אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי ירמיה לעוו

פרק ב · הלכה א

פרק ב

מ"ע מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וכו'. ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל. ועי' בכ"מ בנוסחא אחרת שהביא ובפר"ח ושאר אחרונים ז"ל ובס' מקור חיים בסי' תל"א עיי"ש ובשו"ת פנ"י ושו"ת הב"ח בסי' קכ"ד עיי"ש:
והנה בתוס' במס' פסחים דף ד' ע"ב בד"ה מדאורייתא הקשו על רש"י שפי' מדאורייתא בביטול בעלמא סגיא מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השביתה בלב הוא וקשה לר"י דהאי השבתה הבערה כמ"ש ר' עקיבא להלן ועוד תשביתו משש שעות ולמעלה דלא שייך ביטול ופי' דביטול מטעם הפקר עיי"ש:
ודעת הר"ן לדעת רש"י דשניהם מדאורייתא או ביעור או ביטול ומדרבנן שניהם עיי"ש ועל מ"ש בתוס' משום הפקר דעתו אף דלא שייך הפקר כה"ג מ"מ כיון שאין ברשותו והתורה משוי כברשותו בגלוי מלתא דלא ניחא ליה סגי עיי"ש:
ונראה סברתו דדוקא בדבר שברצונו להוציאו מרשותו צריך לשון הפקר ובפני ג' אבל במה שאינו שלו והתורה מזכה לו, בגילוי שאין רוצה לקנות די. והנה דעת רבינו בדיקה מדרבנן שלא כדעת הר"ן אבל מלשונו שכתב לפרש ענין הביטול נראה שאינו מטעם הפקר ועי' בג' שיטות לרמב"ן שהאריך דביטול אינו הפקר ובכ"מ דמצינו לשון ביטול אינו הפקר בעבודה זרה נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו ואין הפקר בדבר שאינו שלו גם דפחס או שקטע ראש חוטמה בטילה ואין כאן הפקר כלל וכן בביטול רשות לענין עירוב אינו מפקיר ביתו וגם שהתירו לבטל בשבת ואין מפקירין בשבת כמו שאין מקדישין וכו' וכתב כמו כן כהר"ן כיון שהתורה עשהו כשלו אף דאיסורי הנאה אינו שלו וחייב בב' לאוין מפני שדעתו עליו ורוצה בקיומו אבל בביטלו שוב אינו נקרא שלו דלא קרינן ביה לך ואינו רוצה בקיומו ואפי' לר' יוסי הגלילי דמותר בהנאה כיון שנתייאש מפני איסורו יצא מרשותו כמו דאמרינן לענין גזל בזמן שאין בעה"ב מקפיד עליהם מותרים משום גזל והוי כהפקר והכא עדיף נמי מהפקר דלא הדר איהו זכי ביה דהא שוויה כעפר ולא ניחא ליה בגויה עיי"ש. ולשון רבינו מסכים לזה:
ועיין בשו"ת הב"ח בסי' קכ"ד שהשיג על שו"ת הר"ן והכריע דהפקר מהני בדבר שלא בא לעולם משום דבידו וגם כמ"ש הרמב"ם הפקר משום נדר עיי"ש ובקצות החושן בסי' רי"א ס"ק ד' השיג עליו ממס' ב"ק בסוגיא דצנועין עיי"ש:
אמנם בביטול חמץ דמיירי הב"ח דדי בסילוק וכמ"ש בב"ח שם דסילוק עדיף בשאינו ברשותו דכל שאינו ברשותו ביותר שייך סילוק עיי"ש וא"כ בחמץ למ"ש הרמב"ן ור"ן הנ"ל לא הוי הביטול אלא סילוק ושייך בשאינו ברשותו ויש ליישב בזה קושית הקצה"ח בסי' ל"ז שהקשה על מאי דאי' במס' ב"ב דף מ"ג וליסלקי תרי מנייהו דהוי אינו ברשותו דשם הקושיא מסילוק דמהני בשאינו ברשותו וכמ"ש הב"ח שם בלשון טוב מהני כדמוכח במס' כריתות ועי' מ"ש במס' כתובות בריש הכותב בזה עיי"ש:
ונראה דהיינו טעמא לחלק בין הפקר וסילוק באינו ברשותו דהפקר לדעת הנימוק"י ורש"י בפ"ק דב"מ הוי כדעת אחרת מקנה אותו ועי' בתוס' שם וזה לא שייך להקנות שאינו ברשותו משא"כ סילוק לשויה שלא יהיה שלו שייך בדבר שלא בא לעולם ושאינו ברשותו. אבל מ"ש בב"ח דמשו"ה מהני הפקר בשלב"ל משום דהוי כנדר עיי"ש הנה מ"ש רבינו דהפקר משום נדר משום דהוי לענים ולעשירים כמ"ש בב"י בהל' פסח עיי"ש. ונדר לא שייך אלא אם אמרינן דהוי דעת אחרת מקנה אותו וכמ"ש הקצוה"ח הפקר לא שייך בשאי' ברשותו וכמ"ש משום סילוק והרי בסילוק לא שייך נדר שאין מתכוין כלל להקנות אלא לסלק נפשו ממנו. אמנם מ"ש בלשון טוב מהני סילוק אפי' בשלו כבר ואפי' בשאינו ברשותו וא"כ למה לא מהני ביטול לאחר זמן איסורו דמשום סילוק יהני ויסלקו בלשון טוב דאם נאמר מטעם הפקר לא שייך בשאינו ברשותו גם על הב"ח מ"ש דהפקר מהני בדבר שלא בא לעולם והרי שלב"ל ושאינו ברשותו שוים דכל שלב"ל הוי אינו ברשותו ובחמץ מפורש לאחר זמן איסור לא מהני ביטל משום דהוי אינו ברשותו מ"מ קודם זמן איסורו י"ל סילוק בדבר שלא בא לעולם וכמ"ש וצ"ע בזה הנ"ל:
והנה י"ל דלאחר זמן איסורו מצות תשביתו וביעור עליו אף דעם כל זה עכ"פ לענין בל יראה יהני הסילוק י"ל דתורה שמחייבו בביעור מעכב ממנו הסילוק דלאחר הסילוק אינו מקיים המצוה עוד דלא הוי שלו וצ"ע גם בזה אם נאמר דמשום מ"ע דתשביתו דעליו בביעור עשהו התורה שלא יהני הסילוק ונשאר שלו וממילא עובר בבל יראה ג"כ. ואם נשים בעשה דתשביתו עי' מ"ש בפי"ב ה"ג מהל' ע"ז עיי"ש:
ובהמ"מ וכתב בעטור מסתברא דשליח נמי מבטל דשלוחו של אדם כמותו עכ"ל ובר"ן בסוגיא דהבודק צריך שיבטל וכתב בעל העיטור ז"ל דמסתבר דשליח מבטל דגבי הפרה וגבי השואל את פרתו הוא דפליגי בה תנאי בפ' השואל צ"ו אי שלוחו של אדם כמותו משום דבשואל כתוב בעליו ובהפרה כתיב אשה יקימנו הא בעלמא כו"ע מודו דשלוחו של אדם כמותו ואחרים חולקין כיון דביטול מתורת הפקר נגעי בה וכמו שכתבתי לעיל שליח ודאי לא מצי לבטל שהרי אם אמר אדם לחבירו הפקר אתה נכסי אין בכך כלום עכ"ל ובב"י באו"ח בסי' תל"ד השיב ע"ז דביטול שאני כמ"ש הר"ן דאינו ברשותו והתורה משוי ברשותו בגלוי מלתא סגיא וגם כמ"ש מרבינו בהל' נדרים הפקר מטעם נדר דלא שייך ע"י שליח משא"כ ביטולו עיי"ש ועיין בשו"ע שם סעיף ד' ובטו"ז ס"ק ו' ובמג"א ס"ק ט' ובב"ח השיג על הב"י וכתב דמלשון הר"ן נראה שמסכים להאומרים דלא מהני ביטול ע"י השליח עיי"ש. ועיין בהל' ברכות פי"א הט"ו מה שכתבתי שם מה שנראה מדעת רבינו בזה עיי"ש ועיין בשו"ת מהרי"ט ח"א בסי' קכ"ז שכתב דלא שייך שליח להפקר משום דהוי מילי ועי' ברא"ש נדרים ע"ב ע"ב בפירושו בד"ה והא דמידי דממילא לא שייך מנוי שליחות ובקצה"ח בסי' קפ"ב עיי"ש. ובספר מחנה אפרים הל' שלוחין בסי' ז' ובשו"ת נוב"י במהדו"ב חלק יו"ד סי' קמ"ז שהגאון בנו ז"ל השיג עליו מנדרים ע"ב ע"ב האומר לאפטרופוס כל נדרים שנודרת אשתו מכאן עד שאבוא ממקום פלוני הפר. והפר לה יכול יהיו מופרין ת"ל אשה יקימנו ואישה יפירנו דברי ר' יאשיה א"ל ר' יונתן מצינו בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו עיי"ש הרי הפרה דהוי מילי ואפ"ה אמרינן שלוחו כמותו ואפי' לר' יאשיה ממיעוטא דקרא לא אמרינן כן ולא משום מילי ועל כרחך בשליח ראשון לא שייך מילי עיי"ש:
וכמ"ש דברי המהרי"ט מסכימים עם דעת הר"ן. והנראה לומר דהנה באומר כל נדרים וכו' הפר לה דאם נפרשו שהוא יפירנו מעצמו והשליח יהיה כאלו הוא היה מפיר לה ואם כן הוי מתורת שליחות. אבל אם נפרש שהוא יהיה מפיר לה אז בשם הבעל. והבעל המפיר והוא השליח על דבריו אף שלא אמר לו שיפיר בשמו ממילא הוי מפיר מעכשיו והוא מודיע רק הפרת הבעל ושליח על דבריו ולא על הפרה עצמו וסמך לזה ממאי דאיתא בירושלמי בפ"א ממסכת תרומות מ"א קטן שתרם ואביו אמן ע"י לא הוא שתרם אלא אביו עיי"ש אף דיש לחלק בקצת מ"מ נראה במידי דתליא במחשבה השליחות משוי המחשבה בהמשלח ועי' מ"ש במקנה בפי' שכן איתא במחשבה במסכת קדושין בסוגיא דשליחות עיי"ש אלא דלפי"ז הוי הפרה קודם שתידור דלא מהני עי' יו"ד סי' רל"ד סעיף כ"ח ואם כן על כרחך צ"ל משום שליחות והנה י"ל למ"ש בר"ן במסכת נדרים דף ע"ג ע"ב בד"ה ואיכא דהתורה נתנה כח להבעל להפר משום דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת עיי"ש ועי' בתוספות במסכת נדה מ"ו בזה עיי"ש ואם כן כיון דדעת בעלה מסכמת שיתלה ברצון האפטרופוס ולא נדרה רק על דעתו אף דלא ידעה מזה י"ל כן וביותר אם ידעה מהשליחות ואם כן לפי זה לא תליא כלל אם שייך שליחות בהפרה ולא תליא אם מילי ממסרין לשליח בכה"ג אלא דלפ"ז למה אמר לר' יאשיה מצינו בכל התורה וכו' שלוחו כמותו. יש לפרש שאמר לפי דבריו דמהני מתורת שליחות. וכמ"ש בתוספות במסכת נדה הנ"ל שלא כדעת הר"ן שכתבתי ודעתם להיפוך משום דמהני הפרה מהתורה משו"ה אמרינן כל הנודרת ע"ד בעלה נודרת עיי"ש ואם כן לא שייך לומר מ"ש. גם יש לפרש דהרי בכל דבר דצריך שליחות אמרינן שלוחו כמותו מכ"ש בכה"ג דא"צ שליחות ומשו"ה לא דריש אישה יקימנו למעוטי כל האומר וכו'. ולפי"ז י"ל דר' יאשיה ממעט שלוחו מאישה אף דא"צ לומר מטעם שליחות מ"מ המיעוט שבעלה בעצמו ישמע ויפיר ויהיה מיושב במ"ש קושית התוספות ורא"ש והר"ן דמאי מקשינן שם והא לא שמיעי ליה. דשמיעת השליח יהיה במקום הבעל כאלו שמע הוא עיי"ש אבל למ"ש מטעם שליחות לא יהני כלל דהוי מילי ואפ"ה מהני לר"י מטעם שכתבתי שלא נדרה ע"ד זאת כן חשבתי לומר שלא יהיה דברי הר"ן ומהרי"ט נגד גמ' מפורשת:

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה