דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי ירמיה לעוו
פרק ב · הלכה ג
וכן בהמת קדשים שנולד בה מום ביו"ט הואיל ולא היתה דעתו עליה מערב יו"ט אסור לשחטה ביו"ט לפיכך אסור לראות מומי קדשים ביו"ט גזירה שמא יתירם החכם במומן ויבוא זה לשחוט בו ביום אבל רואה הוא המום בערב יו"ט ולמחר מתיר או אוסר. ועי' בהמ"מ ובסוגיא שם ונברר דעת רבינו:
והנה במסכת ביצה כ"ו ע"א במשנה שם בכור שנפל לבור ר' יהודה אומר ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט ר' שמעון אומר כל שאין מומו ניכר מבעוד יום אין זה מן המוכן:
וברש"י אין זה מן המוכן לאו משום מוקצה אמר ליה דהא לית ליה מוקצה לר' שמעון אלא לפי שמתירו ביו"ט נראה כמתקנו דהוה ליה כדן את הדין דגזר ביה משום שבות וה"ק אין התרתו התר ואינו מן המוכן להכשיר עכ"ל ובמוהר"מ מלובלין הגיה כמתקנו או דהוה ליה כדן את הדין:
ובגמרא שם אי נימא וכו' וברש"י דהא ודאי משום מוקצה לא הוי טעמייהו דאיפכא שמעינן להו אלא משום ראיית מום דר"ש סבר אין רואין כיון דהוה ליה כיושב ודן את הדין עכ"ל. וכאן לא כתב ברש"י גם משום דהוי כמתקנו כמ"ש במשנה:
ובתוספות שם בד"ה בכור הקשו על רש"י דנראה מדבריו דאי עבר וביקרו מותר וזה נגד הלשון ואין זה מן המוכן דמשמע דגם בדיעבד אסור ובמהרש"א עמד על דבריהם דהרי בלשון רש"י איתא אין התרתו התר וכו' דנראה ג"כ דדעתו לאסור בדיעבד ובמהר"מ שי"ף ע"ז דכונת התוספות דלפי טעמו דרש"י משום מתקן או כדן את הדין מהסברא יהיה מותר בדיעבד עיי"ש ובתוס' יו"ט שכתב דתוס' לא גרסו ברש"י ואין התרתו וכו' כאשר הוא לפנינו עיי"ש. ובתוס' שלפנינו נמצא שהעתיקו לשון רש"י עם זה ואין התרתו וכו':
ולענ"ד לומר דהנה בתוס' במס' שבת דף מ"ג ע"א בסוגיא דביטל כלי מהיכנו בד"ה טבל הקשו דאמרינן כאן בסוגיא דאם עבר וביקרו אינו מבוקר ושם אמרינן בטבל במעשר בשבת שאם עבר ותיקנו מתוקן עיי"ש:
ונראה דמה שמביא לומר דלפי טעמו דרש"י יהיה מותר בדעבד כמ"ש במהר"מ שיף הנ"ל משום כיון דלא ס"ל משום מוקצה אלא משום מתקן והוי לפי זה כמעשר בשבת דאם עבר ותיקנו מתוקן כמובא בקושית התוספות הנ"ל ועיין בצל"ח שכתב לחלק בין טבל דאמרינן בעבר ותיקנו מתוקן כיון דלא נוכל לבטל כל מעשיו דתרומה נשאר תרומה ואינו חוזר לטבלו וכן כל כיו"ב ולא שייך עקירה לחצאין אבל בבכור דלא מהני מעשיו כלל וכמ"ש ברש"י ואין התרתו התר אף לאחר יו"ט שייך שפיר אינו מבוקר עיי"ש:
ונראה להוסיף בטעמא על דבריו ונאמר נמי לתרץ קושית התוס' במסכת שבת שם בהנ"ל דאיתא בגמרא אין נותנין כלי תחת הנר לקבל השמן משום ביטול כלי מהיכנו והקשו בגמ' מחבית של טבל שנשברה מביא כלי אחר ומניח תחתיה אמר ליה טבל מוכן הוא שאם עבר ותיקנו מתוקן והקשו בתוס' שם דאם עבר משמע דאפי' במזיד מתוקן ומאי שנא ממעשר בשבת במזיד לא יאכל ותירצו לחלק כדאיתא במסכת ביצה דבלית ליה פרי אחרינא אפי' במזיד יאכל עיי"ש:
ונראה די"ל דאפי' באית ליה פירי אחרינא אפ"ה יש לומר שם כיון דעבר ותיקנו מתוקן מותר גם לאכלם דהנה במס' ביצה י"ז ע"ב דמחלקין בין אית ליה פירי אחרינא דנראה משום עונג שבת. ולכאורה אף אם נאמר דעונג שבת דאורייתא ובמקום אחר בהל' שבת כתבתי בזה עיי"ש מ"מ הרי מצינו שהעמידו דבריהן אפי' נגד דאורייתא בהזאה ואזמל ואפי' במצוה דבכרת. ונראה לומר מסברא דהעמידו דבריהם במקום דאורייתא שלא יבטלו דבריהם עשו חיזוק להם אף נגד הדאורייתא וכל זה אם ע"י שהעמידו נגד הדאורייתא יעמדו דבריהן אבל אם דבריהן יבטלו בכל גונא אף דמצינו גם בכה"ג דקנסו שלא יהני מ"מ משום קנס לא אמרו אלא היכא דליכא ביטול דאורייתא במצוה או באיסור ודוקא אם דבריהן יהיה להם קיום עי"ז שהעמידו נגד דאורייתא אז עשו כן לחזק מעשיהם וכיו"ב במהרימ"ט לענין עביד לא מהני לענין דאורייתא עיי"ש. ובזה מובנים דברי הצל"ח הנ"ל דלא שייך עקירה לחצאין דכיון לענין תרומה לא שייך לבטל הרמה בקום ועשה ואיסור דרבנן ממילא כבר נעשה ומשום קנסא לא ביטלו עונג שבת כיון דלא הרויחו להעמיד דבריהם ע"י העקירה. ומובן האי דאיתא שאם עבר ותיקנו מתוקן דמאי נפק"מ אם דמתוקן למחר מ"מ מה הוי בזה טעמא לאכלו היום ועיקר חסר מהספר. אבל למ"ש כיון דהוי מתוקן וא"כ האיסור דרבנן כבר נעשה ואי אפשר לעקרו ממילא מותר לאכלו משום עונג שבת בלית ליה פירי אחרינא רק באית ליה שייך עכ"פ קנסא. ונאמר לפ"ז דוקא בכה"ג דמס' ביצה הנ"ל מחלקין בין אית ליה פירי או לית ליה פירי. אבל בנשברה החבית של טבל וכו' דאם נאמר בהניח כלי תחתיו אסור א"כ עבר על ביטול כלי מהיכנו וא"כ מסתבר לומר בכל פעם אפי' באית ליה פירי אחריני דמותר כדי שלא יהיה עובר על איסור ביטול כלי מהיכנו. דהרי התיקון האסור מדרבנן כבר נעשה גם כשנאמר דאסור אח"ז ולא נקנס אותו כדי לעבור עוד איסור אחר וא"כ ממילא בעבר נאמר דמותר ולא הוי מתחילה ביטול כלי מהיכנו ובמס' ביצה דלא קנסו משום עונג שבת ומזה כאן דאם נקנסו יהיה איסורא דביטל כלי מהיכנו ולכן בכל גוונא אפי' באית ליה פירי מותר. ועי' ביצה י"ז בסוגיא דעבר ואפה ושו"ת הרשב"א המובא בב"י או"ח סוף סי' תק"ג עיי"ש. אמנם כל זה במעשר אבל בבכור כמ"ש בלשון רש"י שכתב ואין התרתו התר וכמ"ש בצל"ח לדייק מזה דגם למחר אינו מתוקן וא"כ נאמר עבר וביקרו אינו מבוקר דהעמידו דבריהן למען שלא יבטל איסורם דע"י שנאמר שאינו מבוקר לא יהיה עובר על דבריהם וא"כ מיושב לענ"ד קושית התוס' במס' שבת הנ"ל:
ונאמר נמי דעל כרחך בלא"ה דעת רש"י דבדיעבד ג"כ אסור. דהרי נקיט במשנה ב' טעמים דהוי כמתקן והוי כדן את הדין. ונאמר דלכאורה מטעם מתקן לפמ"ש הרלב"ח מובא בצל"ח לעיל דמתקן באוכל נפש מותר ולכן דעת רבינו בהפרשת תרומה ביו"ט משום דהוי כמקדיש ובשבת כתב משום מתקן דביו"ט מתקן מותר באו"נ עיי"ש. ועיין במג"א בסי' שכ"ג ס"ק י"ד עיי"ש. הרי דן את הדין משום שמא יכתוב חמיר באו"נ ממתקן. וא"כ טעמא דמתקן לא יספיק לאסור ראות המומין ביו"ט. אמנם כל זה אם בלעדי האי טעמא דמתקן יהיה מותר וא"כ שייך צורך או"נ אבל כיון דהוי אסור גם דהוי כדן את הדין וא"כ אסור לאכלו ג"כ מהאי טעמא כמו בהפרשת תרומה ובמקדיש הנ"ל וא"כ לא הוי לאו"נ וממילא אסור גם משום מתקן על לאחר יו"ט. ובמשנה פי' רש"י לפי המסקנא דעבר וביקרו אינו מבוקר ואמרינן דאינו מתוקן לעולם שלא יהיה עובר על הדרבנן וגם משום מתקן יהיה עובר אם יהני למחר ומדויק הנוסחא הישנה נראה כמתקנו דהוי כדן את הדין וכו' דעי"ז כדן הדין הוי כמתקנו וא"צ להגיה כנ"ל. אבל בגמ' בס"ד דלא ידעינן דעבר וביקרו אינו מבוקר כתב רש"י רק משום דן את הדין וכו' דאם נאמר עבר וביקרו מבוקר לא שייך לומר משום מתקן וכמ"ש משום או"נ. ובמשנה כדרכו לפרש כפי המסקנא ולמ"ש בין משום דן את הדין או משום מוקצה דבדעבד אסור שייך ג"כ מתקן:
(ב) בתוס' באו"ד עמ"ש ברש"י דלא הוי טעמא משום מוקצה הקשו דבמס' שבת מ"ו נראה מפורש דמשום מוקצה הוי עיי"ש:
ולכאורה נראה כסוגיות הפוכות דכאן אי' במאי קמפלגי אי נימא ברואין מומין קמפלגי דר' יהודה סובר רואין מומין וכו' ובמס' שבת מקשינן ולית ליה לר"ש מוקצה והתנן ר"ש אומר כל שאין מומו ניכר וכו' ונראה דמשום מוקצה אסרו ר"ש. וכבר כתבתי דעת רש"י ומ"ש בתוס' ע"ז:
ונראה לומר. ונאמר בראשונה להבין הסוגיא דמס' שבת מ"ו ע"ב דאי' ולית ליה לר"ש מוקצה והא אמר אין זה מן המוכן שאני התם דעומד ומצפה מתי תכבה נרו אבל הכא מי עומד ומצפה שמא יפול בו מום מי ימור דיפול בו מום ואת"ל דנפל בו מום מי ימור דהוי מום קבוע ואת"ל דהוי מום קבוע מי ימור דאזדקק ליה חכם וכו' ומקשינן מנשאלין וכו' ומשני בנדרים סגיא בהדיוטת עיי"ש:
ויש להבין לפי מ"ד שם דרק בדחיה בידים ולא חזי סבירי לר"ש מוקצה וא"כ כדמקשינן ולית ליה לר"ש מוקצה על כרחך הקושיא דאפי' בחדא מניה כגון בלא דחיה בידים או בדחיה וחזי ס"ל כן. ובמ"א כתבתי דלא חזי הוי מטעם דחיה בידים משום דע"י שמדחה בידים לא הוי לר"ש הסחת דעתו עוד בחזי ליה דשמא ימלך עוד ויהיה דעתו לצרכו אבל בלא חזי ישאר בדחיתו אצלו ולא ימלוך ואז הוי בגדר דחיה בידים גמור. והיכא דשייך דעתו עליו הוי בגדר חזי ומקשינן מבכור דלא הוי דחיה בידים וס"ל מוקצה. ומשני דשאני מי ימור וכו'. והסברה נראה בזה דהאי דבעי לר"ש דחיה בידים דאז מוכח טובא דמקצהו דבלא הוכחה כזאת לא נאמר דאדם יקצה א"ע במידי דצריך לו דהוי לר"ש רחוק מאוד שיקצה אדם מדבר שיש בו צורך בשום אופן וא"כ אם בלעדי הדחוי בידים לנו הוכחה ואנן סהדי דמקצהו כמו הכא דאיכא כל הני מי ימור וכו' טובא בכה"ג לא בעינן למדחי בידים שיהיה מוקצה אף לר"ש. וכמ"ש לעיל בענין מוקצה במס' שבת בדעת ההמ"מ דהיכא דרוב בני אדם מקצים לא מהני מחשבתו להוציאו מידי מוקצה עיי"ש וכן נראה מסוגין להלן. ולפי דברינו מובן היטב המחלוקת בכמה דוכתי אם מודה ר"ש בבע"ח ועיין ברש"י ביצה כ"ד ע"ב במחובר ולמ"ש מובן ועיין בבעה"מ שהשיג עליו למה לא כתב דהוי מוקצה מחמת איסור עיי"ש ואתי שפיר:
ולפ"ז נאמר עוד דזה דוקא אם נפרש הסוגיא דבכור שנפל לבור ביו"ט וא"כ מקשינן דהרי חזינן דס"ל לר"ש מוקצה אפי' בלא דחיה בידים ומשני דמי ימור טובא הוי בגדר דחיה בידים וכמ"ש. אבל אם נאמר דבכור שנפל הוי מערב יו"ט ואם נאמר דאין רואין מומין ביו"ט משום דהוי כדן את הדין וא"כ י"ל דהוי כדחיה בידים ממש עמ"ש ברש"י ביצה כ"ד ע"ב גבי מחובר מדלא לקטינהו מאתמל אקצינהו והוי כגרוגרת וצמוקין דהוי דחיה בידים עיי"ש. וכמ"ש שם דאף לר"ש אינו מסלק דעתו אף בבא על המיעט כמ"ש שם הוכחה לזה. מ"מ אם לא הקצהו לא היה סומך דעתו על הלא שכיח. וכמו כן י"ל כאן כיון דלא הראה להחכם מערב יו"ט וביו"ט אין רואין ודאי אינו עומד ומצפה וכדחיה בידים ממש. ונאמר לישב בזה קושית התוס' במס' שבת בד"ה מי ימור דאם נאמר דצריך כל האי דמי ימור א"כ בערב יו"ט חסר ב' מי ימור וכתבו דא"צ לכל כך מי ימור עיי"ש. ולמ"ש שיהיה בכלל דחיה בידים לר"ש צריך להרבה מי ימור אבל למ"ש בערב יו"ט הוי בלא"ה כדחיה בידים ואין צריכין למי ימור כלל. ונמצא למ"ש בנולד המום בערב יו"ט ולא הראה להחכם לא בעינן למי ימור וכו' משום דהוי כדחיה בידים ואפי' עבר החכם וראה שייך מ"מ לאסרו משום מוקצה אח"ז וביו"ט לא בעי לדחיה בידים משום דהוי מי ימור טובא:
אמנם מנ"ל להגמ' להקשות ולית ליה לר' שמעון מוקצה וכו' ולאוקמי ביו"ט דאי אפשר למבקר מעיקרא ולא הוי כדחיה בידים דילמא בערב יו"ט דהוי כמ"ש כדחיה בידים. וי"ל דמעיקרא דייקו מלשון המשנה דנראה דמשום מוקצה אסרה ר"ש ואפי' בלא דחיה בידים ומשו"ה לא מוקי מטעם דן את הדין ואין רואין כסוגיא דכאן במס' ביצה אלא משום מוקצה דדייקו בלשון המשנה דאיתא בכור שנפל לבור ולא נקטו בשאר קדשים ורבינו כתב קדשים. והיה נראה דנקיט בכור דמאיליו קדוש ולא הוי דחיה בידים. משא"כ קדשים דהוי כדחיה בידים. ומקשינן דנראה דאפי' בלא דחיה ס"ל לר"ש מוקצה בבכור שנפל בבור וכו' ועל כרחך מיירי ביו"ט דלא הוי דחיה וזה דאתיא לאשמעינן במשנה ויקשה מנר שכבה וכו' ועי' ברש"י במשנה בסוגי' שכתב בבכור דמאיליו קדוש עיי"ש. וי"ל דמפרש בזה ג"כ דלא שייך מטעם מוקצה וכמ"ש אח"ז דלא הוי מטעם מוקצה. ומשני שאני דהוי מי ימור וכו' וכמ"ש דהוי בגדר דחיה בידים וכו"ע מודו ואין לדייק מדנקיט בכור אלא משום מי ימור וכו' נקיט בכור דאתא לאשמעינן דמי ימור וכו' הוי כדחיה בידים ואתי שפיר:
אבל יקשה עוד לאביי בס"ד בסוגיא דאמר כותיה דרבה מסתברא וכו' וס"ל דבערב יו"ט עבר וביקרו מבוקר ועיין ברש"י שם דיקשה דהרי הוי עוד מוקצה ואי דלא הוי ג' מי ימור. ועי' בפנ"י שכתב ג"כ דבעי ג' מי ימור דהרי כמ"ש בערב יו"ט לא בעי ג' מי ימור. גם עיין בתוס' במס' שבת הנ"ל בד"ה והתנן שהקשו דאביי סובר כר' אדא בר אוכמי על כרחך ידע מן מי ימור וכו' וא"כ מאי מקשינן מנר שכבה עיי"ש:
וי"ל דהנה כמ"ש דבערב יו"ט שייך דחיה בידים וגם לא חזי משום אם נאמר בקרו אינו מבוקר. וי"ל לאביי בס"ד דס"ל בקרו מבוקר וא"כ הוי דחי בידים בלבד וס"ל כיון דהוי עכ"פ חזי לא הוי מוקצה לר"ש אלא דלמסקנא דקיי"ל בקרו אינו מבוקר הוי לר"ש מוקצה וא"כ במס' שבת אזלא כס"ד וא"כ אף בערב יו"ט לר"ש לא יהיה מוקצה ומקשינן שפיר ולית ליה לר"ש מוקצה וכו' ומובן במ"ש לעיל בפי' רש"י במחובר שכתב מדלא לקטינהו וכו' דוקא אם בעבר ג"כ אסור שייך מוקצה ולא שייך עומד ומצפה עיי"ש. וכמ"ש ברש"י דלא אמרינן מוקצה מחמת איסור דרבנן וא"כ י"ל דלא מקצי נפשיה משום האיסור דאין רואין וכו' רק אם נאמר בקרו אינו מבוקר דאז ודאי שייך מוקצה:
ונפק"מ מטעמא דמוקצה לשאר טעמים כתבתי בספק מוכן להלן בס"ד עיי"ש. אמנם עיין בצל"ח שכתב דלא שייך מוקצה מחמת איסור דרבנן אלא במה שבידו אבל לא בכה"ג דתליא בהחכם דלא יעבור על הדרבנן עיי"ש. והסברא מסכים לזה. וכיו"ב כתב הרמב"ן במלחמות בסוגיא דבית שנפחת עיי"ש:
והנה יש להבין למה בחד מי ימור דאזדקק ליה חכם שיעבור בשבילו איסורא דאין רואין וכו' דאין אדם חוטא ולא לו לא יהיה כדחיה בידים ולמה לאביי נאמר בקרו מבוקר. וברש"י בד"ה נולד בו מום בערב יו"ט וכו' אבל אם עבר ובקרו שוחטו שהרי אינו מתקן כל כך שקרוב הוא ביה"ש להיות מתוקן שלא היה מחוסר אלא ראיית חכם עכ"ל. וי"ל בנולד מום בערב יו"ט ונפל לבור ברוב פעמים לו מום קבוע וכן נראה מדברי רש"י לעיל וכמ"ש. וא"כ כיון דרוב מהני מהתורה אלא מדרבנן לברורי וצריך להראות לחכם גם מום קבוע מ"מ בכה"ג לא הוי לרש"י כמו דן את הדין ממש. ועי' בתוס' במס' שבת שכתב דגם ג' הדיוטות לא מזדקדקי משום דאין רואין וכו' עיי"ש עם כל זה צריכין לומר לאביי דס"ל בקרו מבוקר ס"ל דלא שייך מוקצה לר"ש בכה"ג דלא הוי כדן את הדין ממש ושייך שיזדקקו ג' הדיוטות וא"כ כיון דבקרו מבוקר לא הוי מוקצה משום דאין רואין לכתחילה:
ובדעת רש"י י"ל דלאו משום מוקצה בלבד אסור דהרי אם נאמר בקרו מבוקר על כרחך לא נאמר מוקצה אלא עיקר הטעם משום דן את הדין ומתקן ומוקצה תליא בזה אם נאמר בקרו מבוקר ועי' בשעה"מ מה שהקשה על רש"י עיי"ש ולמ"ש מיושב:
ומ"ש דלרש"י ברוב פעמים בנפל לבור הוי בו מום שכתב בד"ה לערים לומר דודאי ימצא בו מום עד כאן לשונו ולמה נאמר דודאי ימצא בו מום קודם שראה החכם ונראה דדעתו דברוב פעמים בנפל לבור יהיה בו מום אלא דאיכא לברורי וצריך להראות להחכם ובס"ד גם להחכם בכה"ג דצער בע"ח לסמוך על רובא כמו דאמרינן בטירחא והפסד דא"צ לברר ומכ"ש משום צער בע"ח אלא דלכאורה י"ל דהרי הוי כסתירה דמשום צער בע"ח נאמר להערים ולא לבדוק וא"כ לא סמכינן על הרוב דאם סמכינן למה צריכין להערים דודאי יהיה בו מום כשיהיה רואים וי"ל כמ"ש במהרי"ט כשסומכין מהתורה על הספק אפי' תרתי דסתרי מותר דהוי כודאי התר ומכ"ש ברובא דהוי כודאי כמ"ש בזה וצ"ע:
גם מ"ש לעיל דלר"ש עומד ומצפה גם על המיעוט נראה ג"כ מרש"י בד"ה בכור תם וכו' דלית ליה מוקצה להנך תנאי בבכור דכל שעתיה דעתיה עלויה שמא יפול בו מום עכ"ל ונראה דעומד ומצפה על המיעוט לר"ש אלא כדאי' במס' בכורות דף כ"ה ע"ב דשכיחי דמנגחי אהדדי עיי"ש וא"כ י"ל דלא הוי בכלל מיעוט וצריכין במס' שבת לכמה מי ימור וכו' עיי"ש:
והנה רבינו שינה מלשון המשנה דאיתא בכור שנפל לבור והוא כתב בהמת קדשים ולמ"ש במ"ש ברש"י דמאיליו קדוש לומר דלא שייך דהוי כדחיה בידים משום דלרש"י לא הוי טעמא משום מוקצה אמנם לרבינו אף שכתב מטעם מוקצה מ"מ הרי ס"ל ביו"ט כר' יהודה וא"כ אפי' בלא דחיה הוי מוקצה אלא במאי דהוי מוקצה דלדעת התוס' הוי מוקצה משום דאין רואין ולרבינו להיפוך אין רואי' משום איסור מוקצה כמ"ש שאם יתירם ישחוט ג"כ ויטלטל המוקצה והנה לרבינו דל"ל על כרחך משום דן את הדין ומשום מתקן כרש"י ותוס' ומאי דלא ס"ל משום מתקן כמ"ש לעיל בשם הרלב"ח דדעת רבינו בשביל אוכל נפש לא שייך לאסור ביו"ט מהאי טעמא אבל למה לא ס"ל משום דן את הדין ונראה דאינו מפרש ומינה ראית טריפה אפי' ביו"ט ראית בכור מערב יו"ט כרש"י משום בבכור הוי כדן את הדין אלא דראית בכור כמו ראית טריפה בשניהם לא שייך כדן את הדין אלא כמ"ש משום מוקצה אין רואין והרי ברואה מערב יו"ט מותר לומר ביו"ט ולכאורה מה שדומה לדן את הדין הוי במה שהורה ביותר במה שרואה ועכ"פ שוין ונראה לרבינו רק משום מוקצה ובהראה לחכם בנפל בו מום מערב יו"ט לא שייך מוקצה דדעתו עליו:
אמנם בצל"ח עמד ע"ז בקדשים דצריכין פדיון ואין פודין ביו"ט ואחר שהביא ע"ז ראיות די"ל לצורך יו"ט מותר בפדיון סיים מ"מ קשה בעיני כיון דצריך העמדה והערכה ולהוציא הבהמה מרשות הקדש שיהיה שלו ולהקנות עבורו דבר אחר קשה שיהיה מותר לצורך יו"ט עיי"ש:
ולענ"ד יש לדמותו למאי דאיתא במס' ביצה ל"ז ע"א בלא מגביהין תרומה ומעשרות פשיטא תני ר' יוסף לא נצרכה אלא ליתנם לכהן בו ביום וה"מ פירי דטבילי מאתמול אבל פרי דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי מינה חלה מפרישינן ויהבינן לכהן עיי"ש ועי' בפ"ג ה"ח להלן בדברי רבינו שם כן ובראב"ד השיג על רבינו מ"ש ביו"ט דאפי' מבערב יו"ט אין רואין ובהמ"מ כתב דגם דעת רבינו דאפי' נולד מערב יו"ט אין רואין שהרי אמר אבל רואה מעיו"ט ולמחר מתיר או אוסר ואם מותר לראות ביו"ט כשנולדו מערב יו"ט לא היה צריך לראותו מבערב יו"ט עיי"ש. אבל למה נקיט רבינו ביו"ט אמנם למ"ש בקדשים דצריך פדיה לא שייך אלא בנולד המום ביו"ט דהוי כפירי דטבילי האידנא:
ומ"ש בצל"ח משום העמדה והערכה בזה יש לעיין אם דלמ"ש ביו"ט מתירין משום אוכל נפש לכהן המעריך נראה דהוי כחטא בשביל שיזכה חבירך ותליא אם גם בדרבנן אמרינן כן עי' במג"א בזה ובמ"ש במ"א ואם לכהן ג"כ לאכל מבהמה א"כ בכ"ג י"ל דשרי בכה"ג ובס' שמן רוקח לאאמו"ז הגאון ז"ל כתב דמשו"ה במשנה בבכור כדאי' ס"ד לערם וכו' דבקדשים לא שייך צער בע"ח דאפשר בשאלה ויעלהו בלא"ה דשואלין לצורך שבת ויו"ט עיי"ש:
והנה כיון דגם אם פדה אין רואין י"ל דאסור גם לפדות משום דהוי כמקדיש ולא הוי לצורך יו"ט ג"כ אלא דרבינו כתב דמשו"ה אין רואין קודם הפדיון משום דאסור לראות שלא ישחוט המוקצה ויפדה ג"כ ועי' במרכבת המשנה וגם מ"ש למה נקיט רבינו נולד ביו"ט עיי"ש ולמ"ש נקטי משום דכתב בקדשים דלא שייך פדיון אלא בנולד ביו"ט וכמ"ש:
אמנם יקשה עוד לדעת רבינו כמ"ש בצל"ח קושית התוס' דא"כ ר"ש דלא ס"ל מוקצה בעלמא ור"י דס"ל מוקצה יפלגו במשנה להיפוך עיי"ש דלדעת התוס' פליגי באין רואין ובזה כמ"ש בתוס' תליא המוקצה אבל לרבינו דלהיפוך אין רואין תליא אם הוי מוקצה יקשה קושית התוס' ועי' בצל"ח שכתב מזה דלא כהמ"מ דדעת רבינו דאוסר בנולדו בערב יו"ט משום נולדו ביו"ט אלא דמודה לרש"י משום מתקן והיינו בנולדו מערב יו"ט דאפשר לראותן מעיו"ט דומיא דכלי שנטמא מעיו"ט שאין טובלין ביו"ט אבל בנולדו ביו"ט דומה לכלי שנטמא ביו"ט בזה הוצרך ליתן טעם משום שמא ישחטנו ופלוגתא דר"ש ור"י הוא בנולדו מעיו"ט כדמוקי לה בגמ' עיי"ש:
וצ"ל לדבריו בנולד בערב יו"ט לא שייך מוקצה אלא מתקן וביו"ט שייך מוקצה ולא מתקן והנה בגמ' איתא בנפל בו מום עובר ס"ד דדעתיה עליה קמ"ל ולדעתו צ"ל אפי' בשאין בו מום כלל בנפל בבור דעתיה עליה ויצא ממוקצה וקמ"ל דאסור משום מתקן דאפשר מאתמול ולר"י לפ"ז אפי' באפשר מאתמול שייך מתקן (ועי' מ"ש במכשירין) אלא דא"כ בנולד ביו"ט שאסור משום מוקצה לדעת רבינו כמ"ש שאין דעתיה עליה וממילא לא שייך להתיר במתקן משום צורך יו"ט ואפי' באי אפשר מאתמול דאיסור מוקצה משוי שאין לצורך יו"ט וא"כ יקשה עוד למה כתב רבינו שאין רואין ביו"ט משום שמא יבוא לשחוט תיפוק ליה משום מתקן:
ואולי יש לומר דלמ"ש לעיל דקדשים פודין ביו"ט משום לצורך אוכל נפש באי אפשר מאתמול וכ"ז אם הוי לצורך וכיון שאסורין משום מוקצה ממילא אין פודין ג"כ וי"ל דלא שייך מחזי כמתקן כמ"ש ז"ל דהוי כמכה בפטיש וזה לא שייך אלא במתקנו עד שיהיה ראוי וא"צ לתיקון עוד דזה מגדר מכה בפטיש דהוי גמר מלאכה אבל כיון אף לאחר ראות החכם צריך עוד לפדיון שאינו ראוי ביו"ט בדבר המוקצה ואף בחול צריך לפדיון עוד לא שייך מחזי כמתקן דדוקא בראוי מיד לפדיון ובידו כן מיד מחזי כמתקן אבל בכה"ג שנשאר בלי גמר תיקונו ביו"ט לא שייך מחזי כמתקן ולכן צ"ל כמ"ש רבינו דאין רואין משום שמא ישחטנו ויעבור על מוקצה גם י"ל במשנה בבכור דא"צ פדיון שייך מתקן אבל בקדשים בפדיון לא הוי בשום פעם מתוקן דמחוסרין תיקון עוד ואפי' פדיון מותר לא הוי הראיה תיקון ועי' עוד בשו"ת חכם צבי בסי' פ"ה בענין זה עיי"ש: