אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות קידוש החודש· רבי ירמיה לעוו

פרק ג · הלכה ד

פרק ג

היה העד שראה את החודש בליל השבת חולה מרכיבין אותו על החמור ואפי' במטה ואם יש להן אורבים לוקחין העדים בידן כלי זיין ואם היה דרך רחוקה לוקחין בידם מזונות. ואפי' ראוהו גדול ונראה לכל לא אמרו כשם שראינוהו אנחנו ראוהו אחרים ואין אנו צריכין לחלל את השבת אלא כל מי שיראה החדש ויהיה ראוי להעד ויהיה בינו ובין המקום שקבוע בו בי"ד לילה ויום או פחות מצוה עליו לחלל את השבת ולילך ולהעיד. הנה בפ"ק דר"ה בב' משניות קודמים נאמר דמחללין השבת בשביל קדוש החודש ובמשנה האחרונה אי' מי שראה את החודש וכו' כמ"ש רבינו בהל' זאת:
ועיין בפנ"י במס' ר"ה דף כ"א אחרי שכתב דמלמודא מקרא נראה אפי' מלאכה גמורה ואף דהוי ל"ת דבכרת הכא אתרבי קרא ולא ילפינן בעלמא מיניה דהוי עשה דלפני הדיבור. אלא דהקשה דבפסח ומילה אין מכשירין [דוחים] ובאפשר לקיים שניהם ובליכא בעידנא אין דוחה שבת ואמאי לא ילפינן מכאן דעשה על הבי"ד והעדים כמכשירין דמי ואפשר לקדש למחר וכתב ע"ז ויש ליישב מיהו בלא"ה דכולה סוגיא אינה אלא בלאו דמחמר כדמשמע במתניתן דסוף פירקין עיי"ש. הנה עוד יקשה מלמודא דקרא נראה כל מלאכות להתיר וגם בטורי אבן רפ"ב דר"ה כתב דדוחק לומר דדוקא שבות התירו עיי"ש. והנה ביותר שייך לומר דרק שבות התירו ולמודא ממקרא אסמכתא כדמצינו בכמה דוכתי מלומר דהוי למודא ממש ודוחה מלאכה דאורייתא אבל לחלק בין מלאכה ומלאכה דלא אמרינן כן במילה וכיו"ב דדחי:
והנה בלאו דמחמר לא יקשה דאין עשה דוחה ל"ת דבכרת גם למ"ש ברמב"ן במס' יבמות במחמר לא הוי עשה דשבתון וא"כ לא שייך דשבת עשה ול"ת. אלא דלאו בעידנא ומכשירין באפשר לקיים שניהם אין לחלק בין מחמר לשאר מלאכות ובאמת האי שכתב בפנ"י דעדים כמכשירין דמצוה על הבי"ד מ"מ במצות קידוש החודש קבלת עדים ואמירת מקודש מבי"ד והוי מגוף המצוה גם מ"ש דאפשר לקיים שניהם לא שייך בלקיימו בזמנו ולא ידעתי למה בדעת פנ"י מכח קושיות אלו להחליט דמיירי במחמר בלבד. וכנראה המשנה הביאו לזה דבלא"ה מיותרת למה לפרש אם היה חולה אם מלאכות החמורות מותרין אמנם מאי דאיתא לוקחין בידם מזונות וכו' הוצאה מרשות לרשות מלאכה דאורייתא וזה ודאי דוחק לפרש דדוקא ברשות אחת דא"כ אשמעינן לומר דמשום כרמלית אין לחוש דברה"ר ד' אמות ברה"ר הילכתא גמירי מדאורייתא וכל זה בלתי נראה וע"ז כיון הטורי אבן שכתב דדוחק לפרש דדוקא בשבות התירו וי"ל דמשום דמצינו העמידו דבריהם במקום עשה בהזאה ואזמל וכו' קמ"ל בקדוש החודש העמידו על דבר תורה לחלל בשבות ומפרש דרכי החילול המצוים בקידוש החודש בהליכות העדים ואפי' על ספק עיכוב לחלל השבת:
ועי' במפרש מ"ש באיסור משא ובתוס' יו"ט בר"ה פ"ק מ"ט בשם הלבוש נגד המפרש וכתב דידוע הוא שאין איסור שביתת הבהמה חמור כאיסור שביתת האדם אלא כדי להקל באיסורו אמרו כן. ועי' מ"ש בתוס' יו"ט ע"ז שם עיי"ש. ועי' מ"ש בהל' שבת בפ' כ' ה"א ומ"ש בשם מהרשד"ם שם עיי"ש:
ועי' במפרש שהקשה מאי שנא במילה דאין דוחה בספק לקדוש החודש דמחללין על הספק. ועי' בלח"מ ע"ז והנה יש מקום לחלק במילה הספק בחיוב קיום המצוה משא"כ הספק אם יהיה לקיומה במצוה ע"י חילול זה דהמצוה לא הוי בספק ואף דהוי חילוקא מ"מ יקשה מנ"ל עוד דבספק כה"ג מחללין דודאי במילה אם ימצא ספק כה"ג ג"כ לא נחלל אף די"ל שאין בכלל ערלתו ודאי דהוי ספק בחיובא. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דמדאורייתא ודאי דוקא בודאי ולא בספק כמו בפסח ומילה אלא מדרבנן כמ"ש בתוס' בכמה דוכתי למגדר מלתא ביד החכמים לעקור דאורייתא בקום ועשה וראו בקדוש החודש לחלל אפי' בספק מה שלא אמרו כן במילה מהטעם שכתב בלח"מ ומ"ש י"ב לחלק בין מילה וקה"ח דבקה"ח כל המועדים תלוי התירו ביותר ובדרבנן י"ל כן אבל לומר מדאורייתא מבלי הכרח מקרא יקשה לכאורה:

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות קידוש החודש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה