אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות ציצית· רבי ירמיה לעוו

פרק ג · הלכה ט

הלכה ח

ומותר להכנס בבה"כ ולבית המרחץ וכו'. ועיין בכ"מ בשם הנמוק"י בשם הגאון ז"ל ראיה מדברך בצפרא ולא בכל לאחר שעשה צרכיו עיי"ש ועיין בב"י ובד"מ ובשו"ע בסי' ח' סעיף י"ד עיי"ש:

נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הציצית מן התורה ומדברי הסופרים שכל קטן שיודע וכו' כדי לחנכו וכו' ונשים ועבדים שרצו להתעטף מתעטפים בלא ברכה וכן שאר מ"ע שהנשים פטורות מהן אם רצו לעשות אותן בלא ברכה אין ממחין בידן וכו'. ועיין בראב"ד שיש לברך והביאו ראיה מר"י שאמר (אי לאו האי יומא וכו') [מאן דהוי אמר לי הלכה כר"י דאמר סומא פטור מהמצוות עבידנא יומא טבא וכו'] ואם הפטור אין לברך מאי שמח הלא הפסיד כל הברכות עיי"ש וכיו"ב בתוס' במס' ר"ה דף ל"ג ע"א בד"ה הא וכתבו דלא הוי מוציא ש"ש לבטלה בברכה מדרבנן ומביא ראיה מספק אמר אמת ויציב חוזר וכו' אף דהוי ספק ברכה לבטלה עיי"ש והנה באמת ויציב זכירת יצי"מ דאורייתא אבל הברכה לבסוף מדרבנן וא"כ אף ספק דרבנן לא מבטלין משום ברכה ספק ברכה לבטלה. אמנם דעת רבינו דהוי דאורייתא עי' בפ"א מהל' ברכות הט"ו ובפי"ב מהל' שבועות ה"ט ובמג"א סי' רט"ו ס"ק ו' עיי"ש:
והנה יש לעיין בהעושין מצות שאין חייבין והמה רשות להם ממנהגא או שקיבלו עליהם ועי' בהל' תפילה פ"א ה"ו בתפילת ערבית שכתב רבינו ואעפ"כ נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפילת חובה עיי"ש וכתבתי שם דלפי דאיתא ביו"ד בסי' רי"ד דהוי מטעם נדר כל מנהג מצוה ואין לו התרה עיי"ש וא"כ הוי דאורייתא לפ"ז יהיה שייך ברכה ע"ז יותר ממצות דרבנן דקבלה מעצמו תורת נדר משא"כ בדרבנן ומנהגא הוי כקבלה מעצמו עי' בסי' הנ"ל ועיין בתוס' במס' ברכות דף י"ד ע"א בד"ה ימים שמברכין אמנהגא עיי"ש וא"כ לפ"ז נאמר כמו"כ בנשים שנהגו לעשות מצות אלה וקיבלו עליהם לברכו מה"ט ויהיה בכלל חיוב דאורייתא עיי"ש והנה י"ל כיון דכל חיובם מטעם נדר ולא מצינו ברכה על הנדר אבל הרי כנראה מסתימות לשון רבינו בה"ד השאולה פטורה מן הציצית שלשים יום מכאן ואילך חייבת דנראה דמברכין לאחר שלשים ובסי' י"ד לא נמצא בשו"ע שם מחלוקת לענין ברכה רק בתוך שלושים והנה לא אמרינן דהחיוב כמ"ש משום שנראה כשלו דלא מצינו ברכה על מ"ע ועל כרחך צ"ל כיון דעכ"פ הוי מצ"ע מצוה נוכל לברך עליה מהחיוב מטעם אחר כיון שקבעו רבנן מה"ט למצוה וא"כ אף בזה במנהגא י"ל כן וכמ"ש עדיף דהוי בגדר דאורייתא וא"כ י"ל דרבינו לא כתב כן רק בנשים שמקבלים ע"ע פעם או פעמים ולא לדורות ולא ממנהגא ולכן לא יברכו אבל רב יוסף שאמר אי לאו האי יומא וכו' שהוא היה מקבל ע"ע לעולם וא"כ הוי מטעם קבילו עליה דאורייתא ושפיר לא הפסיד הברכות ויש לפרש מ"ש בתוס' במס' חולין ק"י ע"ב בטלית שאולה בתוך שלושים שלא יברך ואם בירך לא הפסיד דצריך פי' למה לא הפסיד ועי' מ"ש ז"ל אבל למ"ש כשיקבל ע"ע הוי עי"ז חיוב עליו ויכול לברך וכן בכל מצות רשות דע"י הקבלה הוי עליו חיובא מדאורייתא ולמ"ש יהיה שייך ברכה וצ"ע ועי' בהגהות מיימוני שכתב ותימה גדול הוא דהאיך תאמר אקב"ו בדבר שאין מחויב מדאורייתא ולא מדרבנן עיי"ש ולמ"ש י"ל טעם לברכה לענ"ד ועי' מ"ש במס' נדרים בסוגיא דנשבע על דבר מצוה אם נדרו מצוה דהוי בכלל מוצא שפתיך ובפיך מ"ע או איסורא עיי"ש ונפק"מ בסומא עיי"ש:

טומטום ואנדרוגינוס חייבין בכולן מספק לפיכך אין מברכין אלא עושין בלא ברכה. עי' בכ"מ בהל' מילה פ"ג ה"ו עיי"ש:

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות ציצית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה