אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי ירמיה לעוו

פרק ח · הלכה א

פרק ח

כל שאין בו תפיסת יד אדם ולא עשהו אדם אע"פ שנעבד הרי זה מותר בהנאה, לפיכך הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות ואת האילנות הנטועין מתחילתן לפירות ואת המעיינות הנובעין לרבים ואת הבהמה הרי אלו מותרין בהנאה ומותר לאכול אותן הפירות שנעבדו במקום גדילתן ואותה הבהמה. ובכ"מ עמ"ש ומותר לאכול אותם פירות, דלא תימא דוקא אילנות לא נאסרו לפי שאין עומדין ליתלש אבל הפירות שהן עומדין ליתלש כתלושין דמי עיי"ש.
הנה מדבריו יש סמך למ"ש בש"ך בחו"מ בסי' צ"ה ס"ק ט' דלדעת הרמב"ם בכ"מ העומד לבצור כקרקע דמי מלבד לבעל חוב ומזונות דתליא בסמיכת דעת עיי"ש, ועי' בשו"ע יו"ד סי' קמ"ה ובש"ך ס"ק ה', אבל יש לעיין בדעת הכ"מ דבחו"מ סי' הנ"ל דעתו דלא הוי כקרקע, וצריכין לחלק בין ע"ז לשאר דברים, (ועיין בכ"מ פ"ד ה"י מע"ז מעומד לישרף לדעת רבינו ובב"ש בסי' קכ"ד ס"ק ב', ועיין בתוס' במס' סוטה דף כ"ה ע"ב בד"ה לאו כגבוי דמי שאין לדמות האי כל העומד וכו' זה לזה עיי"ש). ועי' ברמב"ם פ"ב ה"ד מטומאת אוכלין וצ"ע.
וי"ל דלרבנן דקיי"ל כותייהו דדרשינן תחת כל עץ רענן ולא עץ רענן אלוהיהם ואשריהן תשרפון לנוטעין מתחילה לע"ז יש לומר אף דבעלמא עומד ליבצר כתלוש דמי כאן עכ"פ כ"ז שלא נתלשו הפירות הוי בכלל עץ רענן שמיעטה התורה וצ"ע, אמנם הנראה הוא, דהנה במשנה איתא ומפני מה אשירה אסורה מפני שיש בה תפיסת יד אדם וכל שיש בה וכו' אסור, והיה נראה אף במחובר ביש בה תפיסת יד אדם אסור אבל בתלוש בכ"ג אסור, ולהלן מ"ו ע"א פליגי בזה באבני הר שנדלדלו ורבינו פוסק להקל אף בתלוש כשאין יד אדם נתפס בו להלן בהל' ב'.
ועיין בריטב"א דף מ"ו ע"א אבני הר שנדלדלו לפי שאין בהן תפיסת ידי אדם ופי' הרב ז"ל דטלטול בעלמא לא חשיבה תפיסה וכי היכא בבהמה דלא חשיבה תפיסה לאסרה ואע"ג דזקיפת ביצה קס"ד דחשיבה תפיסה שאני זקיפה דמנכרה ועשויה לשם ע"ז וטעם נכון הוא אבל אין להביא ראיה מבהמה דניידה מנפשה וגם נושאת את עצמה כשאינה כפותה עכ"ל, ורבינו דפוסק דאף בתלוש כל שאין יד אדם בו מותר פתח כל שאין וכו' לפיכך וכו' הרי נתן טעם למחובר דמותר לפי שאין בו תפיסת ידי אדם וכולל גם בהמה הנלמד בגמ' מדנאסר לגבוה מכלל דלהדיוט וכו' ועי' ע"ז מ"ו דאמרינן יוכיח מבהמה לאבני הר עיי"ש, ולכן בבהמה בסי' אחד במעשה ותפיסת יד אדם נאסרה ועי' בתוס' דף מ"ו ע"א בד"ה בהמה דאף בהמה של עצמו צריך מעשה שחיטת סימן אחד לאסרה עיי"ש, ועי' ע"ז נ"ט במים בסוגיא שם עיי"ש, והנה שינה לשון המשנה שלא כדרכו דלשון המשנה נוטה לפרש כמ"ש לעיל דבמחובר באשירה ביש בה תפיסת וכו' אסורה, ונקיט בדעתו להלכה באבני הר להודיע אף בתלוש הדין כן ומזה פירות המחוברין אף העומדין לבצור בכלל שאין יד אדם הוי יותר מאבני הר שנדלדלו, ועי' בטו"ז קמ"ה ס"ק ב' בפי' אבני הר עיי"ש, ולפ"ז לדעת המחמירין באבני הר שנדלדלו עי' בש"ך בסי' קמ"ה ס"ק א' גם בפי' שעומדין ליבצר יש לעיין במ"ש.

ואין צריך לומר הבהמה שהוקצה לעכו"ם שהיא מותרת באכילה בין שהוקצה לעובדה בין שהוקצה להקריבה הרי זו מותרת. ובכ"מ כתב ע"ז מפורש במס' תמורה, ובמס' ע"ז אמרו בהמה תוכיח שאע"פ שעבדוה אינה נאסרת וכו', ובלתי מובן לשון וא"צ וכו' מאי פשוט יותר בבהמה שמותרת מהר וכיו"ב, ובגמ' עבדינן יוכיח לאבני הר שנדלדלו וגם שם נאמר פירכא ע"ז וכנראה וגם לשון שהוקצה לעכו"ם מורה ע"ז שלא בנעבד רק בהקצהו בלבד ומקורו במס' ע"ז דף מ"ד ע"ב האומר בית זה לע"ז כוס זה לע"ז לא אמר כלום שאין הקדש לע"ז.

במד"א שאין הבהמה נאסרת בשלא עשה בה מעשה לשם עכו"ם, אבל עשה בה מעשה כל שהוא אסורה, כיצד כגון ששחט בה סימן לעכו"ם, עשאה חליפין לעכו"ם אסרה, וכן חליפי חליפין מפני שנעשים דמי עכו"ם. והנה בגמ' איתא בבהמת חבירו כיון ששחט וכו' ובקרקע כשחפר בה וכו' וכמ"ש בשם תוס' הנ"ל דאף בשל עצמו הדין כן, ולרבינו נמצא למדין טעמא בבהמה במעשה דאסרה דהוי עי"ז תפיסת יד אדם בה, ולכן כתב בתחילת לשון ולא עשהו אדם וכו' ועי' בכ"מ ולח"מ שם.

וכן חליפי חליפין וכו'. עי' בכ"מ שהקשה דלפי סוגית הגמ' תליא במחלוקת אם ב' כתובים הבאים כאחד מלמדין, ולדידן דקיי"ל אין מלמדין וא"כ נשאר הוא למעוטי חליפי חליפין עיי"ש.
והנה בהאי דב' כתובים עי' בהראשונים ז"ל שהקשו הרבה ע"ז עד שבתוס' רי"ד במס' קדושין דף נ"ח כתב דהוי מצי להקשות הא לא הוי באמת ב' כתובים עיי"ש, וכן ראיתי בס' קובץ על יד שכתב דלכן פסק הרמב"ם לחומרא מה"ט דלא הוי ב' כתובים ועי' בשעה"מ ובכנה"ג בסי' קמ"ה ביו"ד ודעת הטור ביו"ד בסי' הנ"ל דחליפי חליפין מותרין עיי"ש. ובמקו"א כתבתי לתרץ ולפרש לענ"ד הב' כתובים.
ולדעת הרמב"ם י"ל דהנה במס' ע"ז נ"ד ע"ב איתא מאן דאמר חליפי חליפין אסור מדכתיב והיית חרם כמוהו כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו ואידך אמר קרא הוא ולא חליפי חליפין ואידך ההוא מבעי למעוטי ערלה וכו' ואידך ערלה וכו' ל"צ מעוטא וכו' דהוי ב' כתובים וכו' עיי"ש, ועי' בתוס' במס' קדושין נ"ח ע"א בד"ה ב' כתובים, דכמוהו משמע ולא חליפי חליפין עיי"ש ובמהרש"א שם, ובסוגיא נראה מכמוהו חליפי חליפין ונראה שלכן נכלל חליפי חליפין דהנה לכאורה כמ"ש בירושלמי מובא ברא"ש ור"ן במס' קדושין דבאיסורי הנאה לא שייך חליפין דאין זה דמיהן עיי"ש, וא"כ כמ"ש במקו"א יש לעיין בע"ז דאתרבי קרא דתופס דמיו אם הוי חליפין גמורין או דבאמת גם בזה אין זה דמים רק כמו בתמורה וכיו"ב דאתרבי קרא אף דאיכא בחליפין עם כל זה אסור בהנאה.
וי"ל דאם נאמר דמגזירת הכתוב דהוי חליפין ממש וא"כ שייך ג"כ חליפי חליפין אבל אם לא הוי חליפין ואין זה דמיהן מנ"ל לומר אף בחליפי חליפין וא"כ י"ל מאן דס"ל חליפי חליפין אסור דייק מכמוהו דמשמע דהוי ממש כמוהו ותופס דמיו והוי חליפין ממש מגזה"כ ומזה אף חליפי חליפין אסורין, והנה איתא הוא ולא חליפי חליפין ויקשה לכאורה כיון דאית לן כמוהו דכמ"ש משמע חליפי חליפין ואית לן הוא למעוטי נימא לקולא ולחומרא לחומרא אתרבאי, וי"ל באמת מאן דס"ל כמוהו לדרוש הכי בכל גונא דרש כן רק קושית הגמ' ולתרוצי מאי יעשה מאן דס"ל חליפי חליפין אסורין בקרא דהוא דלא יהיה למותר ומשני למעוטי ערלה וכו' אבל באמת אף למאן דס"ל ב' כתובים אין מלמדין ול"ל דרשא למעוטי בהאי הוא עם כל זה י"ל דדרשינן האי כמוהו ולא להוציאו מפשוטו ובמס' קדושין נ"ח אמרינן ג"כ מאמר קרא כמוהו כל שאתה מהייה ממנו כמוהו וכו' נראה דסתמא דגמ' נקיט האי כל שאתה וכו' דנלמד מזה למאן דס"ל חליפי חליפין, אף דהתם קאי בס"ד למאן דס"ל ב' כתובים אין מלמדין עיי"ש, ומצינו כמה פעמים אף דאית לן קרא מיותר לא מפקינן ממשמעותא וביותר למ"ש בתוס' ואנכי לענ"ד במקו"א די"ל דלא הוי ב' כתובים ממש, ולמאן דס"ל דלא דרשינן כמוהו י"ל דס"ל מסברא דמגזה"כ לא הוי חליפין ממש משום דאין זה דמיהן ומשו"ה דרש הוא וכו' להוציא ממשמעותא דכמוהו וכן דיוק לשון רבינו "וכן חליפי חליפין מפני שנעשים דמי עכו"ם" הורה בזה כמ"ש לא מגזה"כ לאסרם רק דהוי חליפין ודמי עכו"ם ממש וכמ"ש כן נראה לענ"ד לומר.
וגם י"ל כמ"ש לעיל לדעת הרמב"ם בסכין של ע"ז דגורם אסור בע"ז חליפי חליפין עכ"פ בכלל גורם הוי רק במכרן וקידש שייך לומר אין זה דמיהן אבל י"ל זה אם לא נדרוש הוא למעוטי חליפי חליפין וצ"ל כמ"ש. ועי' ברמב"ם בפ"ז הל' ט' שהביא ג"כ על עבר ומכר ע"ז כמוהו כל שאתה מביא מעכו"ם ומכל משמשיה ותקרובתיה הרי היא כמוהו.
שוב ראיתי בס' מרכבת המשנה שכתב כמו כן דלדעת רבינו לרווחא דמלתא קאמר בש"ס כמ"ד מלמדין ואה"נ אפי' למ"ד אין מלמדין יש לחלק לפי תמיהות התוס' והביא ג"כ ירושלמי פ"ה דמס' ע"ז מ"א חליפי חליפין אסור, מאי כדין אר' יוסי בר בון כמוהו כמוהו שני פעמים על שם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ומפרש דמשו"ה דרש והיית כמוהו כאילו נאמר ב' פעמים כמוהו דכתיב מאומה וא"כ נראה דלא פליגי משום יתור אלא אי כמוהו כאילו נכתב ב' פעמים עיי"ש, ומחוורתא כפי' הפני משה שם כמוהו כמוהו ב' פעמים על ב' פעמים מחליפין אמרה התורה שהוא כמוהו ואסורה, על שם לא ידבק וכו' מאומה וכו' וי"ל כיון דלא ידבק וכו' מורה ג"כ על כל הנאה וכמ"ש לעיל אפי' גורם וא"כ י"ל דרוש כמוהו על חליפי חליפין וכמ"ש נכלל בלשון ומובן דמ"ש לעיל וכמ"ש בפ"מ דהוי האי ירושלמי סייעתא לדעת הרמב"ם דבגמ' איתא חד אמר וכו' ובירושלמי מפורש דרבנן ס"ל דאסורין עיי"ש לפי גירסתו בירושלמי, וכן תיקן הגירסא כמוהו הגר"א מווילנא ז"ל בסי' קמ"ה ס"ק ט"ז עיי"ש.

בד"א בבהמת עצמו אבל אם שחט בהמת חבירו לעכו"ם או החליפה לא נאסרה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ובראב"ד א"א אינו כן אלא אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כדרב הונא ובהכי קיי"ל שמעתא בע"ז אליבא דהילכתא, מיהו דוקא בגוי או בישראל מומר אבל בישראל אחר אמרינן לצעורי מכוין עכ"ל, ועי' בתוס' ב"ק ע"א בד"ה בשלמא עיי"ש, ועי' בכ"מ ובלח"מ הקשה על דברי הראב"ד שפוסק כר"ה וכתב לחלק בין ישראל לגוי ומומר דאמרינן בגמ' לר"נ כן כדמפורש בסוגיא ומשו"ה לרב נחמן דלא כתנאי.
ונראה לענ"ד לומר דגם לרב הונא לדעת הראב"ד צ"ל בישראל מומר כמ"ש בס' מרכבת המשנה דדעת הראב"ד כן בהל' חובל ומזיק פ"ז ה"ו וכי מחלוקת ר"ה ורב נחמן דלר"ה בשידוע שלא הוי לצעורי ולדידהו בכ"מ אמרינן דהוי לצעורי אם לא במומר עיי"ש. והנה זה נראה דוחק לומר דבהאי פליגי כיון דגם לר"ה צריך שידע א"כ זה הוי הידיעה במומר ובשותפות ומנ"ל דבהוכחה אחרת כיו"ב דפליג ר"נ. ונראה לומר דבדבר אחר פליגי לדעת הראב"ד רב הונא ורב נחמן דהנה בחידושי למס' חולין אמרתי לדרוש בטעמא דאין אדם אוסר [דבר] שאינו שלו, אם הוי הטעם כמו שאין אדם מוכר ומקדש השאינו שלו כמו כן אין אדם אוסר שאינו שלו וכן נראה קצת מתוס' בד"ה רבוצה, וא"כ יש להבין מ"ש אם עשה בה מעשה או לא למאן דס"ל בכה"ג אוסר בשאינו שלו, ולענין מכירה והקדש בשאינו שלו אין לחלק בזה.
והנה מדעת רש"י במס' ע"ז נ"ב ע"ב בד"ה שהקדשנו וכיו"ב נראה דהוי מדרבנן ולא כן דעת הרמב"ן שם דף נ"ג כמ"ש בכרתי ופלתי נראה דס"ל דהוי מדאורייתא וכן נראה משאר הראשונים ז"ל ועיין בתבואות שור בזה, ואם הוי מדאורייתא יקשה אם מהקדש ילפינן אף במעשה לא יאסר ואם לא ילפינן מהקדש מנ"ל שאינו אוסר. ובתוס' במס' יבמות דף פ"ג ע"ב בד"ה אין וכו' הקשו מאי שנא מנותן נבילה או חלב בתבשיל של חבירו שנאסר וכתבו וז"ל ואר"י דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמר הכי כגון המשתחוה לבהמת חבירו חולין מ' ואפי' עשה בה מעשה כגון ששחטה איכא למ"ד דלא אסרה ואיסור כלאים תליא נמי במחשבה וכו' עכ"ל עיי"ש.
ובר"ש במס' כלאים הנ"ל הקשה ע"ז מעשה מלאכה בפרת חטאת וכתב וז"ל אלא וכו' היינו טעמא גבי ע"ז לא שמיה תקרובות ע"ז כיון שאינו שלו, וגבי פרה תלה הכתוב בניחותא וכו' ועובד וקרינן עובד וכו' וגבי כלאים וכו' מה זורע דניח"ל א"נ וכו' כרמך עיי"ש. הנה נראה להר"ש אין הטעם דומיא דהקדש דא"כ יקשה עוד מ"ש בפרת חטאת, וא"כ מ"ש לא שמיה תקרובות ע"ז כיון שאינו שלו וכו' צריך פירוש.
ונראה לענ"ד דכונתו דלא מקרי קרבן ותקרובות בדבר שאינו שלו כיון שאינו נותן מידי דמה שנתן שאינו שלו הוי, וזה שאמר לא שמיה תקרובות ע"ז, דמגדר קרבן שנותן משלו אם להקדש אם לע"ז ג"כ בכה"ג, ולפ"ז בהפקר ג"כ לא שנא ולא מקרי תקרובות ע"ז, ולכאורה טעם זה לא שייך רק בתקרובות דבעי נתינה משלו אבל המשתחוה ועובד שעשה לאלוהות בזה לא שייך האי סברא.
ונראה דע"כ גם סברת הר"ש משום שאין בכחו לאסור שאינו שלו כמו בהקדש וכיו"ב, ובפרת חטאת כמ"ש בתוס' במס' גיטין נ"ג ע"א בד"ה העושה דתורה תליא בעובד דניח"ל עיי"ש, ונראה דיש לדמותו כמו נותן חלב או נבילה בהיתר דעכ"פ האיסור בו, וכמו כן בזה דתורה אסרה במלאכה ועכ"פ נעשה המלאכה בפרה רק דצריך דניח"ל ואין בזה אם הבעלים או אחרים וי"ל מאן דס"ל במעשה אדם אוסר שאינו שלו ג"כ מהאי טעמא דעכ"פ נעשה מעשה הע"ז בגופו, דהשתחויה וכיו"ב שאינה בגופו תליא רק במחשבה, אבל במעשה בגופה שאסרה התורה בו מה שנעשה נעשה יהיה שלו או של אחרים התועבה שנעשה בו משוי לאיסור ושאני בהקדש דרק ההקדש משוי לקודש ולא העבודה ותליא בשלו, אבל בע"ז דלא שייך הקדש לע"ז עי' ע"ז מ"ד ע"ב רק המעשה עבודה בגופו וזה אוסר גם בשאינו שלו.
אמנם למ"ש דיש לחלק בין המשתחוה בשאינו שלו לתקרובות בשאינו שלו דבתקרובות בשאינו שלו אין שם תקרובות ומתנה לע"ז עליה, וא"כ מאי מדמין בגמ' דברי עולא שאמר המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה, להאי דרב הונא דאמר היתה בהמת וכו' כיון ששחט בה וכו', דדברי עולא יש לפרש כדאיתא במס' ע"ז דף נ"ד ע"א כגון שניסך לה יין בין קרניה, דהוי עובד לשאינה שלו, ור"ה אמר ושחט בה וכו' דהוי תקרובות, ובמס' ע"ז שם דאמרינן לעולא כבר תרגמא ר"ה שמעתיך בבבל וכו' שם הוי להיפוך דאם בתקרובות אמר ר"ה דאוסר במעשה בשאינו שלו ומכ"ש במנסך בין קרניה דהוי עובד לשאינו שלו, אבל כאן דאמרינן ר"ה כעולא יקשה למ"ש דהרי יש לחלק בין דברי ר"ה לדברי עולא, (והנה י"ל כמ"ש לעיל במעשה אפי' בשאינה שלו כמו כן בתקרובות עכ"פ מעשה תקרובות ע"ז עשה בה).
וי"ל ע"ז, דהנה עיין בס' כרתי ופלתי שהקשה למסקנא דס"ל גם לרב נחמן שאין אוסר שאינו שלו במעשה רק בישראל דלצעורי מכוין אבל במומר וכיו"ב דלא שייך לצעורי אדם אוסר וא"כ מאי מקשי ר"נ לרב הונא מחטאת דגם לדידיה יקשה דהרי בחטאת לא שייך לצעורי מכוין עיי"ש, ולמ"ש י"ל דר"נ ס"ל אוסר בשאינה שלו היכא דלא שייך לצעורי בעובד ושפך בין קרניה וע"ז אמר במס' ע"ז הנ"ל כבר תרגמה ר"ה וכו' וכמ"ש מתורת מכ"ש משחט בהמה וכו', ועיין בתוס' בד"ה ר"נ שהקשו דבמס' ע"ז הנ"ל אמר כבר תרגמא ולמסקנא דס"ל אוסר בשאינה שלו היכא דלא שייך לצעורי אבל בס"ד יקשה עיי"ש, ויקשה לומר דר"נ גופא חזר דכנראה אליבא דר"נ אמרי כן למסקנא, וא"כ יקשה למה הקשה בס"ד ר"נ על ר"ה וכן הקשה בכרתי ופלתי, אבל למ"ש שהקשה על ר"ה משוחט חטאת וכו' דשם הוי תקרובות ע"ז ובזה לית ליה לר"נ דאסור בשאינה שלו אף בליכא לצעורי, וא"כ זה קושיא דר"נ ולא שייך לעולא בדר"ה ולכן לא הקשה לעולא רק לר"ה אף דעולא ג"כ סתמא קאמר ומשמע מעשה זוטא ג"כ כמ"ש ז"ל דמשו"ה אי' ועולא מעשה כל דהו קאמר, ומסכים למ"ש בתוס' בד"ה בישראל באית ליה שותפות שייך ג"כ לצעורי דעל כרחך לר"נ בב' ששחטו וכו' באית ליה שותפות מיירי למ"ש דבתקרובות אפי' בליכא לצעורי אינו אוסר וקושית הגמ' על כרחך דגם בשותפות שייך לצעורי ומשני במומר ואתי שפיר, והאי דאיתא כתנאי נכרי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז אסרו ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא מתירין אותו מפני שני דברים אחד שאין מנסכין אלא בפני ע"ז ואחד שיכול לומר לו לא כל כמינך שתאסר ייני לאונסי, והרי ריב"ב בתקרובות מיירי דכמ"ש שאני וי"ל מהטעם שאמר לא כל כמינך שתאסר ייני לאונסי שייך אף בניסך בין קרניה ג"כ כמ"ש לעיל ומשום דדומה להקדש ומכירה בזה, גם י"ל דמקשינן לר"נ ממנסך ומב' שוחטין כיון דצריך לשלם עבור זה הוי כמו תקרובות ומתנה לע"ז ואף דלא הוי שלו מה"ט מ"מ שם תקרובות שייך כיון שנותן משלו עבורו ומטעם שאין שלו שוה בזה לעובד בשאינו שלו והרי הוא במעשה, ועיין בס' שערי תורה ח"ב לאאמ"ו הגאון ז"ל כלל ד' פרט ד' בשם ספר אשל אברהם שכתב כמו כן למסקנא במומר ובאית ליה שותפות וכמ"ש בתוס' באית ליה שותפות ובמומר ולמ"ש מובן היטב, וא"כ למ"ש יש לנו במה שנאמר דפליגי רב נחמן ורב הונא בענין תקרובות בשאינו שלו במעשה, והוי שפיר לר"ה כתנאי דריב"ב מתיר בניסך דהוי בתקרובות.
ועי' בכ"מ מ"ש לתרץ לדעת הרמב"ם האי תרגמא שמעתך רב הונא בבבל דנראה דהלכה כר"ה עיי"ש דכמ"ש דאמרו לו דהוא אמר בעובד ור"ה אמר אפי' בתקרובות נוסף ע"ז וכמ"ש בכ"מ דפי' דאין חידוש בדבריו ולא דהלכה כר"ה ולמ"ש בדר"ה יש חידוש ביותר.
והנה מסוגין ומסוגיא דע"ז ובמס' זבחים קי"ד מפורש דאף לענין גבוה אין אדם אוסר [דבר] שאינו שלו רק במעשה ועי' במס' ע"ז דף מ"ו ולא כן דעת הירושלמי במס' ע"ז פ"ג הל' ה', ובמס' כלאים פ"ד ה' בסוגיא דהמסכך גפנו וכו' דאי' שם הנעבד אית תני בין שלו בין של חבירו אסור, ואית תני שלו אסור ושל חבירו מותר, מן דמר בין שלו ובין של חבירו אסור ר' יודא ומן דמר שלו אסור ושל חבירו מותר ר' יוסי ור"ש, (הכונה במשנה דמסכך וכו' הנ"ל), ר' יוסי בשם ר' אילא דברי הכל הוא, כמה דאת מר תמן דבר שיש בו רוח חיים אע"פ שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה, ודכותיה דבר שאינו שלך אע"פ שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה. ועיין במראה פנים להפני משה שם שמביא תוספתא ריש פ"ד דמס' תמורה, נעבד בין משלו בין משל חבירו בין לפני הקדשו ובין לאחר הקדישו עיי"ש.
ודעת הרמב"ם פ"ד ה"ו הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו וכו' הרי זה אסור ובראב"ד שם א"א במס' ע"ז אוקמיה בשעשה מעשה עכ"ל, והנה דעת הרמב"ם כנראה יצא מירושלמי ותוספתא הנ"ל נגד סוגית הבבלי, וראיתי במרכבת המשנה דמתרץ סוגיא דע"ז וזבחים ועל סוגיא דמס' חולין דמקשינן משוחט חטאת וכו' כתב דיש לחלק בין תקרובות לנעבד עיי"ש שלא כתב טעם לזה ולמ"ש יש טעם וסברא לחלק כן נראה לענ"ד.

והמשתחוה לקרקע עולם לא אסרה, חפר בה בורות שיחין ומערות לשם עכו"ם אסרה. עי' בריטב"א ע"ז נ"ד ע"ב שפי' שהשתחוה אחרי שחפר ונאסר גם הקרקע העולם בחפר לשם ע"ז מעיקרא עיי"ש, ובב"י בסי' קמ"ה מפרש דלדעת רבינו א"צ להשתחות עוד אחרי החפירה ובמה שחפר לשם ע"ז אסרה, ועיין בב"ח שם שמפרש דעת רבינו שהמשתחוה וכו' קאי על חפר וכו' אסרה, באם השתחוה אח"ז עיי"ש ומצוין בש"ך בסי' הנ"ל ויש לעיין בשיעור הקרקע הנאסר דלדעת הסוברים אפי' בשאינו שלו נאסר ואפי' בשל רבים עיין בריטב"א וא"כ הלא לא נאמר לאסור כל העולם, ואולי רק הבור בלבד או כפי מה שמיחד בהשתחוה ולמה שלא עבד והשתחוה אינו בכלל זה, ורק מה שנגד עיניו והשתחוה לו נאסר וצ"ע, ועי' בטו"ז סי' קמ"ה ס"ק ג' שפי' שהשתחוה לבור עיי"ש.

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה