דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עירובין· רבי ירמיה לעוו
פרק ב · הלכה ו
מי שבטל רשותו וחזר וטלטל ברשותו שביטל אם במזיד הוציא הרי זה אוסר עליהן שהרי לא עמד בביטולו ואם בשוגג הוציא אינו אוסר שהרי הוא עומד בביטולו בד"א שלא קדמו והחזיקו אלו שביטל להן אבל אם קדמו והחזיקו והוציאו אם חזר הוא והוציא בין בשוגג בין במזיד אינו אוסר עליהן. הנה יש לעיין עוד בענין ביטול רשות דאיתא במס' עירובין ע"א ע"א דבית שמאי סברי ביטול רשות מיקנא רשותא הוא ומיקנא רשותא בשבתא אסור ובית הלל סברי אסתלוקי רשותא בעלמא הוא אסתלוקי רשותא בשבתא שפיר דמי עיי"ש. וא"כ נראה כמו לב"ש הוי כקנין ממש כמו כן לב"ה הוי כסילוק דבעלמא. ועי' בס' יד דוד בשם ס' קרית ספר להקשות על הפר"ח שאין מפקירין בשבת מביטול רשות דמותר בשבת. ועי' בשו"ת שמן רקח ח"א סי' ט"ז לאאמו"ז הגאון ז"ל בזה עיי"ש. וי"ל דתליא אם הפקר הוי דעת אחרת מקנה עי' בנימוק"י ובתוס' בפ"ק דמס' ב"מ בסוגית זרק ארנקי עיי"ש. אבל כ"ז בהפקר אבל בסילוק דלא הוי בדעת אחרת מקנה נראה דמותר לכו"ע אפי' לדעת הפר"ח. ובס' יד דוד כתב שאין ביטול רשות כהפקר ממש שהרי אינו לכו"ע וכתב דמלשון רבינו יונתן נראה כן עיי"ש. ולמ"ש לעיל בהל' ב' י"ל דהוי סילוק לכו"ע בביטול רשות. ועי' בס' מחנה אפרים בהל' זכיה והפקר סי' י' שכתב דסילוק אינו מטעם הפקר עיי"ש:
ועי' ביד דוד הנ"ל שם שכתב להוכיח דלא הוי כהפקר ממש דאם לא כן האיך הוי אמינא לעיל בגמ' דאף משהחזיקו האחרים אם הוציא אסור דחזר. וכיון שהפקיר וזכו בה אחרים האיך יכול לחזור בו עיי"ש: אמנם עי' ברבינו יונתן במשנה אמר לנו וכו' מהרו והביאו כליכם למבוי וכו' אבל כיון שהחזיקו אתם ראשונה קודם שיוציא כלים למבוי כאלו קניתם ממנו דבכל מקום חזקה מועילה ככסף ואע"פ שאין בו החזקה כשאר חזקות שקרקע נקנה בה אפ"ה הקילו חכמים ותיקנו כשאר חזקות וכו' עכ"ל עיי"ש. וא"כ מאן דס"ל דאפי' לאחרי שהחזיקו יכול לחזור היינו טעמא משום דלא הוי חזקה גמורה וא"כ אין מזה הכרע דלא הוי כהפקר ממש:
ולכאורה על כרחך צ"ל דלא הוי כחזקה ממש וקנין ממש דא"כ הוי עוד כקונה קנין בשבת. ומ"ש שאינו כחזקה בעלמא משום דאף בלעדי זאת שביטל רשותו יוכל לשמש בכה"ג ואפי' עשה חזקה במעשה המותרת בשבת כמו נעל דהוי חזקה בקרקע מ"מ בלתי מוכח על קנין. וגם הוצאת כלים דאי' בגמ' לא הוי חזקה בקרקע ובשכירות קרקע. ועי' בריטב"א בסוגיא דמקדש במלוה במס' קדושין גבי בקע בה קנאה שכתב בקנין זכות לא שייך קנין משיכה ושמוש בהדבר קנין מדרבנן בכה"ג עיי"ש. ולכאורה בקנין רשות דלא הוי ג"כ קנין בגוף הדבר נאמר כן. אבל נגד זה בכל שכירות קרקע דהוי על קנין פירות ועיין בחו"מ בסי' שט"ו סעיף א' שכירות קרקע נשכר בדברים שהוא נקנה בהם עיי"ש:
והנה מ"ש ברבינו יונתן ואפ"ה הקילו חכמים ותיקנו כשאר חזקות וכו' נראה לומר דאחרי שתיקנו החכמים לקנין הוי קנין ממש דלא יגרע מקנין סטומתא מחמת מנהג וכמ"ש במקום אחר מהאי טעמא למ"ש הרמב"ן דסטומתא מהני מדאורייתא י"ל בכל קנין דרבנן כן עיי"ש מ"ש בזה ועכ"פ לא יגרע קנין החכמים מקנין מחמת מנהג וכמ"ש בריטב"א הנ"ל בבקע בו דעשו החכמים כקנין ומהני. וכמו כן בביטול רשות שעשו כקנין הוי תורת קנין ע"ז שעשו כן משום דא"א בקנין אחר והוי בהחזיקו כחזקה בעלמא ולא שייך חזרה למאן דס"ל כן ודעת הסובר דלא מהני חזקה שלא יוכל לחזור על כרחך לא ס"ל שתיקנו החכמים כן:
אלא דלפ"ז יקשה דא"כ הוי בהחזיקו כקונה קנין בשבת וגם דאמרינן אסתלוקי רשות וכו' דניהו דלא הוי המבטל מקנה מ"מ האחרים שקונין קונין קנין בשבת ועי' מ"ש לעיל דא"צ לקנות ממש. אבל לומר בהחזיקו שאין יכול לחזור נראה כמ"ש מטעם שזכו ממש וא"כ הוי עוד קונה קנין בשבת מצד האחרים בזכיתם בהרשות:
ולכאורה היה נראה לומר דבזכיה מחמת סילוק שאין בדעת אחרת מקנה אותו לא שייך מיקנא קנין בשבת וכנראה במס' שבת דף קנ"ג ע"א דאי' דוקא כיסו אבל מציאה לא וכו' ולא אמרן אלא דלא אתא לידו אבל אתי לידו ככיסיה דמי וכו' ועיין ברש"י שכתב ולא זכה בה עיי"ש וא"כ כשמביא גוי לרשותו קונה קנין בשבת ולא נראה לחלק משום דהוי ע"י הנכרי דכי מותר לקנות בשבת ע"י נכרי, והיה נראה בהפקר דלא שייך גזירה דבמו"מ שמא יכתוב וגם לא שכיחא לא הוי בכלל איסורא דקונה קנין בשבת ואין דומה למו"מ דהוי בדעת אחרת מקנה אותו אבל נגד זה מאי דאיתא במס' ביצה דף י"ז ע"א בעירובי תחומין מיקנה שביתא בשבת וכו' עיי"ש ושם ג"כ לא הוי קנין מאחרים וגם לטעמא דאיסור מו"מ משום מצוא חפציך שכתב ברש"י בתחומין שאין מערבין אלא לדבר מצוה הוי חפצי שמים ועי' מ"ש לעיל בפ"א ה"כ בסופה עיי"ש ואם נאמר במציאה דלא שכיח לא גזרו וא"כ שישכח ולא יערב נראה ג"כ לא שכיח וגם דיהיה שישכח ולא יערב וישכח ויכתוב אבל א"כ למה לב"ש דהוי מיקנא אסור בשבת מטעם דלא שייך גם בקנין ממש מהמבטל יהיה מותר:
והנראה לומר דבלא"ה יש לעיין למ"ש במחנה אפרים הנ"ל דסילוק אינו מטעם הפקר וכמ"ש בטור חו"מ צריך קנין בסילוק עיי"ש והרי בביטול רשות די באמירה בלבד ועי' בס' יד דוד שהוכיח מלשון רבינו יונתן ממ"ש וב"ה סברי משתחשוך דלא ילפינן ביטול מעירוב דהתם הוי ביה מעשה ומשו"ה אסור לעשותו תחילה בשבת אבל ביטול דאמירה בעלמא הוא מה לי מבעוד יום מה לי משחשיכה וכו' דדעתו דביטול רשות לא הוי סילוק ממש עיי"ש וזה בלתי מוכרע כלל בכל סילוק באמירה בלבד ולדעת הטור למ"ש צריך קנין י"ל שרבינו יונתן נתכוין לזה אבל מ"מ נראה מדבריו דבאמירה בלבד לא שייך מיקנא וכו' ובלא"ה דברי ר' יונתן בלתי מובנים כיון דלא הוי קנין מאי שנא אם הוי במעשה או שלא במעשה ובסילוק ממש למה לא יהיה מותר דבלא קנין והיה נראה שגם דעתו כטור הנ"ל:
והנראה לומר דבכה"ג דהוי לאפרושי מאיסורא דאם לא היה בדעתו לביטול רשות ולסילוק ממש יעשוהו האחרים הכל באיסור בכה"ג א"צ לקנין ועי' בתוס' במס' בכורות דף י"ח ע"ב בד"ה אקנוי קא מקני עי' שכתבו דבמצוה גמר ומקנה בלי קנין עיי"ש וכמ"ש במקום אחר דהוי כדעת הבעה"ת בשער ס"ד וסייעתו דגם להקנות אמרינן בהאי הנאה גמר ומקני וכמ"ש דקנין להוכיח על גמר דעתו והמעשה מוכיח ע"ז וכה"ג דשייך בהאי הנאה בלא"ה אמרינן גמר ומקני וכיו"ב במצוה דא"צ לקנין אלא בחמץ ובכור מגוי דלא שייך לומר כן דצריך לקנין וכמ"ש במקום אחר בזה עיי"ש ומה שיקשה נגד לזה מפ"ו ה"כ ובגמ' פ"א עי' מ"ש לעיל עיי"ש ועי' מ"ט בית שמניחין בו עירוב א"צ עיי"ש ועי' בריטב"א דף פ' ע"א בד"ה אתמר עיי"ש. ולפ"ז בביטול רשות לאפרושי חמיר ליה ובגמר דעתו מבטל ואין צריכין לקנין אלא דיקשה דא"כ למה צריך שיחזיקו האחרים שלא יוכל לחזור הרי כיון דאמירה כקנין בלא"ה לא יהיה יכול לחזור אבל כמ"ש דזה דנאמר דמסתמא בגמר דעתו ביטל רשותו דאל"כ יוציא ויכניס הלה באיסורא. כל זה בלתי מוכיח אלא על הזמן שהלה מוציא ומכניס והוא לא גילה דעתו על החזרה אבל מזמן שמגלה דעתו על החזרה וכמ"ש בריטב"א די"ל דע"מ להחזיר ביטל עיי"ש. ומזמן החזרה לא שייך אפרושי מאיסורא ונהפך במעשה החזרה מראה להפרישו שלא יוציא ויכניס וצריכין לחזקה שעשו החכמים כקנין שלא יוכל אח"ז לחזור. ולפ"ז י"ל דבכה"ג לא שייך מקנא בשבתא דבלא"ה נקנה לו מקודם באמירה בלבד והחזקה שלא יחזור מהקנין שקנה כבר לא שייך כקונה קנין בשבת כיון דלא נקנה לו דבר שלא היה לו מקודם אלא להשאיר מה שהיה לו ואמירה דהוי כמ"ש קנין בזה כמ"ש רבינו יונתן בלא מעשה קנין לא גזרו משום כקונה קנין בשבת ומובן דאי' כיצד וכו' קנה וא"צ לזכות וברש"י בקנין סודר עירובין ס"ט ע"ב דקנויה ע"כ ג"כ סלוק כדאי' בגמ' לעיל להלן ונראה דבכה"ג בלבד בסילוק א"צ לקנין ולמ"ש לעיל י"ל א"צ לזכות דממילא זוכה ברשותו:
אמנם יש להעיר עוד ולהבין בהאי מי שנתן רשותו והוציא דאוסר לר"מ בין במזיד ובין בשוגג ולרבנן במזיד דמנ"ל לומר דחזר. והנה נראה משום דבעין רעה מסלק אדם מרשותו. והטעם דאמרינן כן נראה דכמו דאמרינן המקפיד על עירובו אין עירובו עירוב וכמו כן בביטל רשותו והוא כאורח לא יהיה יוכל למחות וי"ל מהאי טעמא לא ניח"ל בביטול רשות ואמרינן בביטל חצירו ביתו לא ביטל אף דיש בידו לחזור בכל פעם שיוציאו האחרים שלא כרצונו מ"מ מקדים לזה שלא יבואו לידי כך ועי' בירושלמי פ"ז ה"י מעירובין לית הדא זכו לא בעי בר נש ייעול חברייא לבתיה בר מדעתיה עיי"ש. ומשו"ה הוי חשש קרוב ולא אמרינן כבעלמא כל העושה ע"ד ראשונה עושה ולא חיישינן לאמלוכי. אלא בהחזיקו האחרים דאז אפי' בחזר בפירוש לא מהני. ונראה דהוי כל כך החזרה קרובה לומר. דאל"כ יהיה דברים שבלב דלא הוי דברים אלא באומדנא דמוכח. אלא דיש להבין למה נאמר במזיד לכו"ע הוי חזרה. דהנה האי מי שנתן רשות והוציא וכו' יש לפרש אם בביטל חצירו ולא ביטל ביתו או בביטל ביתו וחצירו. גם נפק"מ באם אלו שעירבו בטלו רשותם לזה שלא עירב. ולכאורה בכה"ג דביטל הבית והחצר דאם מחזר מביטול הרשות א"כ מה שהוציא היה באיסורא למה לא נאמר דודאי לא חזר ומה שהוציא היה בהתר כאורח וכדאי' בגמ'. ובמזיד ביותר י"ל שלא חזר מביטל רשות. ואף למ"ש בהמ"מ בפ"א מאישות בדרבנן לא שייך חזקת כשרות עיי"ש. מ"מ מידי ספיקא לא נפקא לבטל האומדנא ויהיה דברים שבלב שאינם דברים בכל מקום גם יקשה נשאלנו מה בדעתו. והנה באומר שעשה באיסור תליא באדם משים עצמו רשע באיסור דרבנן אבל א"כ ממ"נ נאמר שהיה בהתר ועי' בתוס' שכתבו בכמה דוכתי לאפרושי מאיסורא משים עצמו רשע וי"ל אף לאפרושי מאיסורא דרבנן. ועכ"פ יקשה ולא מסתבר דהוכחה דבעין רעה מסלק כ"כ שאין נאמן כנגדה. ועיין בתוס' במס' שבועות דף י"ט ע"א בד"ה לישנא שהקשו כעין זה על ענין אחר שם דנשאלו ותירוצם הראשון לא שייך כאן וגם תירוץ השני בשכח ג"כ לא נראה בכה"ג גם רחוק לומר דמיירי בשאינו בפנינו:
והנה אם נפרש בדעת רבינו יונתן כמ"ש לעיל בה"א דאף בביטל ביתו וחצירו להמבטל אסור להוציא מביתו לא יקשה דכה"ג דעכ"פ עביד באיסורא לא שייך לומר דיותר נאמר דעביד בהתירא וכאורח ונשאר הטעמא דבעין רעה מסלק ולא הוי דברים שבלב וספיקא עוד. ואף דבעלמא אמרינן דהשתא דנעשה רשע ולא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו עי' ביו"ד בסי' א' ובטו"ז שם כ"ז באיסורא דאורייתא אבל באיסורא דרבנן דלהמ"מ וסייעתו לא הוי חזקת כשרות וא"כ אמרינן למפרע ועכ"פ השתא חוזר מביטל רשותו. אמנם למ"ש לעיל לפרש דעת רבינו יונתן באופן אחר וכנראה מסתימות השו"ע יקשה עוד. והנה לפרש בכה"ג דאחרים ביטלו רשותם לזה שלא עירב ושייך שפיר חזרה דאי' והן אסורין ואמרינן שחזרו ולא הוי באיסור ומסתמא הוי בחזרה דאם לא כן עבדו איסורא. אבל לא נראה דמיירי דוקא בכהאי גוונא מלישנא מי שנתן רשותו וכו' דמשמע ביחיד שביטל רשותו מיירי והיה נראה מסכים לדעת המרכבת המשנה שכתבתי בה"א דחשש חזרה רק בביטל חצירו ולא ביתו (ועי' בס' אבן העוזר בסי' ש"פ שכתב דוקא בביטל סתם למאן דס"ל ביתו ביטל ג"כ שייך לומר שחזר משא"כ במפרש דבריו לבטל גם ביתו עיי"ש) וא"כ לפ"ז בכה"ג דביטל חצירו ולא ביתו שעשה הוצאה באיסורא כמ"ש שייך שפיר מהוכחה דבעין רעה מסלק לומר שחזר כיון דעכ"פ איסורא עביד ואתי שפיר:
ושוכרין בשבת מעכו"ם כמ"ש רבינו להלן דלא הוי אלא משום היכר עיי"ש ומ"ש לעיל דחזקה לא הוי אלא לאוקמי ולא הוי כקונה בשבת י"ל אף למ"ש ברא"ש ב"ב קנ"ו עיי"ש דכה"ג שאין עושה מעשה כקנין בעלמא אלא שמוש דהוי קנין מדרבנן גם הרא"ש מודה: