דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי ירמיה לעוו
פרק א · הלכה ב
החמץ בפסח אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהיה בו היתר אכילה. ועי' בכ"מ ולח"מ שעמדו דכאן נקיט רבינו מלשון לא יאכל וכו' כחזקיה ובפ"ח ממאכלות אסורות כתב כר' אבהו וכתבו דנקט היותר מפורש ולדברי הכל וכ"כ הר"ן וכיוצא בזה בשו"ת מהרלב"ח סי' י"ז משום דבלא יאכל לא פליגי בחר רבינו כאן בלשון הנאמר בו מאיסור אכילה עיי"ש:
והנה בגמ' פסחים כ"א ע"ב אמר חזקיה מניין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו התר אכילה וברש"י מדקרינא לא יֵאָכֵל משמע שלא יהא בו התר המביא לידי שום אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל עכ"ל והכונה שהתורה בחרה מה שעל הרוב ונכלל בו כל הנאות אף שאינן מביאות לידי אכילה. ויש להבין דהרי בדף כ"ג ע"א שם מקשינן והרי שרצים דרחמנא אמר לא יאכל ותנן וכו' ול"ל למכתב לא יאכל ומייתי לכם וכו' אמר לך חזקיה טעמא דידי נמי מהכא וברש"י בד"ה טעמא דידי וכו' ואי לאו האי קרא וכו' לא הוי ידענא דלא יאכל איסור הנאה הוא וכו' עכ"ל. וא"כ לאו ממשמעות הקרא יליף אלא מדאצטריך:
והנה מלשון הגמ' לר' אבהו כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב וכו' ולשון במשמע נראה כמו כן דהוי בלישנא דקרא. והנה יקשה לומר דבכלל לשון לא תאכל כמו כן הנאה אלא דיותר נראה דמסברה היכא דאסרה התורה לא היינו מחלקין בין הנאה לאכילה בלעדי גלוי מקרא דאף דלשון אכילה מורה על אכילה בלבד ג"כ כיון דיש לפרשו על הנאה ג"כ התורה נקטה אכילה דהוי הנאה לרוב במאכל ומסברה לא נחלק ולומר דרק אכילה ולא הנאה אסרה התורה וא"כ שניהם במשמע וג"כ יש להבין דהרי מקשינן בגמ' בשלמא לר' מאיר וכו' אלא לר' יהודה דאמר דברים ככתבן הוא דאתא הא כל איסורין שבתורה מנ"ל דאסורין בהנאה וכו' וא"כ נראה ג"כ רק מדאצטריך יליף ר' אבהו ולא ממשמעות. וי"ל אף דמסברה היינו מחלקין לומר דרק אכילה נאסר ולא הנאה מ"מ מדחזינן בנבילה דאסור באכילה ומותר בהנאה וא"כ נסתר המשמעות וע"ז אמרינן מדאצטרך נדע דבעלמא אסור ומקשינן כיון דצריכין הקרא לדבר אחר לר"י ולא הוי הקרא מיותר להתירא וממילא נאמר דמנבילה נלמד לסתור מלומר דהנאה ג"כ במשמע ומשני ע"ז וא"כ נשאר דהוי במשמע בשאר דברים שניהם יחד. וכמו כן י"ל לחזקיה כיון דקרא דשרצים נגד דקדוק לשונו בלא יאכל נדע כן מדאצטרך וחזרינן לדקדוק בהלשון. ולמ"ש לר' אבהו לא הוי נכלל בלשון אלא מסברה חיצונה נחלק בלשון לא תאכל דיש לפרש על אכילה בלבד ויש לפרשו על הנאה ג"כ ולחזקיה הוי בהלשון על הנאה ג"כ. ומובן במ"ש דרבינו נקט כאן הלשון המפורש. ועי' מ"ש לעיל בפ"א מהל' יו"ט בשם בעל ספר יראים ללמוד מתוך מאשר יאכל לכל נפש דהנאה במשמע עיי"ש דנראה ג"כ דדרש ממשמעות הלשון:
ובמ"ש יש לתרץ קושית התוס' במס' חולין קט"ו ע"א בד"ה היא קודש ואין מעשיה קודש וא"ת ואימא למשרי בהנאה אבל באכילה אסורה כדפי' בסמוך גבי זרעים וכו' עכ"ל עיי"ש. וי"ל עם מ"ש לעיל בלשון לא תאכלו אין מכריע על הנאה ג"כ אלא משום דיש לכללו ומסברה אין לחלק בין לאיסור הנאה לאכילה ולפ"ז אם יש מקום לחלק נראה מסברה דאלה האסורים מצד עצמו כמ"ש בתוס' במס' תמורה דף ד' לענין כל שתיעבתי לך עיי"ש באיסורי אכילה וכיו"ב י"ל דתורה אסרה אכילת איסור לבל יבואו בנו כמ"ש בתורה לבל נטמא בהם משא"כ בהנאה. אבל שאינם איסורם מצ"ע אלא עלינו אסור המעשה ומהם שהזמן גורם האיסור כמו שבת וחורש בשור וחמור בלתי מסתבר לחלק הנאה ואכילה. ולכן בכלאי זרעים וכמ"ש ברש"י בד"ה כלאי זרעים הן עצמן תועבה ולתסרו עכ"ל מקשינן שפיר דילמא באכילה ולא בהנאה כמו שאר איסורים מחמת עצמם דיש לחלק כן משא"כ בשבת וכמ"ש. אמנם לדעת התוס' אין דברינו עולים שתירצו במס' פסחים כ"א ע"ב בד"ה כל דלכן נהנה בחמץ אינו בכרת דלא יאכל ולא תאכל ילפינן מלא תאכלו אבל כי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו עיי"ש. וא"כ נראה דרק מדאיצטריך בנבילה נדע איסורא דהנאה בעלמא ומנבילה נלמד ללא תאכל ולא יאכל ולא ממשמעות מדעת החיצונה וכמ"ש. אבל לדעת רבינו י"ל כן אלא דיקשה קושית התוס'. אמנם עיין בהגהות מל"מ בפי"ג מהל' שגגות הל' ה' שעמדו על קושית התוס' ממ"ש בתוס' חולין ק"כ ע"א בד"ה אלא דכרת ליכא בהנאה עיי"ש. דנראה מדאצטריך נפש לרבות השותה ועי' בשעה"מ כאן וי"ל לדעת רבינו לפ"ז:
והמניח חמץ ברשותו אע"פ שלא אכלו עובר בשני לאוין שנאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא. ועיין בהשגות הראב"ד שכתב יש הפרש ביניהם שחמץ בנפסל מאכילת כלב אין זקוק לבער ושאור אף שנפסל חייב לבער לפי שראוי לשחקו ולחמץ בו כמה עיסות עיי"ש. ועי' בכ"מ שהקשה דהו"ל ג' לאוין עיי"ש ובצל"ח ביצה ד' ע"ב בד"ה פתח עיי"ש. ובדעת הראב"ד למ"ש בכ"מ שאור ראוי לחמע בעיסות אחרות וחייב אפי' בנפסל מאכילת כלב משא"כ חמץ שאיו ראוי לחמע עיסות אחרות ובשו"ע בסי' תמ"ב סעיף ט' בסתמא כדעת רבינו ועי' במג"א ס"ק י"ד ובפר"ח כתב כדעת הראב"ד ותוספתא שהובא בהגהות מיימוני מסייע לו ובר"ן הקשה למה בנפסל מאכילת אדם חייב הרי הוי כנבילה שאין ראוי לגר דלא שמה נבילה ונ"ט לפגם שרי אפי' בחמץ וכתב ע"ז וי"ל דהכא שאני מפני שראוי לחמע בו כמה עיסות אחרות והכי איתא בגמ' דהא שאור לא חזי לאכילה ואפ"ה אסריה רחמנא מהאי טעמא והכי איתא במכילתא עכ"ל. ולדעת הראב"ד דבחמץ אפי' בשאין ראוי לחמע עיסות אחרות חייב א"כ יקשה מאי שנא משאר נ"ט לפגם כקושית הר"ן אמנם לדעת המ"מ לראב"ד חמץ ג"כ ראוי לחמע אלא דעם כל זה רק בראוי לאכילת כלב משא"כ שאור וראיתי בפרי מגדים באשל אברהם ס"ק י"ד שם שעמד ע"ז עיי"ש:
ובלח"מ כתב דלראב"ד חייב לבער מדרבנן דמהתורה כיון דהשתא אינו חמץ אינו חייב על שראוי לחמע בו עיסות אחרות עיי"ש. ועי' בס' מעשה רוקח שאין נראה כן שהרי קאי על דברי רבינו דקאמר בדאורייתא עיי"ש. ועיין במס' ע"ז דף ס"ח ע"א שאור של תרומה וכו' אסור ור' שמעון מתיר והא הכא דפגם מעקרא הוא ופליגי א"ר זירא שאני עיסה הואיל וראוי לחמע בה כמה עיסות ובפט"ז הט"ז מהל' מאכלות אסורות ושם נראה מדאורייתא אסור אף דבכה"ג דבפני עצמו יהיה מותר משום פגמו ואיסורו נולד בתערובתו עם ההתר וא"כ האיסור ע"י ההתר. ונראה כיון דעומד וראוי להשביח עיסות אחרות לא הוי שם פגום עליו והנה כתבו ז"ל מדאסרה התורה שאור אף שאין ראוי לאכילה מזה נדע בחמץ ג"כ עיי"ש. אבל הרי שאור לאו בחמץ בלבד אמרינן כן אלא אף בשאר דברים בראוי לחמע וכמו כן בחמץ בכה"ג בלבד וכמ"ש בשם הר"ן ולא חידשה התורה בחמץ כלל ומשו"ה לא מצינו פגם לאסור בחמץ וכ"ז נראה כמ"ש לעיל כהמ"מ בדעת הראב"ד: