אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי ירמיה לעוו

פרק א · הלכה ו

הלכה ה

אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ אבל עירוב כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו במד"א בשאכל כזית חמץ בתוך התערובות בכדי שלש ביצים הוא שלוקה מן התורה אבל אם אין בתערובת כזית בכדי שלש ביצים אע"פ שאסור לו לאכול אם אכל אינו לוקה אלא מכין אותו מכות מרדות.06 ועי' בהמ"מ וכ"מ ובפר"ח בסי' תמ"ב ובמקור חיים שם עיי"ש והנה דעתם שונה אם דעת רבינו כר' אליעזר כנראה מדבריו או כהחכמים ובכ"מ עמד ע"ז אם דעת רבינו כר"א הוי ליה לחיובי באוכל כזית כותח בעינא דהתר שבו מצטרף לאיסור ובפי' רש"י גבי התר מצטרף לאיסור ולא שיצטרך שיאכל פרס עיי"ש:
ובהל' נזירות בפ"ה הל' ה' וכן אם שרה פתו ביין והיה הרביעית יין בכדי פרס מן הפת ואכל כדי פרס שנמצא שאכל רביעית יין הרי זה לוקה ועל זה וכיוצא בו נאמר בתורה וכל משרת ענבים לאסור דבר שנתערב בו היין וטעמו כטעם היין והוא שיהיה טעמו וממשו כשאר איסורי מאכלות עכ"ל. ובלח"מ שם הקשה דרבינו ס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא ואפי' בנזיר אין התר מצטרף לאיסור ובגמ' דמשרת לרבוי אם התר מצטרף לאיסור או טעם כעיקר ועכ"פ חדא מתרתי נילף עיי"ש:
ונדבר בראשונה בענין התר מצטרף לאיסור ופירושו וטעמו:
[א] במסכת פסחים מ"ג ע"ב א"ר אבהו א"ר יוחנן בכל איסורין שבתורה אין התר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה התורה משרת וזעירי אמר אף שאור בל תקטירו כמאן כ"ר אליעזר דדריש כל אי הכי חמץ בפסח נמי אין ה"נ ולאפוקי מאביי דאמר יש הקטרה פחות מכזית קמ"ל דאין הקטרה פחות מכזית:
וברש"י אכל חצי כזית חלב וחצי כזית בשר בבת אחת אין ההתר משלים שיעור האיסור לחייבו חוץ מאיסורי נזיר שאם אכל חצי שיעור בענבים וחצי שיעור לחם בבת אחת חייב שהרי אמרה התורה משרת ענבים לא ישתה חייב על שרייתו פת ביין ואי איכא ביין לחודא כזית לא צריך קרא וכל משרת לא גרסינן ואית דגרסי ליה ומפרשי וכו' אלא ממשמעותא דמשרת נפקא ליה וכל לא דרש עכ"ל ובד"ה שאור בל תקטירו נמי התר מצטרף לאיסור חצי כזית קומץ דשאור וחצי כזית דמצה ואינן מעורבין אלא כל אחד ניכר עכ"ל:
להנראה דעת רש"י דהיתר מצטרף לאיסור הוי כשאינו מעורב כלל ולמדו ממקצתו מנין וכו' דמיירי בלא נתערב כלל דאח"כ אמרינן עירובו מנין וכו' וכן הבין בדעתו בתוספות בד"ה כמאן עיי"ש ובתוספות שם הקשו כמה קושיות ע"ז ובתוכם מהאי דאיתא להלן היתר מצטרף לאיסור בחטאת מכל אשר יגע וכו' בבשרה עד שיבלע בבשרה וכו' הרי בתערובת איירי עיי"ש:
ודעת התוספות דהיתר מצטרף לאיסור בתערובת דוקא ועי' בתוספות דף מ"ד ע"א בד"ה מקום ובמהרש"א שם שכתב לדעתם דלאו בנתערב לגמרי אלא בעירוב קצת עיי"ש. ולתוס' נלמד היתר מצטרף לאיסור מעירובו מנין וכו':
והנה היה נראה ראיה לפי' רש"י לפמ"ש בר"ש במס' טבול יום בפ"ב וכן דעת הרבה דאף לר' יוחנן דס"ל חצי שיעור אסור מהתורה דוקא בבעין ולא בתערובת. ובלעדי הטעם שכתב הריטב"א במסכת מכות דכל שהוא למלקות משום אחשביה כמ"ש בחוות דעת בסי' ק"ד בתערובת דלא שייך אחשביה מותר בלא"ה יש לומר דע"י תערובת קיל טפי דהרי לטעמו ולא ממשו בבעין ילפינן מהטמאים לרבות צירן ורוטבן וזה לכו"ע ובתערובת בבלוע בדבר אחר מחלוקת אם טעם כעיקר דאורייתא או לא ולכו"ע צריכין מקרא מיוחד ע"ז גם בממשו ע"י תערובת אמרינן בסוגיא דילמא מיין לחודא ואפי' ע"י תערובת עיי"ש הרי דמסברה החיצונה לחלק בין בעין לתערובת אע"ג דשם לא שייך הסברה דאחשביה ועי' בתוספות במסכת נזיר ל"ו ע"ב בד"ה כזית עיי"ש ובכ"מ כאן מ"ש בזה ובספר המצות בסי' קצ"ח ובמגלת אסתר שם ובתוספת בסוגיא מ"ג ע"ב בד"ה מאן שכתב דאין סברה בעירוב עיי"ש. דמכל אלה נראה דפשיטא לחלק בין תערובת לבעין ובסוגיא דטעם כעיקר כתבתי יותר מזה עיי"ש:
אמנם בר"ן בד"ה הרי אלו באזהרה דנראה דפשיטא ליה חצי שיעור ע"י תערובת אסור מהתורה וכן נראה מדבריו שם בד"ה אלו עוברין פי' רש"י וכו' עיי"ש דבחצי שיעור ואפי' ע"י תערובת בלא ביטל עובר בבל יראה רק בנוקשה בלבד הקשה שם על רש"י וכמ"ש שם ועי' שו"ת חכם צבי בסי' פ"ו ובמל"מ פי"ח ה"א מהל' שבת עיי"ש:
והנה כנראה היתר מצטרף לאיסור לא שייך לומר אלא אם נאמר חצי שיעור אסור מהתורה ואז שייך לומר היתר מצטרף לאיסור לצירוף לענין מלקות אבל אם נאמר חצי שיעור מותר מהתורה האיך נאמר צירוף והוי כזית הרי הוי התר בהתר אבל ר' יוחנן האומר כאן הוא דס"ל ח"ש אסור מהתורה ואם כן י"ל התמל"א אבל למ"ש בתוספות דהתמל"א מיירי ע"י תערובת דוקא ואם כן יקשה דלמ"ש מוכח דח"ש ע"י תערובת מותר מהתורה ואם כן האיך שייך התמל"א והיה נראה דדעת התוספות כר"ן הנזכר ודעת רש"י כר"ש וסייעתו וכמ"ש דמוכח לחלק בין בעין ותערובת והיה נראה כרש"י דהתמל"א מיירי בבעין. ואמרתי לפרש בזה דברי מהרש"א על דברי התוספות בד"ה לענין שכתבו בתוספות דלר' יוחנן לא מצי למפרך דלא דריש כל וא"ת הא במסכת יומא דריש ר"י מכל חצי שיעור וכו' עכ"ל. והקשה במהרש"א דילמא לא ס"ל ר' יוחנן ח"ש אלא בבעין ולא ע"י תערובת עיי"ש ובפנ"י השתומם ע"ז דהלא קושית התוספות כפשוטו כמו דדריש כל לענין ח"ש בעלמא כמו כן ידרוש לענין היתר מצטרף לאיסור מכל וכמו שדורש כל לדבר אחר כן ידרוש לדבר הזה גם כן ואין תליא כלל בחצי שיעור ובמה שיש לחלק בין בעין ותערובת עיי"ש. ולמ"ש י"ל דכונת מהרש"א להקשות דאף דדריש כל אפ"ה ליכא למדרש כאן כיון דס"ל ח"ש אסור רק בבעין ואם כן בתערובת דלא הוי איסורא דחצי שיעור ולפמ"ש גם התמל"א לא שייך לומר כמ"ש דתליא זה בזה ועיין בלשון מהרש"א אם יש להעמיס כן בלשונו עיי"ש ועכ"פ לדעת רש"י י"ל וכמ"ש:
אמנם לכאורה זה אינו דהרי גם לדעת רש"י יקשה עודנו דמקשינן בגמרא אי הכי בפסח נמי היתר מצטרף לאיסור שם מיירי בתערובת גמור גבי כותח הבבלי ולמ"ש לא יהיה שייך בכה"ג התמל"א כלל. ויש ליישב בדוחק והיה נראה לכאורה להיפוך ראיה לדעת התוספות דמיירי בתערובת דבלא"ה יקשה דאם מיירי בתערובת תיפו"ל משום טעם כעיקר וכמו שהקשה רש"י בסוגיא עיי"ש. אבל לתוס' וכמ"ש במהרש"א בלא נתערב יפה לק"מ אבל בחמץ דנתערב יפה ע"כ ועיין בפרי חדש באו"ח בסי' תמ"ב שהוכיח מזה דעת הטור לענין קיוהא בעלמא עיי"ש. אבל נאמר בזה דתוס' סבירי להו דבעינן תרוייהו טעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור וכמו שהוא כן דעת הרמב"ן במלחמות שכתב וז"ל כלל ופרט הדברים שטעם כעיקר הוא בכל נותן טעם שאין שם ממשו של איסור כגון בשר בחלב וגעולי עכו"ם וכגון טיפת יין איסור שנפלה לקדירה ובטל ממשו ולא בטל טעמו ואפי' אין בו מגופו של איסור כלום כמו ענבים וכו' והוא שנתן האיסור בהתר טעם גדול כאלו נתערב בו כזית ממשו של איסור ואפי' בתוך שיעור צירופו זה טעם כעיקר וכו' והיתר מצטרף לאיסור שכל התר ואיסור שנתערב ממשו בין באוכלין ובין במשקין ואוכל משניהם כזית התר עצמו נעשה איסור ולוקין עליו בנזיר ולמדנו שאף בזה לרבנן פטור בחמץ וכו' נמצא אומר שאפשר לנו לומר דהתמל"א אינו טעם כעיקר או חילוף דטכ"ע אינו התמל"א ויש לך מקום ששניהם באים כאחת כגון בחטאות וכו' עכ"ל. ועיין בשו"ת הרשב"א בסי' ת"מ ובתורת הבית לרשב"א דפוס בערלין דף ק' ע"ב ובבדק הבית שם ובחידושיו לחולין עיי"ש. והנה נראה דעת הרמב"ן דלמאן דס"ל טעם כעיקר לא ס"ל נהפך וכן דעת זולתו מהראשונים ז"ל ועי' בתוס' במס' נזיר ל"ו ע"ב בד"ה כזית נראה גם כן דלא ס"ל נהפך וכמ"ש להלן דאם אמרינן נהפך לא שייך כמ"ש בתוספות שם:
אמנם דעת הרבה מהראשונים ז"ל דס"ל דלמאן דאמר טעם כעיקר נהפך האיסור להיות התר והתר לאיסור אף היכא דלא אמרינן היתר מצטרף לאיסור ולא בעינן כזית כדי אכילת פרס מהאיסור לחודא וכמו כן לדעת רש"י דמאן דס"ל טעם כעיקר דאמרינן נהפך אכן לדעת הרמב"ן וסייעתו י"ל לפי זה דבעינן תרוייהו היתר מצטרף לאיסור וטכ"ע וי"ל גם כן נפק"מ אפי' בממשו כמו לחם ביין דהנה אם גם נאמר התמל"א היכא דלא שייך טעם כעיקר כגון בלא נבלל יפה על כרחך אין פי' דנהפך ההתר להיות איסור דהרי ההתר עומד בפני עצמו ולא שייך נהפך בעומד בפ"ע דכל הסברה דנהפך כיון שהאיסור נתערב בהתר וא"א לפרוש ולהפקיע האיסור מההתר וחל שם האיסור על ההתר מצד התערובת שאוסר מהתורה אבל לא כשההתר עומד בפ"ע ואיסור בפ"ע לא מסתבר בזה לומר נהפך רק צירוף שייך בזה היכא דגזרה התורה צירוף כזה לאיסור כמו בנזיר וכיו"ב אבל נהפך לא שייך מסברה בכה"ג אבל בטכ"ע דנבלל יפה בזה אף למאן דלא ס"ל נהפך בעלמא היכא דשייך התמל"א בנזיר וכיו"ב בנבלל יפה דשייך טכ"ע גם כן בזה יש לומר מסתברא לכו"ע דנאמר נהפך בטכ"ע דכמ"ש מאן דס"ל נהפך משום דהתערובת משוי ההתר לאיסור גמור משום שאי אפשר להפריש והוי כולה אסור מהתורה ומאן דס"ל דלא אמרינן נהפך י"ל דס"ל דהתורה לא עשהו אלא לענין איסור מהאי טעמא שכתבתי אבל למלקות לא דהרי קודם הצירוף לא היה רק לאיסור בלבד ולא למלקות אבל בכה"ג דאמרינן ביה היתר מצטרף לאיסור בטכ"ע בנזיר וכיו"ב הרי גם לענין מלקות חשבה התורה להתר כמו האיסור בזה שייך לומר נהפך גם כן בטכ"ע כזה:
ונאמר לפי זה דאם נאמר נהפך ההתר לאיסור ואם כן לא הוי חצי שיעור ע"י תערובת עוד דהרי קודם שנפל לתוך התערובת היה בעין ובשעת נפילה אמרינן נהפך והוי הכל כמו בעין דגם על ההתר שם האיסור וכמ"ש במ"א בזה. וא"כ צריכין אנו להיתר מצטרף לאיסור ולטעם כעיקר דמשום טכ"ע אמרינן נהפך ולוקין משום התמל"א דע"י הטכ"ע לא הוי ח"ש ע"י תערובת ובגדר בעין ומשו"ה מקשינן שפיר אי הכי חמץ בפסח נמי ואתי שפיר:
ואף לדעת רש"י דס"ל נהפך בכל טעם כעיקר למאן דס"ל טכ"ע דאורייתא י"ל דקושית הגמ' דאף מאן דלא ס"ל טכ"ע ובס"ד דלא ידעינן אלא מהיתר מצטרף לאיסור גם כן מסתבר לחלק בין נבלל יפה דודאי עדיף דשייך ביה נהפך מלא נבלל יפה דשייך רק צירוף בו וכמ"ש להלן בס"ד דרש"י מודה דתערובת גמור עדיף טפי אלא דס"ל דבבת אחת אם אכלו וכדאיתא בסוף הסוגיא ההתר והאיסור בבת אחת אז בבעין מצרף ולא בעינן תערובת כמו בפיגול ונותר וטמא במסכת זבחים ע"ח ע"א דנראה דאכילה בבת אחת הוי כתערובת אף דיש לומר דבהתר ואיסור הוי ספק נבלל יפה ושם במס' זבחים הוי הכל איסור עיי"ש. ועכ"פ בתערובת גמור שייך נהפך ולא הוי ח"ש ע"י תערובת ובבעין ודאי שייך התמל"א ואם כן מקשינן שפיר אי הכי חמץ נמי אבל לדעת דמוקי התמל"א רק בתערובת וכמ"ש במהרש"א בתערובת שאינו גמור דלא נתערב יפה ואם כן הוי בכה"ג ח"ש ע"י תערובת ולא שייך התמל"א כמ"ש למאן דס"ל ח"ש ע"י תערובת מותר מהתורה ובלא נתערב יפה לא שייך נהפך לא משום טכ"ע ולא משום התמל"א:
והנה בלא"ה הייתי לפרש הקושיא אי הכי חמץ נמי לפמ"ש בירושלמי במס' תרומות דמבואר שם באיסורי הנאה אף ר"ל מודה [דחצ"ש אסור] וא"כ י"ל ע"י תערובות עכ"פ נהנה ואסור לכו"ע ושייך היתר מצטרף לאיסור בחמץ בפסח דאסור בהנאה אלא לדעת רבינו אין לוקין על הנאה ולא הוי אלא לאיסורא בלבד וא"כ י"ל עוד לדעת הסוברים כיון דבעינא לא הוי אלא איסורא לא נוסיף ע"י התערובות למלקות כמ"ש לעיל כ"ז חשבתי בימי ילדותי לומר לדעת רש"י ולהלן נדבר ביתר ביאור דס"ל בעינא ותערובות ואין סתירה בדברים:
ולפי דברינו זה יש ליישב בסוגיא דאיתא אמר ליה אביי לר' דימי וכל איסורין וכו' אין התר מצטרף לאיסור והתנן המקפה וכו' משום דהיתר מצטרף לאיסור וכו' אלא הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית כדי אכילת פרס אי בעינא וכו' בטלה דעתו אצל כל אדם ואי משטר קשטיר וכו' ליכא כדי אכילת פרס וכו' עיי"ש. ועיין בתוס' שם בד"ה אלא עיי"ש וביותר יקשה דעכ"פ אף דליכא כדי אכילת פרס התמל"א הוי בכל גונא ויקשה אף למאי דאמרינן הנח וכו' ומ"ש בתוס' ברוב התר לא אמרינן התמל"א כדאי' במס' נזיר הנ"ל. עי' בכ"מ כאן שכתב שאין גורסין כן בגמ' עיי"ש ומ"ש בתוס' שם לרבנן דס"ל טעם כעיקר לא ס"ל משרת למ"ש שניהם מכוונים יחד ועל כרחך צ"ל בכותח דמקשינן א"ה חמץ וכו' נמי וכמ"ש אמנם כמ"ש אתי שפיר דמשטר קשטיר דאז דנין הצירוף משום המאכל הנטבל. הנה בזה ליכא תערובות גמור ולא שייך טכ"ע ונהפך כלל והוי חצי שיעור ע"י תערובות ולא שייך התמל"א ואי משריף קשריף בעינא דאז דנין בכותח גופא דהוי בכזית ולא מצד האוכל שלא נטבל בה מאומה והכותח נבלל יפה ושייך נהפך אבל בכה"ג הרי בטלה דעתו וכו' ומובן תירוץ זה אף למאן דס"ל היתר מצטרף לאיסור ואתי שפיר:
(ב) אמנם באמת נראה להמעיין בלשון רש"י שגם דעתו מסכמת בזה לתוס' דבעי במשרת תערובות קצת לומר בו היתר מצטרף לאיסור וז"ל בדף מ"ד ע"ב בד"ה מפת ומיין חייב ופליגי רבנן עליה דלית להו התמל"א ואלו פשט היין בכל הפת לא הוו פליגי רבנן עליה דהא אית להו טעם כעיקר ואתעביד הפת גופו איסור ובהא מיהו פליגי רבנן עליה דהוא ס"ל משום צירוף הוא ואי נמי לא נשרית כל הפת ביין מצטרף נמי ההתר לאיסור לחייב עכ"ל ועיין בלשונו בדף מ"ה ע"א בזה ה"ג רבנן מצריך צריכי בחטאת לאשמעינן משום דהמל"א ואי נמי לא אבלע בכולהו אי אכל וכו' עכ"ל. נראה למדייק בלשונו דס"ל ג"כ דבעי נבלל קצת רק דא"צ שיהיה נבלל יפה וכן נראה שהבין בו הר"ש בפ"ב דמס' טבול יום עיי"ש שהחליט כן דהרי כותח ומקפה הוי מעורב עיי"ש גם מהאי לשון דנילף התמל"א ממשרת מורה על תערובות קצת עכ"פ וביותר לדעת רש"י כאן שכתב דלא ילפינן התמל"א מלשון וכל אלא מלשון משרת עיי"ש וא"כ לשיטתו יוכיח ביותר לזה ועי' ברש"י במס' נזיר בזה עיי"ש. וע"כ נראה דגם רש"י ס"ל דבעי עירוב מעט לענין התמל"א ובזה פליגי מאן דס"ל משרת טעם כעיקר פירוש לשון משרת בנבלל יפה יין במים ומאן דס"ל למילף מיניה התמל"א פי' בלא נבלל יפה ועי' ברש"י לחם ביין ולשון משרת סובל ב' פירושים ועכ"פ צריך לפרש בו תערובות קצת מהכרח הלשון אלא בהלמודא פליגי רש"י ותוס':
ונאמר לענ"ד ליישב דעת רש"י ונאמר נמי דהנה מלשון רש"י בריש הסוגיא דנראה דמיירי בבעין בלא נתערב כלל כמו שהעירו ע"ז בתוס'. ונראה דהנה יש להבין בהאי דאיתא להלן מ"ה ע"א אלא הא דתניא מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים עד זג לימד על איסורי נזיר שמצטרפים זה עם זה השתא לר' עקיבא איסור והתר מצטרפין איסור ואיסור מיבעיא א"ל איסור והתר בבת אחת איסור ואיסור בזה אחר זה ולשון רש"י במס' נזיר ל"ז ע"ב בסופו ההתר מצטרף לאיסור בבת אחת כשנתנו בפיו בבת אחת אבל בזה אחר זה לא אבל איסור ואיסור אפי' אכל חצי כזית ובלעו וחזר ואכל חצי כזית של איסור אח"ז הרי זה מצטרף עכ"ל:
ויש להבין הרי בכל שעורי אכילת איסור ומצוה קיי"ל כדי אכילת פרס מצטרפים והוי כבת אחת ומ"ש לענין היתר מצטרף לאיסור ומנ"ל זה. ודוחק לומר מיתרון דמשרת דלפ"ז לקולא. וגם אם מיירי בנתערב הרי יש בכל חצי שיעור איסור והתר ומאי שנא אם הוי בבת אחת או בזה אחר זה. אלא בזה י"ל דלא נבלל יפה. גם יקשה עודנו לדעת התוס' דבעינן בהתמל"א עירוב. לישני הגמ' התר ואיסור בעירוב ואיסור באיסור בלא עירוב:
ונראה לענ"ד ליישב. ובראשונה נאמר במה שיש לספק ביבש ביבש דקיי"ל חד בתרי בטל מהתורה אפי' בשאינו מינו אלא מדרבנן בשישים שמא יבשלם ועי' בטור ושו"ע בסי' ק"ט. אם רשאי לאכלם בפעם אחת מדאורייתא בנתבטל ברוב. ומה שמביא לידי ספק זה מדאי' במס' זבחים דף ע"ח ע"א אמר ריש לקיש הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ש"מ תלת ש"מ איסורין מבטלין זה את זה וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא וש"מ התראת ספק לא שמיה התראה. וברש"י שם כזית מזה וכזית מזה ונתן לתוך פיו פטור ממלקות ואפי' התרו בו אי אפשר שלא ירבה וכו' כשהוא לועס אותה בפיו נבלל מין לתוך חבירו מיעטו של זה ברוב של זה ובטל המיעוט ברוב וכו' עכ"ל. והנה נראה מזה דאפי' לענין טכ"ע דבעינן נבלל יפה אמרינן באכלו כאחת דבלילה בפיו הוי נתערב יפה וא"כ לפ"ז נאמר דביבש ביבש יהיה אסור מהאי טעמא לאכלו כאחת מהתורה ועי' בסי' ק"ט ובטו"ז ס"ק ב'. ומצאתי בחות דעת בסי' ק"ט שהחליט כן עיי"ש. ולפ"ז מ"ש דגזרו שמא יבשלם לאו דוקא רק שמא יאכלם כאחת וצ"ע עוד. וא"כ לפ"ז נאמר דהנה לפמ"ש דבין רש"י ותוס' ס"ל דלא בעינן נבלל יפה אבל עירוב קצת בעינן. והאי דדי בעירוב קצת נאמר דהנה גוף הטעם דאמרינן היתר מצטרף לאיסור נראה משום דאין אכילה פחות מכזית וחצי שיעור לא נכלל בלשון אכילה דהתורה אסרה בדרך אכילה בקבע שאין פחות מכזית ועי' מ"ש במל"מ להלן הל' ד' עיי"ש. ולפ"ז כיון דהתורה קפדה באכילה כדרכו לבני אדם ונקרא אצלם אכילה ויצא מזה חצי שיעור אף דהוי באיסורו. ולפ"ז באכל ח"ש דרך קבע עם ההתר כיון דהוי אכילת איסור ואכלו דרך קבע עם ח"ש אחר ההתר שייך מלקות משום דאכל האיסור דרך אכילה דח"ש אסור מהתורה. והנה מסתבר כן בכל איסורי תורה לולי דהוי נזיר וחטאת שני כתובים הבאים כאחד כדאיתא להלן ואמרינן בשאר איסורים דצריך הדרך אכילה הקבע ג"כ מהאיסור. רק בנזיר וחטאת אית להו למודא וכמ"ש מסברה תסכים ע"ז. ועי' במס' פסחים ל"ג ע"ב וברש"י בד"ה טמא לענין טומאה הטהור מצרף לטומאה להשלים שעורו עיי"ש. ועיין במג"א בסי' תע"ה ס"ק ה' לענין מצוה במרור שכתב דאינו יוצא אלא בכזית ואפי' שלם דהוי בריה משום דאין יוצא בשרשים עיי"ש וצ"ע לפ"ז וצריך לומר דגם למצוה אתמעטו משני כתובים ויש לחלק מאיסור ומצוה לטומאה:
והנה כמ"ש לשון משרת לשון סתום דיש לפרשו בנבלל גמור כמו למאן דיליף מניה טעם כעיקר דעל כרחך מפרש כן. ויש לפרשו כ"כ רק עירוב קצת וכללא בכל דוכתא באיסורא דאורייתא לחומרא ולמלקות לקולא. אלא דעל כרחך התורה ריבה אף בעירוב קצת דאל"כ ת"ל מטכ"ע למאן דס"ל לוקין ומאן דיליף טכ"ע פי' בנבלל יפה ע"כ ועי' בסי' צ"ב כיו"ב עיי"ש. אבל בלא נבלל כלל אי אפשר לומר בלשון משרת וכיון דילפינן התמל"א ממשרת בעי כמוהו בתערובת קצת עכ"פ דבלא זה אין לומר בו צירוף כלל דהרי הוי כל אחד בפ"ע וע"י העירוב חל יותר שם צירוף עליה. אבל בנבלל לגמרי דשייך טכ"ע לא בעי' להתמל"א לדעתם:
ויש לומר לפ"ז דכמ"ש בפנ"י וכן נראה מתוס' דלרש"י תערובת גרע לענין היתר מצטרף לאיסור. אבל לענ"ד דדעת רש"י רק דלא בעי ערוב יפה דא"כ בלא"ה שייך טעם כעיקר. אבל יותר טוב לענין התמל"א בעירוב יפה. ונראה להוכיח כן מסוגיא דכבר הערותי לעיל דלמה בעי בבת אחת בהמל"א ונאמר לפי מ"ש לעיל באכלו כאחת הוי אפי' לענין טכ"ע דצריך נבלל יפה בכה"ג עירוב גמור ומכ"ש לענין התמל"א דדי בעירוב קצת דודאי בלילת הפה הוי עירוב ועדיף טפי מלא נבלל יפה ואכלו זה אחר זה. וי"ל לפ"ז דבאכלו בזה אחר זה אז בעינן דומיא דמשרת עירוב קצת עכ"פ. אבל באכלו בפעם אחת לא בעינן עירוב קודם כלל דאכילתו בבת אחת אין לך עירוב גדול מזה. ומיושב מה שהקשיתי דלישני בגמ' היתר ואיסור בעירוב דוקא דזה באמת תירצה הגמ'. ואי' דתיפוק ליה דהוי כה"ג טעם כעיקר י"ל אם לטכ"ע לדעת קצת לא שייך מלקות וגם אם נאמר דלוקין על טכ"ע נראה להלקות מטכ"ע הוי בלילה בפה רק ספק שמא לא נתערב יפה כולו ולא נתן טעמו בכולו ואין לוקין מספק אלא דאיסורא רבע עליה וצריך להיתר מצטרף לאיסור לענין מלקות. אף דבמס' זבחים הנ"ל משמע דאם נאמר טכ"ע דאורייתא כה"ג בנבלל בפה לוקין שאני התם דהוי הכל איסורא וא"כ אמרינן ממ"נ ילקה כיון דעכ"פ מה שנאמר שמבטל ממילא נותן טעם וא"כ ממ"נ נאסר דאם דלא בטל או דנתן טעם. אבל בהיתר ואיסור הוי ספק וצריך לפ"ז התמל"א להלקות ואתי שפיר. אכן בנתערב קודם שאכלו לא בעי לאכלו כאחת. וראיה לזה דיקשה ל"ל בבשרה בחטאת עד שיבלע בכשרה תיפו"ל דהרי אכלו בבת אחת ואין לך בלוע גדולה ותערובות מזה שודאי נבלל יפה בכה"ג ועל כרחך בכה"ג לא בעינן בבת אחת:
ונאמר דהנה ברש"י כאן בריש הסוגין שאכלן בבת אחת וא"כ שפיר לדעתו דלא בעי עירוב קודם האכילה. ובגמ' להלן דמשני בבת אחת מיירי בלא נתערב קודם וכמ"ש:
(ג) ואמרתי במ"ש ליישב קושית מהרש"א לדעת רש"י דרבנן לא ס"ל טעם כעיקר א"כ מאי מקשינן ר' עקיבא טכ"ע מנ"ל דילמא לא ס"ל כלל טכ"ע כרבנן עיי"ש. ולמ"ש דלכו"ע עירוב גמור לא בעי וחייב מלקות בעירוב קצת והאי דאמרינן כן לענין מלקות משום דבעירוב גמור הוי בלא"ה טעם כעיקר ול"ל קרא בעירובו וא"כ ר"ע דלית ליה טכ"ע יקשה למה יהיה חייב מלקות בעירוב קצתו ואם דאכלו בבת אחת הרי כמ"ש באכלו בבת אחת הוי ספק נבלל ועל כרחך דס"ל טכ"ע וליכא למימר דר"ע ס"ל דבעי באמת נבלל יפה דיקשה לדידן דאמרינן כר"ע והרי לר"ע בעי נבלל יפה ואתי שפיר וגם למ"ש דלרש"י ג"כ בעי עירוב קצת ואם נאמר טכ"ע לאו דאורייתא לא הוי אפי' עירוב קצת דהמעורב הוי טעמו דמותר מהתורה וכמ"ש לעיל אפי' בחד בחד ועל כרחך דס"ל טכ"ע והוי צירוף במקצתו לצרפו כולו:
וכמו כן לענין הקטרה כיון דאין הקטרה פחות מכזית וא"כ הקטירו בבת אחת ועכ"פ נוכל לומר כה"ג וא"כ נתערב ממילא. ומזה בחטאת דאתיא התורה לאשמעינן היתר מצטרף לאיסור על כרחך לא מיירי בעירוב גמור דא"כ הוי טעם כעיקר ואף דהוי באכלו ספק בבת אחת מ"מ לא מוכרע דמיירי כה"ג ואתי שפיר. ומיושב קושית התוס' דמנ"ל עירוב בחמץ כיון דצריכין הלמוד להתמל"א דלפי מ"ש דבתערובת גמור ודאי רש"י מודה ומוכרחים אנו לומר כן דאל"כ לא יהיה שייך בבת אחת כלל דהוי כמו עירוב גמור ובגמ' אמרינן דבעיא שיהיה בבת אחת אלא דס"ל לרש"י דלא בעי שיהיה בעירוב גמור וכמ"ש ולכן לא למד רש"י עירובו מנין וכו' משום בהקטרה דהוי בבת אחת לא צריך עירוב:
אמנם יש לספק אם לענין הקטרה שייך ג"כ צירוף כדי אכילת פרס לענין כזית למאן דס"ל אין הקטרה פחות מכזית ועכ"פ י"ל דמיירי הקרא כה"ג וצ"ע:
אמנם יקשה עוד כמ"ש בפנ"י כיון דמקצתו הוי ג"כ בעירוב למה לי כי כל לרבות עירובו דהוי כמ"ש כל שכן לפ"ז. וי"ל דכמ"ש בפנ"י דיש סברה לומר דעירוב יותר טוב ויש סברה להיפוך ג"כ דגרע מצד עיי"ש. ועי' מ"ש במקום אחר במס' פסחים שם ביתר ביאור בזה:
(ד) ועתה נבוא לדעת רבינו על קושית הלח"מ בפ"ה מהל' נזירות הנ"ל:
והנה עיין בשעה"מ בפ"ג מהל' נדרים שהקשה לרב אשי דאמר במס' פסחים דלכן לא ס"ל לר' יוחנן היתר מצטרף לאיסור בכל איסורים דהוי נזיר וחטאת שני כתובים הבאים כאחת ואין מלמדין מהאי דמס' זבחים צ"ז גבי חטאת יקדש להיות כמוהו וכו' ניתי עשה וידחה לל"ת. ומשני דאין עשה דוחה לל"ת שבמקדש ר"א אמר יקדש עשה ואין עשה דוחה לל"ת ועשה. וא"כ יקשה לפ"ז לר"א לא הוי חטאת ונזיר שני כתובים דהרי בעי קרא בחטאת שלא נאמר דעשה דוחה לל"ת עיי"ש. וציין דבספר דברי אמת הקשה כן ועי' בדברי אמת דף נ"ו ע"ד שכתב דבמצוה קמ"ח מנה רשב"ץ יקדש לעשה כר"א במס' זבחים דנדחה האי דמס' פסחים דא"כ לא הוי שני כתובים עיי"ש. ולרבינו אין לומר כן דאל"כ יקשה טפי:
ונראה לומר. דהנה לכאורה יקשה כמו כן להסוברים בעשה ול"ת בעבר ודחה הל"ת אין לוקים עי' במל"מ בהל' שופר ולפ"ז יקשה האיך נאמר דיקדש לרבוי היתר מצטרף לאיסור בחטאת דלענין איסור נדע דחצי שיעור אסור מהתורה לר' יוחנן ולמלקות נאמר דבעבר אין לוקין דעשה דוחה לל"ת. ואין לומר דבתערובת לא ס"ל לר' יוחנן ח"ש אסור מהתורה וצריך התמל"א שיהיה כזית דלפי מ"ש לעיל דאם בח"ש הוי התר לא שייך התמל"א דהוי צירוף היתר בהיתר ובעירוב דלא אחשביה לא חל שם האיסור:
לכן נראה לומר דקושית הגמ' ניתי עשה וידחה לל"ת לא קאי אלא אם נאמר דיקדש דחטאת הוי להיתר מצטרף לאיסור ומיירי בלא נבלל יפה אלא דאכלו כאחת או אפי' בזה אחר זה בעירוב קצת וכמ"ש לעיל ובהמל"א לא שייך נהפך התר לאיסור משום דהתר עומד במקומו בפני עצמו. וטעמא אחרינא בהמל"א מקרא ומסברה כמ"ש לעיל. אבל אם נאמר יגע בבשרה יקדש מיירי לענין טעם כעיקר כדאי' במס' חולין ועל כרחך בנבלל יפה ולהסוברים בטכ"ע אמרינן נהפך וא"כ לא שייך הקושיא ניתי עשה וידחה לל"ת דהרי טעמו של איסור מהפך ההתר והוי הכל כנותר ופיגול ולהיפוך לא שייך דטעם הקדש יהפך האיסור להתר דלא מצינו דהתר יהפך האיסור בנרגש טעמו של איסור. וכן נראה מלשון רש"י במס' זבחים צ"ז ע"ב וז"ל עד שיבלע כגון המהתך שומן חטאת וסך ממנו צלי של שלמים ונבלע בו. ומכאן אנו לומדים התר מצרף לאיסור. ואין ללמוד טכ"ע וכו' עכ"ל. דהוי לשון מיותר אבל למ"ש אתי לפרש דמיירי בלא נבלל יפה דרק המל"א ילפינן דטכ"ע לא שייך כאן. (ויתר דברי רש"י אפרש במ"א בס"ד) וא"כ מקשינן שפיר ניתי עשה וכו' ועי' ברש"י במס' פסחים דמוכח דלדעתו מאן דס"ל טעם כעיקר ס"ל נהפך עיי"ש. ועיין בהגהות הש"ס שהקשה על רש"י דבמס' חולין מוקי לענין טכ"ע. אכן באמת נראה כונת רש"י לומר דסוגיא דמס' זבחים על כרחך לא ס"ל כן וכמ"ש. וכמ"ש בשם ס' דברי אמת שהסוגיא חולקת כנ"ל:
וכמ"ש לעיל דלרמב"ן שכתב בחטאת שייך תרוייהו היתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר דלדבריו י"ל אף מאן דלא סבירי ליה נהפך בטכ"ע בכה"ג דשייך המל"א ג"כ אמרינן לכו"ע אמרינן נהפך כמ"ש לעיל וא"כ במס' פסחים דאמר רב אשי לדעת ר' יוחנן דס"ל כפי סוגית הגמ' שם טכ"ע והתמל"א בחטאת ג"כ וא"כ לא שייך לומר ניתי עשה וכו' וממילא המל"א לענין מלקות ועי' ברמב"ן. וא"כ א"צ יקדש לעשה והוי שפיר שני כתובים הבאים כאחת. אבל במס' זבחים אזלי סוגית הגמ' להסובר טכ"ע לאו דאורייתא מקשינן ניתי וכו' ומשני דיקדש עשה וכו' ועל כרחך לדידיה צ"ל כן:
ולפ"ז יקשה למאן דלית ליה טעם כעיקר דאורייתא נילף היתר מצטרף לאיסור בכל איסורים דלא הוי שני כתובים הבאים כאחד דהרי צריכין בחטאת יקדש שלא נאמר עשה ידחה לל"ת ורבינו מהסוברים טעם כעיקר לאו דאורייתא ואף בנזיר לית ליה המל"א. אמנם למ"ש דסתמא דגמ' במס' זבחים ס"ל טכ"ע לאו דאורייתא דאל"כ לא יקשה ניתי עשה וכו' ובמס' זבחים ע"ח ע"א אי' ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא וכפי הסוגיא דזבחים הנ"ל לא הוי שני כתובים וא"כ יקשה על הגמ' למה לא ניליף מנזיר לכל איסורין וי"ל דמחטאת לא ילפינן דחולין מקדשים לא ילפי' כדאי' בגמ' ומנזיר לא ילפינן כדאי' במסכת נזיר ל"ז ע"ב לענין טכ"ע דחמיר איסורו דאסור בחרצן עיי"ש. אמנם לדעת רבינו נראה דאפי' בנזיר ילפינן ממשרת רק בכדי אכילת פרס. והנה גם בחמץ כנ"ל כתב בתערובת בכדי אכילת פרס לענין מלקות ועיין בפר"ח שכתב על קושית המ"מ וכיוצא בזה הקשה ברמב"ן בס' המצות בסי' קצ"ח עיי"ש דדעתו דתערובת חמץ כמו בכותח דמוכח בגמ' כמ"ש שם בממשו ולא טעמו דנתרבה בחמץ וכמו כן במשרת בנזיר הכל כדא"פ דבעלמא כה"ג מותר עיי"ש ובס' מקור חיים בסי' תמ"ב ולפ"ז י"ל דרבינו פסק כסוגיא דמס' זבחים ובנזיר הקרא לרבות כדא"פ בכהנ"ל ואתי שפיר וא"כ לדעת רבינו התמל"א בכזית כדא"פ בממשו בלא טעמו. ולמ"ש התמל"א אם יש בו טכ"ע אם נאמר נהפך נפק"מ לענין חצי שיעור ע"י תערובת ולענין עשה שידחה לל"ת וכמ"ש לעיל:
אמנם צ"ע במס' זבחים הנ"ל דהוי במין במינו דלא שייך נהפך דעומד במקומו וי"ל דתליא אם במו"מ שייך ג"כ טעם כעיקר עי' בנוב"י מהדו"ק חיו"ד וברשב"א במס' חולין בסוגיא דטכ"ע עיי"ש. וי"ל דרבינו גמר דטכ"ע לאו דאורייתא מסוגיא דע"ז כמ"ש ז"ל וסוגיא דמס' זבחים מתורצת גם לפ"ז להסיר קושיא הנ"ל:
והנה להנ"ל נוכל לומר האי דאמר רבא במס' פסחים ל' ע"א חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו ובתוס' שם בד"ה אמר דר"ת מפרש דוקא בהחמץ משום חומרא דחמץ עיי"ש. ונראה מדרבנן אמנם למ"ש בדעת רבינו בכדי אכילת פרס לוקין ובפחות עכ"פ איסורו בממשו [במשהו] בלי טעמא ועי' בפר"ח מ"ש בפי' דברי רבינו בפט"ו הי"ז מהל' מאכלות אסורות עיי"ש. אלא למ"ש רבינו שם דחמץ משום יש לו מתירין היינו בטעמו דס"ל טעם כעיקר מדרבנן אבל בממשו [במשהו] בחמץ צ"ל דהוי מדאורייתא ולאו משום יש לו מתירין ועי' בהמ"מ לעיל ה"ה וצ"ע. ועי' בשו"ת מהרלב"ח בסי' י"ז שכתב על מ"ש הה"מ בחלב ודם שאין לנו מקרא מיוחד על תערובת דשאני חלב ודם שלא היה להם שעת הכושר ואיסורם לעולם משא"כ חמץ עיי"ש. ועיין במרכבת המשנה ובספר מנחת כהן ובספר ברכת אברהם לרבינו אברהם בנו של רבינו ז"ל בסי' כ' עיי"ש:

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה