דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי ירמיה לעוו
פרק ב · הלכה יח
המכניס עפר מערב יו"ט אם ייחד לו בחצירו קרן זויות הרי זה מוכן ומותר לטלטלו ולעשות בו כל צרכיו. ובהל' שבת פכ"ה הכ"ב כתב רבינו המכניס קופה של עפר בביתו אם ייחד לו קרן זוית מערב שבת מטלטלו בשבת ועושה בו כל צרכיו:
במסכת ביצה ח' ע"א הכניס עפר לגנתו ולחורבתו מותר לכסות בו וא"ר יהודה מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו דרש וכו' והוא שיחד לו קרן זוית:
ובמסכת שבת דף נ' ע"א מקשינן כרשב"ג ולא כרבנן דאמרי דבעינן מעשה אפי' תימא רבנן עד כאן לא קאמרו רבנן אלא במידי דבר עבידא מעשה וכו' דלא בר מיעבד מעשה לא וכו' עיי"ש. נראה דמה שהכניס לביתו לא מקרי מעשה להוכיח להוציאו מידי מוקצה ונראה משום דעפר בלתי עומד לדבר אם לא הכינו לכך ואף בהכניסו בביתו בלתי עומד עוד בזה מוכיח על הדבר המותר בשבת ויו"ט די"ל להטיח גגו וכיו"ב דאסור ביו"ט ואנן אמרינן כמ"ש ברש"י בד"ה הכניס עפר הרבה במקום אחד לצורך גנתו או לצורך חורבתו לשוטחה בהן מותר לכסות בו דכל זמן שהוא צבור דעתו עלויה לכל צרכיו עכ"ל:
ובד"ה מכניס אדם מלא קופתו עפר בסתם ונותנו במקום אחד ועושה בה כל צרכיו ולא אמרינן בטלה לה לגבי קרקע הבית איידי דזוטרא. ובד"ה והוא שיחד לה וכו' ולא שטחה דמוכח מלתא דלצרכיו קא בעי לה ובעפר תיחוח קאמר שאינו מחוסר לא חפירה ולא כתישה אלא הכנה עכ"ל. ועיין בתוס' שם בד"ה ואמר דלרש"י מיושב מאי הוסיף רב יהודה באומרו מכניס על הברייתא דהכניס וכו' דהכניס מיירי בהרבה ודעתו לכל צרכו ואינו בטל לגבי קרקע ואמר ר"י מכניס אפי' מעט מלא קופתו וס"ד דיבטל אגב קרקע או די"ל בברייתא רק לכסות בו ור"י הוסיף כל צרכיו עיי"ש:
ורבינו נקיט בהל' שבת קופה וכאן הכניס עפר. והנה לתירוץ הראשון של תוס' בלתי מיושב למה בהל' שבת נקיט רבינו קופה ולא כאן ותירוץ השני דר"י הוסיף כל צרכיו וכמ"ש רבינו כאן ובהל' שבת ג"כ אין טעם לשנוי הלשון כאן להל' שבת:
והנה על קושית התוס' מה הוסיף רב יהודה על הברייתא יש לומר דלכאורה נראה אף דאיתא לשון הכניס וכו' מותר לשון בדיעבד בברייתא מ"מ על כרחך אפי' לכתחילה מותר דאם נאמר דלכתחילה אסור משום מוקצה ובדיעבד מותר כמ"ש בירושלמי בשחט התירו מוקצה שלא לעקור מצות כסוי ומובא בתוס' בד"ה אמר ודיוק הלשון הכניס וכו' מותר לכסות בו נראה מסכים כן אלא דלפי הירושלמי א"צ הכניס לגינתו וכו' אפי' הביאו מחוץ מותר בדעבד אבל יש לומר מבחוץ אף לירושלמי אסור אפי' בשחט דשייך גם משום גומא והוי ב' איסורין וכדמוכח בסוגיא וכמ"ש לעיל ב' איסורין לא התירו אפי' בדיעבד וא"כ י"ל מברייתא נדע בהכניס באיסור אחד מוקצה בלבד ובדיעבד ואתא ר"י לומר מכניס ועושה וכו' לשון מבואר על לכתחילה וא"צ למעשה המוכח ג"כ ויצא מתורת מוקצה במה שהכניסו ומותר אפילו לכתחילה ורבינו נקיט ג"כ כאן ובהל' שבת המכניס וכו' ובשבת דלא שייך כסוי אפ"ה מותר:
ובזה יש ליישב דמקשינן מיתיבי כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ואם איתא לכסייה כדרב יהודה ועיין בתוס' שם בד"ה א"ה עיי"ש. ויקשה דהנה כנראה יחד לו קרן זוית דהוי להוציאו מידי מוקצה כמו דקר נעוץ דכמ"ש בתוס' שם ג"כ משום מוקצה ושניהם ר"י האומר וכנראה יחד לו קרן זוית עדיף מדקר נעוץ כמ"ש ברשב"א בספר עבודת הקודש דמשו"ה לבית הלל לכתחילה לא דלא הוי הכנה גמורה ומה שיקשה לפי זה קושית המהרש"ל עי' בספר שמן רוקח לאאמו"ז הגאון ז"ל כי הרשב"א במסכת שבת לו גירסא אחרת בגמרא שם עיי"ש ועיין בפנ"י שכתב דקר נעוץ מקרי מעשה משא"כ קרן זוית בלתי מובן דהרי איתא במסכת שבת הנ"ל דאינו בר מעשה ל"צ למעשה ואם שייך בו מעשה צריך למעשה וכמ"ש ברשב"א דס"ל דקר נעוץ לא מהני להוציא מידי מוקצה לכתחילה ויחוד קרן זוית כנראה מהני לכתחילה וא"כ מאי מקשינן ואם איתא דר"י לכסייה הרי כי ליתא דר"י יקשה טפי דא"כ אף דקר נעוץ לא מהני דגרע מזה ולפי זה נהיה צ"ל דלב"ה דמתיר בדקר נעוץ בשחט אפי' בב' איסורין מוקצה וגומא מ"מ דיקשה לכסייה. אבל למ"ש דאי ליתא דר"י י"ל לפי הברייתא לא מתירין אלא בהכניס בדיעבד ולא לכתחילה ולא נשאר אלא הקושיא מאי שנא ספק מודאי דמקשינן שם ועיין בספר עבודת הקודש לרשב"א שכתב הכניס וכו' כדקר נעוץ עיי"ש שכתב יראה לי שהן כדקר נעוץ ואין סומכין עליהן לשחוט לכתחילה ואם עבר ושחט מכסין מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכו וסומך עליו לשחוט לכתחילה עכ"ל. ועיין מ"ש בטו"ז בסי' תצ"ח ס"ק י"ז עיי"ש ע"ז. והנה בטור ושו"ע מחלקין בקופה דוקא בביתו ובעפר הרבה אפי' לצורך גינתו עיי"ש. ואם כן לפי זה ב' דינין המה ונראה דדעת רבינו דעפר הרבה לגינתו אינו מותר אלא ביו"ט דיש בו צורך כסוי ומותר לכל צרכיו אבל בשבת דאין בו מצ"ע לצורך לשום דבר אלא בהזמנתו ודוקא מה שמכניס לתוך ביתו דצריך לפעמים לכסות בו דבר אבל בהרבה אין הכנסתו הוכחה על דבר המותר דבבית אין מכניס לבנות בו. ואחר שכתבתי ראיתי במרכבת המשנה שכתב דכאן לא כתב לשון קופה הואיל ואשתרי ומוכן לכסוי הדם אשתרי לכל מילי אבל בשבת בעינן דוקא קופה של עפר ובביתו ולא בחצירו עיי"ש וכמ"ש:
וכן אפר שהוסק מערב יו"ט מוכן ושהוסק ביו"ט כל זמן שהוא חם כדי לצלות בו ביצה מותר לטלטלו שעדיין אש הוא ואם לאו אסור לטלטלו מפני שהוא נולד. שם בגמ' ואפר כירה מוכן הוא א"ר יהודה אמר רב לא שנו אלא שהוסק מערב יו"ט אבל הוסק ביו"ט אסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר תניא נמי הכי כשאמרו אפר כירה מוכן הוא לא אמרו אלא שהוסק מעיו"ט אבל הוסק ביו"ט אסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר וברש"י שהוסק מעיו"ט מאתמול דעתיה עלויה לכל מילי. אבל הוסק ביו"ט דליכא למימר דעתיה עלויה מאתמול אסור עכ"ל ובתוס' שם בד"ה אמר רב יהודה דקיי"ל להלכה ואפי' ר' שמעון מודה בהיסק ביו"ט שאין מכסין דבנולד כהאי דמעיקרא עצים והשתא אפר כמיא בעיבא בעירובין מ"ה דמודה ר"ש עיי"ש:
ובלתי מובן למ"ש ברש"י לעיל דף ב' ע"א בד"ה קס"ד וכו' אבל נולד לא הוה ידע דנהוי דעתו עלויה עכ"ל. ואם כן האיך שייך לומר באפר כירה דהוי נולד דידע בודאי שבשריפת עצים יהיה לו אפר וכי ס"ד דביצה שאינו יודע בודאי באיזה יום תלד לא הוי נולד ואפר דיודע בודאי שיהיה לו הוי נולד ועיין להלן כ"ז ע"א קדירות דעלמא ביה"ש רותחות הן ולאורתא אכלינן מנייהו אלא גמרו בידי אדם לא קמיבעיא וכו' עיי"ש ואין לך גמרו בידי אדם מאפר ולא נראה לחלק בין נולד ומוקצה בזה:
ונראה בכונת התוס' דהנה י"ל דאפר כירה הוי שאינו ראוי כלל כמו אבנים וכיו"ב ועפר וכיו"ב דגם ר"ש מודה אלא בשחט עופות המחויבין בכסוי ואז הוי ראוי לכסוי ולא נאמר משום דראוי לכסוי אם יהיה לו לכסות נראה לומר דהנה גם דברי רש"י בד"ה מותר שכתב דמאתמול בעודם עצים היו מוכנים להסק ולבשל ולצלות ועודנו בשמושו זה ואיידי דחזי להפוכי ביה מידי לצליית ביצה שקיל ליה נמי ומנח ליה על הדם עכ"ל. יש להבין דזה כמ"ש בתוס' לעיל ג' ע"ב בד"ה אבל היכא דתחילת טלטולו בהתר מניחו במקום שירצה עיי"ש ולמה לא נאמר כיון דראוי לצלות בו וא"כ לא הוי מוקצה ונוכל לטלטלו לכל מה שירצה כמו בכל הדברים כיון שהמה ראוים לדבר אחד לא הוי במוקצה לטלטל בכל הדברים ועל כרחך צריכין לומר כן כמ"ש ברש"י דאם לא כן גם אחרי שראוי לצלות יהיה מותר למאן דלא ס"ל מוקצה לחצי שבת:
ונראה לפמ"ש ברש"י לעיל דף ו' ע"א בד"ה לכלבים דבעינן מוכן ועומד וכיו"ב בתוס' שם בד"ה מוכן וז"ל וי"ל דבעינן מוכן ועומד וכו' עכ"ל ונראה דלא דוקא בלכלבים דבכל מוקצה צריך מוכן ועומד לכך. ועיין בטור בסי' תקי"ח מתחילין בערימת התבן שהוא מוכן שעומד להסקה ועיין בב"י שם ואם כן י"ל באפר דבלתי עומד לכסוי אף דראוי לכך וכנראה מסוגיא בכל עפר דבעי הכנה כמו כן אפר כירה ומשו"ה כתב ברש"י להתיר משום הטלטול אגב להצליה וכמ"ש בתוס' באוכל נפש מותר טלטול מוקצה עיי"ש. ואם כן נאמר כיון כמ"ש אפר כירה דבר שאינו ראוי מצ"ע ועומד לדבר אלא אחרי ששחט וצריך לכסוי נעשה עומד וראוי לכך ממילא הוי כגדר נולד דמעיקרא הוי דבר שאינו ראוי ועתה נעשה דבר ראוי לטלטול. והנה לכאורה לר"ש דלא סבירי ליה מוקצה אלא בדחיה בידים ולא צריך לדידיה הכנה אלא שלא יסלק דעתו מהדבר והיה נראה לר"ש א"צ להיות עומד לכך דהוי בגדר הכנה. אמנם כל זה מסתבר לומר במוקצה דעלמא אבל בנולד כה"ג דלא היה חזי כלל דמעקרא עצים והשתא אפר דכמ"ש בנולד כה"ג מודה ר"ש אלא דיקשה האיך שייך לומר בדבר שדעתו עליו שיהיה נולד ואסור לר"ש. וע"ז אמרינן שפיר כיון שאין עומד לכך ואם כן אין דעתו עליו אלא אחר השחיטה שיקרה דאז ראוי ועומד ואם כן הוי נולד שפיר לר"ש כיון דמעיקרא עצים והשתא אפר וגם לא היה דעתו עליו משום דאינו עומד לכך וכמ"ש דוקא במוקצה א"צ לר"ש עומד לכך אבל בנולד גם לר"ש צריך עומד לכך בכה"ג דעי"ז לא שם דעתו והוי שאין ראוי:
והנה לרבינו דס"ל ביו"ט כר' יהודה בלתי נפק"מ אם גם ר"ש מודה בנולד כה"ג אלא בשבת וגם רבינו כתב מטעם נולד וא"ל כמ"ש לדעת התוספות דרבינו לא מיירי לענין כסוי הדם מ"מ לדבר שצריך לו עתה וראוי לו לפמ"ש כל דבר שאין ראוי ברוב פעמים ונעשה ראוי במקרה שצריך לו ואין עומד לכך הוי בגדר נולד וכה"ג נולד דאף ר"ש מודה כמ"ש בתוספות ועכ"פ ביו"ט לרבינו מצד מוקצה גם כן אסור דביה"ש לא היה עומד לכך:
ובירושלמי מובא בתוס' דוקא בלא שחטו דבשחטו מותר משום מצות עשה דכסוי דדוחה למוקצה עיי"ש. י"ל דמ"מ לכתחילה לא ישחוט דאם ישחטו יהיה נולד אלא דידחה העשה לאיסורא מ"מ אסור להביא לידי הדחיה כן נראה לענ"ד לומר בזה:
מי שהיה לו דקר נעוץ מערב יו"ט ונתקו ביו"ט והעלה עפר אם היה אותו עפר תחוח הרי זה מכסה בו ומטלטלו אבל אם העלה גוש עפר הרי זה לא יכתוש אותו ביו"ט. עי' מ"ש לקמן בפ"ג ה"א: