דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עירובין· רבי ירמיה לעוו
פרק ו · הלכה כ
נותן אדם מעה לבעה"ב כדי שיקח לו פת ויערב לו בה עירובי תחומין אבל אם נתן לחנוני או לנחתום ואמר לו זכה לי במעה זו אינו עירוב וכו'. ועיין בהמ"מ כדאיתא בגמרא משום חסרון משיכה וכדאיתא שם והא לא משך וכדמוקי בד' פרקים אלו בשזיכה לו ע"י אחר עיי"ש:
והנה כמ"ש במק"א בשם בעה"ת בשער ס"ד דהיכא דשייך בהאי הנאה א"צ קנין ולא בלבד לענין שעבוד גם לקנות אמרינן כן וכמ"ש בנימוק"י בפ"ק דב"מ דהוי כמו שכתב עיי"ש והנה טעם זה שייך בדברים שנקנים בכסף ולמ"ש בתוספות בכורות י"ח ע"ב בד"ה אקנוי קא מקני ליה בחצירו ואפי' בלא קנין קא קני דגמר ומשעבד נפשי' עיי"ש ג"כ בקרקע דקונה בכסף והנה למ"ש ברש"י דאפי' זיכה לו ע"י אחר לא מהני שמא אין ניח"ל וא"כ לא שייך כלל בהאי הנאה ואומדנא כמו במצות אף דאין מערבין אלא לדבר מצוה שמא נוח לו בצד אחר אבל כמ"ש ברא"ש ומפורש כן בירושלמי ועי' בקרבן העדה שם בזיכה ע"י אחר מהני משום דגילה דעתו דניח"ל וא"כ שייך בהאי הנאה מצד הקונה אבל מצד המקנה צ"ע אם שייך בהאי הנאה משום דמסייע למצוה דהרי אפי' למצוה קלה עי' בשו"ע או"ח בסי' תט"ו ברוצה לטייל ביו"ט שיש בו שמחה מקרי דבר מצוה עיי"ש ויש ליישב במאי שנראה בכמה מהראשונים ז"ל דאפי' בקנין מטלטלין שייך בהאי הנאה וכמ"ש במקום אחר וגם שעבוד גופו עי' בפ' הנושא בדברים הנקנין באמירה לא שייך בכסף ואפ"ה אמרינן בהאי הנאה גמר ומשעבד נפשיה אף דלא שייך סברת הנימוק"י הנ"ל ולמ"ש יש ליישב בקצת וצ"ע ועי' מ"ש ז"ל על קושית המג"א בסי' שמ"ט למה לא הוי כמו בקידוש דהעמידו על ד"ת וכתבו לחלק דקידוש מצוה מדרבנן משא"כ עירוב דלא הוי אלא זהירות עיי"ש והנה כמו כן בערובי חצירות אבל בערובי תחומין ג"כ י"ל כמ"ש:
ועוד שם בהמ"מ וז"ל אבל כשאומר ערב לי הרי עושהו [שלוחו] לערב עליו וקונה פת מאחר ומערב לו אבל בפת עצמו לא שאין שליח קונה ומקנה עכ"ל וטעמא דבעי שיבוא מרשות לרשות ובקונה מאחר הוי שלוחו כמותו לקבלו מהמוכר הוי מרשות לרשות משא"כ בשל עצמו במה בא לרשות אחר שיזכה בו המשלח ועיין בטוח"מ בסי' קפ"ה ושוב מצאתי שכתב הרשב"א בפ' אלמנה ניזונית מאן שם לך כלומר מי מכרו לך לפי שהוא שלוח למכור אבל לדידך מי מכרן ומכאן נראה שאין שליח יוכל לקנות לעצמו אפי' באותן דמים שהרשהו הבעלים למוכרו לפי שנעשה שליח להקנות הקרקע ללוקח אבל לעצמו אינו יכול לזכותו ולקנותו דאין אדם מקנה לעצמו דאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו שהוא במקום בעלים עומד עכ"ל עיי"ש ובשו"ע שם סעיף ב' ועי' בסמ"ע שם ובסי' קע"ה ס"ק כ"ו עיי"ש ובר"ן במס' כתובות צ"ח גבי אלמנה ששמה לעצמה ועיין בהגהות מל"מ בפ"א הל' ה' מהל' שלוחין ושותפין בסופו שם שהביא דברי טור חו"מ הנ"ל בשם הרשב"א וכתב דבס' בני חיי כתב דרמב"ם לא ס"ל כן אבל למ"ש כאן בהל' עירובין הנ"ל נראה דרמב"ם ס"ל ג"כ כן כרשב"א עיי"ש. ונראה אף דכנראה הרב המגיד כתב כן מדעת עצמו ולא מדעת רבינו אבל נראה שדייק כן בלשון רבינו שכתב "ואם אמר לו ערב לי במעה זו הרי זה לוקח בה פת או אוכל מן האוכלין ומערב עליו וכו'" נראה מפורש דעתו דצריך לקנות ולא משל עצמו דאל"כ למה הוסיף על לישנא דגמ' והוא הערה רבה כמה ראה רבינו לכוין על סברה ישרה ולהודיע בלשונו הזהב:
ויש לעיין למ"ש בתוס' במס' ב"מ ע"א ע"ב בד"ה בשלמא סיפא לחומרא דזכוי ע"י אחר הוי שלוחו של מקנה ושל קונה וכיו"ב בנימוק"י בפ"ק דב"מ בסוגיא דראה אותן רצין ועי' בס' מחנה אפרים הל' זכיה ומתנה סי' ל"ג עיי"ש וזה יהיה נגד דעת הרשב"א הנ"ל דא"כ איכא מרשות לרשות וע"ע בס' מחנה אפרים שם בסי' ו' מ"ש בדעת רש"י ורא"ש אם מהני בזיכה לו החנוני ע"י אחר בגילה דעת דניחא ליה עיי"ש: