דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי ירמיה לעוו
פרק יב · הלכה ג
כל מצות ל"ת וכו' וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות חוץ מקידוש היום ואכילת מצה בלילי פסח ואכילת הפסח ושחיטתו והקהל ושמחה שהנשים חייבות. במשנה במס' קדושין כ"ט ע"א וכל מ"ע שהזמן גרמא אנשים חייבים ונשים פטורות וכו' וברש"י שהז"ג שהזמן גורם שתבוא עכ"ל.
ונראה בכונתו במה שהוסיף לפרש בלשון הזה, דהנה מצינו זמן גרמא כמו סוכה ולולב וכיו"ב התלוין בהזמן והזמן בלבד גורם חיוב המצוה, ולא כמו תפילין וציצית וכיו"ב שהמ"ע והיה לאות על ידך וכו' ובציצית וראיתם וכו' הזמן גורם לפטור מהם כמו בלילה ושבת ויו"ט ולא כי הזמן יגרום החיוב כמו בסוכה וכיו"ב, והנה אין לומר שמדעת רש"י בלשונו למעט אלה שאין החיוב בא מהזמן שהרי עיקר למודא מתפילין דג"כ אין הזמן מביא החיוב, אבל י"ל דאתא למעוטי בכורים עי' בריטב"א שמנה בכורים בכלל שאין הזמן גרמא עיי"ש, ובמס' בכורים פ"א מ"ו מעצרת ועד חג מביא וקורא, מן החג עד חנוכה מביא ואינו קורא, ובר"ש שם בשם הספרי דעד חנוכה מצוי בארצך, ובתורה נאמר מאשר תביא מארצך, כל זמן שמצויה בארצך עיי"ש, והנה זה דבר בפ"ע שאין הזמן גורם חיוב המצוה וגם אינו פוטר, רק שהחיוב איננו שייך רק אז בלבד, ועיקרו של חיובו תליא בפרי הבכורים ובמצוי והזמן אינו מעלה ולא מוריד מצ"ע כלל בזה, וראיתי בס' מעין החכמה להגאון מהאמבורג ז"ל דף קל"ז ע"א שהקשה למה לא יהיה בכורים בכלל הזמן גרמא ופלפל בזה בסוגיא דמס' גיטין דאדם מביא בכורי אשתו עיי"ש, ולענ"ד כמ"ש, ורק הקריאה תליא בזמן שמחה ולא ההבאה דתליא רק במצוי עיי"ש, וי"ל דלזה כיון ברש"י למעט בלשונו הנ"ל שאין הזמן גורם שתבוא וכמ"ש וכונתו אינה גורם כלל ואינה תלוי בהזמן כלום.
ואחרי שכתבתי ראיתי בס' המקנה דף צ"ו בד"ה קבלות והזאות שמדבר ג"כ למה בכורים לא הוי זמן גרמא עיי"ש, ובחידושי הרמב"ן שם מנה ספירת העומר בכלל שאין הזמן גרמא עיי"ש, וי"ל כמ"ש בבכורים שזה שהעומר מחדש אינו תליא בהזמן רק דהחדש מצוי אז וכמו כן הספירה דתליא בו.
(ב) אם נשים בכלל עשה דשבתון.
בתוס' במס' קדושין ל"ד ע"א בד"ה מעקה הקשו דאם נאמר דנשים אינן בעשה דשבתון א"כ בשמן שריפה דאמרינן במס' שבת דיו"ט עשה ול"ת והרי אפשר בנשים דליכא בהו עשה עיי"ש ובס' המקנה הוסיף להקשות מהרבה מקומות כיו"ב עיי"ש. ולכאורה אמרתי ליישב עם מ"ש בריטב"א בשם הרמב"ן על קושית התוס' שם במעקה דהוי ג"כ בל"ת ותירצו דכל עיקרו של הל"ת הוי ג"כ מצות עשה לחזק העשה עיי"ש, וא"כ בשבתון להיפוך העשה עיקרו כמו כן ל"ת, וראיתי בס' המקנה שכתב כן והאריך בזה ועיין בר"ן סברת הריטב"א ביתר ביאור וכ"כ כמ"ש. ועי' בס' המקנה שם שכתב לפרש דברי הרי"ף במס' ב"מ שהוסיף בביאור שם בפ' אלו מציאות למה אין עשה ול"ת דוחה לעשה ול"ת, משום דעשה דטומאה הוי מצ"ע ג"כ שב ואל תעשה ובגדר ל"ת לכן ס"ד דידחה עשה דהשבה עיי"ש, והנה עדיין לא נדע למה באמת לא ידחה העשה דהשבה דהוי עשה ממש לל"ת ועשה דטומאה דכמו העשה כן הלא תעשה שב ואל תעשה והכל בכלל לא תעשה הוי.
ונראה לומר ונאמר להבין בזה ג"כ למה רבא לא ס"ל במס' שבת דף כ"ד דשבת הוי עשה ול"ת ועי' בתוס' במס' ביצה שכתבו דרבא פליג על רב אשי ועי' בתוס' במס' שבת שם. ונאמר דלכאורה בשבתון דהוי בשב ואל תעשה לא שייך לומר דמקיים עשה כלל דכי העובר חצי יומו של שבת במלאכה נאמר דעוד קיים שבתון במלאכות שלא עשה בשאר מלאכות, וגם בשובת כל היום לא מסתבר לומר שעשה מצוה דכמה בטלנים איכא בשוקא וה' יודע מי שמונע בשביל קדושת שבת או לא מ"מ לא שייך שקיים מ"ע בדבר שהוא בשוא"ת, ועי' מ"ש במקו"א בהל' יו"ט בדעת הרמב"ם ורמב"ן בזה עיי"ש, וזה הנראה דאם עבר ועשה מלאכה אז ביטל גם עשה דשבתון והוי עשה ול"ת וא"כ [לא] הוי העשה מצ"ע רק ל"ת וכמ"ש לעיל, וי"ל דמשו"ה לרבא לא סבר כרב אשי דשבתון הוי עשה ול"ת ואין דוחה וכו' דס"ל דלא הוי בכה"ג עשה ממש, אבל יקשה ממס' ב"מ דף ל' ע"א דאמרינן דאין עשה דהשבה דוחה לעשה ול"ת דטומאה, והרי קדושים תהיו הוי ג"כ בשוא"ת ואפ"ה קרי עשה ול"ת וכיו"ב במס' יבמות דף כ"א דכה"ג דהוי ג"כ עשה בשב וא"ת, ועיין ברשב"א במס' נדרים שכתב דמשו"ה לא שייך בנדר במצוה שעשה ידחה לל"ת משום דנדר עשה ול"ת עיי"ש, וכולמו הוי בשוא"ת ורבא לא יהיה חולק ע"ז.
והנראה לומר דהנה כדאיתא במס' יבמות בפ"ק דל"ת חמירי מעשה שהרי לוקין על ל"ת ולא על ביטול עשה, והאי דעשה דוחה לל"ת טעמים נאמרים אם דבמקום העשה לא נאמרה הל"ת או אף דל"ת חמירא מ"מ העשה חביב לקיימה וכמ"ש במקו"א בזה.
ובזה לחלק יצאה בין העשה והל"ת אינם מענין אחד כמו בכלאים בציצית ומילה בשבת וכיו"ב דאז שייך לומר כמ"ש, אבל לא שייך לומר דעשה דציצית ומילה וכיו"ב ידחה ל"ת דמילה וציצית דאז נאמר דל"ת חמיר מעשה דדוקא בשאינן מענינא דעשה אמרינן העשה דלא נאמרה הל"ת וחביב ענינה משא"כ שהכל ענין אחד לא שייך לומר שחביב לקיים העשה ולדחות הל"ת דחמיר בקום ועשה בענין אחד, וא"כ לפ"ז בעשה ול"ת דשבת דעשה מענינו דל"ת וגם הל"ת כמ"ש מצ"ע חמיר מעשה, ולפ"ז לכו"ע לא יהיה נאמר דעשה ידחה לל"ת דשבת דהוי בו חומר העשה עם חומר הל"ת, אבל כמ"ש לרבא י"ל בשבת דהוי העשה בשב ועל תעשה הכל בגדר ל"ת וליכא עשה כלל.
אמנם כל זה בכה"ג דשבתון דלא שייך לקיים העשה במעשה ולא ימצא שבתון במעשה ולכן הוי בגדר ל"ת וכמ"ש בעבר על הל"ת עבר על העשה ג"כ אבל בקיימו לא שייך קיום העשה, אבל בעשה דקדושים תהיו בלאו דטומאה דשייכי במעשה ע"י טהרה במקוה והזאה וקרבן וכיו"ב ואם כן מ"ע זאת ימצא במעשה והוי מ"ע מיוחדת בפ"ע בלעדי הל"ת וענינו עשה ממש וא"כ שייך שפיר לומר כמ"ש בל"ת דטומאה הוי מענין העשה וגם חמיר מצ"ע דהוי ל"ת ואם כן כמ"ש מסתבר ל"ת דהוי מענין העשה ממש דהוי תרתי לטיבותא שלא תהיה נדחה וכמו כן בכה"ג ובנדרים הנ"ל, משא"כ בשבתון דלא הוי בגדר זה וכמ"ש ובזה פליג רבא ולא בהנ"ל, ויש לפרש מ"ש בתוס' בד"ה הנ"ל דעשה דאית בה ל"ת הל"ת אלים על דרך זה אבל כן רק בשאר ל"ת ועשה ולא בשבתון ע"ד שכתבתי.
אולם יש לעיין עוד בשבתון ול"ת כל מלאכה הנאמרים בשבת אם שבתון כמ"ש לחזק הל"ת או להיפוך תכלית הל"ת כל מלאכה השבתון ומנוחה, וא"כ להיפוך הל"ת לחזק העשה וע"ז נאמר ממ"נ דהרי מאיש וכו' למדין דאשה שוה לאיש לכל ל"ת שבתורה ושבת בכלל זה, ואם הל"ת בשבת עיקרו בשביל העשה ממילא מחויבת בעשה דשבתון ואם להיפוך העשה בשביל הל"ת והכל בגדר ל"ת ומחויבת מכלל ל"ת וממ"נ מיושב לענ"ד קושית התוס' הנ"ל.
אמנם דעת הרמב"ם בפ"א מהל' יו"ט ה"ב וז"ל כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהן הרי קיים מ"ע, שהרי נאמר בהן שבתון כלומר שבות וכל העושה באחד מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה וכו' הרי ביטל מ"ע ועבר על ל"ת שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו וכו' עכ"ל, נראה דעתו מפורש דבלא עבר קיים עשה דשבתון ונראה דזה כשבאה לפניו המלאכה ומונע מלעשותה משום שבת.
(ג) באיסורי עשה לנשים.
גם י"ל למה לרבא לדעת התוס' לא ס"ל דמטעם שבתון הוי עשה ול"ת, דהנה יש לעיין במס' קדושין שם דמקשינן מנ"ל דבלא תעשה שהז"ג נשים חייבות ואמרינן דאמר קרא מאיש או אשה וכו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל העונשין שבתורה, מנ"ל עוד איסורי עשה כמו חצי שיעור וכיו"ב דלא הוי בלאו מנ"ל באשה דילמא דוקא לאו החמור השוה התורה.
וי"ל דהנה יקשה עוד דמקשינן מנ"ל דחייבין בל"ת שהז"ג וצריכין למודא ע"ז דנשים חייבות בהם הרי בעשה שהז"ג מקשינן מנ"ל וצריכין למודא דפטורות וממילא בל"ת דחמיר כדאיתא במס' יבמות הנ"ל גם אם לית לן קרא ממילא נשאר על הסברה החיצונה דנשים בכלל ל"ת, והנה י"ל כמ"ש בתוס' ומובא בריטב"א משום דכתיב בני ישראל צריכין למודא עיי"ש, וראיתי בפנ"י שעמד ג"כ ע"ז למה לי קרא ומ"ש מדכתיב בני ישראל כמ"ש הרי במ"ע ג"כ כתיב בני ישראל ואפ"ה צריכין קרא למפטרא.
והנה י"ל כמו כן דהנה לענין עונשין דבעי בעלמא דומיא לאו דחסימה וי"ל בהזמן גרמא דילמא לא חייבה התורה שאינו דומה ללאו דחסימה לכן צריכין למודא דהשוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, וברש"י בד"ה לכל עונשין ולאוין עונשין מלקות הן עכ"ל, כלומר מלקות דאזלינן לקולא כמו במיתה וצריך מפורש ודומיא ממש ולכן צריכין קרא לרבות ההקש לעונשין, וממילא לפ"ז באיסורי עשה דליכא בהו מלקות ואין לדון רק לענין איסורא בלבד לא צריכין לקרא דנדע כמ"ש מדצריכין קרא למ"ע שהזמן גרמא לפטורא אף דפטורי עשה ליכא מלקות מ"מ חמיר קום ועשה משב ועל תעשה בכ"מ, ועיין בס' המקנה שעמד על לשון לכל העונשין ולא נאמר לכל אזהרה שבתורה עיי"ש ולמ"ש אתי שפיר והרבה נדע מלשון הזה דרק לענין עונשין צריכין למודא ולא לאיסורא, וכן ראיתי בס' פרי מגדים בפתיחתו הכוללת לאו"ח ח"ב סי' י"ד שמסופק בלאוין שאין בו מעשה בנשים עיי"ש ולמ"ש תליא בהנ"ל.
והנה י"ל בשבתון דהוי בכלל מ"ע דמנוחה וי"ל ג"כ דהוי בכלל איסור עשה כמ"ש מענינו של הלאו, ונפק"מ דבכלל עשה שייך לומר אין עשה וכו' אבל אם רק בכלל איסור עשה לא שיך לומר דלא לידחי עשה לל"ת ועשה אף דמצינו דאין עשה דוחה ב' לאוין דוקא ב' לאוין ממש, וי"ל דרבא ס"ל דהוי רק איסור עשה ולכן ס"ל דלא שייך אין עשה דוחה ל"ת ועשה ושאני בטומאה וכהן גדול דהוי מ"ע ממש.
ועי' בס' פרי מגדים בפתיחתו להל' שבת שכתב דאביי לכו"ע לא ס"ל דהוי שבת עשה ול"ת עיי"ש ולמ"ש י"ל בטעמו בזה, ועיין בפתיחתו להל' יו"ט שם סי' ב' ומיושב למ"ש עיי"ש.
ויש להבין במ"ש דעת הרמב"ם בס' המצות שכתב ממקראי קודש נילף דהוי שבת מ"ע עיי"ש, ולפעמים כתב משום שבתון ועי' במצוה קנ"ט ועיין נכבדות מדובר בזה בס' ברוך טעם דין עשה דוחה לל"ת פ"ו עיי"ש, ולכאורה יש להבין מנ"ל להרמב"ם למילף מקראי קודש מאי דלא נמצא בגמ', אבל נלענ"ד דהרמב"ם רק מפרש למה שבתון הוי מ"ע ולא איסור עשה, ונפק"מ כמ"ש לעיל ופי' מדכתיב מקרא קודש שבת שבתון דלשון מקרא קודש מורה לקדשהו ולכבד היום בשבתון וזה המורה כי שבתון הוא מ"ע ולא איסור עשה בלבד, וא"כ רק משבתון הלמודא באמת ומקרא קודש רק פי' על שבתון דהוי מ"ע ולא איסורא וזה יהיה לכאורה נגד דברי בעל ברוך טעם הנ"ל לענ"ד עיי"ש, גם י"ל דנקיט תחילת המקרא מקראי קודש ודעתו על שבתון הנאמר אח"ז ומצינו כיו"ב ועיין בתוס' במס' קדושין דף ס"ח ע"ב בד"ה אמר שכתבו כיו"ב בגמ' שם עיי"ש.
ועיין בס' המקנה שכתב על קושית התוס' הנ"ל מעשה ול"ת דשבתון דהיכא דהוי ל"ת עם העשה נשים חייבות אף בהז"ג עיי"ש, וכן אמרתי מנפשאי והוא דעת בעל ס' החינוך בסי' רצ"ז ועיין בהגהות מל"מ שם שכתב ע"ז מדברי התוס' וכתב כי דעת הרמב"ם בסה"מ כדברי החינוך עיי"ש.
(ד) במ"ע דתשביתו בנשים ובשריפות נותר.
עיין בס' סדר משנה בפי' לרמב"ם בהל' זאת שכתב לחקור בעשה דתשביתו ובשריפה דוקא מנ"ל דאשה מחויבת עיי"ש, וי"ל דהנה זה דמ"ע שהז"ג דנשים פטורות למדין מתפילין, ושם פטורין לגמרי, אבל במ"ע דתשביתו דעכ"פ מחויבים בביטול שלא לעבור על בל יראה וא"כ אינה פטורה מהעשה שלא תעבור על הלאו וי"ל כיון שמחויבת לעשות מעשה הוי חיוב מעשה זאת כמו באנשים דוקא במאי שפטורה מכולה כמו בתפילין שאין מחויבת כלל אבל בכה"ג דמחויבת במעשה ביטול והוצאה מרשותה לא נאמר דביטול באשה משונה מבאיש ובעי שריפה כמו באיש דבמה שמצוה האשה כמו האיש הוי דומה במצותו כמו באיש.
ובענין שריפת נותר עיין בשעה"מ בהל' פסולי מוקדשין פי"ט ה"ה וכתב משום שהוי בכלל לא תותירו גם בתיקון הלאו דהוי ניתק לעשה עיי"ש, והנה במקו"א כתבתי דשריפה ג"כ משום לא תותירו עיי"ש וא"כ הוי בכלל ל"ת גם למאן דס"ל בטלו ולא בטלו הוי בכלל עונשין דהשוה אשה לאיש ובמקו"א כתבתי בזה.
ובתוספת שבת דהוי איסור עשה ונשים מחויבות, אבל אם נאמר דהוי מ"ע פטורות ועל כרחך באיסור עשה ומשו"ה מחויבות עי' במס' ביצה ולמ"ש לעיל נ"ל אף אם הוי מ"ע כיון דהוי בקום ועשה חייבות אף דהוי הזמן גרמא. ובעשה שיש בה כרת בהז"ג עיין בשעה"מ כאן בהל' זאת שהאריך בזה עיי"ש.