אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי ירמיה לעוו

פרק ה · הלכה יא

הלכה י

המוסר בהמתו לבנו הרי הוא כרגלי האב מסרה לרועה ואפי' נתנה לו ביו"ט הרי היא כרגלי הרועה מסרה לשני רועים הרי היא כרגלי בעליה מפני שלא קנה אחד מהן. ועי' בהמ"מ דרבינו אינו מפרש כרש"י בב' רועים אפי' במסרו לאחד כרגלי הבעלים עיי"ש:
במסכת ביצה ל"ז ע"א במשנה הבהמה והכלים כרגלי הבעלים המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים וכו':
ובגמרא מתני' דלא כר' דוסא וכו' הלוקח מחבירו בערב יו"ט אע"פ שלא מסרה לו אלא ביו"ט הרי הוא כרגלי הלוקח והמוסר בהמה לרועה אע"פ שלא מסרה לו אלא ביו"ט הרי היא כרגלי הרועה אפי' תימא ר' דוסא ולא קשיא כאן ברועה אחד כאן בשני רועים דיקא נמי דקתני לבנו או לרועה ש"מ:
וברש"י כאן ברועה אחד שאין בעיר אלא רועה אחד כל בני העיר מעמידין בהמתן ברשותו ונקנית שביתתו הילכך בין מוכר בין לוקח דעתו שלא תקנה הבהמה שביתותו אלא בשביתות הרועה ומתני' בשני רועים דלא ידעינן הי מנייהו הוי לה דעת בעלים הילכך הרי הן כרגלי הבעלים אם אינם אצל הרועה מבעוד יום עכ"ל. ועי' בר"ן ורז"ה ורמב"ן ומ"ש אאמו"ז הגאון ז"ל בס' שמן רוקח עיי"ש והקשו ז"ל לפי' רש"י למה בב' רועים בעיר ומסר לאחד למה לא נאמר דתליא בברירה ובדרבנן יש ברירה עיי"ש. וכנראה משו"ה דעת רבינו דוקא במסרה לב' רועים הוי כרגלי הבעלים ולא במסרה לרועה אחד אף דבעיר ב' רועים:
ונראה בדעת רש"י וגם להבין מ"ש ברש"י הילכך בין לוקח וכו' דמאי ענין מלוקח ומוכר בזה ועי' בשיטה מקובצת שעמד ע"ז ומ"ש בזה עיי"ש גם נראה להבין בענין קנין שביתתה ורשות בזה:
ויש להבין בהאי דאמר ר' דוסא הלוקח בהמה מחבירו מערב יו"ט אפי' שלא מסרה לו אלא ביו"ט הרי היא כרגלי הלוקח וכו' במאי קנהו הלוקח בעיו"ט דיש לומר בקנין מעות. והנה להלן ל"ח ע"א השואל כלי מחבירו מעיו"ט כרגלי השואל פשיטא לא צריכא שלא מסרו לו אלא ביו"ט מהו דתימא לאו ברשותיה אוקמא קמ"ל מסייע לר' יוחנן דאר"י השואל כלי מחבירו מעיו"ט אף על פי שלא נתנו לו אלא ביו"ט הרי הוא כרגלי השואל וברש"י קמ"ל והשואל דקא תני בדיבורא בעלמא לא משך מבעוד יום וקמ"ל כיון דאסמכיה ברשותו אוקמיה עכ"ל. ובירושלמי א"ר בא תחומין עשו אותן כמדת הדין ובקרבן העדה שם דאע"פ שלא משך קני וכדר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ומפני וכו' נשרפו וכו' הילכך גבי תחומין משאמר לו להשאיל הו"ל כרגלי השואל עכ"ל. הנה מפרש הירושלמי כבבלי דשואל מיירי בלא מסרו אלא ביו"ט ויש להבין דמאי כמדת הדין הוי דהרי לא הוי בקנין כלל וכמ"ש ברש"י הנ"ל בדיבורא בעלמא וכו':
והנה עי' בריטב"א במסכת קדושין מ"ו גבי בקע בו קנאו שכתב דלא שייך קנין משיכה מדאורייתא בשאלה דלא שייך משיכה בקנין פירות וזכות דלא מצי למשוך במה שמקנה לו ובמה שמשך לא מקנה לו ובקע בו קנין מדרבנן עיי"ש ואם כן מדאורייתא לא שייך קנין בשאלה כלל ואפי' הכי לשואל רשות להשתמש בו ע"פ דיבורו כל זמן שלא חזר מדבורו. ואם כן לענין תחומין דא"צ שיהיה שלו אלא בנמסר לרשות מהני והעמידו כמ"ש בירושלמי על מדת הדין וכמ"ש ברש"י דדיבורא בעלמא לשואל רשותו בהדבר וא"צ בזה רשות גדול שלא יהיה יוכל לחזור גם כן קנין דמדרבנן דבשאלה:
אמנם בלוקח יש לעיין אם נאמר גם כן בלא עשה קנין בדיבורא בעלמא הוי כנמסר לרשותו בלוקח דצריך מדאורייתא לקנין מעות מדאורייתא ומשיכה מדרבנן ואם נאמר דצריך קנין דאורייתא על כל פנים צריכין לפרש דברי ר' דוסא הלוקח וכו' אע"פ שלא מסרה אלא ביו"ט דמשיכה לא הוי אלא ביו"ט אבל קנין מעות היה מערב יו"ט והעמידו על דין תורה דמעות קונות כמ"ש בירושלמי הנ"ל:
אמנם נראה להיפוך מהאי דאיתא דף ל"ח ע"א שם אמר שמואל שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם של רועה הרי הוא כרגלי אותה העיר וברש"י שור של פטם שמפטם שוורים למכור הרי הוא כרגלי כל אדם אפי' בן עיר אחרת שבא לכאן ע"י עירוב מוליכו למקומו דכיון דאורחיה לזבוני מאתמול אוקמא ברשותיה דמאן דאתי למחר וזבין ליה עכ"ל. נראה דאפי' בלא קנין כלל הוי ברשות הקונה והנה ברועה דעל כרחך לא היה ברשותו עד יו"ט מ"מ הרועה הוי שומר שלו ודי בדיבורו בלבד מתחילה כשקיבלו להיות רועה על כל הימים וגם היה הרבה פעמים ברשותו כבר אבל בלוקח ליכא בכה"ג דשור של פטם אפי' דיבור מפורש גם כן:
ונראה דלשונו של רש"י מברר לנו הדרך בזה במ"ש שכיון שכל העיר וכו' דעתו שלא תקנה הבהמה שביתתו אלא בשביתות הרועה וכו' דהוי מטעם סילוק השביתה מביתו נגד הרועה וע"ז אין צריך לקנין כלל דכיון שמסלקים הבעלים רשות שביתה נגד הרועה אין צריך לרועה ע"ז קנין דזוכה ברשות המסולק ומשום הכי הלוקח שלא היה לו אף בדיבורא להרועה מ"מ יוכל למסרו לרועה מהאי טעמא דסילוק שביתות מסתמא ואם כן י"ל דמאי דאיתא בירושלמי עשו אותן כמדת הדין ובלוקח גם כן אפי' בלא מעות זוכה ברשות המסולק והוי כנכסי הפקר:
ואחר שכתבתי ראיתי בשיטה מקובצת הרי כרגלי הלוקח פי' אע"פ דברשותיה דמוכר קיימי דאי בעי למהדר הדר ביה מכל מקום כיון שהסכימו על המקח ומסתמא יעמוד המוכר בדבורו אוקמא רבנן ברשותו דלוקח אפי' לא נתן מעות עכ"ל ובשור של פטם כתב ושור של פטם נמי עשאהו כהפקר והוציאוהו מרשות של טבח לתקנתו שלא יקנה שביתה עמו ואליבא דרבנן דפליגי עליה דריב"נ דאמר נכסי הפקר אין קונין שביתה עכ"ל ולדעתו מדרבנן כהפקר ולרש"י נראה הסילוק מהבעלים ולשון הר"ן בשור של פטם דכיון שזה רגיל למכור לכל מרשותיה קמפסק ליה ברשות אחר לא מוקים ליה הילכך כשור של הפקר עבידא ליה שהוא כרגלי הזוכה בו ראשון אבל לאו משום ברירה לשמואל דלית ליה ברירה וכו' עכ"ל ונראה כמ"ש לדעת רש"י ועי' ברמב"ן שם וזה שכתב ברש"י הילכך בין מוכר ובין לוקח דעתו שלא תקנה הבהמה שביתותו אלא בשביתות הרועה וכו' וסילקו שביתות רשותם אבל בב' רועים דלא ידעינן להי מנייהו הוי דעת בעלים וכו' כמ"ש ברש"י דהרי לא סלק לכו"ע אלא לרועה ולזה שלא סלק אין לו רשות בה ועי' ברא"ש במס' ב"ק גבי אדעתא דאריה אפקרא אדעתא דכו"ע לא אפקרא עיי"ש וממילא לא שייך ברירה וכמ"ש בר"ן דוקא בקנין שייך הבורר למפרע אבל בסילוק שאין מקנה לו וכ"ז שאין הוברר למי מסלק אין לו רשות בו ולא שייך למפרע בסילוק והפקר וכמ"ש במק"א דכיון דמספיקא אין לו רשות ממילא לא היה ברשותו ולא היה שם סילוק עד הזמן שמבורר סלוקו ובלא ידעינן בהי מנייהו וכו' לא הוי ממילא סילוק כלל בין השמשות ועי' בהמ"מ בהל' ט"ו שכתב בשם תוס' דחכמים עשו הפקר עיי"ש:

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה