אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי ירמיה לעוו

פרק ח · הלכה ו

הלכה ב

ואח"כ מברך על נטילת ידים וכו' ואח"כ כורך מצה ומרור כאחת ומטביל בחרוסת ומברך וכו' אשקב"ו על אכילת מצות ומרורים ואוכלן ואם אכל מצה בפ"ע ומרור בפ"ע מברך ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע. ועי' בהמ"מ ולח"מ ובשער אפרים בשו"ת סי' נ"ג ונ"ד ובכרתי ופלתי סי' צ"ח עיי"ש:
והנה נדבר בענין ביטול מצוה ואיסורין המבטלים זה את זה כיד ה' הטובה עלינו:
במסכת פסחים קט"ו ובמס' זבחים ע"ט ע"א:
במסכת פסחים הנ"ל אמר רבינא וכו' הכי אמר הלל משמיה דגמרא לא לכרוך אינש מצה ומרור בהדדי וניכול משום דס"ל מצה בזה"ז דאורייתא ומרור דרבנן ואתא מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא ואפי' למאן דאמר מצות אין מבטלות זו את זו הנפק"מ דאורייתא בדאורייתא או דרבנן בדרבנן אבל דאורייתא ורבנן אתא דרבנן מבטיל ליה לדאורייתא מאן תנא דשמעת ליה מצות אין מבטלות זו את זו הלל הוא דתניא אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן שנא' על מצות ומרורים יאכלהו א"ר יוחנן חלוקין עליו חביריו על הלל דתניא יכול יהא כורכן בב"א ואוכלן כדרך שהלל אכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע מתקיף ליה רב אשי אי הכי מאי אפי' אלא אמר ר"א האי תנא ה"ק יכול לא יצא יד"ח אלא א"כ כורכן בב"א ואוכלן כדרך שהלל אכלן ת"ל על מצות וכו' אפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע וברשב"ם בד"ה מתקיף וכו' ומיהו וכו' חולקין עליו חביריו כר' יוחנן אבל מהכא לא שמעינן עיי"ש ועי' בתוס' בד"ה אלא וכו' שהקשו על הרשב"ם דמשבש רב אשי דברי ר' יוחנן וכמו כן במרדכי כתב דאינו נראה דלשון דתניא נראה דמוכח מברייתא זאת עיי"ש. ועכ"פ לשון ואפי' יקשה להרשב"ם דאם מהדין לא מהני בכה"ג:
[ב] בתוספות במס' מנחות כ"ב ע"ב בד"ה מכאן הקשו דמנ"ל לרבנן שם דעולין לא מבטלין זה את זה דילמא שאני בדם ודם דטעמא משום דמצות אין מבטלות זא"ז כדאיתא במס' פסחים וזבחים עיי"ש:
[ג] במסכת זבחים ע"ח ע"א אמר ריש לקיש הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ש"מ תלת ש"מ איסורין מבטלין זה את זה וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא וש"מ התראת ספק לא שמיה התראה ושם דף ע"ט ופליגא דר' אלעזר דאמר ר"א כשם שאין מצות מבטלות זא"ז כך אין איסורין מבטלין זא"ז מאן שמעת ליה דסבר אין מצות וכו' הלל וכו' והקשו על הטור שפוסק בסי' צ"ח ביו"ד דאיסורין מבטלין זא"ז ובסי' תע"ה באו"ח בכורך זכר למקדש משום דלא אתמר הלכתא כדאיתא בגמרא ועי' בחק יעקב שם:
ונלע"ד ליישב קושיות הנאמרים ואח"ז נבוא לדעת רבינו כאן ומקדם נדבר בענין ביטול חד בתרי בטעמו ומקורו בגמרא וסברא:
במסכת חולין צ"ח ע"ב ברש"י בד"ה דמדאורייתא כלומר אי לאו מהאי גמרינן וכו' כשאר בטולי דאורייתא הוה לן לבטולי כדכתיב אחרי רבים להטות עכ"ל ועיין כיו"ב ברש"י ביצה דף ג' ע"ב בד"ה אפי' וגיטין נ"ד ע"ב בד"ה לא עיי"ש:
ועיין בפרי מגדים בשער התערובת בתחילתו שהקשה דהרי אינו דומה לאחרי רבים להטות דסנהדרין דהוי המיעוט בפ"ע והרוב בפ"ע ואזלינן בתר דעת הרבים דאמרינן האמת אתם אבל בענין ביטול דגם המיעוט בתוכו מנ"ל ללמוד מסנהדרין ועי' בתוס' במס' בכורות כ"ג ע"א בד"ה נבילה שהקשה דמאי שנא מענין טומאה דמחלקין בין מגע ומשא מה"ט דהמיעוט בתוכו במשא ומאי שנא באיסורין כעין קושית הפרי מגדים עיי"ש:
שנית בפרי מגדים שם העיר לר' מאיר דחייש למיעוט למה מהני ביטול וכתב ואולי באיתא קמן מודה כדאיתא במס' חולין עיי"ש וכונתו דודאי מדאורייתא אין לספק לר"מ כמפורש בגמ' שם אלא מדרבנן יש לספק דנאמר לר"מ כמו לדידן דמהני רובא בכל דוכתי מדרבנן אמרינן סמוך מעוטא וכו' ולר"מ הוי כן מדאורייתא בליתא קמן ועמ"ש אאמ"ו הגאון ז"ל בשערי תורה חלק ראשון כלל כ"ד פרט ה' בהג"ה שם ובאיתא קמן י"ל דמדרבנן אסור לדידיה ומדיינים אין להביא ראיה דא"א בענין אחר. וכמ"ש לחלק בין נאמנת חיה ובנדה בשיטה מקובצת במסכת כתובות בפרק המדיר וגם בסנהדרין מהני אפי' בדיני נפשות וכמ"ש בגט פשוט דלא הוי כלל מיעוט בדיינים ומשו"ה אפי' בממון ודיני נפשות מהני עיי"ש. אבל בביטול י"ל דנחמיר לר"מ מדרבנן ומקרי איתחזק איסורא כמ"ש ז"ל משום חלק האיסור. ועיין במרדכי בפ' הזרוע והשיב רבינו ברוך בביטול ברוב מודה ר"מ וכו' עיי"ש שנראה דלא הוי פשוט ליה כ"כ בסוף דבריו ועי' בר"ן ריש פרק כל הצלמים עיי"ש:
(ג) דעת הרא"ש במסכת חולין בפרק גיד הנשה דמותר לאכלן כאחת וז"ל דלא מטעם ספק הוא אלא דאמרינן נהפך האיסור להתר עיי"ש ולא כן דעת הרשב"א עיין בתורת הבית שער התערובת דף ק"ז המובא ביו"ד בסי' ק"ט והנה האי גופא מנ"ל מאחרי רבים להטות דנאמר נהפך האיסור להתר ובביטול בשישים י"ל דהוי כמ"ש רבינו בהל' מאכלות אסורות כנאבד מעוצם מעוטו אבל בחד בתרי יקשה מנ"ל לומר כן:
(ד) דעת ר"ת דלא אמרינן מין במינו לא בטל לר' יהודה אלא בלח בלח ולא ביבש ביבש עי' בתוס' זבחים דף ע"ג ע"א בד"ה ר"י ומנחות דף כ"ב ע"ב בד"ה ור"י שהוכיחו מזה לעולין כן לרבנן עיי"ש וטעמא בעיא לחלק כן:
(ה) דעת הרא"ש לחלק בין יבש ביבש ללח בלח אליבא דידן עיי"ש:
ונאמר ע"ז לענ"ד דהנה על קושית הפרי מגדים שהבאתי בראשונה י"ל עם מ"ש במהרי"ט בסי' א' חלק ב' וז"ל עלה בדעתי לומר דמשמע ליה להרמב"ן ז"ל מדקאמר רבא דבר תורה שתוקי כשר וטרח טובא למצא טעם מפני מה אמרו שתוקי פסול. והא מדקאמר מד"ת שתוקי כשר משמע דאיסור מדברי סופרים דבכל התורה כולה מצינו שהחכמים עשו סייג וגדר לתורה ומאי טעמא תלה הדבר ביוחסין דוקא אלא דמשמע ליה כי שרי רחמנא לגמרי שרי מתורת ודאי ולא מתורת ספק ונפק"מ שיהיה מותר בבת ישראל ובממזרת דאי מחמת ספק הוי תרתי דסתרי אהדדי ואי נסיב ישראל ותו לא נסיב ממזרת אפי' מתה הישראלית כמ"ש הראשונים ז"ל גבי פלג המנחה וכו' עכ"ל וכונתו גלויה ומבוארת דהיכא דהתירה התורה מתורת ודאי אפי' תרתי דסתרי אהדדי מותר ומיניה רובא דהוי עכ"פ ודאי מהתורה אפי' לדעת השיטה מקובצת בפ"ק דב"מ דהוי מסברה ספק מ"מ התורה עשהו כודאי וא"כ יש לומר לפ"ז שפיר דאפי' בתרתי דסתרי אהדדי אזלינן בתר חזקה ורובא וכמו כן בענין ביטול ברוב כיון דכל אחד בפ"ע מותר משום דאמרינן איסורא ברובא איתא והוי כל אחד בפ"ע ודאי התר מצד רובא ומשו"ה אפי' אכל כל התערובת בפעם אחת הוי כאלו אכל כמה דברים המותרים בודאי וכמ"ש במהרי"ט הנ"ל לענין ממזר וזה אשר נראה בכונת הרא"ש שכתב דלאו מטעם ספק אלא דאמרינן נהפך האיסור להתר וכמ"ש לעיל משמו ומובן עמ"ש:
ובזה לפשוט ספיקו של פרי מגדים בנתערב כבד שחסר כזית במקום מרה עם במקום חיותה עם במקום הכליות דממ"נ שניהם כשרים רק שאין מבוררים עיי"ש דלמ"ש לא שייך ביטול בכה"ג כיון דלא שייך ברובא איתא על כל אחד בפ"ע ונהפך בפ"ע כל אחד אסור לא שייך לומר בתערובת דהוי כולמו ודאי התירים ומובן עמ"ש:
ויש ליישב ג"כ קושית הרשב"א מובא שם דהאיך ימצא אקבע איסורא למאן דס"ל א"א לצמצם דשמא אחד גדול ובטל האחר עיי"ש דלמ"ש דכה"ג דהוי בכל אחד בפ"ע ספק ולא הוי בגדר התר בודאי מטעם רובא לא שייך לומר ביטול דהוי כולי התירים ולהיפוך אחד בודאי אסור דהמיעוט בודאי שם ובכה"ג אין דומה לסנהדרין כמ"ש לעיל וכסברת מהרימ"ט אין לומר בכה"ג:
אמנם יש לחשב בהאי ענינא דתרתי דסתרי דכתבתי דמותר היכא דהתורה התירה מטעם ודאי אם גם מדרבנן הדין כן בשתוקי דאסור מדרבנן ממעלת היוחסין נגע בו עי' במסכת קדושין שם ועיין בתוספות ב"ק י"א וכיו"ב במס' נדה בס"ס בתרתי דסתרי דלא מהני עיי"ש ולרשב"א ס"ס מטעם רובא וב' שבילין מדרבנן אסור מה"ט ועי' במל"מ בפ"ח ה"י מהל' מגילה ותוס' בכורות כ"ג ע"א ובאו"ח בסי' תמ"ב ס"ק א' במג"א ופרי מגדים שם ובפתיחה להל' פסח ובמל"מ בהל' מו"מ פ"ב הי"ד וברא"ש גיד הנשה בסוגיא דיבש ביבש עיי"ש. והנה למ"ש בתוספות ב"ק הנ"ל י"ל דשאני שם דאנו דנין בתחילה על הס"ס כודאי נקיבה ואח"ז כודאי זכר וסתרי אהדדי אבל כאן אמרינן דרוב בגדר ודאי התר מהתורה ולא סתרינן הרוב כלל עכ"פ אבל מב' שבילין יקשה וגם למ"ש הר"ן מובא במל"מ בהל' מגילה היכא דממ"נ מבטל הרבנן אמרינן לחומרא בספיקא וכמו כן נראה לדאורייתא מדאורייתא ולכאורה י"ל דאקבע איסורא מה"ט להחמיר משום דבב' חתיכות צריך להתיר שניהם ואוכל בודאי איסור ולכן צריכין בביטול ג' באיסורא דרבנן ולא אמרינן בשניהם דהוי ספק דרבנן ועל כרחך משום דממ"נ אוכל איסור בודאי לא הוי בכלל ספק דרבנן לקולא ועי' בש"ך יו"ד בסי' צ"ח ס"ק ח' עיי"ש ועיין בר"ן ריש פסחים ותוס' ביצה כ"ה ובמ"ש במ"א בזה. ויקשה למ"ש ביבש ביבש במין במינו שכתב דמותר לאכלו כאחד ואפי' מדרבנן מותר ועכ"פ יהיה תרתי דסתרי מדרבנן אסור:
גם כסברת מהרי"ט הנ"ל לא שייך לומר אלא ביבש ביבש במין במינו ובשאינו מינו דכל אחד בפ"ע מותר משום דאיסורא ברובא איתיה ואוכל כאחת ג' דברים המותרין בתורת ודאי התר אבל בלח בלח דיש בילה ועי' בתוס' זבחים פ' ובר"ה בפ"ק דלאו דוקא יין ה"ה בכל דבר הנבלל כמו מים וכיו"ב יש בילה. אם כן י"ל דכל טיפה וטיפה יש מאיסור וממילא לא שייך לומר על כל אחד בפ"ע דמרובא הוא דהרי גם חלק מאיסור יש בו ומזה אפי' חדא יהיה אסור לו ומכ"ש לאכלן כאחת דלא שייך כלל לומר עליו דהוי בפ"ע התר בודאי:
גם בשאינו מינו דמרגיש הטעם כמ"ש ברשב"א דחיך אוכל יטעם לו לא שייך לומר דהוי מרוב ההתר דהרי מרגיש הטעם של האיסור וכ"כ במקום אחר אם נאמר למאן דס"ל טעם כעיקר לאו דוקא דצריך עכ"פ רובא כיון דטעם בעין לכו"ע אסור מהטמאים ואם כן רובא לא יהני לפי זה ודעת הרשב"א בשו"ת בסי' תקט"ו דבעי רובא ויקשה ממ"נ גם רובא לא יהני:
גם יקשה בנתערב טעמו וממשו בלח בלח למה יהני רובא. וביותר יקשה בלח בלח במין במינו דאמרינן דמתורה חד בתרי בטל מנ"ל לומר כן לפ"ז והייתי אומר ליישב בזה דברי התוס' במס' ב"מ נ"ג שכתבו דבמין במינו בלח בלח צריך שישים מדאורייתא ועיין שהקשו ע"ז ומובן במ"ש אבל לא כן דעת הפוסקים גם בתוס' במס' חולין צ"ח לא נראה דעתם כן ועי' בתורת הבית לרשב"א דף ק"ז ע"א עיי"ש:
גם ביבש יש להקשות לפי דברינו הנ"ל במאי דאיתא במסכת זבחים הנ"ל א"ר שמעון הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה פטור שאי אפשר שלא ירבה מין על חבירו וברש"י בוללן לעסן ואי' שם ש"מ איסורין מבטלין זה את זה. ועיין ברש"י שם והנה בכה"ג דיש ספק בכל אחד הי מנייהו בטל וא"כ לא שייך על כל אחד בפ"ע דמרובא הוא דהרי לא ידענו מי מהרוב וגם תורת התר לא שייך בכהאי גוונא על בפ"ע וא"כ כשאכלן כאחד לא שייך לומר דהוי ג' ודאין כיון דבפ"ע לא שייך לומר מרובא אתיא אם גם נאמר כסברת מהרימ"ט הנ"ל לא שייך לומר כן בזה ותו יקשה לנו סוגיא דבכורות כ"א ע"ב ונדה כ"ז ע"א בהמה גסה ששפעה חררה דם הרי זה תקבר ופטורה מן הבכורה ואי' שם שמתורת ביטול נגעה בה ולכאורה לא יהיה שייך ביטול למ"ש בכה"ג:
ואחזה לענ"ד לומר דיש בענין ביטול איסורין ב' טעמים א' באופן שנוכל להפרישו ולאוכלו בפ"ע ולדון אותו מרובא ובכה"ג ילפינן מאחרי רבים להטות וכמ"ש עם סברת מהרי"ט להתיר לאכלן כאחד:
(ב) כמו בלח וכה"ג דזבחים ונדה הנ"ל דלא שייך בכה"ג לומר דתולין בפ"ע ברוב כמ"ש. בזה טעמא אחרינא דאמרינן מעוטא כמאן דליתא דמי ולא נחשב לכלום וכנמצא בלשון הראשונים ז"ל כן. ברש"י במסכת מנחות כ"ג ע"ב בד"ה לימא דלא וכו' וז"ל ולא הוי ריבה סלתה דבטל כמאן דליתא דמי ולא אייתר ליה עכ"ל ופי' על כרחך דלא נאמר דהבטל נתוסף על המבטל ויהיה ממינו ויהיה לפי זה ריבה וכתב דאינו אלא כמאן דליתא אבל לא נוסף סולתא ומינו רק המיעוט דאיסור כמאן דליתא וכיו"ב ברש"י ריש מסכת סוכה עיי"ש. ובר"ן ריש פ' כל הצלמים עיי"ש ובטו"ז או"ח בסי' תרל"ב ס"ק ג' ובס' פנ"י סוף מסכת ביצה:
אמנם האי גופא דנאמר מעוטא כמאן דליתא דמי י"ל ג"כ מאחרי רבים להטות עמ"ש בספר גט פשוט לפרש דברי התוס' במסכת ב"ק בדיני נפשות ודיני ממונות למה בסנהדרין אזלינן בתר רובא ותירצו דגבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כאינו עיי"ש ובגט פשוט בכללים כלל א' וז"ל ויש להתבונן מה כונת תירוצם ויראה דה"ק כיון דאמרה התורה אחרי רבים להטות מיעוט הדיינים מבטלין דעתם מפני סברת הרוב ואין יכולין להורות כפי סברתם אלא כסברת הרבים כדאי' בהנחנקין גבי זקן ממרא ואף בבי"ד של ג' אם רבו המזכין על המחייבין או איפכא ודאי דאה"נ מי שלא הסכים עם הרוב אינו יכול להורות כסברתו נגד חביריו הרבים ואם הוצרכו בי"ד של ג' לחתום פס"ד מחויב הדיין השלישי לחתום עם הרוב כמ"ש הרדב"ז ומרן ז"ל כדאיתא בשו"ת המבי"ט ח"ב סי' קע"ג ואפי' לדעת וכו' באופן דזו הוא כונת התוספות דגבי דיינים לא שייך לומר אין הולכין בממון אחר הרוב ויאמר המוחזק קים לי כמיעוט הדיינים דאותו מיעוט כיון שנחלקו עליהם הרבים הוי ליה כמאן דליתא ואין יכולין וכו' עכ"ל עיי"ש. הי"מ דאפי' בדיני ממונות וד"נ דלא אזלינן בתר הרוב אפ"ה בדיינים אזלינן בתר רובא וצריכין לבטל דעתם ועל כרחך משום דהתורה החליטה שהמיעוט יובטל בדעתו נגד הרוב וכמאן דליתא דמי:
וי"ל ג"כ זכר לדבר ממאי דקיי"ל רובו ככולו עיין במסכת נזיר מ"ב דילפינן מקראי ובמס' הוריות ג' ובספר באר שבע שם ובמהרלב"ח בקונטרס הסמיכות ובמס' ע"ז דף ל"ו ובמס' סנהדרין בסופו בענין עיר הנדחת עיי"ש. ואף די"ל דשם הכונה בלשון התורה רובו ככולו מ"מ עכ"פ מיניה שהתורה לא הקפידה רק על הרוב כמו בילוד שיהיה הרוב יצא לחוץ אף שהמיעוט אין נולד עוד לא נחשב המיעוט לכלום ועכ"פ למודא דמעוטא כמאן דליתא דמי:
ונראה דצריכין לב' טעמים הנאמרים בענין ביטול ברובא. הטעם הא' דהנה מטעם מעוטא כמאן דליתא דמי הרי לא שייך לומר אלא כשאכלן כאחת דאז י"ל דמיעוט אשר עם הרוב ביחד כמו שאינו נגדו. אבל כשלא אכלו כאחת י"ל שמא אין בו אלא מחצה על מחצה או רובא מאיסורא וצ"ל משום איסורא ברובא איתא וכמ"ש וכמו כן בכה"ג דמסכת זבחים בפיגול ונותר וכו' וכה"ג דנדה הנ"ל צ"ל כמ"ש משום מעוטא כמאן דליתא דמי:
אמנם יש לחשוב עוד בלח בלח דלא שייך כמ"ש איסורא ברובא איתיה וצ"ל משום מעוטא כמאן דליתא דמי לפ"מ דאמרינן במס' מכות ג' גבי חביות מלאה וכו' שמא יש ג' לוגין במקום אחד עיי"ש הרי חיישינן שמא לא נתערב יפה בשוה כמ"ש בשו"ת חוות יאיר בזה עיי"ש ואם כן בלח בלח נמי יש לחוש דלא הוי רובא התירה וצ"ל משום איסורא ברובא איתיה וממילא נאמר מעוטא כמאן דליתא דמי כיון שיש בו רובא ומצרפין תרי טעמי הנאמרין בכה"ג:
ולפי דרכינו זה יש להבין שפיר מה שיש לחלק במין במינו בין לח בלח ליבש ביבש שהבאתי לעיל דהנה מוכח מגמרא וסברא דאף דלר' יהודה דס"ל מו"מ לא בטיל מרובא קפריש י"ל אפי' במין במינו ועל כרחך דרק מעוטא כמאן דליתא דמי לא ס"ל במו"מ משום דהוי כולה כדבר אחד והי מיניה מקרי המיעוט וכיו"ב כתב בפנ"י סוף מס' ביצה עיי"ש. ועי' בר"ן נדרים נ"ב ע"א וז"ל דהיינו טעמא דמו"מ לא בטל לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו אלא מעמידו ומחזיקו עכ"ל. וכל דבריו שם גם מה שמחלק בין עצם האיסור מובן במ"ש עיי"ש. אכן מרובא קפריש י"ל בכל אופן ועי' ביש לו מתירין שכתב הר"ן דהוי משום מו"מ ועיין במל"מ בפ"ז ה"ה מהל' מעילה בענין פריש בישל"מ עיי"ש. ולפ"ז נאמר ביבש ביבש דשייך ביטול משום אחרי רבים להטות ורובא קפריש וכמ"ש בצירוף סברת מהרימ"ט הנ"ל ואפי' אדם אחד ובפעם אחת מותר לו וזה שייך אפי' במו"מ אבל בלח בלח דלא שייך ברובא אי' דגם במעוטא איסורא וכמ"ש וצ"ל משום מעוטא כמאן דליתא דמי וזה לא שייך במין במינו וכמ"ש וסברת ר"ת מובנת היטב וסברת הרא"ש שלימה וברורה דמותר לאכלם כאחד דמאיזה הטעם נאסר לו כן דמצד ברובא אי' שרי כמ"ש ומצד מעוטא כמאן דליתא דמי הרי אדרבה מהאי טעמא יהיה יותר עדיף שיאכלנו כאחד ואדם אחד דוקא וכמ"ש ואתי שפיר:
ויש להבין עי' מ"ש דברי תוס' במס' ע"ז מ"ח ע"ב בד"ה ורבנן שכתבו דאף דס"ל לרבנן זה וזה גורם מותר אפ"ה אסור לזרוע ירקות תחת אשירה בימות החמה אף דהוי זה וזה גורם משום דהאי גורם דצל הוי מחמת איסור לחודא עיי"ש והדברים סתומים עוד דמ"מ הרי לא נתגדלו הירקות מצד הצל לחודא ומאי שנא לענין זה וזה גורם אם הוי כח התר וכח איסור לאם דהוי הכוחות גופייהו חצים של איסור והתר:
אמנם למ"ש מובן היטב דהנה דעת הר"ן זה וזה גורם מצד ביטול עיי"ש וא"כ כה"ג צ"ל משום כמאן דליתא דמי וא"כ אם כח אחד הוי רק של האיסור לא שייך לומר כמאן דליתא דמי והרי נראה דאיתא דבלעדו לא היה צל כלל ונרגש וניכר לכל וכה"ג לא שייך כמאן דליתא דמי דעל כרחך איתא ואיתא ואתי שפיר:
ועתה נבוא לענין אשר אמרנו בראשונה בענין מצות ואיסורין אם מבטלות זא"ז ולכאורה היה נראה דהיינו טעמא לומר שאין מבטלות זו את זו עם מ"ש הר"ן בסוגיא דיש לו מתירין דכו"ע ס"ל מין במינו לא בטל אלא מר אזיל בתר עצם הדבר מצ"ע ומר בתר השנוי מצד איסור והתר עיי"ש וא"כ התר והתר ואיסור ואיסור לא שייך ביטול דהוי בגדר מין במינו ועי' בשו"ת הר"ן בסי' נ"ז ובס' ברוך טעם בשער התערובת פרק א' בשם הראב"ד בתמים דיעים שטעם הסוברים התר בהתר לא בטיל מדין מצות שאין מבטלות זה את זה עיי"ש:
וא"כ מיושב בפשיטות קושית התוס' במס' מנחות כ"ב הנ"ל דמנ"ל עולין דאין בטילין דילמא משום מצות שאין מבטלות זה את זה דלפ"ז לא נדע שאין מצות מבטלות זה את זה אלא מעולין וכסברת הר"ן ואתי שפיר:
אלא דיקשה דא"כ ריש לקיש דס"ל איסורין מבטלין זה את זה בפיגול ונותר וכו' וס"ל מין במינו בטל כדאי' בסוגיא ויקשה ממ"נ אם מב"מ בטל וא"כ על כרחך עולין אינם מבטלין זה את זה ולפי הנ"ל ג"כ איסורין לא יהיו מבטלין זה את זה דלפי מ"ש חדא טעמא בזה:
וע"ז י"ל דאף דס"ל מין במינו בטל ועולין ג"כ אין מבטלין אפ"ה ס"ל איסורין מבטלין זה את זה משום באיסורין עכ"פ הוי שנוי מצד האיסורין גופייהו זה נותר וזה פיגול אבל בעולין דשוין לגמרי בענינם לא בטילין אכן במצות לפ"ז ס"ל באמת דאין מבטלין זא"ז ורב אשי בלבד דס"ל כשם שמצות אין מבטלות כמו כן אין איסורין וכו' אבל ריש לקיש מחלק בין מצות ואיסורין שלא יהיה שלא כהלל:
וי"ל נמי דס"ל מצות מבטלות זה את זה ואפ"ה ס"ל כהלל דכרך מצה ומרור וטעמא רבה בזה דהנה עיין בר"ן במס' ע"ז בסוגיא דקמא קמא בטל וז"ל ואין כן דעת הרמב"ן ז"ל וכו' והיינו טעמא שאיסור עשוי להתבטל ולא התר עכ"ל ובריטב"א שם ביתר ביאור וז"ל שאין דרך התר להתבטל ואין אדם עשוי לבטלו אדרבה מרבה ומוסיף הוא והולך וכו' עכ"ל ומובן במ"ש בביטול לח בלח משום מעוטא כמאן דליתא דמי ובהתר לא שייך לומר כן וצ"ל במין במינו לא אמרינן נהפך ההתר לאיסור כמ"ש במקום אחר בזה. ועי' בר"ע ברטנורא במס' מנחות בפ"ג גבי נתערב קומצה בקומץ חברתה שכתב דלא הוי רבוי סולתא דאין דעתו לבטלו ולא ערבו בידים עיי"ש ובתוס' יו"ט שם שהקשה ע"ז ויש להסביר קצת לפמ"ש עיי"ש. ומכל זה יש לומר במצות שהתורה חשבה וצוה על עירובה וכיו"ב דאין דעתו לערב מצד עצמו אין העירוב משוי לביטול ולא שייך לומר דהוי מעוטא כמי שאינו דנהפוך הוא דע"י העירוב יעשה המצוה בשלימות ולא שייך כמי שאינו דמי ואפי' ביבש ביבש דשייך ביטול משום ברובא איתיה וכמ"ש לעיל אבל בכה"ג דאכלו כאחת דלפני עצמו לא מצא לדון עליו כמ"ש לעיל לא שייך ביטול משום ברובא איתיה דלא שייך כסברת מהרי"ט אלא משום מעוטא כמאן דליתא דמי וזה לא ניתן לומר במצוה דהוי מעיקרה ושלימותה והאיך נאמר כמי שאינה והתורה משוי לעיקר וקיים דאל"כ נבטל המצוה וחשובה כרובא על כרחך וכנכרת ע"י המצוה (ועי' ברא"ש בהל' חלה ומ"ש בתוס' במס' נדה בענין בשר בחלב עיי"ש):
אבל כל זה במצוה שאינה אלא ע"י עירוב או עכ"פ מצוה מהמובחר ע"י כך. אכן אם העירוב רשות בלבד לא שייך לומר כמ"ש דהרי התורה לא צוה על העירוב וי"ל כמי שאינו על המיעוט כמו בכל דברים. וא"כ לפי זה י"ל שפיר דר"ל ס"ל כהלל דכורך מצה ומרור דאין מבטלות זה את זה משום דהמצוה כן בדוקא בעירוב וכמו כן בעולין בדם הפר דמצוה בעירובם אבל היכא דליכא מצוה בעירוב י"ל דלא ס"ל דאין מבטלים זה את זה. וא"כ קושית התוס' מיושבת שפיר דעולין ומצות חדא נינהו ודעת הטור מיושבת דפסק שפיר בסי' צ"ח דאיסורין מבטלין ואפ"ה לא החליט כן בהל' פסח לענין מצה וכמ"ש:
וממילא נרוח שמעתא להבין סוגית הגמ' במס' פסחים אשר הצבנו בראש דברינו זה. דהנה מעיקרא אמרינן שם ואפי' מאן דאמר מצות אין מבטלות דוקא דאורייתא ודאורייתא וכו' מאן תנא וכו' הלל וכו' והנה בגמ' סתמה אם הפי' מצות אין מבטלות, מצות מחויבות בעירוב או גם אשר עירובם רשות. ולמ"ש י"ל דוקא בכה"ג דהעירוב מהמצוה וכמו כן בעולין בדם הפר וכיו"ב דרק כעין זה נדע מהלל וכמ"ש ועכ"פ יש לומר כמ"ש דריש לקיש ס"ל כן וכמו כן ר' יהודה בסוגיא י"ל דס"ל כן. וא"כ מדויק שפיר דאמר חולקין עליו חביריו על הלל דתניא יכול יהיה כורכן בבת אחת וכו' ת"ל וכו' אפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע. מתקיף ליה ר' אשי א"ה מאי אפי' דהיה נראה דר"י רוצה ללמוד מלשון הזה דנידוק מלשון התורה דאינו רשאי לכרוך ובאמת הסיום מורה להיפוך שאינו צריך בלבד. ולכן אמר יכול שאין יוצא יד"ח וכו' אפי' זה בפ"ע וכו' דבאמת רישא וסופו מורה רק דנדע מלשון התורה שאין צריך דוקא בכריכה. וא"כ ממילא י"ל כיון שנדע מלשון התורה שא"צ בכריכה נדע ג"כ ממילא דאינו רשאי לכרוך דכיון דאינו בחיוב במצוה ממילא מצות מבטלות זה את זה וכמ"ש. ואתי שפיר דנדע מזה דחולקים עליו חביריו ומדויק לשון אפי' וכו' דמזה נדע כן דאינו רשאי. ואתי שפיר. אבל בעולין דהעירוב מהתורה בחיוב כן אפי' רבנן דהלל מודו דאין מבטלין זא"ז וכמ"ש ואתי שפיר. אבל כ"ז לדידן אבל לר' יהודה דס"ל מין במינו לא בטל מדם הפר יקשה עודנו מנ"ל דילמא משום דמצות אין מבטלות זא"ז ונראה שהוא בכלל קושית הגמ' שם דילמא מצד עולין וכו' עיי"ש ועל כרחך כמ"ש ר"י פליג אהלל וס"ל מצות מבטלות אפי' בכה"ג ולפ"ז לדידן דלא קיי"ל כר"י ועולין ומצות אין מבטלות זא"ז:
והנה בדעת רבינו דנראה דלכתחילה צריך כריכה ובדיעבד יוצא בבפני עצמו ולא הצריך בזמן המקדש שיעשה שניהם אלא בזה"ז דלא שייך כריכה בלבד דמרור דרבנן ומבטל מצה דאורייתא ואח"ז יעשה כריכה ג"כ אף כיון דכבר יצא במה שעשה בפ"ע בדיעבד מ"מ משום זכר למקדש יעשה כן. והנה נראה דפשיט ליה כהלל ובגמ' אמרינן דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וכו' אבל למ"ש לדידן דקיי"ל עולין לא בטילין וכמו כן מצות אין מבטלות זה את זה ומיושב במה שעמד בלח"מ עיי"ש ועי' בס' שער אפרים הנ"ל מובא בכרתי ופלתי בסוף סי' צ"ח דלדעת רבינו מצות ואיסורין שוין עיי"ש. ולמ"ש שפיר יש מקום לחלק בהם וסברא רבה לחלקם לענ"ד וכמ"ש:
ומיושב קושית התוס' בפסחים בד"ה אלא דילמא במצה ומרור גזה"כ כן דלמ"ש באמת לא נאמר כן אלא במאי דמצותן בהכי. ועי' מנחות כ"ב בנתערב קומצה עיי"ש. ומשם ליכא הוכחה לר"ל ור"י ואפי' לרבנן שם ליכא הוכחה דס"ל דבכל עולין דאין מבטלין עיי"ש:
אמנם יש לעיין עוד במ"ש בתוס' במס' זבחים ע"ז ע"ב בד"ה הא דלענין עולין ג"כ יש לחלק בלח בלח ליבש ביבש כמו לר"י במין במינו עיי"ש. ולפמ"ש במצות ועולין דהוי בגדר אחד מצד התר בהתר ובמצות אפי' ביבש ביבש הדין ואפי' דמיירי בנתערבו באכילה מ"מ הוי ספק בנבלל יפה וכן משמע מתוס' שכתבו דפי' בלח:
וע"ז י"ל דהנה אע"ג דאמרינן מצות ואיסורים ועולין דאין מבטלין זא"ז היינו דלא שייך לומר בהם מעוטא כמאן דליתא דמי משום דשוין בגוף או במהות או בענין ואיזה נחשב לרוב ואיזה למיעוט וכמו דאמרינן מה"ט במב"מ דאינו בטל וכמ"ש לעיל אבל כמ"ש לעיל מרובא פריש שייך לומר אפי' בכה"ג עי' ריש כל הזבחים ובמל"מ בפ"ז מהל' מעילה ובצל"ח במס' פסחים בסוגיא דבתר בתרא לענין יש לו מתירין בפריש עיי"ש. וכמו כן לענין התר בהתר ומב"מ פשוט דשייך מרובא קפריש:
ויש לישב במאי דיקשה לכאורה להסוברים התר בהתר לא בטל מסוגיא דמס' תמורה כ"ח ע"א אבל בחולין אימא ליבטלי ברובא וברש"י שם שהקדישו אח"כ עיי"ש דיקשה הא הוי בעודו חולין התר בהתר ועי' מ"ש כיו"ב לענין חמץ קודם פסח ובשו"ת הר"ן הנ"ל. אבל לפמ"ש י"ל דמרובא פריש אמרינן ופשוט:
ונאמר לפ"ז למ"ש לעיל לחלק במו"מ בין יבש ביבש ללח בלח. דבלח בלח לא שייך איסורא ברובא איתיה אלא מעוטא כמאן דליתא דמי. וזה לא נאמר לר"י במין במינו כמ"ש לעיל. אבל ביבש ביבש דשייך מצד איסורא ברובא אין שייך ענין ביטול כזה אפי' במב"מ אבל בכה"ג דפיגול ונותר וכו' ומצות דאכלן כאחת דלא שייך כסברת מהרימ"ט הנ"ל משום דלא היה בפ"ע לדון עליה שהוא מרובא ולא שייך כמ"ש לומר ענין ביטול מצד רובא משום דהמיעוט בודאי שם ולא שייך לומר דהוי ג' ודאי התירים בכה"ג וכמ"ש לעיל. וגם כמ"ש השיטה מקובצת דרוב מסברא ספק והתורה עשהו כודאי וי"ל דלא עשהו התורה כודאי אלא ברוב ודאי ולא בספק רובא. ונמצא לא שייך ברובא אי' בפיגול ונותר וכו' וכיו"ב בכה"ג דמ"ש ספק אם הוי רובא מספק בעלמא ובמצות ג"כ כמ"ש. ומעוטא כמאן דליתא ג"כ לא שייך במין במינו וא"כ אפי' ביבש ביבש לא שייך ביטול בכה"ג. ולא צריך למ"ש לומר כמ"ש בתוס' במס' זבחים הנ"ל בפיגול וכו' מיירי בלח בלח דאפי' ביבש ביבש שם הדין כן כמ"ש והוי כה"ג דשם כמו בלח בלח מה"ט וכמ"ש ואתי שפיר וע"ע בס' מרכבת המשנה בדעת רבינו ובמ"ש בלח"מ שלא היה כורך פסח עם מצה ומרור עיי"ש:

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה