דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות יסודי התורה· רבי ירמיה לעוו
פרק ז · הלכה ז
הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד להרחיב לבו ולהוסיף דעתו עד שיודע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים. ואפשר שישלח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה ולכונן אותם ולהודיעם מה עשו או למונעם ממעשים הרעים שבידיהם, וכשמשלחין אותו נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת, ולא כל העושה אות ומופת מאמינים אותו שהוא נביא אלא אם שהיינו יודעים בו מתחילתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו וכו'. ובהקדמתו לש"ס כתב מקור הדברים שאין להאמין ע"י מופת בלבד וז"ל וקיום עדות הנביא יהיה כפי שאגיד, כשיתיחס אדם לנבואה כמו שבארנו ויהיה הגון לה כגון שיהיה מאנשי החכמה והאמונה והנזירות והשכל ונועם המדות כאשר העיקר אצלנו שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר (שבת צ"ב) ויתרונות רבות בזה הענין אי אפשר לכנוס אותם יחד וכו' עכ"ל.
הנה כל זה לנביא לאחרים ומזה כמ"ש למעלה כי אין שורה וכו' נאמר רק על נביא להודיע דבר ה' לאחרים, ונראה כי המופת להמון עם בלבד אבל לא יבטחו בו רק אם חכמי לב יעידו על חכמתו וכיו"ב על מעלותיו ואז המופת לתת אמון ביותר בדבריו, ודעת הרמב"ם זה שאמרו רז"ל אין הקב"ה משרה וכו' ארז"ל למען נדע להבחין אם אמת הנבואה בפי הנביא.