אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה· רבי ירמיה לעוו

פרק ג · הלכה ו

הלכה ה

ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת הלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהן את ההלל וכו'. כתב כן נגד דעת בה"ג בסה"מ ובראב"ד א"א ויש בה עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם עכ"ל ועי' בהמ"מ ובכ"מ:
בסה"מ שורש א' השיג רבינו על הבה"ג שמנה הלל בין תרי"ג מצות. וברמב"ן שם כתב דהלל דאורייתא והביא ראיה ממקרא המובא במס' ערכין דף י"א ע"ב מנין לעיקר השירה מן התורה מהכא תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב הוי אומר זו שירה. וא"כ אפשר שנדרוש בימים טובים שכתוב ונתרבו כל מיני שמחות גם מדרשם שם דף י' מהשיר זה לכם כליל התקדש החג לילה המקודש לחג טעון שירה שאין מקודש לחג אין טעון שירה. והקשה על דברי עצמו ממס' ברכות י"ד ע"א שהובא בהמ"מ לסייע לדעת רבינו דאי' שם הלל דרבנן וכתב דקאי על ר"ח וחנוכה ובמגלת אסתר השיג עליו וגם מדאיתא שם לחלק בין ימים שגומר וכו' נראה דקאי על היו"ט דמדאורייתא עיי"ש. ועי' בשאגת אריה בסי' ס"ט:
והנה סוגית הגמ' שם בעיא מיניה אחי תנא דבי ר' חייא מר"ח בהלל ומגילה מהו שיפסיק אמרינן ק"ו ק"ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן מבעיא או דלמא פרסומי ניסא עדיף א"ל פוסק ואין בכך כלום. אמר רבה ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל בין פרק לפרק פוסק באמצע הפרק אינו פוסק וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל אפי' באמצע הפרק פוסק אינו והא רב בר שבא איקלעי לגבי דרבינא וימים שאין היחיד גומר את הלל הוה ולא פסק ליה שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא עכ"ל הגמ' שם:
ועי' בפנ"י שהעיר על הלשון מיותר פוסק ואין בכך כלום וכתב די"ל דהלל ומגילה לאסור ביותר בהפסק מבק"ש משום דבק"ש לא הוי הברכה על הק"ש כמ"ש ברשב"א ובתלמידי רבינו יונה משא"כ בהלל דהוי הברכה על ההלל וכיו"ב במגילה עיי"ש וכונתי לדעתו הגדולה. ועי' בלח"מ פ"ג מהל' מגילה וחנוכה הל' ט' עיי"ש:
ונראה לענ"ד בזה. ומקודם נדבר בענין הפסק בהלל ומגילה בענינו ומה גורם וחשש בזה. והנה בטור או"ח בסי' תפ"ח בשם מהר"מ (במבז"ל) [מרוטנבורג] שאין לומר לגמור דא"כ אם מחסר קצת מברך ברכה לבטלה. וכתב שהרא"ש חולק ע"ז דלגמור פי' לקרות כמו הותיקין היו גומרין עם הנץ החמה עיי"ש. וכ"כ בתוס' בסוגיא הנ"ל בד"ה ימים עיי"ש. ועיין בס' ברכי יוסף בסי' נ"ח שהעיר על סתירת הטור דבק"ש פי' גומרים גומר ממש ובהלל כתב כהרא"ש הנ"ל וכתב כי בס' מעדני מלך העיר ג"כ ע"ז:
ולכאורה היה מובן החילוק שמחלקים בין יחיד גומר את ההלל או אין גומר אם נאמר היכא דגומר אומר לגמור וכשאין גומר לקרות. יש הבדל גדול לפ"ז לדינא דבאם אמר לגמור ומפסיק הוי ברכה לבטלה דהוי בכלל לא תשא איסורא דאורייתא וכה"ג שעושה נגד מה שנכלל בהברכה י"ל לכו"ע אף בברכה שייך לא תשא. משא"כ כשאומר לקרות ומפסיק אינו אלא מבטל הברכה על החלק האחר שלא אמר עוד וביטל ברכה דמדרבנן וא"כ מדאבעיא בהלל ומגילה דהלל דרבנן ומעלתו משום פרסומי ניסא אבל ק"ש דאורייתא ופשיט דימים שגומרים הלל וא"כ אומרים לגמור ואיכא בהפסק איסורא דאורייתא משום לא תשא וגם פרסומי ניסא וממילא עדיף מק"ש. אמנם לא ניתן לומר כן שהרי לשאלת שלום בין פרק לפרק ג"כ לא יפסיק דלא מסתבר להתיר משום שאלת שלום איסורא דאורייתא. ועי' בתר"י שכתב דלכן מותר בשאלת שלום בהפסק בק"ש משום שאין הברכות על הק"ש. ויקשה לפ"ז מאי מדמין להלל דהברכה על ההלל. וצ"ל משום דבברכה לקרות יוצא בקרא במקצתו ג"כ וכמו כן במגילה שאין שיעור לקיום הברכה לקרות. ולפ"ז אם נאמר דמברך לגמור כשגומר ההלל אין לדמותו לק"ש דבזה הוי בהפסק איסור דאורייתא משא"כ בק"ש וצ"ל לדעת מהרמב"ב דסוגיא דגמ' קאי בלא בירך לגמור אפי' בשיחיד גומר ההלל. וכנראה מתוס' הברכה לגמור נתקנה בזמן מאוחר עיי"ש:
ויש להבין למה באמצע משיב מפני הכבוד דעכ"פ איסורא איכא וצ"ל דכבוד התורה עדיף לאדם נכבד. ועי' בדרשות אאמ"ו הגאון ז"ל בשערי תורה חלק ראשון דאע"ג דהחכם יוכל למחול מ"מ במכבדו במחל מקיים מ"ע דכבוד התורה עיי"ש. ומכ"ש בכה"ג דשואל דנראה שאין רוצה למחול ממילא כבוד התורה עדיף וגדול כבוד הבריות וכו' ומובן טעמא דמשיב:
אמנם עם כל זה יש לעיין דמאי מדמין ק"ש דאין הברכות על ק"ש כמ"ש ז"ל להלל דאע"ג למ"ש דלא הוי ברכה לבטלה דבקצת שקרא מהלל יצא ידי הברכה לדעת התוס' והרא"ש אפי' כשאומר לגמור ולמהר"מ ב"ב בהברכה לקרות מ"מ עכ"פ על חלק שלא קרא עוד הוי ע"י ההפסק בלי ברכה דלא שייך בק"ש כמ"ש:
והנה יש לעיין אם ברכת המצות במצוה דאיתא מדאורייתא ולהרמב"ן הלל ביו"ט מדאורייתא. ואפי' נאמר מדרבנן י"ל למ"ש רבינו דכל דרבנן דאורייתא מלא תסור וא"כ לא יהיה מסתבר לבטל הברכה על ידי ההפסק במה שלא קרא עוד משום שאלת שלום ולא מצינו וכנראה מהגמ' שאין מברך עוד הפעם אחר ההפסק גם כי זה יגרום ברכה שאין צריכה דהוי ג"כ בלא תשא כדאי' במס' יומא וכיו"ב. ועיין מ"ש לעיל בפ"א מהל' ברכות ה"ג דמירושלמי נראה דברכת המצות מדאורייתא וכן נראה דעת רש"י במס' ברכות ודעת התוס' במס' שבועות. אבל דעת רבינו ושאר הראשונים ז"ל נראה דהוי מדרבנן עיי"ש. וא"כ לדעת הסוברים דברכת המצות דאורייתא ולרמב"ן הלל ביו"ט מדאורייתא יקשה מאי מדמין ק"ש דלא שייך הפסק לביטול ברכה להלל דהוי ביטול דאורייתא. (והנה דרבנן משום לא תסור לרמב"ן לא נאמר דלא ס"ל כן ורבינו דס"ל כן דעתו דברכת המצות דרבנן):
אמנם אם דיבור הוי הפסק לומר דהוי ע"י כלא בירך על מה שאומר אחר ההפסק במחלוקת שנויה במס' ר"ה בפ"ג בשח בין תקיעה לתקיעה דעת הגאונים ז"ל דצריך לברך עוד הפעם ועי' בר"ן שכתב וז"ל הרי לא שמענו בשום מקום שמי שבירך על המצוה והתחיל שלא יהיה רשאי לדבר עד שיגמור ואטו מי שיתחיל לבדוק חמצו כלום אסור לו לדבר עד שיגמור ביעורו. א"כ בא ונאמר שמי שמברך המוציא יהיה אסור לדבר עד שיגמור סעודתו וליתא וכו' והואיל ונפיק וכו' עכ"ל ועי' ברא"ש בפ' כסוי הדם שכתב ג"כ במגילה במפסיק א"צ לחזור ולברך וכיו"ב בפ"ק דפסחים בברכת ביעור חמץ עיי"ש:
והנה בהסח הדעת ע"י דיבור שאין בו צורך היה נראה דהוי הסח הדעת ביותר מאם דיבר מה שצורך לו ומוכרח לכך שבזה שמדבר מהכרח אין נראה כך שברצונו להסחת דעת ממה שמדבר מבלי צורך והכרח. אמנם דעת התוס' במס' ברכות כ"ב ע"ב בד"ה אלא בשם השר מקוצי לחלק בין גברא חזי דאין חוזר לראש לאין חזי שחוזר לראש עיי"ש שנראה דמשום דהוכרח להפסיק הוי הפסק מצ"ע דמחלק מהקודם משא"כ בלי הכרח להפסיק ועי' בסי' ח' באו"ח בטור ובד"מ שם בזה ובכמה דוכתי. ולעם זה נמצא בכה"ג דשאלת שלום כיון דנאמר דמדינא צריך להפסיק יהיה בגדר הפסק גמור:
ונאמר לפ"ז לפרש הסוגיא ולתרץ קושיא הנ"ל דהאיבעיא ק"ו ק"ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן מבעיא או דלמא פרסומי ניסא עדיף דלמ"ש הרמב"ן האיבעיא בר"ח וחנוכה ולא ביו"ט דהוי מדאורייתא. ויקשה כנ"ל למה לא השיב לחלק בין יו"ט לר"ח וחנוכה כמו שמחלק בין גומר הלל וכו' דנראה אפי' ביו"ט וי"ל דלמ"ש הטעם שנאמר שלא יפסיק משום ביטול מצות הברכה דמדאורייתא וכמ"ש עיקר הביטול משום דהפסק הוי מדינא ומוכרח ומשו"ה הוי הפסק והשיב ליה ממ"נ יפסיק אם הדין דהוי כק"ש יפסיק ואם הדין דעדיף וא"צ שיפסיק ממילא רשאי להפסיק דכיון שאין הפסק מוכרח אינו ביטול ברכה כלל. וא"כ אמר ליה שפיר פוסק ואין בכך כלום יהיה מה שיהיה פוסק. וא"כ לא הוצרך לחלק בין יו"ט דביו"ט ודאי רשאי להפסיק כיון שאינו מוכרח להפסיק ומדויק הלשון ושיטת הרמב"ן מיושבת. ועי' בפנ"י שהקשה למה לא איבעיא בפרסומי ניסא עדיף להאי נפקא מינות דאיתא במס' מגילה בפ"ק עיי"ש. ולכאורה יקשה טפי דשם קי"ל פרסומי ניסא עדיף וכאן נראה להיפוך. אבל למ"ש אתי שפיר דלא נפשוט כלל אי עדיף או לא ואתי שפיר כ"ז כתבתי לדעת רמב"ן והראב"ד. אבל דעת רבינו דהלל ביו"ט ג"כ מדרבנן וברכת המצות מדרבנן. ולא שייך לומר מ"ש ולרבינו מדויק פוסק ואין בכך כלום כמ"ש בלח"מ בהל' ט' עיי"ש:

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה