דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות קריאת שמע· רבי ירמיה לעוו
פרק ד · הלכה א
נשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש, ומלמדין את הקטנים לקרותה בעונתה ומברכין לפניה ולאחריה כדי לחנכן במצות. ובב"י באו"ח סי' ע' בשם האוהל מועד אף דנשים ועבדים פטורים מק"ש מ"מ בקבלת מלכות שמים חייבין ועליהם לקרות פ' ראשון ועיין בב"ח שכתב שנלמד מגמ' שם מהו דתימא הואיל ואית בה מלכות שמים ופי' דמחויבין בפסוק ראשון ליתחייבו נמי בג' פרשיות קמ"ל ומזה נשמע דאע"פ דפטורין מק"ש משני פרשיות מ"מ בקבלת מלכות שמים בפרשה הראשונה מחויבים עיי"ש:
והנה לכאורה מאן דס"ל ק"ש דרבנן ואפ"ה בקבלת מלכות שמים ודאי ממ"ע דליחדו ולאהבו וליראו ממנו כמ"ש במנין המצות ודאי הוי, אלא בקבלה בלב די ובק"ש הוי מדרבנן וכן נוכל לומר בנשים ועבדים דודאי מחויבין בקבלת מלכות שמים אבל שיהיה בק"ש ובזמן מיוחד לזה לא נאמר להם ובגמ' אמרינן דמ"ד כיון דעכ"פ במ"ע זאת מחויבים יהיה החיוב בדרך שמחויבים האנשים דשאני משאר מ"ע שהזמן גרמא שאינן כלל בהחיוב קמ"ל דפטורין אף מק"ש בפסוק הראשון ג"כ וקבלת מלכות שמים יהיה בלב או בפה בלעדי ק"ש:
וראיתי בפר"ח שם שכתב דמגמ' נראה דפטורין לגמרי וגם מירושלמי דאיתא דעבדים פטורין שנא' שמע וכו' אחד מי שאין לו אדון אחר אלא הקב"ה יצא זה וכו' עיי"ש, וגם על נשים בירושלמי מולמדתם את בניכם וכו' עיי"ש, והנה בעבד לה לה וכו' כדמקשינן במס' חגיגה, ונראה דלכאורה זה מי שאין לו אדון וכו' בלתי מובן וכיו"ב במס' חגיגה דף ד' ע"א עיי"ש, ונראה כונת הגמ' בזה כי בכלל ה' אלוקינו ה' אחד כי הוא בלבד האדון האמיתי כמ"ש רז"ל עד אברהם אבינו ע"ה לא היה מי שקראו אדון במס' ברכות בפ"ק ולו בלבד אנחנו עבדים ולא עבדים לעבדים כדאי' בגמ' בכמה דוכתי ועבדות לא נאמר לישראל ונאסר לו רק לה' בלבדו אנחנו עבדים ועל כי העבד כנעני משועבד לאדונו לכן לא יוכל לומר שמע וכו' על דרך האמת ולא הוי מלכות שמים שלימה וכן בעולי רגל שנאמר לפני האדון וכו' להורות כי בלבבינו ה' בלבדו האדון האמיתי ולו עינינו ולא כעבד עינינו ליד אדונו בשר ודם כמוהו, אבל לפי הנאמר ודאי גם העבד מחויב בקבלת מלכות שמים אבל לא נבחר לו המקרא שמע וכו' וכמ"ש בירושלמי אבל הנשים אף דנראה דאין מחויבין במקרא זה דוקא מ"מ יכולין לומר אותם כי המה יכולין לומר ה' אלוקינו וה' אחד כי אין עבדות לה, ומשו"ה מביא בירושלמי מזה שיש לו אדון וכו' ולא מלה לה וכו' דאשה יש לומר פסוק ראשון ורק בעבד שייך כמ"ש:
ומלמדין את הקטנים וכו'. עי' בס' מעשה רוקח שזה כפי' רש"י בקטנים פטורין אף בהגיעו לחינוך ולישב קושית התוס' ממס' סוכה דאיתא שמחויב משהתחיל לדבר בפסוק הראשון וזה האמר מחנכים ופטור הנאמר על הקטנים שהם עצמם אינן מחויבין אבל על אביהם חיוב החינוך, ועי' בירושלמי דאיתא קטנים מנין, למען תהיה תורת ד' בפיך ובשעה שהוא תדיר בה ובפני משה מפרשו על תפילין וגם על ק"ש משום שאינו מצוי תדיר אצל אביו וכ"כ ברש"י ונראה שהוציאו מירושלמי ונראה דאף משום חינוך אין מחויב האב, ונראה דדעת הרמב"ם שאינו בחיוב מטעם חינוך עליו משום שאינו תדיר אצלו מ"מ במה שאפשר מוטל על אביו ויש להנחותו על זה וכתב מלמדין וכו' שללמוד אותו ע"ז אינו צריך להיות תמיד אצלו ובגמ' סוכה איתא אביו מלמדו וכו' וע"ז מחויב משום חינוך אבל לא שיקרא ק"ש שפטור כמ"ש בירושלמי ורבינו דקדק לכתוב מלמדין וכו' ובזה מיושב ממס' סוכה קושית התוס':
מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות ומק"ש, לפיכך חתן שנשא בתולה פטור מק"ש וכו'. ולכאורה יש לעיין דאי' פטור והוא ממשנה במס' ברכות ונראה אפי' במי שיש לו בנים דכבר קיים פריה ורביה ורק לערב אל תנח לר' יהושע וכמ"ש ז"ל דהוי מדרבנן וא"כ למה יבטל ק"ש למאן דס"ל ק"ש דאורייתא ויהיה נשמע מזה דעוסק במצוה דרבנן פטור ממצוה דאורייתא דלא נראה כן וחפשתי ומצאתי בצל"ח במס' ברכות שם שעמד ע"ז וכתב ואולי כיון שכבר נשא אותה בחופה חייב הוא לקיים מצות עונה ובעילה הראשונה טרוד טרדא דמצוה זו של עונה ועדיין צריך תלמוד עכ"ל ובפי' משניות לרמב"ם כתב שעסוק במצות פו"ר ומזה באמת דעת ספר מעשה רוקח בקיים כבר חייב עיי"ש, אבל מסתימות הפוסקים ורבינו כאן נראה בכל גונא פטור:
והנה י"ל דכדאיתא בפ"ק דברכות דבעי לפטרו טרדא ומצוה עיי"ש ויש לומר דודאי טרדא בלבד היה לפטרו מק"ש שאין יוכל לכוין כ"כ אבל רק הטרוד ברשות דלא הוי ליה להביא א"ע לטרדא בשעת ק"ש ובמצוה הוי ברשות אף במצוה דרבנן מ"מ טרוד ברשות פטור משום הטירדא ומשו"ה לעוסק במצוה ילפינן מבדרך ומלכתך לחתן בפ"ק דברכות ועי' ברש"י למה לא מטעם העוסק במצוה עיי"ש וברשב"א שם, ולמ"ש י"ל דבחתן הוי הטעם משום טרוד ולאו משום עוסק במצוה והמצוה רק שיהיה ברשות ונפק"מ אף למי שקיים פו"ר:
אבל יקשה עוד א"כ בטבעה ספינתו אף דלא הוי מצוה מ"מ כיון דהוי באונס הוי כברשות וכמ"ש ברש"י שם שצריך לסלק נפשו מטרדתו משא"כ במצוה וא"כ גם בקיים פו"ר מדרבנן לדאורייתא' נאמר ג"כ דיהיה חייב לסלק נפשו מטרדתו, גם אין מסתברא מי שיוכל לסלק טרדתו לא יהיה מחויב רק במצוה דהטרדא ג"כ ממצותו ושייך העוסק במצוה פטור ממצוה וא"כ תליא לכאורה באם קיים פו"ר או לא: