אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות מילה· רבי ירמיה לעוו

פרק א · הלכה ב

הלכה א

אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אלא א"כ עבר ונמנע למולו שבי"ד מלין אותו בע"כ. עיין בכ"מ שכתב לדייק מלישנא דגמרא היכא דלא מהלי אביו וכו' וגם סברה היא דמצוה המוטלת על איש אחד אין לאחר לעשותן עיי"ש:
והנה כמ"ש רבינו דמצוה על האב ועיין בחו"מ בסי' שפ"ב במי שהיה לו בן למול ובא אחר ומלו וברא"ש בפ' כסוי הדם עיי"ש. ולדעת הש"ך שם ס"ק ד' אין לאחר למול כשיש אב למולו עיי"ש ובד"מ ביו"ד ריש סי' רס"ד ובתבואות שור סי' כ"ח ובמקנה קדושין דף כ"ט עיי"ש ועכ"פ כיון שמצוה על האב האחר צריך שיעשה בשליחותו ובשלא מדעתו אף דמצוה נעשה מ"מ לא שייך בשלא מדעתו ורצונו כאלו הוא עשה המצוה אף היכא דשייך מסתמא ניח"ל מ"מ לא שייך בשלא ידע ורצה דהוי כאילו עשה בעצמו ועי' במס' נדרים בתורם שלא מדעת ובס' מחנה אפרים הל' שלוחין סי' כ"ה ולהלן בפ"ב ה"א כתב רבינו הכל כשירין למול ואפי' ערל ועבד ואשה וקטן מלין במקום שאין שם איש ועיין בכ"מ שם ובשו"ע יו"ד סי' רס"ד וי"ל דוקא במקום שאין שם איש דביש שם איש גדול לא מהלין ע"י קטן דלא הוי בר שליחות וכמו"כ העבד וכמ"ש צריך שיהיה שלוחו של האב. ועי' בשו"ע בסי' רס"ה סעיף ט' אבי הבן עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו ובטור שם בשם העיטור כדאמרינן גבי קרבן אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גבי' עיי"ש ולכאורה מלשון הרא"ש במס' חולין דף פ"ז שכתב ובלאו הנך טעמא דר"ת נראה לי לפטור המוהל דאע"פ שאמר האב למוהל אחר למול את בנו לא זכה באותה המצוה לחייב בקדם ועשאה ולא דמיא לכסוי דאמרה התורה מי ששפך יכסה וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו ובדיבור שאמר האב למוהל לא זכה למצוה לחייב לאחר אם קדמו עכ"ל וא"כ נראה מדעת הרא"ש שאין המוהל כשלוחו של האב דא"כ הוי מפסיד המצוה להאב וגם שליחות מהני באמירה בעלמא כמ"ש ברמב"ם בהל' מכירה והטור לא הביא בסי' כ"ח רק טעמיה דר"ת ולא דברי הרא"ש מ"מ לא נראה דפליג על הרא"ש וי"ל כאן סמך בדברי העיטור ממ"ש כדאמרינן בקרבן וכו' והרי בקרבן פלוגתא אם כהני שלוחי דידן או דרחמנא נינהו שם אינו מטעם שליחות ממש ועי' במחנה אפרים הנ"ל בתורם משלו וכו' מי העושה המצוה התורם או בעל הכרי עיי"ש ואם לא נאמר מטעם שליחות יש להדר בגדול צ"ל טעמא אחרינא בזה:

נתעלם מבי"ד וכו' חייב למול א"ע וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדול ולא ימול א"ע הרי הוא מבטל עשה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד. עיין בראב"ד ובכ"מ ובמרכבת המשנה מפרש שאם מל לא עבר על כרת על אותו שביטל וכמ"ש רבינו בפ"ה ה"ב מהל' ק"פ וכיו"ב כתב במ"ע עיי"ש:
אלא די"ל מ"ש רבינו ה"ה מבטל עשה וכו' דהרי כ"ז שלא תיקן הוי גם עשה דכרת עליו ולאחר התיקון גם העשה תיקן ונראה דאף על הכרת שייך תיקון מ"מ על אותו הזמן שביטל ושיהה במילתו בזה לא שייך תיקון למפרע ואף דעשה בעצמה הוי תיקון על ביטולה מזמן לזמן לא שייך תיקון למפרע ור' דוד ערמא"ה ז"ל כתב בכונת רבינו דקודם שמת אינו בכרת ולא מלקין אותו וגם כרת שכתב כונתו כרת נשמה כמ"ש בהל' תשובה עיי"ש וזה מ"ש הרמ"כ מובא בכ"מ. ועי' בס' שערי דעה לאאמו"ז הגאון ז"ל בסי' רס"א שהביא בשם הרא"ם בריש פרשת חיי שרה דחייב כרת מלקין אותו כמ"ש רבינו בפ"א מהל' ביאות אסורות כל אשה וכו' אסורה מהעריות וכו' חייב עלה כרת או מלקות וא"כ יש לפרש חייב כרת מלקות שכל חייבי כריתות שלקו פטורין ממלקות אם היה בעדים ובהתראה וכתב אאמו"ז הגאון ז"ל לפרש בזה דמ"ש הראב"ד דלא הוי התראת ספק לענין כרת וכיון דכרת מחייב אף בהתראת ספק ממילא ג"כ מלקות וכתב די"ל נפק"מ לענין לקברו בין רשעים גמורים מדסתמו ולא כתבו לענין מלקות עיי"ש. והנה לא מצינו מלקות בחייב עשה ורבינו כ"כ בל"ת בלבד ובאלו הן הלוקין במס' מכות ופי"ח מהל' סנהדרין ה"א אלו הן הלוקין כל העובר על ל"ת שחייבין עליו כרת וכו' ועי' בפי"ט שם. ונראה דלא שייך מלקות בביטל עשה ויקשה לומר דדעת הראב"ד דלוקין במילה גם זה לומר מדלא הוי התראת ספק לענין כרת לא הוי כמו"כ לענין מלקות צ"ע דנפק"מ לדידן לענין כרת רק אם לוקין ובלעדי זאת קמיה שמים גליא ולענין לקברו בין וכו' נראה בזה לא תליא בהתראת ספק משא"כ לענין מלקות ודברי הרא"ם והר"ד הערמאה ז"ל צ"ע. ועי' בפר"ח ממס' נדרים פ"ג דויבקש להמיתו קאי על משה ותירץ שאני דרב גוברא או דלזרוזי ולא להמיתו עיי"ש ועי' בתוס' במס' מכות דף י"ד ע"א בד"ה לאפוקי עיי"ש במ"ש:

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות מילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה