דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות קריאת שמע· רבי ירמיה לעוו
פרק א · הלכה ב
ומה הוא קורא שלשה פרשיות אלו הן שמע וכו'. עיין בפר"ח בסי' ס"ז שהביא ג' דעות הסוברים פסוק הראשון בלבד מדאורייתא והסוברים פרשה הראשונה ומהסוברים שתי פרשיות דאורייתא והוא המכריע שם דב' פרשיות מדאורייתא ומעמיס כן בלשון רבינו כאן, ובשאגת אריה סי' ב' חולק ע"ז עיי"ש ופי' דעת הרבינו כמו"כ לדעתי ועי' בס' תומת ישרים שאלה י"ג עיי"ש:
והנה מהראיה בשאגת אריה שם דעל כרחך פרשה הראשונה כולה דאורייתא מהאי דאיתא במס' ברכות דף י"ד ע"א ק"ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן מיבעיא וכמ"ש בב"י בסי' ס"ו בפסוק הראשון אינו פוסק וכמ"ש בש"א בטעמו דקבלת מלכות שמים לא יגרע מתפילה דאפי' מלך וכו' ולפ"ז עכ"פ הפי' ק"ש דאורייתא פוסק על כל הפרשה דהוי דאורייתא עיי"ש:
וראיתי בס' קרית ספר להמבי"ט לומר דאף דרק הפסוק הראשון מדאורייתא מ"מ כמו בת"ת דאמרינן בקרא ק"ש וכו' קיים והגית מ"מ בלומד כל היום קיים בכל עת דאורייתא כמו"כ בק"ש אף דאינו מחויב רק בשמע בהשאר קיים דאורייתא ושייך לומר ק"ש דאורייתא פוסק וכו' עיי"ש ומובא בלח"מ בפ"ב הי"ג מהל' ק"ש:
והנה מצינו הרבה כיו"ב וכן דעת רבינו יונה בתוספת שבת ומדמהו לחטה אחת פוטרת הכרי ואם נתן הרבה הכל תרומה דאורייתא עיי"ש בפ' אין עומדין, וכיו"ב בכמה מקומות מצינו כן ביש שיעור למטה ואין שיעור למעלה, אבל אם נאמר בהדאורייתא ברשות בק"ש נאמר ק"ש דאורייתא וכו' א"כ הרי הלל ג"כ תורה היא וכמ"ש במבי"ט בלומד כל היום קיים דאורייתא וא"כ מאי שנא ק"ש מהלל דשניהם דאורייתא בקיומם, ונראה דכוונתו כמ"ש בתרומה ותוספת שבת כיון שאין מחלקו הוי כולה דאורייתא בשוה משא"כ בלמוד התורה הוי היותר מק"ש שחרית וערבית רשות מדאורייתא אבל לא בכלל שעורא דיום ולילה דכבר קיים והפסיק בתפילה וא"כ הוי הלל למוד דאורייתא דרשות בפ"ע משא"כ ק"ש בלא הפסק דהוי כולי חדא שעורא כמו תוספת שבת ותרומה וכמ"ש גם י"ל בתורה רשאי להפסיק ורק בהלל אין רשאי להפסיק, אבל הטעם דיוכל להפסיק משום שאין לו שיעור מדאורייתא אף בק"ש א"צ יותר מפסוק ראשון מדאורייתא:
ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו, ואחריה והיה אם שמוע שיש בה ציווי על שאר כל המצות (לפי גירסת הכ"מ) ואח"כ פרשת ציצית שגם היא יש בה ציווי זכירת כל המצות. ועי' בלח"מ שהעיר שלא הביא לא טעמא דמשנה ולא דהגמ' עיי"ש, והנראה דהנה הרמב"ם מפרש טעמים שנבחרו אלה ג' פרשיות גם הקדימה בכל פרשה ופרשה מובן מטעמו הנאמר בו, והנה בגמ' איתא בשמע נכלל ללמוד וללמד ולעשות, ובמשנה איתא משום קבלת מלכות שמים ובחר טעמא דמשנה, והנה בוהיה כדאיתא ללמד ולעשות ובויאמר לעשות בלבד, והנה בכלל לעשות גם כן ללמוד וללמד דהכל בכלל "ועשיתם אותם" אבל נאמר כן בזכירה כי יעלה לזכרון בנו ועי"ז נעשה אותם ובוהיה אם שמוע נאמר דרך ציווי, ואמר בשמע "שיש בו יחוד השם ותלמודו" בכלל תלמודו הוא ללמוד ובוהיה אם שמוע שאר כל מצות שנכלל בו ללמד ולעשות ובויאמר לעשות אבל כמ"ש זכירת מעשי המצות וא"כ הוי כדברי הגמ', והנה אי' בוהיה אם שמוע ללמד ולא ללמוד אף דאי אפשר ללמד באם לא למד המצות הלמוד והגית וכו' אף בהיודע כל התורה הלמוד מצוה בפ"ע כי הלמוד יעשה רושם בלב האדם בהלמדו אף אשר ידע מקדם וטמון בלבבו, והנה כתב שהוא העיקר הגדול וכו' אף דנראה שהמה איזה עיקרים אבל כמ"ש במ"א היחוד ואהבת ה' נגררים זה מזה כי אחרי כי אין אלוהים זולתו כל הטוב אשר נקבל מאתו ובאחדות אין שנוי והטוב והרע ממקור אחד יצאו ומזה כי הכל רע מדומה ומאתו לא תצא רעות ולא כדעת אשר האמינו בב' רשויות פועל טוב ורע ולכן נאמר אחד ואהבת כמ"ש במ"א וא"כ הוי שניהם היחוד ואהבה עיקר אחד וגם תלמוד להגות בו לעורר אהבה כמ"ש בהל' תשובה לשגות תמיד באהבת ה' וזה מגדר אהבה אשר ע"י הלמוד נבוא לידי מדה זאת וא"כ שלשתן עיקר ושורש אחד הוא:
ועי' במס' ברכות דף י"ב ע"ב טעמים אחרים על פרשת ציצית ובירושלמי מובא בתוס' שם ג"כ טעמים שונים: