דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי ירמיה לעוו
פרק ב · הלכה א
אפרוח שנולד ביו"ט אסור מפני שהוא מוקצה ועגל שנולד ביו"ט אם היתה אמו עומדת לאכילה מותר מפני שהוא מוכן על גבי אמו ואלו שחט אמו היה זה שבמעיה מותר ביו"ט אע"פ שלא נולד. ועיין ביש"ש שמתמה למה פסק רבינו נגד ר' יוחנן דלישנא בתרא ר"י פליג ארב וכיון דתניא כותייהו כשניהם הלכה כר"י ובדרבנן להקל עיי"ש. ועיין בספר בינה לעתים שכתב דלרבינו ורי"ף באפרוח משום שמתיר עצמו בשחיטה אין מסלק איסור מוקצה דא"כ בהמה העומדת לגדל וולדות יהיה מותר אלא דל"ל מוקצה אלא באפרוח הוי נולד וע"ז קאמר דמתיר עצמו בשחיטה ואם כן הך שנוי למעליותא דמשוי ליה התר שחיטה ואם כן אין זה בגדר נולד ולפי זה אנן דקיי"ל מוקצה ביו"ט כר"י אין מועיל התר שחיטה ואם כן משו"ה אסרו באפרוח עיי"ש:
במסכת ביצה דף ו' איתמר אפרוח שנולד ביו"ט רב אמר אסור ושמואל ואיתימא ר' יוחנן אמר מותר. רב אמר אסור מוקצה הוא ושמואל ואיתימא ר"י אמר מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה וכו'. וברש"י הואיל ומתיר עצמו בלידתו להיות נשחט מה שלא היה לפני לידתו אף מוקצה התיר את עצמו בילדותו דמגו דאתקין להא אתקין להא עכ"ל:
ועי' בפנ"י שכתב וז"ל מלתא דאקשאי בה כמה עידנין דמה נתינת טעם הוא זה אדרבה עיקר ענין מוקצה הוא כיון שלא היה ראוי מאתמול זה גורם האיסור ומה מגו הוא זה עכ"ל. ועיין שכתב לפרש לולי דברי רש"י דשמואל דלית ליה מוקצה וכמ"ש בתוס' אבל נולד ס"ל אלא דנולד לא שייך רק בדבר שלא היה אתמול ראוי ועתה נעשה ראוי מה שאין כן כאן דאף לאחר שנולד לא הוי שם מאכל עליו עד לאחר שחיטה ושחיטה המתרת ולא הלידה עיי"ש:
ולכאורה יקשה לדבריו דעכ"פ משוי ראוי לענין טלטול דמותר לשחטו ואי אפשר לשחיטה בלי טלטול ואם כן נאמר דאסור לטלטל משום דהוי נולד ואסור בשחיטה והנה לומר דכמ"ש בתוס' להלן דטלטול מוקצה מותר משום אוכל נפש וא"כ לא שייך דלידה משוי לראוי משום דגם עתה אינו ראוי ועודנו המוקצה עליו אלא דמותר משום אוכל נפש וממילא לא הוי נולד. אמנם עם כל זה כיון דעכ"פ ע"י הלידה התיקון שנוכל לטלטל בה אף בעודנו מוקצה הלידה עשה תיקון ושייך נולד ולשמואל לא מצינו לחלק בין טלטול ואכילה וגם לרב דס"ל כן במסכת שבת דף קכ"ח במוקצה מחמת איסור ס"ל בטלטול ג"כ כמ"ש בתוס' במסכת שבת י"ט ע"ב בד"ה כרכי ועיין בצל"ח בסוגיא מ"ש בזה עיי"ש:
גם סברת הפנ"י צ"ע כיון דחסרון שחיטה לא משוי למוקצה משום דהוי כקדירה חייתא דבידו לסלקו וא"כ ממילא הוי תיקון בלידתו שנסתלק האיסור שרץ ממנו וביותר יקשה מ"ש בפנ"י אח"ז דהיה ראוי בקליפתו לולי איסור שחיטה עיי"ש דהרי היה איסור שרץ עליו:
והנה למ"ש בתוס' בד"ה הואיל בתירוץ הראשון דשמואל דלא ס"ל מוקצה אמר הואיל ומתיר וכו' דאפי' לר' יהודה יהיה מותר עיי"ש וא"כ יש לפרש עם מ"ש בצל"ח לומר בכל זמן דהוי האיסור עליו לא שייך בו מוקצה לאכילה דבלא"ה איסור שרץ עליו ואח"ז כשנולד ונפתחו עיניו מתיר עצמו בשחיטה ורב דלא ס"ל מוקצה לטלטל שייך לומר כן עיי"ש וסברתו נראה דלא הוסיפו רבנן באיסור מוקצה לאכילה בדבר שאסור בלא"ה מדאורייתא ורק לענין טלטול שייך להוסיף וא"כ נאמר דשמואל דלא ס"ל מוקצה ואליבא דרב אמר הואיל וכו' כיון דלענין טלטול גם רב כר' שמעון וא"כ שייך הואיל ומתיר וכו' אליבא דרב אמנם כמ"ש בתוס' אח"ז דהוי כגרוגרת וצמוקים דשמואל כר"ש ובגרוגרת וצמוקין אף לר"ש אסור בטלטול לא שייך האי טעמא וכנראה באפרוח הוי דחי בידים ולא חזי כדאי' במס' שבת מ"ה ע"ב דאית ביה ביצת אפרוח ועי' תוס' שם בד"ה דאית עיי"ש וא"כ בכה"ג לרב בטלטול אסור:
גם עיין בצל"ח שהקשה על קושית הגמ' וכי מה זה בין עגל שנולד ביו"ט וכו' דילמא סבר רב כראב"י דאפרוח שלא נפתחו עיניו אסור משום שרץ וא"כ לא שייך הואיל ומתיר עצמו בשחיטה דבשעת לידה עוד עליו אסור מוקצה ובשחיטה אינו מתיר עד כשנפתחו עיניו משא"כ בעגל עיי"ש:
ונראה לענ"ד לומר עמש"ל לפרש הסוגיא מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד דאף לדידן למאן דס"ל מוקצה נולד חמיר ממוקצה לר"ש דלית ליה מוקצה אלא בדחיה בידים ולא חזי וכמ"ש במקום אחר לא חזי ג"כ מטעם דחיה בידים דלא שייך לאמלוכי וכתבתי דתליא בטעמיה שכתבתי באיסור מוקצה דלפי מ"ש לעיל דהוי מוקצה בכלל הדברים שאינן נצרכים דנגזור עליה בימי נחמיה בטלטול משום הוצאה מטעם זה י"ל משו"ה לר"ש בעינן דחי בידים הסח הדעת גמור שיהיה בגדר שאין בו צורך לו אבל למ"ש ברש"י משום והכינו וכו' דבעי שיהיה מוכן מערב יו"ט ועל כרחך לר"ש לא נוכל לומר האי טעמא דגם בלא דחיא בידים שייך לומר דלא הוי מוכן והנה זה דנולד חמיר ממוקצה שייך ג"כ לומר רק משום והכינו וכו' דדבר דלא אסיק אדעתיה עליו ודאי לא הוי בכלל מוכן מעצמו דהרי לא הוי דעתו עליו כלל ולא שייך כמ"ש ברש"י למאן דלית ליה מוקצה דכל מידי דחזי דעתיה עליו עיי"ש דלא שייך בלא אסיק דעתו עליה כלל שיהיה לו וכ"ז להטעם דבעי הכנה אבל ר"ש דס"ל אלא בדחיה בידים דסלק נפשו ממנו וא"כ נולד פחות ממוקצה דבמוקצה ימצא לומר כדחיה בידים אבל בנולד שלא היה דעתו עליו כלל ודאי לא עלה בדעתו לסלק ממנו ולדחותו בידים ומשו"ה אמר מאן דאית ליה וכו' דאיכא דסבר נולד קיל ממוקצה וכמ"ש לעיל וא"כ לפ"ז נאמר למ"ש בתוס' בד"ה הואיל דשמואל לית ליה מוקצה אלא בגרוגרת וצמוקין כר"ש וא"כ לפ"ז לשמואל נולד משוי להתירא אף דהוי מוקצה כגרוגרת וצמוקין בגדר דחיה אבל כיון דהוי נולד גמור ולא אסיק אדעתיה וא"כ לא הוי דחיה בידים ועי' בפנ"י באפרוח הוי נולד גמור דבמעי אמו אין ראוי לכלום עיי"ש ושאני בגרוגרת וצמוקין דמעיקרא ראוי ודחי בידים אבל האפרוח לא היה ראוי ולא נתן עיניו בו עוד אף שמהדרך להוציא אפרוח לא הוי משום זה דעתו עליה דיש ביצים שאין בהן אפרוח ואינו יודע לשער הזמן וכנראה מלשון רש"י לעיל דאף שיודע שיהיה מ"מ כיון שלא ראה אותו עדיין אין נותן דעת עליו ומהאי טעמא למאן דס"ל מוקצה משום והכינו וכו' נולד חמיר ממוקצה אבל לר"ש ולשמואל איפכא נולד מסלק המוקצה ואם כן מדויק הואיל ומתיר עצמו בשחיטה אשר מהאי טעמא נאמר לאיסורא דהוי נולד מהאי טעמא גופא נאמר להתיר דכיון דעד שתהיה ראויה לשחיטה אינה ראוי כלל הוי נולד גמור ומותר דלא שייך דחיה וכמ"ש ברש"י מגו דאיתקן שיהיה ראויה לשחיטה זה מתקנו להוציא מידי מוקצה דעי"ז הוי נולד ובגדר לא אסיק אדעתיה. ויוצא מגדר דחיה בידים וא"כ מיושב קושית הצל"ח דבלא נפתחו עיניו אין מותר בשחיטה עוד כשנולדה דמ"מ כשנפתחו עיניו אח"כ וא"כ הוי נולד ביותר ושרי טפי לשמואל:
ובמ"ש נאמר ליישב דברי התוס' בד"ה עגל שכתבו דנולד דבע"ח מותר ובצל"ח הקשה ע"ז ועל דברי המהרש"ל שהוכיח כן לדינא דהרי נהפוך הוא דמוקצה דבע"ח חמיר ומכ"ש נולד מבע"ח עיי"ש. אמנם למ"ש י"ל בבע"ח דלא הוי מוקצה אלא מטעם דהוי כדחיה בידים והברייתא כר"ש ולכן נולד בבע"ח מותר כמ"ש ואתי שפיר ובלא"ה קושית התוס' משום דהוי דחי' ונולד ותירץ כמ"ש בכה"ג לשמואל דמוקי הברייתא כר"ש לא שייך דחיה בנולד:
אמנם אחרי רואי בירושלמי וז"ל שם עגל שנולד ביו"ט מותר שהוא מתיר עצמו לשחיטה רבי זעירא בעי מעתה מדבריות תהיה מותרת שהיא מתרת עצמה בשחיטה צבייה תהיה מותרת שהיא מתרת עצמה בשחיטה חזר ר"ז ואמר עגל מאתמול הוא גומר ברם הכא בו ביום נגמרה בו ביום נולדה וכו' עיי"ש:
וא"כ מקושית הירושלמי נראה דמפרש כפשוטו הואיל ומתיר עצמו בשחיטה מתיר גם ממוקצה ובמאירי נוסחא אחרת שלא נזכר שם מתיר וכו' וא"כ אין מירושלמי נגד זה ולנוסחא שלפנינו הוי נגד דברינו זה. ונראה לומר כמ"ש בשם הצל"ח הנ"ל דדבר שאסור מדאורייתא בלא"ה באכילה לא הוסיפו בו הרבנן באיסור מוקצה אלא שכתב כן לרב דלית ליה מוקצה לטלטול אלא לאכילה ולאכילה בלא"ה אסור וי"ל אף בכה"ג דהוי כגרוגרת וצמוקין דאפי' לשמואל ור' שמעון מוקצה לטלטול מ"מ כיון דלענין אכילה לא גזרו בו והוי טלטול מוקצה משום אוכל נפש דמותר כמ"ש בתוס' להלן וא"כ אף דלענין טלטול הוי מקודם מוקצה ככל איסורי אכילה מ"מ לענין אכילה לא הוי איסור מוקצה וכשנולדה ונעשה ראויה לשחיטה ולאכילה וממילא מותר לטלטל בשביל אוכל נפש ושייך שפיר מגו דאתקן להא וכו'. אמנם כל זה לשמואל דלא ס"ל מוקצה מטעם והכינו וכו' כמ"ש לעיל דלמאן דס"ל מוקצה משום והכינו וכו' אף דלא גזרו כל זמן שהיה אסור בלא"ה מ"מ הוי בגזירה אחר זה דהוי דבר שאין מוכן מערב יו"ט עכ"פ דמטעם דהוי בגדר שאין נצרכים כיון דלא גזרו מקודם והשתא לצורך הוא אבל בלתי מוכן מערב יו"ט הוי גם השתא. אבל לרב לא שייך לומר כן דאיפכא דס"ל לאכילה ולא לטלטול ועל כרחך משום והכינו וכו' טעמא דמוקצה לדידיה. ועיין בבעה"מ שכתב בעגל שנולד ביו"ט אפי' רב מודה משום דאית ביה תרתי דמוכן אגב אמו ומתיר עצמו בשחיטה. ועיין ברמב"ן שהשיג עליו דרב לא ס"ל סברה דמתיר עצמו כו' עיי"ש. ולמ"ש רב דס"ל מטעם והכינו וכו' לא מהני דלא חל המוקצה קודם לזה:
ועיין בקרבן העדה שהקשה על קושית הירושלמי ממדבריות ומצבייה דשאני בהם דלא הוי משום איסור שבגופם שלא היו ראוים לשחיטה אלא דבר אחר גרם להם ומוקצה איסור שבגופה ולא שייך מגו משא"כ כאן שאיסור שחיטה שבגופה הותר אמרינן מגו דהותר איסור שחיטה הותר נמי וכו' עכ"ל. ועיין בבעה"מ שכתב ולא דמי למדבריות דהתם אין התר שחיטה בא להתיר להם בו ביום כאפרוח עיי"ש. ומובן עם מ"ש דלא היה איסור אחר עליו לומר שלא גזרו רבנן משום מוקצה לאכילה עליו. והנה עיין בקרבן העדה שם שכתב דבבלי לא כשמואל מסוגיא דבכור שנפל דף כ"ו דאי' ירד החכם וכו' ופריך והא מוקצה וכו' והרי שם קודם שהתירו החכם לא היה ראוי לשחיטה וכיון שהתירו מותר ונאמר כיון דאתקן וכו' עיי"ש. ולמ"ש שם לא שייך הואיל ומתיר וכו' דלא היה שום איסור עליו למפרע כשנודע דיש בו מום. וי"ל כיון דעכ"פ מספק אסור עלינו לא גזרו רבנן ג"כ במוקצה עליו וכמ"ש לא שייך מתיר וכו' רק אם לא נאמר משום והכינו וכו' וא"כ לא רק לר"ש ושמואל דס"ל כותיה:
והנה דברי הירושלמי בלתי מובנים דאיתא עגל וכו' שמתיר וכו' כמ"ש חזר ר"ז וכו' מ"ש מאתמול נגמרה וכו' עיי"ש ועי' בקרבן העדה שפי' שהיתה ראויה להוליד בערב יו"ט עיי"ש. נראה דהרי עגל בלא"ה מוכן אגב אמו אלא דכמ"ש בתוס' ביצה בסוגיא בד"ה עגל דהוי נולד. וע"ז תירצו בירושלמי כיון דהוי נגמר מאתמל לא נקרא נולד. ועיין בתוס' דף ב' ע"א בד"ה קא עיי"ש ועי' בשלום ירושלים שם עיי"ש. וא"כ נראה דירושלמי לא מסיק טעמא דמתיר עצמו בשחיטה. ועוד שם בירושלמי אח"ז גוזל שנולד ביו"ט מותר שהוא מתיר עצמו בשחיטה. וא"כ נראה דלא חש להקושיא ממדבריות שהקשה לעיל ונ"ל כמ"ש בקרבן העדה וגם כמ"ש בשם הבעה"מ הנ"ל. ואח"ז עוד שם ר"ז בשם ר' גידול עגל שנולד מן הטריפה ביו"ט מותר נעשה כדבר מוכן טמון בדבר שאינו מוכן. ועיין בקרבן העדה דאפשר להושיט במעי אמו לשחטו עיי"ש. ולא אמר משום מתיר לשחיטה אמנם זה ר' זירא אמרה דהקשה לעיל על מתיר לשחיטה ממדבריות וכו' ובהאי דגוזל לעיל ס"ל באמת משום מתיר עצמו וכו'. ובשלום ירושלים כתב דירושלמי חולק אבבלי דבבלי לא סבירי ליה האי דיוכל להושיט במעי אמו וכמ"ש בתוס' בד"ה וכי עיי"ש. אבל למ"ש רק ר' זירא ס"ל כן אבל הירושלמי דס"ל מטעם מתיר עצמו לשחיטה י"ל כבבלי סבירי ליה ואשר יפלא דהאי דעגל וכו' והאי דגוזל דאיתא בירושלמי מקורם מתוספתא והנה רב תנא ופליג. אבל יפלא דבלתי מובא התוספתא בבבלי דלפ"ז האי דמתיר עצמו לשחיטה דאי' בתוספתא אתיא כשמואל וכ"כ בקרבן העדה דירושלמי לשמואל קא אתיא. ויקשה ר' זירא בירושלמי יפליג על התוספתא ואולי כי דרב תנא ופליג יוכל לסבור כרב ואולי זה ר"ז הוי ג"כ תנא וי"ל דפליג:
וראיתי במאירי הנדפס מחדש שהביא נוסחא אחרת בהירושלמי. וגם מפרש לפי הנוסחא שלפנינו ופי' דר' זירא דלא סבירי ליה מתיר עצמו בשחיטה משום אבר מהחי לכן מקשי ממדבריות וכו' עיי"ש והוא מדחה לומר משום אבר מהחי אלא כמ"ש ברש"י משום שרץ להיות עומד לשחיטה עיי"ש. ועי' בשעה"מ. ולמ"ש למסקנא הירושלמי לאו משום אבר מהחי ומשו"ה לא חש לקושית ר"ז והנה למ"ש לפרש האי דמתיר עצמו לשחיטה לפי נוסחת המאירי ולפי הנוסחה שלפנינו בירושלמי וכן במאירי מפרש לפי ב' נוסחאות אף כנראה לדעתו נוסחא שלו העיקרית עיי"ש וגם לפי נוסחא שלו לא הוי סתירה וא"כ לומר כמ"ש דלעיל רק לר' זירא קאי:
והנה למ"ש לעיל יש לישב קושית היש"ש הנ"ל לדעת רבינו דכיון דמתיר עצמו בשחיטה כמ"ש משום נולד מותר ביותר כיון דל"ל מוקצה ממילא ביו"ט דאית ליה מוקצה מתיר את עצמו בשחיטה משוי למוקצה ביותר ואסור משום נולד ג"כ וגם למ"ש לפרשו עם דעת הצל"ח וכמ"ש דוקא אם מטעם מוקצה משום דאין בו צורך אבל מטעם והכינו וכו' לא יהני מתיר עצמו וכו' דעכ"פ אינו מוכן מערב יו"ט וכמ"ש וא"כ ג"כ נאמר ביו"ט דקיי"ל כר' יהודה משום והכינו ממילא לא מהני מתיר עצמו בשחיטה לכל הטעמים שנפרש בזה וגם למ"ש בקרבן העדה הנ"ל סוגיא דבכור לא הוי כהאי דמתיר עצמו וכו' עיי"ש:
ועגל שנולד ביו"ט וכו'. ובהמ"מ דאין דעת רבינו במ"ש אם היתה אמו עומדת לאכילה למעט אם היה טריפה דהרי טריפה עומדת לכלבים אלא בא למעט אם עומדת לחרישה וכיו"ב דאסורה וכו' עיי"ש:
ובספר בינה לעתים כתב די"ל דנולד מהטריפה דאין יכול לשחטו ביו"ט דלכם ולא לכלבים וקושית הגמ' מה זה בין וכו' לר' עקיבא דס"ל אף לכלבים ולדידיה אתיא הברייתא להלן בסוגיא דבכור דאי' עגל שנולד ביו"ט מהטריפה עיי"ש שביאר ביותר דבריו:
והנה בגמ' שם וכי מה זה בין עגל שנולד מן הטריפה וכו' הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים א"ל אביי השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דתנן מחתכין וכו' מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם א"ל אין מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דמאי דחזי לאינש לא שדי ליה לכלבים מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם דדעתיה דאינש אכל מידי דחזי ליה עכ"ל. וברש"י בד"ה אבל מידי דחזי ליה ועובר שבמעי אמו טריפה ראוי לו כשיולד הילכך מאתמול דעתיה עלייהו אם יולד יאכלנו עכ"ל. והנה מלשון הגמ' היה נראה דהוי חזי לכלבים וגם לו וברש"י פי' על הולד גם אם דעתו על הולד למה צריך להיות מוכן לכלבים:
ונראה דיש להבין למה לא נאמר דאמו מוכן אגב הולד לשחוט הולד אח"ז ומ"ש ברש"י לעיל בסוגיא בד"ה הטריפה בנה אסור אם נמצא בתוכה דעובר ירך אמו וכו' עיי"ש על כרחך אין כונתו דאסור הולד הטריפה דהוי נגד הגמ' במס' חולין ע"ה אלא כונתו בשחיטת אמו אינה ניתרת דירך אמו היה וכמ"ש שם משום בחיי הבהמה הוי ירך אמו והשחיטה בחייה אבל לאחר השחיטה דלא הוי עוד ירך אמו צריך לשחיטה בפ"ע וכמ"ש שם עיי"ש וצריכין לומר דכיון בטריפה אינה עומדת לשחיטה והוי מוקצה דאף דאינה עומדת לגדל דטריפה אינה יולדת מ"מ עומדת למלאכה ולא לאכילה ואף דלצורך אוכל נפש מותר לטלטל המוקצה אבל גם הולד הוי מוקצה משום אמו דאינה עומדת לשחיטה והנה משום נולד כמ"ש משום והכינו לרש"י אפי' דעתו עליה והתנה מעיקרא הוי באיסור מוקצה דעכ"פ בדבר שאין ידוע שיהיה או לא יהיה אינו בכלל והכינו וכו' דהרי תליא במקרה הלידה אבל כדמסקינן דהוי מוכן לכלבים וא"כ האם עומדת לשחיטה לכלבים וממילא מהני דעתו על הולד דאפשר לשחוט האם למען הולד דעכ"פ לא שייך דהוי ודאי עומדת למלאכה דכיון דהוי טריפה וגם למלאכה אינה עומדת שפיר ג"כ עומדת לכלבים ולפ"ז אין הפי' דמוכן לכלבים מוכן לאדם הדבר בעצמו לדעת רש"י אלא הכונה כיון דהאם מוכן לכלבים עי"ז הולד מוכן לאדם ומוכן לכלבים צריכין שעי"ז יהני דעתיה עלה על הולד דמוכן לכלבים מסלק המוקצה וממילא הוי מוכן לאדם וברש"י כתב שדעתו עליה כשיולד יאכלנו אף בלא שחיטה י"ל בדעתיה עלה כיון דיכול לשחוט האם דלא הוי מוקצה משום דמוכן לכלבים ונוכל לשחטה למען הולד ולא הוי לכם ולא לכלבים דהרי עיקר כונתו עבור הולד ומזה אפי' בלא שחטה שייך דעתו על הולד:
ויש ליישב בזה קושית התוס' בד"ה מוכן שהקשו דא"כ באפרוח נמי יהיה מותר שמוכן לכלבים עיי"ש דלמ"ש באפרוח לא שייך דעתו עלה דדוקא בעגל דאפשר לשחוט האם ויוציא הולד אבל באפרוח תליא במקרה אם תצא מהביצה ולא שייך דעתו עליה ועיין במס' פסחים נ"ו ע"ב במוכן לעורבים עיי"ש דשם הוי הפי' מצ"ע ראויה לאדם מעיקרא וא"כ לפמ"ש לא הוי משום לכם ולא לכלבים למאן דס"ל מוכן לכלבים וכו' וכנראה יש לדמותו לבהמה חציה של נכרים וחציה של ישראל כמו כן בכה"ג חציה לכלבים וחציה לאדם אמנם צ"ע למה לא כתבו רבינו והיה נראה ביותר שדעת רבינו כמ"ש בבינה לעתים וצ"ע:
ועמ"ש בהמ"מ ועגל שנולד בשבת וכו' ויש מתירין ואפי' ביומו דמותר לחולה עיי"ש ובלח"מ ובמל"מ הקשו על דבריו עיי"ש כתב אאמ"ו הגאון ז"ל בצדו וז"ל ועיין בר"ן בפ"ק דביצה דף קפ"ג ע"א בד"ה הילכך ואתי שפיר ובב"י בסי' תצ"ח עכ"ל והוא בסוגיא דנולדה בזה בענין הכנה עיי"ש ומובן מ"ש בהמ"מ: