דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות קריאת שמע· רבי ירמיה לעוו
פרק ב · הלכה ח
הקורא ק"ש לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו וכו' כדי שלא תהיה קריאת עראי ואם עשה כן אע"פ שיצא יד"ח הרי זה מגונה וכו'. עיין במג"א סי' ס"ג ס"ק ט' שכתב משמע קצת ביומא י"ט דאפי' לצורך מצוה אסור לרמוז ועי' סעיף ז' עכ"ל, וכונתו מהאי דאיתא דרב רמז על שאמר ר' זכריה בן קפיטול והראה לו קביטול עיי"ש, וענין מצוה בזה כדאי' במס' חולין דף י"ח ע"ב אנא מרב יהודה גמירנא דאפי' ספיקי דגברא גריס ספק משמיה דשמואל ספק משמיה דרב, ובאדר"נ פכ"ד יכול אדם ללמוד תורה בעשרים שנה ולשכח בשתי שנים כיצד ישב וכו' י"ב חדשים ולא חזר לאחוריו נמצא מחליף חכמים זה בזה עיי"ש שבראשונה אמר אומר על טמא טהור בששה חדשים עיי"ש שנראה שזה גורם ביותר לתלות בגברא רבה דבריו, ומכ"ז דדקדוק בשמות החכמים דבר גדול היה להם וגם בכלל האומר דבר בשם אומרו וא"כ הוי בגדר מצוה, ומ"ש ועי' בסעיף ז' כונתו מדאסרו לפועלין לעסוק במלאכה שלא יהיה כעראי דהוי ממצותם לעשות מלאכתם כראוי והתירו מה"ט בפרשה שניה נראה דאפי' למצוה אין לרמוז, ומסתמא רב לא היה מרמז אם לא למצוה, והנה דמחלקינן שם בין פרשה ראשונה ושניה נראה לדבר שאינו מצוה אף לפרשה שניה לא, ורבינו סתם דבריו ואינו מחלק בין פרשה ראשונה לשניה הנה כמ"ש בדבר רשות בפרשה שניה י"ל ג"כ אסור וכן מסתברא, רק בזה היה לפרש דלדבר מצוה מותר בפרשה שניה ועי' בלח"מ שכתב כיון דהטעם שלא ישויניה כעראי וה"ט באומנין לעיל דמחלק בין פרשה שניה וראשונה לא צריך לפרשו כאן עיי"ש, וכמ"ש בכונת המג"א דאומנין בגדר דבר מצוה וא"כ י"ל ג"כ רק לדבר מצוה אבל לדבר רשות לא דגם באומנין רק משום ביטול מלאכה התירו אבל ברשות אין לחלק בין ראשונה לשניה כן נראה לענ"ד:
ועי' בירושלמי ברכות פ"ב מ"א באמצע שואל וכו' עד כדון באמצע הפרשה, ואפי' באמצע הפסוק ר' ירמיה מרמז ר' יונה משתעי ר' חונה ר' יוסף ודברת בם מכן שיש לך רשות לדבר בם ועי' בירושלמי להלן מ"ה עיי"ש, הנה נראה דאף משום מצוה לא ירמוז ובשאילות שלום בלבד שחילקו בין לכבוד ויראה: