אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת· רבי ירמיה לעוו

פרק ו · הלכה א

פרק ו

אסור לומר לעכו"ם לעשות לנו מלאכה בשבת ואע"פ שאמר לו מקודם השבת ואע"פ שאינו צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת ודבר זה אסור מדברי הסופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן. (א') במס' שבת דף ק"נ ע"א ובכמה דוכתי בש"ס פשיטא להו דאמירה לנכרי שבות ומקשי מזה בכ"מ ומקורו שם דכתיב ממצוא חפציך ודבר דבר וכו' עיי"ש ודף קי"ג ע"א מעשות דרכיך שלא יהיה הילוכך של שבת כהילוכך של חול וממצוא חפציך חפציך אסורים חפצי שמים מותרין ודבר דבר שלא יהיה דיבורך כשל חול וכו' וברש"י ממצוא חפציך כי ההוא דאמרינן במס' עירובין דף ל"ח ע"ב לא יטייל אדם לסוף שדהו בשבת לידע מה היא צריכה אחר השבת עכ"ל ובד"ה שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול כגון מקח וממכר וחשבונות עכ"ל:
והנה מ"ש ממצוא חפציך לא יטייל וכו' אף דהרהור מותר כדאי' במס' שבת שם זה בהרהור בלי מעשה אשר ההרהור תגלה לפועל ע"י וכמ"ש לעיל גם יש לומר דהוי ע"י המעשה כמפורש ובכלל דיבור דהוי הרהור מפורש ומ"ש שמגלה דעתו ע"י דבורו או ע"י מעשה ולשון ממצוא חפציך מורה כמ"ש ומ"ש כדבורך של חול מקח וממכר וכו' עיין כיו"ב ברש"י ביצה ל"ז ע"א בד"ה ומשום משא ומתן שכתב דמו"מ אסור מן המקרא דכתיב ממצוא חפציך ודבר דבר וכו' ושם דף כ"ז ע"ב בד"ה אין פוסקין דמים כתב דמו"מ בשבת וביו"ט אסור בספר עזרא נחמיה י"ג עכ"ל ועיין ברש"י שבת ק"נ ע"א בד"ה לא ישכור עיי"ש:
אמנם אם הוי דרבנן או דאורייתא במס' שבת ק"נ ע"א ודיבור מי אסור והא רב חסדא ור' המנונא דאמרי תרוייהו חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת ואר' אלעזר פוסקין צדקה וכו' מפקחין פיקוח נפש ופיקוח רבים וכו' אמר קרא ממצוא חפציך וכו' חפציך אסורין חפצי שמים מותרין ובתוס' שם בד"ה ודיבור מי אסור פי' מהתורה דהא מדשרינן דיבור של מצוה מכלל דמדאורייתא שרי עכ"ל ולפ"ז כדמתרצין חפציך וכו' חפצי שמים מותרין נוכל לומר גם למסקנא דהוי דאורייתא וכן הבין הפרי מגדים או"ח סי' ש"ג ס"ק א' במשבצות זהב שם ומפרש לפ"ז מאי דאמרינן אמירה לנכרי שבות מדרבנן זה בחפצי שמים כגון לומר לעשות מלאכה להדליק הנר וכיו"ב אסור כדאיתא שם סעיף ה' ובסי' רע"ו עיי"ש ועיין בשו"ת חות יאיר סי' נ"ג בפי' התוס' דהוי דאורייתא ובהג"ה שם דעת אחרת לו בזה עיי"ש:
ולהסוברים דגם לומר מקודם שבת לעשות מלאכה בשבת אסור וכמ"ש רבינו ואע"פ שאמר לו מקודם שבת וכו' דלא שייך מטעם ודבר דבר דהוי רק בשבת ומטעמים אחרים בזה כמש"ל בס"ד בזה בודאי האמירה לנכרי מדרבנן והאי דהתירו בחולה שאין בו סכנה ומשום ישוב א"י ובדליקה לומר כל המכבה וכו' יש לומר דכולהו בכלל חפצי שמים המה דרק ברשות בלבד נאמר מדאורייתא והנה אמרינן אמירה לנכרי שבות אפי' באיסורי דרבנן עי' בתוס' במס' שבת קכ"א ע"א בד"ה אין עיי"ש מסכים ביותר דאמירה באיסורי תורה מדאורייתא אסור ועיין ברשב"א שהקשה דהוי גזירה לגזירה ולפ"ז לא הוי בדרבנן רק חדא גזירה:
ואע"ג דדברי קבלה הוי דרבנן ועי' בתוס' ע"ז כ"ב ע"א בד"ה תיפו"ל עיי"ש מ"מ מצינו כמה הלכה למשה מסיני הנודעים ע"י הנביאים כמו שמקשים בכמה דוכתי עד דאתא יחזקאל וכו' אלא גמרא ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא ועיין בשו"ת צמח צדק סי' כ"ח שכתב דעונג שבת דאורייתא וכן מצאתי בס' יראים לרבינו אליעזר ממיץ בעמוד זמנים סי' צ"ט עיי"ש וע"ע בס' יראים עמוד הנ"ל דף כ"ט ע"ג במלאכת מכבה שהביא ראיה דגם באיסורי דרבנן אסור אמירה לנכרי מלא ישכור ולא יאמר לחבירו לשכור דאוקמינן בגמ' בחבירו נכרי וכתב וז"ל ואם באת לדחות ולומר שכירת פועלים דאורייתא דכתיב ממצוא חפציך ודבר דבר ועד דלא אתיא נביא גמרא גמירי לה וכו' עכ"ל וכאשר נראה מדבריו בעונג שבת נראה שדעתו בהחלט דהוי מדאורייתא:
אמנם דעת רש"י במשנה אין אומרים לו כבה רבנן גזרו על אמירה לנכרי משום שבות עכ"ל ובמס' ב"מ דף צ' ע"א ברש"י אמירה וכו' מדרבנן עכ"ל וכדעת רבינו בהל' זאת שכתב ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי וכו' אף שמצינו שגם הדאורייתא שאינו מפורש קרא מדברי סופרים מהטעם כדי וכו' שכתב נראה דס"ל דהוי מדרבנן ממש וכיו"ב דעת שאר הראשונים ז"ל ובשו"ע להלכה ובסמ"ג מובא בב"י בסי' רמ"ד דלדעת המכילתא לא יעשה הגוי בשביל ישראל מדאורייתא עי' מה שהקשו ע"ז ועיין בס' מנחת כהן:
והנראה לומר דגם לס' היראים ולמ"ש בדעת התוס' דהוי מדאורייתא זה רק במקח וממכר אשר מצינו דנאסר בימי נחמיה וכמו כן בימי ישעיהו היה נאסר כבר ושניהם הוי גלוי מלתא להנאסר כבר מהתורה וכמ"ש ברש"י ביצה ל"ז הנ"ל משא ומתן מדבר דבר ודף כ"ז מקרא דעזרא ובמס' שבת קי"ג דבר דבר מקח וממכר וחשבונות ע"ש נראה דהעיר דדבר דבר עיקרו במו"מ אשר איסורו מפורש בנחמיה ונסמך על דברי ישעיה דבר דבר והרי לומר גלוי מלתא על הלכה למשה מסיני לא מצינו מפורש רק על מו"מ דחזינן דמו"מ חמיר טפי דמפורש בנחמיה וא"כ נאמר ודבר דבר ג"כ רק על מו"מ קאי אבל אמירה בצרכי הבית להדליק הנר וכיו"ב אמירה לנכרי מדרבנן כמו בשאר איסורין ולא מדבר דבר ורק במו"מ ס"ל דהוי דאורייתא ורש"י במס' ביצה הנ"ל שכתב ממקרא דעזרא העיר כי יקשה אם מדבר דבר כל אמירה לחול אסור ולמה נאסר אח"ז מו"מ ומפרש כי הכל חדא הוא וא"כ להדליק הנר ע"י גוי לכו"ע מדרבנן ורק להשכיר פועלים דהוא מעסקי מו"מ הוי לתוספת דאורייתא ומיושב קושית הפרי מגדים במאי דאיתא בכמה דוכתי אמירה לנכרי מדרבנן. ושכר שבת בלי אמירה מפורש נראה לומר דאיסורו בכללו אבל הוי בלי דיבור בשבת דלא שייך דבר דבר ועיין ברש"י במס' כתובות דף ס"ד שכתב גזירה משום מו"מ ושכירות עיי"ש:
אמנם אשר הכריחו לתוס' לפרש קושית הגמ' ודיבור מי אסור מדאורייתא נראה דבלעדי פי' זה יקשה מאי מקשינן מחשבונות של מצוה וכו' הרי מפורש של מצוה דוקא ומשם גופא יש למידק שאין של מצוה אסור ולכן פי' בתוס' דעכ"פ נראה משם דאין אסור מדאורייתא ומקרא דא"כ לא הוי מחלקין בין מצוה ורשות ומשני דקרא גופא דייק רק על של רשות ולא של מצוה ולפ"ז להסוברים דהוי מדרבנן יש לפרש הסוגיא לדעתם שלא יקשה כנ"ל ויש לפרש דהנה לפי סוגית הגמ' המשנה דאתיא כר' יהושע בן קרחה דיליף מדבר דבר דהרהור מותר ודיבור אסור ומקשינן ממקרא זה הסותם בכל דיבור מהאי דאי' בשל מצוה מותר ומנ"ל להוציא מסתמא דקרא ולריב"ק דמוציא הרהור משמע דבדיבור בכל דיבור אסור דאל"כ מדהוציא הרהור הו"ל להוציא ביותר גם דיבור של מצוה ומשני דשל מצוה הוי כמפורש בקרא חפציך וכו' ולא הוי הקושיא מעיקרא ודיבור מי אסור על כל אמירה לנכרי רק כי מצינו גם דיבור דמותר ולא הרהור בלבד וריב"ק אמר הרהור מותר ודיבור אסור בסתמא יקשה מחפצי שמים ומשני כמ"ש דזה כמפורש ולא אצטרך ליה לומר אותו ועי' מה שאכתוב להלן בס"ד בדעת המכילתא לדעת הסוברים ודבר דבר דאורייתא עיי"ש:
אמנם יש לעיין בהאי איסורא דדבר דבר דהוי אסורא מדרבנן לדעת רוב הראשונים ז"ל אם הוי בכלל איסור ול"ת מדרבנן או בכלל עשה ממצות שביתה מדרבנן כמו בדאורייתא עשה ול"ת ועשו הרבנן כעין דאורייתא כבכל מקום ונפק"מ בזה לענין כמה דברים:
והנה דעת רבינו כאן ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן ובפ' כ"ד ה"א כתב יש דברים שהן אסורין בשבת אע"פ שאין דומין למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה ומפני מה נאסרו משום שנאמר אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפציך ודבר דבר לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפי' לדבר בהן וכו' שנאמר ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר עכ"ל הנה באלה שאין דומין למלאכה ואין מביאין לידי מלאכה אינם בגדר איסור וחשש מלבוא לידי דאורייתא ועל כרחך משום שביתה יתירה מדרבנן כמו בדאורייתא מצות שביתה מ"ע ועי' בלשון רבינו שם הי"ב אסרו חכמים לטלטל וכו' אמרו ומה אם הזהירו הנביאים וצוו שלא יהיה הילוכך של שבת כהילוכך של חול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר ודבר דבר ק"ו שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול וכו':
וזה לשונו בפ' כ"א ה"א "נאמר בתורה תשבות אפי' מדברים שאין מלאכה חייב לשבות מהן ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות מהן דברים מפני שהן דומין למלאכות גזירה שמא יבוא מהן איסור סקילה וכו'" ועיין בהמ"מ שעמדו על לשונו שכתב נאמר בתורה תשבות ואח"ז כתב ודברים הרבה הן שאסרו חכמים ובלח"מ דחה הפי' שהכתוב מסרו לחכמים אשר רק בחוה"מ מצינו כן ועי' בהמ"מ ומ"ש בשם הרמב"ן בחי' התורה עיי"ש:
ולענ"ד בכונת רבינו דתשבות מצות עשה על שביתה בשבת והתורה פירשה השביתה מדאורייתא כמו דאמרינן בכל מלאכת שבת דהוי עשה ול"ת אבל השאירה התורה עוד שביתות למצות רשות וכאשר מצינו זולת זה שיעור למטה ולא למעלה כמו בפאה ותרומה ועי' בר"ש פ"א ממס' פאה ובמל"מ הל' מתנות ענים וברבינו יונה במס' ברכות בענין תוספת שבת שאין להם שיעור וכל מה שמוסיף הוי דאורייתא וכמו בתרומה דחטה אחת פוטרת הכרי וכל מה שמוסיף הוי תרומה דאורייתא וכן בתוספות שבת ועי' כיו"ב בס' קרית ספר למבי"ט בהל' ק"ש וכ"כ במקום אחר בזה וכן בענין שביתה כל מה שמוסיף בשביתה קיים מ"ע דתשבות אשר מדאורייתא רשות והרבה חייבו רבנן ועשו לחובה מדרבנן אבל אם החיוב מדרבנן בקיימו קיים דאורייתא מרשות ודרבנן מחיוב וכבר כתבתי בזה לעיל בפ"ק בענין מלאשצל"ג עיי"ש:
והנראה דאף בשהן דומין למלאכה יש לומר כן ומכ"ש באלה שכתב ואין מביאין לידי מלאכה ודאי לא הוי משום גזירה רק משום תשבות וכמ"ש ולכאורה מוכח ונראה כמ"ש דאם לא נאמר כמ"ש יקשה בדבר שאין דומה ואין מביא למלאכה דלא הוי משום גזירה שיבוא לאיסור דאורייתא ולא הוי סייג לתורה היאך שייך בו מדברי סופרים לפמ"ש בהל' ממרים בפ"ב ה"ט ובראב"ד שם דלא שייך בתקנת חכמים בל תוסיף במה שעשו משום סייג עיי"ש וא"כ בכה"ג שאין בו חשש מלאכה וסייג יהי' בכלל בל תוסיף והאי דשאר מצות מדרבנן עי' מ"ש בהל' ברכות בזה עיי"ש וע"כ כמ"ש דגם מדאורייתא הוי מצות רשות לכל מה שהוסיפו ונמצא לפ"ז הנאסר משום דבר דבר יש בו מדאורייתא בקיומו וגם בהאי דשייך גזירה יש גם כן מטעם שביתה ג"כ ונפק"מ לכמה דברים:
ומיושב ג"כ בזה קושית הרשב"א בחי' בלא ישכיר וכו' דהוי גזירה לגזירה עיי"ש די"ל בכה"ג לאו מטעם גזירה רק עשו מרשות מדאורייתא לחובה מדרבנן ולהלן בס"ד נדבר עוד מזה ומובן בדברינו זה הסוגיא דמס' ערובין דף ס"ח ע"א ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים ועיין ברא"ש דהרי"ף מפרש לחלק בין מידי דאית ביה מלאכה לאמירה בלבד ועי' ברא"ש במס' שבת דף קל"ד ע"ב עיי"ש דלמ"ש בלית ביה מעשה הוי גזירה לגזירה וצ"ל כמ"ש דהוי מצות רשות מדאורייתא וא"כ במקום מצוה דאורייתא החובה כמו מילה שם נדחה מצות רשות וחכמים לא עשו בכה"ג לחובה ולא שייך העמידו דבריהם בכה"ג אבל במעשה דלא הוי גזירה לגזירה ונאסר משום איסור דרבנן ושייך העמיד וכו' דלא שייך העמידו רק באיסורא ולא במצוה דרבנן ואתי שפיר ועיין ברש"י במס' שבת דף קי"ד ע"ב בד"ה אלא לאו לקניבת ירק בעלמא בתלוש דמידי דלאו מלאכה קאי עלה בעשה דשבתון שבות וכיון דמדאורייתא אסור בכל שבתות השנה הכא לא שריא ליה וכו' עכ"ל עיי"ש ועי' בתוס' שם בד"ה אלא שכתבו דלא הוי מדאורייתא דא"כ גם ביו"כ ליתסר ולמ"ש יש ליישב דברי רש"י דהוי שביתות רשות מדאורייתא וביו"כ לא עשו הרבנן לחובה:
ונאמר לפרש בזה סוגיא הגמ' דף ק"נ הנ"ל ודיבור מי אסור והא וכו' חשבונות של מצוה וכו' דכמ"ש לעיל הרי משם גופא נדע דדיבור שאינו של מצוה אסור וכמו שנראה שעמדו בתוס' ע"ז וכמ"ש לעיל אבל למ"ש י"ל דאין דיבור אסור הרהור מותר ונראה דלאו מטעם שבות ובכלל מצות תשבות מדרבנן כדאי' בכ"מ אמירה לנכרי שבות אלא משום איסור ג"כ ונפק"מ משום איסור העמידו דבריהם ומקשינן מדהתירו חפצי שמים על כרחך לאו משום איסורא רק משום מצוה בלבד וכמ"ש לעיל ומשני דחפציך ולא חפצי שמים לא נגזר עליהם מיד ולא היו בכלל האיסור מעיקרא ועל רשות הוי ג"כ בכלל איסור ג"כ ועיקר קושית הגמ' ודיבור מי אסור דלא הוי רק שבות ולא איסור וע"ז משני דשפיר נאמר דיבור אסור ואתי שפיר:
(ב') דיבור אסור הרהור מותר":
במס' שבת ק"נ ע"א הא קמ"ל לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים אבל אומר וכו' לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב וכו' דיבור אסור הרהור מותר וכו' וברש"י הנראה וכו' ושניהם יודעין שע"מ לשכרו לפעולתו הוא מזהירו וכיון דלא מפרש בהדיא שריא כדמפרש וכו' הרהור מותר עכ"ל:
ולכאורה יקשה דגם זה נדע מסיפא דאין מחשיכין וכו' לשמור ומביא פירות בידו וברש"י הואיל ועיקר מחשבתו לא היה לכך עכ"ל ונראה כונתו כיון דעיקר לשמור ולא נשאר רק הרהור בלבד על הפירות וא"כ נדע מזה דהרהור מותר גם בתוס' בד"ה אבל דהתירא דבורגנין נדע בלי שמואל עיי"ש וטעמא דבורגנין משום דאפשר בצד התר למחר עכ"פ למ"ש לעיל ואף דדעתו בלי התר הוי הרהור דמותר וא"כ נדע מזה כמו כן הרהור מותר ועיין במהרש"א ובטו"ז בסי' רס"ג שלא פי' כתוס' ובטו"ז לא הביא דברי התוס' עיי"ש:
גם עיין בתוס' בד"ה ואין מחשיכין שהוכיחו מלשון המשנה דתוך התחום במינכר אסור ובלא מינכר מותר עיי"ש ואף דהוי הרהור וא"כ יקשה כמו כן כנ"ל ונ"ל לומר בזה דהנה במס' ברכות כ' ע"א מחלוקות אם הרהור כדיבור דמי וברבינו יונה שם הביא מסוגיא דמס' שבת הנ"ל דהרהור מותר ולאו כדיבור דמי כמו כן קי"ל שם הרהור לאו כדיבור דמי ובכ"מ כן ובס' שאגת אריה סי' ו' עמד על דעת רבינו שכתב בפ"ח מהל' ברכות הרהור כדיבור דמי ובפ' כ"ד מהל' שבת כתב הרהור מותר עיי"ש:
והנראה דהנה דהרהור מותר בשבת לא מצינו פלוגתא בזה וכו"ע מודו ובק"ש במס' ברכות הנ"ל מחלוקת בזה ויש לומר דוקא בתפילה וק"ש דעיקרן אחרי כונת הלב הן הדברים ועי' ברבינו יונה בספ"ק דברכות שכתב דמהאי טעמא בק"ש לכו"ע צריך כונה אף מאן דס"ל בעלמא א"צ עיי"ש ושם מסתברא דהרהור כדיבור דמי משום דעיקרו המחשבה וההרהור בזה אבל בשבת דנהפוך הוא דעיקרו מה שאסרה התורה הוא המלאכה והמעשה ורבנן הוסיפו הדיבור וגם בדיבור של מה לך ומה בכך שאינו פועל מאומה מותר וא"כ בכה"ג י"ל דכו"ע מודו דהרהור אינו בכלל דיבור גם בכה"ג דהנראה וכו' אינו בכלל דיבור וי"ל דלרבינו לא תליא הרהור בענין שבת להאי במס' ברכות ולא תליא במחלוקת שם ואינם שווים לדינא:
ולפ"ז נאמר דיש להבין למה לרש"י צריכין שיהיה עיקר מחשבתו לשמור הרי אם גם יהיה מחשבתו לשניהם בשוה מ"מ בלתי נגלה למה דעתו והוי הרהור שאין מפורש דמותר דדוקא דיבור מפורש אסרו:
ונראה דדעת רש"י דאינו די במה שאין מוכיח דעתו לאחרים וגם לו לעצמו צריך שלא יהיה הרהור נחשב לו עד שיהיה מהלך בעבורו דדוקא בעיקרו לשמירה המחשבה להביא פירות לא יחשב מאומה כי לא הלך בעבור זה אבל אם גם בעבור זה הלך הוי כמחשבה בצירוף מעשה כמו שאכתוב להלן בס"ד דאסור ועיין ברשב"א בלשם אני הולך למחר דאם לא הבין חבירו ממנו שילך ג"כ הוא פשיטא ולא צריך התירא עיי"ש. וע"כ בכה"ג דלא פעל מאומה לא הוי בגדר דיבור האסור וכמו כן לרש"י במחשבה שאין עיקרה לכך בגדר לא פעל ובטילה נגד העיקר ולזה לא צריך קרא למעוטי להתיר בהרהור דהרי לא יהיה עדיף מדיבור כה"ג דמותר ואם כן צריכין לא ישכור וכו' למען נדע דאפי' הנראה שתעמוד וכו' דעיקר מחשבתו לכך מותר שלא נדע כן ממחשיכין וכו' ומה שהקשיתי מבורגנין י"ל ג"כ דרק אחרי כי נדע דהרהור מותר אז נדע הסברה דבורגנין וכו' וטעמא דמתני' וכמ"ש בתוספות אבל כ"ז שלא נדע דהרהור מותר לא הוי ידעינן כמו כן סברה דבורגנין ואתי שפיר:
(ג') "הרהור עם מעשה שע"י נכרת מחשבתו ואם עיקר מחשבתו להתר"
במס' עירובין דף ל"ח ע"ב לא יהלך אדם לסוף שדהו לידע מה היא צריכא כיו"ב לא יטייל אדם על פתח מדינה כדי שיכנס למרחץ מיד וכו' התם מוכחא מלתא וכו' וברש"י מוכחא מלתא מאי בעי בשדהו אם לא לידע מאי היא צריכה ורחמנא אמר ממצוא חפציך וכו' ובתוספות בסוגיא דף ק"נ ע"ב בד"ה אין מחשיכין מחלקין מהאי טעמא בין תוך התחום לחוץ התחום דבזה מנכר ובזה לא מנכר עיי"ש הנראה מזה אף דהרהור מותר זה בלי צירוף מעשה המגלה ומנכרת מחשבתו אבל במעשה המוכיח על מחשבתו הוי כדיבור ובכלל ודבר דבר ומצוא חפציך וכמ"ש ברש"י שבת קי"ג ובמסכת עירובין דשם נלמד האי דלא יהלך וכו' בהרהור הניכר ע"י מעשה ודבר דבר הניכר על ידי דבריו:
והנה באין מחשיכין על התחום לשכור וכו' כתב רבינו בפ' כ"ד מהל' שבת משום מצוא חפציך וכו' עיי"ש. אף דהמעשה הליכה בפני עצמה מותרת והרהור בפ"ע מותר שניהם בצירוף אסור וכמ"ש דהרהור המפורש וניכר ע"י מעשה אסור כמו המפורש ע"י הדיבור ובזה נבין כללא דאבא שאול כל שאני זכאי באמירתו אני זכאי בהחשכתו דלמ"ש החשכה והאמירה בגדר אחת בהתגלות המחשבה והרהור אסורים ובלא"ה מותרים:
ובמשנה אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו וברש"י הואיל ועיקר מחשבתו לא היה לכך עכ"ל ובשו"ע או"ח בסי' ש"ז סעיף ח' ואם לא כיון להחשיך אלא לשמרם יכול אף להביאם עכ"ל ורבינו לא הביא כלל האי ומביא פירות וכו' ומלשון השו"ע נראה שכתב אלא לשמרם דלא כרש"י דבשעת השמירה לא היה דעתו כלל להביא פירות ומדעת רש"י בשדעתו מיד להביא הפירות אלא דעיקר מחשבתו היה לשמירה מותר להביא ונראה דרבינו מפרש כנראה משו"ע בלא היה דעתו כלל להביא פירות וזה פשוט ולא הביאו כלל:
ובדעת רש"י נראה בטעמו כיון דכמ"ש לכן אסרו להחשיך משום דהמעשה מגלה ההרהור אסור וכה"ג דעיקר מחשבתו בשביל דבר אחר ליכא הוכחה ממעשיו כלל על דבר האסור ולא נשאר על הדבר האסור רק הרהור בלי מעשה המוכחת עליו דמותר דהוי הרהור שאינו מפורש וצריך לומר דנודע וניכר לכל שעיקר דעתו בשביל השמירה ולפ"ז לא תליא בדעתו כלל אלא לפי הנראה וניכר לאחרים ולמ"ש בשו"ע אם לא כיון וכו' נראה דתליא בדעתו וצריך שלא יהיה מכוין כלל:
והנה בתוספות הנ"ל ובגמרא במסכת עירובין דמחלקין בין מנכר ועיין ברשב"א ובר"ן ובהמ"מ שהוסיפו משום מראית עין וחשד ולמ"ש להנ"ל טעמים דמנכר משום שעי"ז הוי הרהור בגדר דיבור ועי' במג"א בסי' ש"ז ס"ק י"ג ובמחצית השקל שם אשר לפום רהיטא נראה מדבריו דבסוף התחום אפי' בלא מנכר אסור משום מצוא חפציך ועיין בספר תוספות שבת שפי' דסוף התחום הוי בכל פעם מנכר הרבה משא"כ בתוך התחום ועיקר השגת המג"א דלאו מטעם חשדא משום דגם בסוף התחום לא הוי מנכר בודאי להיות חשדא די"ל דמשכה שמעתיה כדאיתא שם במסכת עירובין עיי"ש:
והנה בענין חשד היכא די"ל דהוי באופן ההתר כתבתי במ"א עיי"ש. אבל כנראה דשדהו וסמוך למדינה מנכר לדעת רש"י ושאני מעירב ברגליו דלא מנכר לאיסורא ויותר להתירא משא"כ בזה דנראה ביותר לדבר האסור ליה למעבד בשבת ולכן אסור לזמוניה נפשיה להאי מידי ועי' בפ"ט שם ולדעת המג"א נראה דהרהור בצירוף מעשה בלבד אסור לרש"י אבל יקשה כנ"ל ודברי המג"א צ"ע דלכאורה י"ל כונת רש"י שם כמ"ש:
אמנם יקשה לפי' רש"י דאף במכוין להביא כיון שעיקר במחשבתו לשמור מותר האיך נפרש הסוגיא כל שאני זכאי בחשיכתו אני זכאי באמירתו וכו'. והנה על כרחך צריך לומר להביא פירות וכו' במחוברים דבתלושים בלאו הכי מותר משום דאם יש בורגנין וכו' וכדאיתא בגמרא ואם כן האיך נאמר כל שאני זכאי בחשיכתו אני זכאי באמירתו וכי מותר לומר שילך להביא פירות מחוברים מחוץ לתחום למחר דהנה אם נפרש כנזכר ונראה מהשו"ע בשאין הולך לחשוך בשביל הפירות כלל רק בשביל השמירה לק"מ ולרש"י צריך לפרש כיון דעיקר בשביל השמירה כל שאני מתיר בחשיכתו קאי על השמירה בלבד דהבאת פירות אשר מותר בהחשכתו מצד אגב לא מחשב בהתר החשכתו משום דבעבור זה לא הותר באמת ואני זכאי באמירתו לא קאי רק על ההתר לשמור:
העולה מדברינו מעשה בצירוף הרהור אסור בשבת ולרש"י בעיקר מחשבתו להתר מותר ולהשו"ע ושאר הראשונים ז"ל נראה דוקא בליכא במחשבתו כלל למעשה האיסור ועי' בתוס' בד"ה אבל שכתבו דכמו דאמרינן כל שאני זכאי באמירתו אני זכאי בחשיכתו כמו כן להיפוך כל שאני זכאי בחשיכתו וכו' ומשו"ה הקשו דדינו של שמואל נודע ממשנה עיי"ש אבל למ"ש דטעמו של אבא שאול דאיסור החשכה לא יהיה עדיף מאמירה דגם אמירה מותר מכ"ש מעשה דהוי בערך אמירה וכמ"ש ולא אמירה ממש אבל להיפוך לא נחליט לפ"ז עוד דמה דמותר בהחשכה שיהיה מותר באמירה בפירוש ומסוגיא להלן דאי' כל שאני זכאי בחשיכתו וכו' לא מכריע כלל כמובן דאמרינן רק כי זה הלשון היה מכוין אבל לא דהוי באמת כן וא"כ למ"ש י"ל קושית התוס' דבלא שמואל לא נדע כן מהמשנה:
ועי' ברשב"א שפי' משום חשד בתחום במרחץ עיי"ש ולכאורה לרשב"א שפי' לשמואל לשם אני הולך למחר בא עמי דאל"כ הוי פשיטא עיי"ש והנה אם נאמר כמ"ש בתוס' בתירוצם דעל עצמו פשיטא גם זה פשיטא דהוי רק הנראה וכו' ואם נפרש דברי הרשב"א שאמר לו בפי' בא עמי וא"כ יקשה קושית התוס' על הרשב"א דלא שייך תירוצם עיי"ש ולמ"ש לעיל קושית התוס' מיושבת אבל לפ"ז לא הוי לרשב"א לומר משום חשד רק כמ"ש משום דמנכר ואז גם לדידיה קושית התוס' מיושבת ולהלן בס"ד בענין בשביל ישראל נדבר ליישב בסוגי' עמ"ש עד הנה:
(ד') "בהתר אמירה לנכרי בימצא לעשותו באופן ההתר כמו בבורגנין וי"ב":
שם בגמ' בע"ב א"ר יהודה אמר שמואל מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש בורגנין הולך וברש"י וכיון דהוא דבר שיש לו התר ע"י תקנה בשבת מותר לאמרו אפי' במקום שאין שם התר עכ"ל:
והנה אין לומר וכו' הולך למחר אבל [לא] לומר לנכרי שיעשה לו היום בדבר שימצא לעשותו בהתר והוא יעשהו באיסור עי' בהגהות מרדכי מובא בב"י בסי' ש"ז דאמירה לנכרי בדאורייתא נמי לא אסור אלא בדבר שא"א למצוא תקנה ע"י ישראל לעשותו כגון להחם חמין אבל אם אפשר לעשותו כגון ברה"ר דיכול להביא ע"י מחיצות בני אדם שרי אמירה לגוי עיי"ש ובב"י הקשה על סתירתו ובדרכי משה מיישב לחלק בין היכא דשייך מראית עין עיי"ש. וכיו"ב מחלקים בתוס' במס' שבת קכ"ב בענין בשביל ישראל כעין זה עיי"ש. ועי' בטו"ז בסי' הנ"ל ס"ק ד' שמחלק בין האי דמחיצות לבורגנין דבבורגנין דהוי על למחר וא"כ אף כשאין אפשרות עכשיו בבורגנין מותר לומר על למחר משא"כ במחיצות על היום [והנידון להתיר על ידי נכרי] צריך שיהיה באפשר היום ע"י מחיצות בני אדם עיי"ש:
ולכאורה מסתבר לומר דתליא אם אמירה לנכרי אסור מטעם דבר דבר או מטעם שליחות דמטעם שליחות לחומרא באי אפשר שייך שליחות לחומרא אבל באפשר נאמר שעל אופן האיסור לא עשו לשלוחו אבל משום דבר דבר גם במחיצות בני אדם גם באי אפשר היום לא שייך איסורא דדבר דבר דלא שייך רק בדבר האסור מצד עצמו ולא האסור מצד הדרך ואופן עשייתו באיסור שעשהו דזה לא היה נכלל בדבריו. אמנם כאשר נבין בטעמא דהתירא בבורגנין נראה דגם מצד דבר דבר אסור לומר כן בכה"ג:
והנה בתוס' בד"ה אבל כתבו דלולי שמואל הוי ס"ד דאין לך דבר שלא יהיה מותר לאדם לומר על עצמו ואפי' אשכור פועלים למחר או אבנה בנין זה יוכל לומר בשבת דהוי אמינא דוקא לחבירו אסור לומר שכור לי פועלים למחר דמהני אמירתו אבל על עצמו יכול לומר כל מה שירצה דלא מהני אמירתו וכו' עיי"ש ולפ"ז שמואל החמיר בעל עצמו והקיל בבורגנין בלחבירו והנה זה בליכא מלאכה ממש אף דפועל בדבריו לא שייך דבר דבר נדע מהרהור דמותר בהנראה שתעמוד וכו' אף דפועל בדבריו ולשמואל דבר דבר אינו תליא בפועל בדבריו אלא אם הדבר אסור מצד עצמו כמו כל מלאכה האסורה והוי חפצי איסור דאסור להזכירם בשבת אבל אם הדבר מצ"ע מותר לעשותו אלא דיש בו דרך איסור והתר אף דהיום לא ימלט לעשותו רק בדרך איסורא מ"מ כיון דהמלאכה לא הוי מצ"ע מלאכת איסור דהרי שייך לעשותה בהתר והרי אומר למחר דהוי בדרך התר גם כן וכיון דגם למחר אפשר לעשותו במחיצות ובורגנין בדרך התר היום ואם כן לא הוי במלאכה ולא בדרך לעשותו שום איסורא ולא נאסר לומר בשבת על למחר באי אפשר לעשותו למחר רק בהאסור בשבת אבל באפשר למחר בדרך המותר בשבת וא"כ לא דיבר כלל מדבר האסור בשבת אף דלא היה בדעתו למחר לעשותו בהתר הוי הרהור דמותר אבל באומר לעשותו בשבת דהוי בודאי א"א רק באיסור וכמ"ש בטו"ז במחיצות בני אדם כשאין בני אדם כאן הוי בכלל דבר דבר בלעדי טעמא דשליחות לחומרא:
ונאמר במ"ש דהנה ברשב"א בשם תוס' לומר במי שקיבל תוספות שבת דמותר לומר לעשות מלאכה למי שלא קיבל עליו עדיין דלו הוי התר והביא ראיה מסוגיא להלן קנ"א ע"א מותר אדם לומר שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור פירות שבתחומך וכו' ובר"ן השיב ע"ז דשאני בזה דגם לו מותר משום דאפשר בבורגנין עיי"ש ובב"י באו"ח בסי' רס"ג כתב ע"ז שאינו מבין דברי הר"ן דהרי גם בתוספות שבת היה לו התר בלא קיבל על עצמו ובטו"ז כתב ע"ז דמה לנו שהיה לו התר בפעם אחת אם השתא אסור עליו ובבורגנין גם עתה יש לו התר באפשרות ובספר אבן העוזר כתב להצדיק דברי הב"י דהרי גם בבורגנין אי אפשר בשבת דגם אם יעשהו גוים אסור בשבת זה כמ"ש להוכיח ממסכת עירובין אלא משום דבע"ש אפשר וא"כ כמו כן בזה כיון דימצא אפשרות לעשותו בהתר בקודם שקיבל על עצמו התוספות שבת עיי"ש:
הנה דעתו דהתר בורגנין דהוי איסור שאפשר להסירו בשום אופן כמו כן בתוספות שבת וא"כ אין האיסור נקשר בהדבר אבל למ"ש לעיל דעיקר התר הבורגנין משום דלמחר בימות החול היה אפשר לעשותו באופן דמותר בשבת ע"י בורגנין דלא דיבר כלל מדבר האסור לא נשמע מזה לדמותו לתוספות שבת דנעשה באופן שגם היום לו באיסור ודומה למחיצות בא"א לעשותם ע"י בני אדם בשבת וכמ"ש בטו"ז הנ"ל ועיין בטו"ז הנ"ל שכתב להוכיח דהאי דאמר שמואל מותר לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך וכו' אינו מטעם בורגנין אלא משום דהוי לאחר מעשה התר עיי"ש. ועי' בפרי מגדים ס"ק ג' שהקשה למה לא יהיה אסור משום שליחות בכה"ג דשליח אינו בר חיובא ולמ"ד בכה"ג חייב המשלח עיי"ש. והנה בשמור לי וכו' לא שייך שליחות דהרי השמירה מותר ועל הליכה לשם האיסור להמשלח וע"ז לא עשהו לשליח רק בתוספות שבת יקשה דלא הוי לדבר עבירה כיון דמותר להשליח ועי' בספר בית מאיר באהע"ז בסי' ה' ס"ד שכתב לחלק בין האיסור מצד עצמו תועבה, לשבת שאינו רק משום למען ינוח ולא שייך שליחות כלל דהוי כמו בממילא בעושה מע"ש ונעשה בשבת ממילא דמותר עיי"ש וכונתי לזה אבל הקשה עוד למאן דס"ל אמירה לעכו"ם משום שליחות בשבת והביא ראיה לדעת הר"ן הנ"ל בבורגנין עיי"ש מטעם שכתב הפרי מגדים הנ"ל ולהלן בס"ד נדבר בענין שליחות בנכרי:
והנה דעת הרשב"א בבורגנין וז"ל אמר רבי יהודה אמר שמואל מותר אדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר פירוש לשם אני הולך בא עמי דאי לא מאי קאמר פשיטא עכ"ל. ובתוס' בסוגיא בד"ה אבל הקשו בלאו האי דשמואל נדע כן ממשנה ותירצו דבלעדי שמואל לא נדע כלל לאסור אמירה על עצמו עיי"ש והבאתיו לעיל:
והנה בסוגיא מקשינן בגמ' פשיטא מאי שנא הוא ומאי שנא חבירו א"ר פפא חבירו נכרי מתקיף וכו' אמירה לנכרי שבות. וברש"י שנדע כן ממשנה דאל תכבה עיי"ש ובתוס' בד"ה מה לי וכו' הקשו דלימא דאשמעינן דאפי' לומר לנכרי שישכור למחר אסרו ותירצו דבכה"ג אפי' בלא חבירו על עצמו אסור לומר אשכור פועלים למחר דלא שייך התירא דבורגנין עיי"ש וא"כ לפ"ז יקשה מאי מקשינן פשיטא הוי הגמ' לפרש על למחר ולהקשות דהוי דלא כשמואל דלדידיה אפי' לעצמו בלי חבירו אסור לומר כן כמ"ש בתוס' דשמואל חידש כן. ולכאורה למ"ש בפי' מחשיכין דאסור אף דלא פירש שהולך בשביל חפציו והרהור מותר מ"מ בצירוף מעשה הנכרת גם הרהור אסור והנראה וכו' דמותר משום דלא הוי מפורש כולי האי ולפ"ז בדיבור מפורש שאומר אעשה וכו' לא יגרע ממחשיכין דלא אמר כלום והי' נראה דאשכור שאמר לעצמו הוי כמו מחשיכין אבל יגרע מצד דאינו פועל כלל בדבריו משא"כ במחשיכין ולכן כתבו בתוס' שנדע כן משמואל אמנם לדעת הרשב"א הנ"ל שכתב לשם אני הולך פי' בא עמי וכו' וא"כ כיון שחבירו הבין ממנו פועל בדבריו הוי לכאורה בגדר מחשיכין ובין לרשב"א ולתוס' לא יקשה דממ"נ אם נדע אמירה לעצמו אסור ממחשיכין מאי קמ"ל שמואל ואם לא נדע מאי מקשינן פשיטא וכמ"ש לעיל די"ל לתוס' אשמעינן בלא פועל מאומה ולרשב"א בלא"ה לא יקשה קושית התוס' דשמואל אשמעינן בהבין ממנו דמותר בבורגנין ואתי שפיר:
(ה') "באמירה לנכרי בדברים דלא שייך בהם דבר דבר כמו בשאר איסורים או בחפצי שמים האסורים או בע"ש לעשות בשבת":
הנה בטעם איסור אמירה לנכרי בשבת מצינו כמה טעמים:
א' דעת רבינו כדי שלא תהי' שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן ואפי' בע"ש לאסור מה"ט:
ב' דעת הסמ"ג מובא בב"י בסי' רמ"ד בשם המכילתא כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה הגוי מלאכתך משמע מכאן שאסור לישראל להניח לגוי לעשות מלאכתו בין ביו"ט בין בשבת דאורייתא אבל אם אמר לו הישראל מע"ש מותר ובלבד שיהיה בביתו של גוי כאשר ביארנו בה"ש אמנם י"ל שהוא אסמכתא בעלמא שאם היתה מהתורה לא היו החכמים מתירין לעשותה אף בביתו של גוי ואף מסרה מע"ש ולשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהיא דרשה גמורה עכ"ל:
והנה במכילתא שם הוא במחלוקת ר' יאשיה ור"י וברמב"ן בפרשת בא כתב שהוא אסמכתא וברא"ם כתב ע"ז דאם מדרבנן אמאי פליג ר' יונתן ע"ז עיי"ש ועי' בט"ז בסי' רמ"ג ס"ק ג' ובלבוש כתב דאפי' הסוברים שהוא דאורייתא דוקא ליתנו לגוי בשבת אבל לא בע"ש ובאליה רבה הקשה ע"ז ממה שהתירו לחולה שאין בו סכנה וי"ב בכ"מ וכן בסמ"ג דעבד גוי אסור מדאורייתא והלא לדידיה בכל נכרי הוא כן (ולמ"ש בלבוש יש ליישבו) וכן בס' מנחת כהן הקשה מבכמה דוכתי אמירה לנכרי שבות והקילו במצוה ולכתוב אונו בקונה בית בארץ ישראל וכיוצא בו עיי"ש:
וי"ל ז דבמקום מצוה ובכלל זה לרפואה נמעט מחפציך ולא חפצי שמים דוקא חפצי רשות נאסרו ובקבלה בנביאים גלוי מלתא לפרש לא יעשה וכו' דלא קאי רק על חפצי רשות והאי דאיתא אמירה לנכרי שבות יש לפרשו כמ"ש לעיל דאין בכלל איסור מלאכת שבת אלא בכלל תשבות ושבתון ולכן לא נאמר במקום מצוה אף בעלמא תליא באיזה מצוה קודמת בזה גילה התורה ולא חפצי שמים ומש"ה שפיר כתב בסמ"ג בעבד הוי דאורייתא אפי' במצוה וחפצי שמים אסור ע"י העבד וזה שכתבתי דשבות אינה במקום מצוה לכאורה נגד האי דאמרינן שבת עשה ול"ת ואין עשה דוחה עשה ול"ת הרי במקום מצוה הוי עשה דשבתון בשבת לבלתי להיות נדחה משום מצוה י"ל דאמירה בלבד דהוי שבות שאני מעשה שבתון ממלאכה דהוי כמ"ש במס' קדושין בפ"ק דהוי מענין הל"ת עי' בתוס' ובריטב"א בסוגיא דזמן גרמא שם עיי"ש אבל אמירה ודבר דבר הוי מצות שבות בפני עצמה בלא מלאכה וכמו לרבינו וסייעתו מדרבנן בלבד כמו כן לסמ"ג מדאורייתא מצוה בפ"ע:
אלא דיקשה כיון דילפינן מלא יעשה למה לא יהיה בכלל ל"ת (ועיין בתוס' וריטב"א הנ"ל שכתבו במעקה הוי הל"ת מעין העשה עיי"ש וכמו כן י"ל בשביתה דהל"ת אינו רק מענין עשה ויש לחלק למעקה) ואפשר לומר דהוי אסמכתא לכו"ע ועל קושית הרא"ם אמאי פליג ר' יונתן י"ל דר"י ס"ל דהוי דאורייתא מטעם דבר דבר וכמ"ש לעיל דיש מהסוברים כן ואסמכיה אקרא דלא יעשה ומצינו באיסורא דאורייתא בהלכה למשה מסיני אסמכתא מקראי כמ"ש רבינו בכמה דוכתי ובהקדמתו לש"ס וכמו כן הנאמר בקבלה בנביאים מצינו שאמרו רז"ל דהלמ"מ ואסמכוה אקראי וכן ס"ל ר' יאשיה להסמיכו ללא יעשה ור' יונתן פליג וס"ל דגם דבר דבר מדרבנן כן נראה לענ"ד לפרש דעת הסמ"ג ולהסר קושית הרא"ם ודעת הרמב"ן כמו כן:
ובפרי מגדים בפתיחתו לאו"ח הביא דעת האליה רבה לחלק בין חפצי ישראל לחפץ של הגוי וכן הוא בס' יראים עמוד זמנים סי' קי"ג וז"ל והיינו דאמרינן לעיל אמירה לנכרי שבות באיסור דאורייתא בשאינה מלאכת ישראל קאמר כגון שאמר לגוי עשה האש שלך לצרכך אי נמי י"ל קרא דמייתי הכא אסמכתא בעלמא וכו' עכ"ל ועיין בס' ברכי יוסף ומחזיק ברכה שם בסי' הנ"ל:
ג' דעת רש"י במס' שבת דף קנ"א ע"א דאי' מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי וכו' ובגמ' מ"ט שרו רבנן למיתב כיסו לנכרי קיי"ל כרבנן דאין אדם מעמיד וכו' ואתא לאיתויי ד' אמות ברה"ר וכו' וברש"י מ"ט שרי ליה למיתב לנכרי והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת עכ"ל:
ובמס' ע"ז דף כ"א ובכל מקום לא ישכור לו את המרחץ מפני שהוא נקרא על שמו וברש"י והרואה מחמין בשבת אומר שהבלנים שלוחין של ישראל הן עכ"ל ושם יש לפרש שיחשדנו שאמר לו כן בשבת אבל ע"ז נראה דלא שייך חשד כמ"ש לעיל דעל לא שביק התירא ועביד איסורא לא חשדינין ועל כרחך פי' מטעם שליחות ממש אף מע"ש ובדף כ"ב ע"א לא יאמר וכו' טול חלקך בשבת וכו' ברש"י לפי שנעשה שלוחו על חצי היום המוטל עליו עכ"ל ועיין בתוס' שבת דף י"ז ע"ב בד"ה ואין מוכרין אבל משם אין הכרע כ"כ עיי"ש וכיו"ב בהגהות מיימוני בהל' זאת אות ב' וז"ל כי יש שליחות לעכו"ם לחומרא עכ"ל:
"ובשליחות לנכרי בשאר איסורים":
במס' ב"מ דף ע"א בתוס' ורא"ש דהרי"ף ורש"י ור"ח ס"ל יש שליחות לנכרי לחומרא שם בענין ריבית ור"ת לא ס"ל כן עיי"ש ומסוגיא דמס' ע"ז דף נ"ג ע"ב דאי' מדפלחי ישראל לעגל גלו דעתם דניחא להו וכי אתא נכרי ופלח להו שליחותיה דההוא קעבדי וכו' עיי"ש אין הכרע דהרי נאמר מדאורייתא כן אבל הפי' דהוי גלוי דעת ורשות ישראל לזה ולא מטעם שליחות ממש ומצינו לשון שליחות כמה פעמים על רשות:
ובשיטה מקובצת בשם הריטב"א ובס' ישועות יעקב באהע"ז סי' ה' בשם הראב"ן דוקא בריבית בלבד יש שליחות לנכרי לחומרא ויהיב טעמא למלתא למה החמירו ביותר בריבית עיי"ש ובשו"ת הרא"ש כלל ק"ח סי' י"א כתב אבל רש"י וכו' ששליחות לנכרי לענין ריבית לחומרא וכו' עכ"ל ועיין בריב"ש בסי' ש"ה שכתב דהוי משום מראית עין דמחזי סובר דישראל מישראל שקיל ריבתא עיי"ש ונראה ג"כ דעתו דרק בריבית שליחות לחומרא ולזה נראה שכיון בס' בית מאיר בסי' ה' שציין הריב"ש הנ"ל ועי' בס' מחנה אפרים הל' שליחות סי' י"ד מרש"י במס' ע"ז ע"א מלטני מעוצר אל יאמר עול תחתי לעוצר וכו' וברש"י משום שליחותיה דיקשה לר"ת ועי' מה שפי' לדעתו עיי"ש ובהגהות מיימוני בפ"ה מהל' מלוה ולוה דעת מהר"ם בר ברוך בכל התורה שליחות לנכרי לחומרא ועי' מ"ש לעיל באות ז' עיי"ש:
ובמס' ב"מ דף צ' ע"א מבעיא להו אם מותר לומר לנכרי חסום פרה ודוש בה מי אמרינן אמירה לנכרי שבות בשבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא לא שנא:
וברא"ש בשם רבינו סעדיה גאון ז"ל דמשם דאפי' מע"ש אסור כמו קודם החסימה שם וכתב שאין ראיה משום דהוי עכ"פ בזמן איסור החסימה ובנמוק"י בשם הרנב"ר מביא ראיה ממי שהחשיך הנ"ל דדוקא משום דאין אדם מעמיד וכו' אף דהוי קודם שבת וכמו כן דעת רבינו בהל' הזאת אפי' בע"ש אסור ולכאורה מכמה משניות מלא ישכיר במרחץ בספ"ק דע"ז וכמ"ש בחשד הוי רק מקודם שבת דאל"כ דמותר בע"ש הוי לא שביק התירא וכו' דלא שייך חשד ובאגרת וכיו"ב דמוכח דאפי' קודם שבת אסור אמירה לנכרי:
והנה קודם שבת לא שייך דבר דבר והיה נראה מטעם שליחות לחומרא וא"כ יקשה להסוברים דלא אמרינן שליחות לחומרא ולהסוברים רק בריבית כן ולא בשאר איסורים וא"כ מ"ט

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה