דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עירובין· רבי ירמיה לעוו
פרק א · הלכה ח
אין מערבין בחצירות אלא בפת שלימה בלבד אפי' ככר מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה היתה שלימה והיא כאיסר מערבין בה וכו' ושתוף בין בפת בין בשאר אוכלים וכו'. במס' עירובין פ"א ע"א ופרוסה מ"ט לא א"ר יוסי בן שמואל אמר רבי משום איבה וכו' וברש"י שבאין לידי מחלוקת שאומר אני נותן שלימה ואתה פרוסה עכ"ל בעי וכו' עירבו כולן בפרוסות מהו א"ל שמא יחזור הדבר לקלקולו:
נראה שהפליגו בזה לגזור ג"כ שמא יחזור לקלקולו. ויש להבין מאי שנא פרוסה אפי' בשלימה דאי' אפי' כאיסר ג"כ שייך לומר אני נותן גדול ואתה פת קטן. גם הרי העירוב כמ"ש רבינו בה"ו כלומר שכולנו מעורבין ואוכל אחד לנו ואין כל אחד ממנו חולק רשות מחבירו אלא כשם שיד כולנו שוה במקום הזה שנשאר לכולנו רק יד כולנו שוה בכ"מ שאחז כל אחד לעצמו והרי כולנו רשות אחד וכו'. ומ"ש רבינו ואוכל אחד לנו כדאי' עירובין מ"ט ע"א המקפיד על ערובו אין עירובו עירוב מה שמו עירוב שמו. ר' חנינא אמר עירובו עירוב אלא שנקרא מאנשי ורדינא. ובשו"ע בסי' שס"ו סעיף ה' ואם מקפיד אינו עירוב כלל עיי"ש. והנה מהאי טעמא אף בככר גדול וקטן שייך שזה יאכל משלו יותר מהוא ממנו. וגם לפ"ז מאן דס"ל עירובו עירוב לא שייך משום איבה. ונראה דברי"ף הביא אחרי האי דהביא מ"ט אין מערבין בפרוסה משום איבה. ירושלמי מפני מה אמרו מערבין בחצירות מפני דרכי שלום ומעשה באחת שהיה לה דבובה (פי' איבה) עם חברתא ושלחה עירובה ביד בתה וגפפתיה ונשקתיה אתא ואמר לאיזה אמרה הכין רחמין לי מתוך כך עשו שלום הדא הוא דכתיב כל נתיבותיה שלום. והנה ודאי לא הוי עיקר הטעם מפני דרכי השלום אלא כמ"ש רבינו לעיל שלא לפרוץ בהוצאה מרשות יחיד לרה"ר. אלא דגם ראו שיהיה ע"י העירוב העושה שיתוף ועירוב באוכל אחד ובמקום אחד למצוא השכינים יחד וירבה האחדות והשלום בהם ויום השבת מסוגל לזה. ועי' ריטב"א ע"ח ע"ב בד"ה בע"א עיי"ש. ולכן המביא פרוסה נראה כי בוז יבוז לו ואין החיבור הזה נחשב בעיניו להביא דבר חשוב וזה מעורר איבה.
ויש לישב בזה דברי רש"י שם בד"ה לאפוקי וכו' דבערובי תחומין עסקינן והתם מודה ר"י דליכא למיחש משום איבה כהכא בערובי חצירות דטעמא משום איבה כדלקמן וכו' עיי"ש. ועי' במהרש"א שכתב ע"ז לא ידענא מאי איבה שייך הכא לענין פת אין מידי אחרינא לא וכו' וכתב דלפי הסברה י"ל טעמא אחרינא דהתם מודה ר"י דליכא כ"כ משום דירה כמו בחצירות ועיקר דירה ע"י הפת שנמשך אחריה כמ"ש ברש"י לעיל בפ' הדר עיי"ש. ולמ"ש שנמשך אחר הפת דמשום חשיבותו וגם איבה מטעם חשיבות ואיבה וחשיבות חדא הוי. ועי' מ"ש בהל' י"ד עיי"ש. ועי' בהמ"מ ה"ט בשלימה א"צ שיעור ונראה דהכל משום חשיבות אלא בשתוף צריך שיעור בכל גוונא כנראה. גם מערבין בבית ישן מפני וכו' מסכמת למ"ש בתוס' במס' שבת דף ל"ד ע"א בד"ה לא קשיא כתבו בשם ר"ת כרש"י דבעירובי תחומין להחמיר ביותר מבערובי חצירות משום דתחומין יש להן סמך מקרא ומעיקרא היה דעת ר"ת חצירות חמירי דאין מערבין אלא בפת אבל כתב ע"ז דהיינו טעמא דהקילו בתחומין דא"צ פת משום דאין מערבין אלא לדבר מצוה עיי"ש. ויש להבין למה בשיתוף מבואות א"צ פת אף דמשתתפין לרשות עפ"י ולמ"ש ברש"י במס' עירובין ע"א ע"ב עירוב חצירות צריך פת משום דירה דאדם נמשך אחר פת אבל שיתוף די בדברים אחרים עיי"ש. וא"כ בשיתוף מטעם אחר א"צ פת ותחומין יהיה שוה לחצירות ומשום דהוי לדבר מצוה הקילו והנה מ"ש בתוס' דתחומין חמירי דיש להם סמך מקרא למ"ש לעיל בשם בה"ג וסמ"ג ערובי חצירות מדברי הנביא מפי ה' עם כל זה נראה דאסמכתא על מקרא חמירא כמ"ש ז"ל דמאי דאסמכוהו אקרא משום דחמירי להו. ובשתופי מבואות אם במערב פת אם צריך שלימה דעת הרשב"א בס' עבודת הקודש דצריך שלימה וכ"כ הרז"ה והריטב"א ובעצי אלמוגים בסי' שפ"ו ס"ק א' כתב דרש"י לא ס"ל כן עיי"ש: