דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות יסודי התורה· רבי ירמיה לעוו
פרק ה · הלכה ו
כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחולאים, כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מע"ז וג"ע וש"ד שאפי' במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בי"ד עונש הראוי לו. והנה בלתי מובן מ"ש ממ"ש בה"ה דאונס רחמנא פטריה מעונש ומ"ש זה מזה וראיתי בפר"ח שכתב דשאני כאן דמיתה אינה ודאית ורפואה אינה ודאית משא"כ לעיל דשניהם בודאי עיי"ש, וגם זה בלתי מובן עוד היטב לחלק בזה, והנה אם נאמר לחלק כמ"ש לעיל בין אם האונס במיתה הוי קיום הל"ת והל"ת תגרום לו מיתה, לאם המיתה וסכנה מסיבה אחרת והוא יוכל להציל א"ע ע"י עבירה, וא"כ בכה"ג מרויח ע"י העבירה ובאופן הראשון לא יפסיד חיותו ע"י, ואם נאמר רק באופן הראשון שכתבתי שייך לומר בעבר דאין נענש וא"כ שפיר יש לחלק להאי דלעיל דרפואה הוי באופן הב' להציל א"ע מסכנה ממקום אחר.
והנראה עוד דהנה לעיל ה"ד כתב ואין מלקין ואין ממיתין וכו'.
והנה מיתה לא מצינו אלא בהתראה שיהיה מזיד ממש ובכה"ג עכ"פ לאו מזיד ממש הוי ובמיתה אזלנין לקולא ונאמר בכה"ג דעל דרך זה לא נמצא מיתה מפורש בתורה, וגם מלקות דקאי על שאר איסורין בשעת הגזירה גם מלקות כמיתה לקולא בכ"מ, וא"כ לא מסתברא דנחייבו בכה"ג במיתה או מלקות דעכ"פ מיראת המיתה עשה כן ולא מזדון לבו, ועונשין כאלו בתורה בזדון לב בלבד מצינו ואין להוסיף עליהן, ונראה לדייק בלשון עונשין אותו בי"ד בעונש הראוי שכתב הרמב"ם ז"ל, ונראה דס"ל לדמותו לעושה בלי התראה דמוטעה ואונס שוין כמבואר בספרי שהביא לעיל ההוא ולא אנוס ולא מוטעה וכיו"ב במס' קדושין מ"ג ובלי התראה בגדר מוטעה, ועי' בהל' סנהדרין פי"ח הל' ה' וכל אלו שלא קבלו עליהן התראה מכין אותן מכת מרדות הואיל וחטאו מ"מ וכו' עיי"ש שכתב כן בחייבי מיתה וכרת עיי"ש, והנה שם מיירי בהותרה ולא קיבל התראה, ונראה בכה"ג בגדר זה וכונתו כאן ועונשין אותו בי"ד עונש הראוי על מכות מרדות וזה מעונש שבי"ד מענישין וכוחם ע"ז להפריש מאיסורא ועונשין אותו עונש הראוי לו, לא כחומר המזיד ולא הוי כאונס ממש כהאי דה"ד דשם הוי אונס גמור אם לחלק כמ"ש או כמ"ש בפר"ח הנ"ל, ואף לענין עונש דאורייתא כנראה אין לחלק מ"מ מעונש דרבנן דבכה"ג דלעיל ג"כ פטור באופן דכאן יש לחייבו לדעת הרמב"ם כנראה לענ"ד, ואחר שכתבתי ראיתי בס' יד המלך שעמד על דברי הרמב"ם והתפלא מאוד דנחייב מיתה ומלקות באונס כה"ג ופי' ג"כ כפר"ח ולענ"ד כתבתי שאין כונתו על מיתה וגם לא למלקות דאורייתא רק למכות מרדות וכמ"ש ועי' ברמב"ם פ"א מהל' איסורי ביאה ה"ח אבל הבא וכו' מחייבי עשה אינו לוקה, ואם הכו אותם בי"ד מכות מרדות כדי להרחיק מן העבירות הרשות בידם עכ"ל ועי' בפכ"ז מהל' סנהדרין מזה עיי"ש, ויש לפרש ג"כ שבי"ד יענשם כפי ראות עיניהם עונש הראוי כי לא כל חולה שוה.