דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי ירמיה לעוו
פרק ט · הלכה יז
ההולכין לתרפות עכו"ם וכו' והבאים מותרין וכו' ישראל וכו'. ועי' בכ"מ שדעת רבינו להתיר דמי ע"ז ביד עכו"ם, ועיין בזה במס' ע"ז דף ס"ד ע"א ודף י"ב ובר"ן שם ודף י"ג ובשו"ע בסי' קמ"ד וקל"ב ובטור ובב"י בשיטות מהראשונים ז"ל לחלק בדמי ע"ז ביד עכו"ם ודעת כולמו דלא שייך חליפין כמוהו רק בישראל ולא בגוי רק דעת בעה"מ לחלק בין לכתחילה ודיעבד ולא כן דעת רמב"ן והרי"ף ובתוס' וברא"ש מחלקין בין מקצה המעות לקנות בהם ע"ז עיי"ש, ולכאורה בלתי מובן דהרי קיי"ל אין הקדש לע"ז עי' במס' ע"ז דף מ"ד ע"ב, וראיתי בטו"ז בסי' קל"ב ס"ק י"א ואע"ג דבעלמא קיי"ל הזמנה לאו מלתא היא מ"מ הכא שאני כיון שבאו מעכו"ם ושם ישובו עכ"ל, והוא מלשון הרא"ש במס' ע"ז דף ס"ד והא דאמר לעיל דדמי ע"א ביד עכו"ם אסורין, היינו היכא שמכרה לקנות בדמים צורכי ע"ז ונשארו המעות באיסורא עכ"ל, ועי' בסי' קמ"ד דאפי' מספק חיישינן שמא הקצהו לע"ז אחרת עיי"ש, וקשה לכאורה לומר דמהאי טעמא שהקצהו הוי אסור מדאורייתא כיון דאין הקדש לע"ז ויהיה זה דבר חדש לומר כיון שהמכירה היתה בכונה להזמינו לע"ז הוי הקדש והזמנה לע"ז מדאורייתא.
והנה במס' סנהדרין מ"ח ע"א איתא לאביי דס"ל הזמנה מלתא ולא יליף כרבא מע"ז דאין הקדש לע"ז משום מידי דאורחא ממידי דאורחא ילפינן וברש"י שדרך היהודים לעשות כן אבל ע"ז אסורה לעבוד אף לב"נ הילכך לא מתסרי תשמיש דידה בהנאה אף בהזמנה דילמא מהדרי בהו ולא משמשי בהו ע"ז עכ"ל עיי"ש.
והנה לאביי נ"ל בכה"ג דהיה ע"ז מעיקרא ומכרו ע"מ שיהיו המעות לע"ז אחרת בכה"ג לא שייך דילמא אהדרי והוי הזמנה גם בע"ז לאביי משא"כ לרבא דבכל פעם לית ליה הזמנה מלתא, ויש לפרש בזה הסוגיא דמס' ע"ז י"ב ע"א אביי אמר ה"נ לא חשו להם חכמים משום דמי ע"ז, ורבא אמר ה"נ לא חשו להם חכמים משום יום אידם ועיין בתוס' ובעה"מ ור"ן שם ולפמ"ש י"ל דאביי דס"ל בכה"ג מהני הזמנה בהקצהו ובגוי שראינו עע"ז י"ל אולי גם מספק ניחוש לזה כדאי' בסי' קמ"ד אבל רבא דלא ס"ל הזמנה מלתא בשום מקום אמר משום יום אידם, אמנם אנן דקיי"ל כרבא צ"ע בהאי דינא אם לא נאמר דהוי מחומרא דע"ז ועי' בתוס' דף ס"ד ע"א בד"ה ודילמא שכתבו דס"ד להחמיר בע"א מביי"נ עיי"ש, אבל למה לחוש מספיקא צ"ע.
במס' ע"ז ס"ד ע"א מסתברא דמי ע"ז ביד נכרי מותרין וכו' וא"ל זילו זבינו וכו' ותו איתגיירו וכו' ודילמא שאני התם כיון דדעתיה לאגיורי ודאי בטלה וכו' עיי"ש, ובתוס' שם בד"ה זבינו כתבו לכן [לא] א"ל לשברם ויוכל למכרם בגירותם ששוה יותר בשלימת גם אף שמכרו לעובדם אותם ברוצה לגייר מבטלם אף בכה"ג עיי"ש, ויש לעיין כיון שהלה זיכה בהם ע"מ לעבדם הוי ע"ז גמורה דבגוי א"צ עד שיעבדם ואם קיבל המעות הוי עוד דמי ע"ז וצ"ל שקיבל המעות קודם שזכה הלה בהם וצ"ע בקנין מגוי לגוי במטלטלין, גם עי' בתוס' שם בד"ה ודילמא שכתבו ביי"נ פשיט ליה דדמים מותרין רק בע"ז משום דחמירי עיי"ש, וא"כ הוי רק מחומרא גם בס"ד וי"ל דלא החמירו בכה"ג ובזה צ"ע ונראה דע"כ כמ"ש בקודם לזה אף דאינו מפורש בגמ' כן.