דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות ברכות· רבי ירמיה לעוו
פרק ד · הלכה א
כל המברך וכו' שכח לברך ברכת המזון ונזכר וכו' מברך במקום שנזכר ואם היה מזיד חוזר למקומו ומברך וכו'. פסק רבינו כב"ה וברא"ש ובהגהות מיימוני בשם רבינו עמרם כב"ש עיי"ש ונראה דהגמ' נראה דבית שמאי השיבו לבית הלל תשובה נצחת ולא השיבו עליה שאמרו מי ששכח ארנקי בראש הבירה לא יעלה ויטלנה לכבוד עצמו הוא עולה לכבוד שמים לא כ"ש אבל בירושלמי נמצא לב"ה שאמרו להשיב אלו פועל עושה בראש הדקל או בתוך הבור שמא מטריחין שיחזור למקומו ויברך אלא מברך במקום שנזכר עיי"ש:
ופי' דהנה מצינו בפועלים להקל בק"ש ותפילה ובהמ"ז כדאיתא במס' ברכות האומנין קורין בראש הגג וכו' ועי' בהל' ק"ש ותפילה לרבינו בזה ובבהמ"ז לעיל ואף דשאני פועל מבעה"ב מ"מ לא הוי הק"ו לכבוד עצמו וכו' לראיה דא"כ גם בפועלים נאמר כן וביותר למ"ש לעיל דאם היה הדין כן היינו נאמר ע"ז נשתעבד עיי"ש וע"כ נאמר דדרכיה דרכי נועם כאשר מצינו בכמה פעמים דחשו לטרחא וביטול מלאכה וי"ב וא"כ מדמצינו תשובה שלימה לב"ה פסק רבינו כותייהו:
ואם היה מזיד חוזר למקומו ואם בירך במקום שנזכר יצא יד"ח וכו'. ולא כן דעת הטור בסי' קפ"ד עיי"ש שדעתו דאין יוצא בדיעבד וחוזר ומברך ונראה דרבינו לא ס"ל כמ"ש בתוס' בפ"ק דסוכה דאם לא עשה הדאורייתא כתיקון החכמים אף ידי דאורייתא לא יצא עיי"ש ולומר דאף דיצא ידי דאורייתא חייבו החכמים לברך מדרבנן זה לא נראה דיחייבו ברכה בלי אכילה ומשום קנס בלבד וכ"כ לעיל דאין דעת רבינו כתוס' הנ"ל: