהו בהג"ה פ"ו כתב דמותר ע"י עכו"ם דאין אנו אומרים לו לכבות ולא להבעיר רק להסיר המאכל ע"כ אבל ע"י ישראל אסור לכו"ע עכ"ל ובמחצית השקל ע"ז דאע"ג דישראל באינו מכוין ופסיק רישא אסור בזה שנעשה ע"י הגוי מותר היכא שאין האיסור רק משום פ"ר ואע"ג שפסק המג"א בסי' שי"ד דאפי' באיסורא דרבנן פ"ר אסור דלא כתה"ד מ"מ שבות דאמירה לנכרי קיל וכ"כ במג"א בסי' זה ס"ק מ"א זה תוכן דברי המחצית השקל שם ועי' במג"א בס"ק מ"א, בהג"ה שם לכן נוהגין שעכו"ם מוציאין הקדירות מן התנורים וכו' אבל ע"י ישראל אסור בכה"ג תרומת הדשן ובמג"א כתב ע"ז דהו"ל כאחד נותן וכו' דפטור אבל אסור משא"כ באמירה לנכרי דשרי דהא עיקר כונתו לחמם הבית דשרי כמ"ש בסי' רע"ו ואע"ג דהוי פ"ר לגבי התבשיל מ"מ באמירה לעכו"ם לא קפדינן כולי האי ועי' סוף סימן א' ובסי' שי"ד ס"ס א' מ"ש עכ"ל. וגם שם כתב דאמירה לנכרי יש להתיר בפ"ר עיי"ש:
והנה משום שליחות לחומרא י"ל דלא שייך שליחות רק על הדבר שרצון המשלח בו אבל לא במאי שאין רצונו ולא כיון לזה ואף שנעשה ממילא ומהאי טעמא אסור לעשות בעצמו דפסיק רישא כמכוין על אותו הדבר כיון שאי אפשר לחלק הדבר מהדבר בפ"ר והוי כמכוין על הנגרר ג"כ כמ"ש לעיל בפ"א בענין פ"ר ושאינו מתכוין עיי"ש כ"ז בעשהו בעצמו המעשה שא"א לחלק הכונה מהמעשה אבל בשליחות דתליא במה שרצון המשלח ורצונו יש לחלק דבחצי המעשה דברצונו הוי הוי שלוחו ועל מה שלא חפץ בו אף שנעשה ממילא לא מקרי שלוחו ע"ז ומשום דבר דבר צריכין לחלק כמו כן כיון שאין בכלל כונתו ואמירתו רק על ההתר לא הוי דבר דבר ומה שנעשה ממילא ולא היה כונתו לזה לא נקרא אמירה דאיסורא דבכלל כונתו לא היה האיסורא כן צריכין לומר להבין הנ"ל וצ"ע:
(טז) "אם יש לחלק בין חובת הגוף באמירה לנכרי לשאינו חובת הגוף":
ביו"ד בשו"ע בסי' רצ"ז סעיף ב' אסור לזרוע כלאים לעכו"ם ומותר לומר לעכו"ם לזרוע לו כלאי זרעים ובטו"ז ס"ק א' הקשה דגבי כלאי כרם בסי' רצ"ו כתב דוקא בעכו"ם קטן מותר ולא גדול אף שהוא דרבנן וכאן בכלאי זרעים דדאורייתא בארץ ישראל התיר בכל עכו"ם ועוד הקשה מסירוס באהע"ז סי' ה' ומהל' כלאים פ"א שכתב רבינו ואסור לישראל להניח לעכו"ם שירכיב אילנו וכתב ע"ז ואפשר דס"ל להרמב"ם כל מה דאסור אפי' בחו"ל הוי חובת הגוף בזה אסור אפי' אמירה לעכו"ם משא"כ בכלאי זרעים דאינו אסור אלא בא"י לא הוי חובת הגוף ומותר בו אמירה לעכו"ם ועי' שכתב עוד דמה שמתיר שם הוי לעכו"ם לצורך עצמו של עכו"ם אבל לא לצורך ישראל וקמ"ל דאף דאין קנין לעכו"ם בא"י אפ"ה מותר עיי"ש:
ועי' בהל' כלאים פ"א ה"ג ובראב"ד שם כיון דאסור לקיימו האיך נתיר אמירתו ועי' בכ"מ שכתב נפק"מ בזה ולדברי הטורי זהב אף דמסתבר להיפוך דחובת קרקע יהיה אמירה לנכרי חמיר מחובת הגוף דעל כל פנים צריך לעקרו דאסור בקיומו מכל מקום לענין מעשה הזריעה בחובת הגוף שייך לומר שלא יבוא בגללו אפי' ע"י נכרי משליחות לחומרא אבל בחובת קרקע ולא על גופו אף דאסור לעשותו בעצמו דבזה מקיימו לפי שעה מ"מ ע"י גוי לא שייך שליחות כיון שעליו אין האיסור משום המעשה רק משום קיומו ונפק"מ כמ"ש בכ"מ ועדיין צ"ע דעכ"פ הוי כשלוחו על הזריעה דהוי כקיום לפי שעה ועי' בברכי יוסף שם ודברי הטו"ז במ"ש לחלק בין חובת גופו לחובת קרקע לענ"ד בלתי מובנים ומסברא היה נראה להיפוך דכה"ג אפי' גורם יהיה אסור: