דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי ירמיה לעוו
פרק ו · הלכה ה
העושה עיסה מן החיטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא יד"ח. עי' מ"ש לעיל בהל' ברכות פ"ג ה"ד בזה עיי"ש:
עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה יוצא בה ידי חובתו אין הרועים אוכלין ממנה אינו יוצא בה שאין זו משומרת לשם מצה וכו'. הנה מענין מצה משומרת כתב רבינו כאן ובפ"ח הי"ג ועי' לעיל פ"ה הי"ג שכתב מושמרתם את המצות על שימור מחמץ עיי"ש ויש לספק בפי' שימור לשם מצה אם פי' שיעשה אותם במחשבה לשם מצה בפסח ובזה די או הרי עיקר מצות אכילת מצה לא הוי אלא בלילה הראשון אם צריך לכוין שיעשו אותם לשם מצות חובה דמצוה ועי' בשו"ע בסי' ת"ס ובלתי מפורש בזה ולישנא שהרועים אוכלין ממנה אם צריך שימור לשם מצה של מצוה על כרחך לפרש דמסתמא ע"ד זה עשו אותם וברש"י בכ"ד במס' פסחים דף מ' ע"א בבציקות של עכו"ם וכו' כזית מצה באחרונה כתב ואע"פ שאנו רואין שאין כאן חימוץ מיהו למצה של מצוה שימור לשמה בעי עכ"ל:
ובמסכת חולין דף ד' ע"א בד"ה מ"ד וכו' כתב אע"ג דפשיטא לן דלא הניחוהו להחמיץ ומותרת באכילה מיהא לא בקיאי בהא דבעי למיעבד שימור לשם מצה של מצוה וכיון דלא עביד וכו' מידי דהוי בציקות של עכו"ם וכו' עכ"ל עיי"ש בסוגיא דמצת כותי וכיוצא בזה כתב במס' גיטין בסוגיא הנ"ל דף י' ע"א בד"ה ואדם יוצא וכו' משום חובת לילה הראשון שהוא חייב לאכול מצה המשתמרת כדכתיב בערב תאכלו מצות ואפי' ידעינן בה דלא החמיצה לא נפיק בה אא"כ עבד לה שימור לשם חובת מצה וכו' עכ"ל הנה מלשונו לשם חובת מצה ולשם מצה של מצוה שכתב נראה דבעי שימור לשם מצה דמצוה ושימור לאכול בסתמא לא מהני דמסתברא כיון דעביד שימור שלא יבוא לידי חימוץ הרי דעתו שיהיה מצה ואפ"ה לא מהני משום דלא מכוין למצוה דדוחק לפרש דכותיה עשהו לצורך ימים אחרים שלא לפסח דא"כ לא שייך מחלוקת דאחזיק וכתיבי דאי' שם והנה י"ל דכל מצה לפסח מסתמא לכל ימי פסח ולילה הראשונה דבכלל יוצא במחשבה זאת לבקי בזה ולא לכותי שאין יודע כלל מחיוב דלילה הראשונה וצ"ע: