דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות מילה· רבי ירמיה לעוו
פרק א · הלכה יח
אשה שמלה בנה הראשון ומת מחמת מילה שהכשילה את כוחו וכן מלה את השני ומת מחמת מילה בין מבעלה הראשון בין מבעלה השני הרי זה לא ימול את השלישי בזמנו אלא ממתינין לו עד שיגדל ויתחזק כוחו אין מלין אלא ולד שאין בו שום חולי שסכנת נפשות דוחה את הכל ואפשר למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחד מישראל לעולם. ועיין בשו"ע יו"ד סעיף ב' כן וכמ"ש רבינו אלא ממתינין לו עד שיגדל וכו' ועי' בשו"ת נוב"י מהדורא בתרא חי"ד סי' קס"ה כתב מסתימות לשון הרי"ף נראה דאף כשיגדל לא ימולו עיי"ש:
והנה יש לדייק בלשון רבינו שכתב מחמת מילה שהכשילה כוחו וראיתי שעמדו ע"ז בב"י בסי' רס"ג בפי' שהכשילה כוחו שלא היה לו קודם המילה שום חולי ועי' בש"ך שם ס"ק ג' שנראה שהמילה בלבד הכשילה את כוחו ובלשון הזה לכלול דניכר שנולד ריעותא מחמת המילה כגון שאבד דמו בהרבה כדי שימות מזה או שמת מיד אחרי המילה ונראה בו חולשא שלא היה קודם לזה הרבה אבל לא כשמת זמן וימים רבים אחרי זה שי"ל שמת בלעדי זאת ולא שייך לומר דהוי מחמת המילה דכנראה המיתה ממילה לא שכיחא כלל וצריך הוכחה שהיה מחמת זה וביותר כמ"ש בס"ד אח"ז דחזקה זאת גרוע וצריך שתהיה לכל הפחות בבירור שמתו מחמתה בודאי ובנמוק"י במס' יבמות שם אי' עד שיתחזק דאיכא משפחה דרפו דמיהן וכו' ולשון כזה איתא כמו כן בשאלתות דר' אחאי גאון ז"ל בפרשת וירא וז"ל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ולא מהלוה לדידיה משום דאיכא משפחה דרפו דמא כדמהיל דמיא דתנן קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי או"ה עכ"ל:
ולכאורה היה נראה שהביא האי דקונם שאני נהנה שאין ממצוי שיהנה מקטן ונראה דאף כשיגדל א"צ למול אבל זה בלתי מכריע דלמא בכה"ג שאין חזק עוד בגופו ורבינו כתב עד שיגדל ויתחזק גופו וי"ל שנקט ביותר המפורש במשנה אף דבגמ' מצינו מפורש ביותר וגם בשאר משניות נמצא הערל ופי' מחמת שמתו אחיו ויש לדון בלשון הזה אם כונתם ז"ל דיש משפחה ועכ"פ מיעוט כזה במציאות בעולם. והנה בגמ' ליכא האי לשון מחמת מילה וכו' ושהכשילה וכו' רק הוספת לשון רבינו ובלשון ר"א גאון ז"ל אי' מחמת מילה אשר נוכל לפרשו שנדע שהיה מחמתה ויש לחקור בשיעור זמן המיתה לאחר המילה אם לא ניכר חולשה יתירה או נזילת הדם ביותר וכיו"ב ולא מסתבר לדמותו לדין יום או יומים כמובן בפשיטות:
ולכאורה לשון דאיתא משפחה וכו' ותליא ברפו דמייהו נראה דמחזקינן המשפחה בזה והמה במציאות ואף דלא נראה בהם ריעותא וכדמהיל דמיא שכתב בשאלתות אף דמצינו ערל לא הוי כמהיל לכל מילי עי' במס' זבחים ויבמות וחגיגה וכיו"ב ואולי ס"ל כר"ת בפי' ערל ולא כרש"י בכל הנ"ל ויש להבין הסוגיא דאלמנה במס' יבמות לפ"ז כשמתו כשהן גדולים אם מאכילם וצ"ע ונראה דלשון הגמ' ע"ז כ"ז ע"א נקיט דאיתא כדמהיל דמי עיי"ש:
ולכאורה מסוגית הגמ' נראה שצריך שיהיה ניכר הריעותא מחמת מילה ממעשה דר' נתן שמלה בנה וכו' וא"ל המתיני ומלה אותו וחיה וכו' ובתוס' במס' חולין דף מ"ז ע"ב בד"ה (והמתיני) [שלישי] כתבו דכרבי ס"ל מדא"ל המתיני ובמהרש"א עמד על דבריהם דילמא משום שהיה אדום המתין ותירץ דבלעדי החזקה לא היה עולה על דעתו משום שהאדים שלא למולו רק משום החזקה וכיון שנודע לו ששנים שהאדימו מתו משו"ה המתין ומל כשנבלע דמו ובהגהות בנוב"י הנ"ל כתב שדוחק שידע כן אבל כפי מ"ש על כרחך היה מוכרח לשאול אף שהוחזקו אם היה ניכר הריעותא שמתו ע"י המילה ועי"ז נודע לו שהאדימו ושם היה הריעותא קודם המילה ג"כ ואין דוחק שישאל אם לא הריעותא בלעדי המילה דאל"כ ליכא חזקה וכמ"ש רבינו שצריך שנדע שהראשונים מתו מחמת המילה וכן נראה מפורש בתוס' במס' חולין דף ה' ע"ב שכתבו שם דמיירי שהציצו וראו שנבלע בהן דמם ונראה מדבריהם דאם לא היה בודאי שלא נבלע דמם לא היה החזקה כלל כשזה נבלע דמו דצריך בירור שהיה מחמת מילה. ולפ"ז נאמר בעובדא דר"נ שהיו אדומים ואמרינן שלא נתחזקו למות ורק מחמת אדמימות ומחמת זה אפי' בפעם ראשון שלא למול ואחרי שסר הריעותא מל אותו וכמו כן אם הריעותא החולשא נמתין עד שיתחזק וגם י"ל כיון דלא נתחזקו למות רק בקטנותם שחלוש כוחם בזה לא נתחזקו עוד למות כשיגדלו ויחזק כוחם ולמאי דלא אתחזקו הוי כשאר ילדים ונפק"מ במתו אחיו בגדולתן ע"י המילה די"ל גם הרבינו מודה וצ"ע לדינא:
והנה בלעדי זאת שכתבתי דלמות מחמת מילה לא שכיח כמו כן נאמר דגרע כח החזקה הזאת. והנה בחזקה זאת של ב' וג' דלרבי ורשב"ג אשר לכאורה כחה יפה אף בממון בשור המועד ועדיפא משאר חזקות דלממון רובא וחזקה לא מהני לענ"ד גרוע משאר החזקות ומשור המועד אין להביא ראיה ודוקא כשיש ריעותא הנכרת אחר המילה אז גדולה החזקה הזאת כמו בשור המועד אבל בלא"ה אף דג"כ אין מלין אבל רק מספיקא ולכן נמתין עד שיגדל וכמ"ש רבינו:
ונאמר דהנה בתוס' במס' יבמות דף כ"ה ע"א בד"ה ושור כתבו דבשור המועד גם לרבי בג' פעמים דודאי לא יחלוק על הקרא עיי"ש. אמנם כי נלך בתר חזקה הזאת להוציא מחזקת ממון מבלעדי שור המועד לא נמצא מפורש כי במס' ב"מ דף ק"ו ע"ב אינו להוציא מחזקה עיי"ש וכאשר נראה בדעת הראשונים ז"ל החזקה הזאת בגדר ספק בלבד דעת הר"ן במס' כתובות דף מ"ג ע"ב וז"ל וכ"ת משני נמי אית לן למימר דלית לה וכו' ליתא דאע"פ שהוחזקה קטלנית אין הדבר ברור שמחמתה מת שהרי אפשר שהגיע זמנם למות וכיון שהוא כן משני נמי אית למימר דאית לה דדילמא הרי היא כשאר הנשים אבל משני ואילך כיון שנולד בה ספק ואתרע עד שמחמתו אסרוה החכמים כל שלא הכיר בה היא הטעתו ולית לה כתובה וכו' עכ"ל ובב"ש אהע"ז בסי' ט' ס"ק ד' כתב לתרץ בזה קושית התוס' יבמות ס"ה ע"א דלענין איסורא לא סמכינן על רוב נשים משום דאתרעי בב' אנשים שלא ילדה ולענין כתובה סמכינן על האי רובא ובעלמא ממון חמור מאיסורא לענין רובא ולמ"ש הר"ן מיושב:
וכ"כ הרא"ה בחידושיו דהוי בקטלנית רק ספק אפי' בהוחזקה כראוי עיי"ש וכנראה רק משום ספק סכנה נחמיר ובשו"ת תרומת הדשן מובא בב"י סי' ט' בשם האו"ז וז"ל והאי דקבעי הלכתא כרבי לשלישי לא תנשא לא לאסרה ולא לודאי חששא אלא לספק חששא עכ"ל ובד"מ שם ומיהו יש לספק אי דוקא לשלישי קאמר באו"ז או אפי' לרביעי וחמישי עכ"ל ולפמ"ש בשם הרא"ה והר"ן י"ל אפי' משלישי ולהלאה כן ונראה מה"ט דעת רבינו שלא להוציאה מבעלה בנשאת ובחי' הרשב"א במס' כתובות שם די"א כל קטלנית אפי' משלישי והלאה יש לה כתובה והוא דוחה דהוי מקח טעות עיי"ש ומכל הנ"ל נראה חבל הראשונים ז"ל דס"ל דחזקה זאת הוי חזקה גרוע ובגדר ספק בלבד וכמ"ש בהר"ן שמא בלא"ה מתו כנ"ל רק דעת התוס' במס' יבמות הנ"ל לא נראה כן:
אמנם מה שנאמר בשור המועד דמפורש בתורה דמהני אפי' להוציא ממון עכ"פ בג' פעמים. וי"ל לחלק בין שור המועד לשאר עניני ממון להוציא דהנה בשור המועד דחייבתו התורה לא הוי מצד מזיק שהרי בעל השור לא הוי רק גורם בלבד ומצד מזיק בעי שיהיה מזיק בידים וכונתו להזיק וכיו"ב כמוזכר בכללי גרמי ודעת הש"ך להלכה דגרמי קנס דרבנן רק דנאמר דהתורה הטילה חובת שמירה על בעל השור ובפשע בשמירתו זאת חייבתו אותו משום שומר שפשע ולא משום מזיק ופי' בזה במקו"א בסוגיא דפלגא נזקא הסוגיא שתהיה עולה יפה על דרך זה עיי"ש וא"כ לא תליא בחזקה להוציא רק כמ"ש משום חיוב שמירה ופשיעה נגע בזה. ונבין בזה לומר דלכן לרבי אף בשור המועד בג' פעמים הוי חזקה ובשאר דברים בב' פעמים וכמ"ש משור המועד נדע כן דבב' פעמים הוי חזקה ולכן בהוחזק קודם בב' פעמים לשור נגח הטילה התורה עליו החיוב השמירה עליו. ואח"ז כשיפשע בשמירתו בפעם השלישי חייבתו התורה והחזקה אינה רק להטיל עליו החיוב השמירה ואח"ז חייב מתורת ודאי פשיעתו בשמירה שהטילה התורה עליו ולא מתורת חזקה. וא"כ לפ"ז י"ל דאף דהוי חזקה ומהני בשור המועד אפילו בב' פעמים כמ"ש הוי חזקה זאת בשאר עניני ממון להוציא אפי' בג' פעמים לא תהני:
אמנם כמ"ש דעכ"פ הוי חזקה גמורה בשור המועד רק כמ"ש דלא עדיפא משאר חזקות דלא מהני בממון. ויקשה לדברי הר"ן וסייעתו הנ"ל:
ונאמר לענ"ד דכנראה מדברי הר"ן אפי' בג' פעמים הוי רק משום מקח טעות משום דמחויב לפרוש אבל עכ"פ ספיקא הוי ונראה בכונתם ז"ל לחלק בין דקטלנית לשאר דברים כמו בשור המועד ונדה וי"ב דאם אנו דנין בלבד על המעשה כיון שאנו רואים אותו נוגח ג' פעמים ובנדה שתראה ג' פעמים בזמן ידוע הוי חזקה שם למועד ובזה וי"ב דהמעשה מצ"ע מוכחת אבל בקטלנית דאין המעשה מוכחת אם הוי משום מעין או מזל גורם או במקרה. וא"כ על המעין או על המזל שתגרום ל"ל חזקה ברורה דשמא בלא"ה היו מתים ועכ"פ לא נדע לנו כי המעין או המזל גרם ב' או ג' פעמים כן וא"כ לא הוי בגדר חזקה ברורה ורק בספק בלבד ושאני משאר דברים דהוחזקו בב' או בג' פעמים כן נראה דעת הר"ן וסייעתו ולפ"ז בלתי מיושב קושית התוס' במסכת יבמות הנ"ל שכתב בבית שמואל לתרץ ע"פ הר"ן וכמ"ש לעיל בשמו ולמ"ש רק בקטלנית כ"כ הר"ן ולא כשאין לה בנים:
וא"כ לפי דברינו זה נאמר כמו"כ במת מחמת מילה בלעדי שניכר ריעותא המוכחת שמחמת מילה מת לא נפטר רק בניכר דמילה גרמי כה"ג הוי כשור המועד בחזקתו חזקה גמורה ובלעדי זאת י"ל כמו בקטלנית וכמ"ש הר"ן שם שמא בלא"ה מתו והוי חזקה גרוע וכספק בלבד ואף דמטעם ספק יפטור ממילה מ"מ כשיגדל ויוסיף כח שלא הוחזק בכוחו זה כמ"ש בכה"ג דעת רבינו מסתבר למולו אח"ז:
ובשו"ת ח"ס סי' רמ"ה הביא מגמרא במסכת יבמות כל האוכל מאכיל וכל שאין אוכל אינו מאכיל. ולא והרי ערל וכל הטמאין שאין אוכלין מאכילין התם פומייהו כאיב להו וברש"י בד"ה פומייהו כלומר מחוסר תקנה הם אבל עומדים לתקן ולאכל אבל מי שהיא נעשית חללה אין לה תיקון עולמית עכ"ל. וברשב"א ר"פ הערל (יבמות בדף ע' ע"א) ואי קשיא מדאמרינן ריש אלמנה הרי ערל וכו' פומייהו וכו' כלומר עומדין הן לאכל כשיבריא ואי בערל שמתו מחמת מילה וכו' לעולם בר ממהל הוא איכא למימר דאף הוא לכשיתחזק ויבלע בו דמיו או שיתחלפו סימניו ימול כמעשה דר"נ שאמר לה המתיני עד שיבלע בו דמיו וכו' ור"ת מפרש ערל שלא מל מחמת פחד מיתה וכו' עכ"ל. והנה מהגמ' אין ראיה לרבינו דיש לפרש כמ"ש בפי' ר"ת ברשב"א ובתוס' בכמה דוכתי רק נדע מזה כי דעת רש"י כרבינו וכמו כן דעת הרשב"א:
ודברי הרשב"א צריכין פירוש דלפי דבריו במתו מחמת מילה וליכא סימנים שיתחלפו ולא אדמימות שיבלע דמים מה נאמר בכה"ג ונראה דעיקר כונתו במ"ש בראשית דבריו דאף הוא לכשיתחזק וכו' וכמ"ש רבינו ושיתחלפו סימנים שכתב אח"ז להוסיף אם יש סימנים אבל חילוף הסימנים לא יועיל רק אם נתחזקו הראשונים ג"כ לסימנים בלבד אבל בלא היה להראשונים סימנים מאי איכפת לן כשיעברו דעוד נשאר הריעותא מהחזקה שהיה בלעדי הסימנים המיתה בהם דהחזקה מצ"ע הוי הריעותא אבל מ"ש כמעשה דר"נ וכו' אם פי' כמהרש"א או לא ויקשה א"כ להבין מאי מהני כי נבלע דמו עודנו נמתין עד שיגדל וכמ"ש רבינו להוציאו מהחזקה ואם נאמר שהראשונים היו אדומים ובנוב"י בסימן קס"ה כתב אם דכיון שראה שזה לא נבלע דמו חושב שהראשונים כמו כן היה כן ולא השגיחו ע"ז וכתב עוד שהמתין באמת עד שיתחזק כוחו ושני התירוצים קשים לענ"ד דלמה בפקוח נפש נאמר שלא השגיחו וגם מלשון הגמרא נראה שלא המתינו עד שיבלע דמו בלבד:
ונראה די"ל דכיון דיצאו אלו שמתו מחמת מילה מכלל הרוב דרובא דילדים אינם מתים מחמת מילה ועל כרחך נשתנה טבעם ובלתי ניכר בהראשונים מה היה השנוי הגורם אבל בזה שניכר השנוי בו שלא נבלע דמו ונבלע אח"ז נראה שהשנוי הגורם חלף הלך לו ולא תליא עוד בשנוי הבלתי ניכרת אף כי בהראשונים שלא נודע לנו ובזה נודע אבל לפ"ז בשאין ניכר בהשלישי גרע דאין לתלות שסר השנוי ורק בשנתחזק ונתגדל בשנים ובאין שנוי וסר אמרינן בהראשונים הי' ג"כ השנוי הזאת ולא נוציא אותם מרובא דרובא אף בפקוח נפש לא אזלינן בתר רובא אבל איככה נפרנס המילה מצ"ע ועל כרחך דנאמר דמת מחמת מילה הוי בגדר לא שכיח כלל ועי' ברש"י גיטין נ"ז ע"ב בד"ה זו מילה הורגנו כל היום זימנין דמייתי עכ"ל ופי' ע"כ במעוטי דמעוטא ועי' בחי' מהרש"א בעין יעקב:
אמנם בתוס' במס' חולין דף (ה') [ד'] ע"ב כתבו דמיירי בערל אם שמתו אחיו כשהם גדולים או שהציצו וראו שנבלע דמן בהם עיי"ש ונראה מדבריהם דתלינן בכל פעם דהוי משום שלא נבלע דמן ואם לא הוי ודאי שלא נבלע דמן לא הוי חזקה כלל וכזה השלישי נבלע דמיו לא חיישינן כלל ובנבלע ממתינין ולפי דבריהן אלו כשלא ניכר כלל בכל הנימולים שלא נבלע דמן לא נמול אותם אף כשיגדלו דאל"כ עודנו יקשה בהאי דערל שם לענין שחיטה וכיו"ב במס' ע"ז דף כ"ז לענין מילה ובזבחים ט"ו לענין קבלה בדם קדשים ובמס' חגיגה דאף לענין ראיה בעזרה וכיו"ב דמיירי על כרחך בגדולים ונראה דדעת התוס' שלא כדעת רבינו וגם אין לפרש כונת הרשב"א כדברי התוס' שכתבו בפי' שכשיגדל צריך למולו ולדעתם צריך לפרש כל הני מקומות כשמתו אחיו שנימולו כשהם גדולים ופשע במה שלא מלו או שהיו חולים ונמנעים מלמול עד שיגדלו והנה בשו"ע כתב בלי חולק ודעת התוס' נראה כנגד זה ולר"ת שלא פי' כרש"י בכמה דוכתי בפי' ערל יש לעיין בדעתו:
וראיתי בסמ"ג בהל' מילה סי' כ"ח וז"ל ואשה שמלה בנה הראשון ומת מחמת שהכשילה את כוחו וכן השני וכו' לא ימול השלישי בזמנו אלא ממתינין לו עד שיגדל ויתחזק כחו וצריך ליזהר בדברים אלה הרבה מפני סכנת נפשות עכ"ל ועיין בריטב"א במס' חולין דף (ה') [ד'] שחולק על תוס' שם וצ"ע בדבריו שנראה לפום רהיטא שחולק על רבינו ועל השו"ע הנ"ל:
ומ"ש רבינו ואפשר למול אח"ז וא"א להחזיר נפש וכו'. נראה מ"ש שסכנת נפשות דוחה את הכל וכו' כונתו על וחי בהם שאמר שמואל להלכה כן בכמה דוכתי ואפשר וכו' שהוסיף לרוחא דמלתא דכה"ג דאפשר להמתין ג"כ אף לכו"ע כן ולא מה"ט בלבד ועי' בח"ס הנ"ל ולענ"ד כמ"ש. ועי' בלשון רבינו בפ"ב ה"א שכתב ואפי' ערל וכו' וקטן ועיין בטו"ז יו"ד רס"ד ובמעשה רוקח שערל ע"כ פי' גדול שלא נתחזק כוחו דאל"כ הרי קטן נאמר ודלא כטו"ז עיי"ש: