דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות ברכות· רבי ירמיה לעוו
פרק ב · הלכה ב
הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעה"ב ואכלו פתן אין מברכין לפניה ומברכין וכו' וכולל בה וכו' ואם היו עושין בסעודתן בלבד או שהיה בעה"ב מסיב עמהן מברכין ארבע ברכות כתיקנן כשאר כל אדם. ובפי"ג מהל' שכירות הל' ז' כתב רבינו כדרך שמוזהר הבעה"ב שלא יגזל שכר עני ולא יעכבנו כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעה"ב ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן שהרי הקפידו על ברכה רביעית של בהמ"ז שלא יברך אותה וכו' עכ"ל ועי' בשו"ע חו"מ סי' של"ז סעיף כ' ובסמ"ע שם ס"ק מ' דגם מברכת הזימון פטורין ומובא במג"א בסי' קצ"א ס"ק א' ועי' מ"ש ע"ז ומס' ברכות מ"ה ע"ב אביי עני ליה בקלא וכו' דנראה שהיה מזמן עמהם עיי"ש:
וי"ל דבלא"ה יש להבין לאביי דעני בקלא דלישמעו פועלים הרי היה מסיב עמהן וכשבעה"ב מסיב מברכין כשאר כל אדם ואם נאמר שלא היו הפועלים של אביי רק שהיו של אחרים וא"כ יש להבין דרב אשי עני בלחישא כי היכי דלא נזלזלו בהטוב והמטיב ובשל אחרים האיך היה הוא מקיל בשל אחרים ודוחק לפרש בר"א היו בפועלים שלו ובאביי בשל אחרים ולכאורה בלא"ה יש להבין למה הקפיד אביי על זמן קצר כזה ועי' ברש"י שם:
ונראה כי בעה"ב מסיב עמהן דחייבין הוי משום דמדשתק מסתמא מוחל להם ובפניו מדלא מיחה לא הוי ממעטין במלאכתן וכמ"ש רבינו בהל' שכירות הנ"ל ההוראה היוצאת כמה לחוס על הגזל משל חבירו מזה שביטלו עבור זה ברכה אחת לפועלים ואביי היה רוצה ג"כ לרמז להם כן למען ידעו להשמר ולרחק מהגזל בכל שהוא ודי בזה במה שרמז להם שלא יאמרו הטוב והמטיב ואף שמסיב עמהן דכמ"ש מטעם מחילה ובענו בקלא הראו להם שאינו מוחל אבל בברכת הזימון היה מניחם ולא רמז להם וכיון שהסיב עמהן וגם מסתמא הוא היה המברך וזימן כמ"ש ז"ל דאורייתא וכמ"ש ברא"ש יש להביא א"ע לידי חיוב זימון עיין ברא"ש ריש שלשה שאכלו עיי"ש וגם היה די להוראה הנאמרה במה שרמז בברכת טוב ומטיב:
ומובן בזה דברי רש"י שם בד"ה ולקומי לעבידתייהו ואי משום דקמפקע להו מהטוב והמטיב לא איכפת ליה דקסבר דלאו דאורייתא היא אלא ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה עכ"ל ולמה לא כתב כדאיתא לעיל ט"ז דפועלים אין מברכין רק שני ברכות וכולל בונה וכו' עיי"ש אבל למ"ש מתרץ ברש"י בזה דלזמון היה מצרפם ואולי היה לו בלעדם לקיים מצות הזימון וכמ"ש בסמ"ע גם מזה פטור ולמה רמז בהטוב והמטיב ומשם ט"ז הנ"ל איכא להביא דהרי היה מסיב עמהן וע"ז מתרץ דזה דרבנן וכיון שהיה רצה לרמז בלבד להוראה מוסרית בחר בהדרבנן ולא בדאורייתא ורב אשי דעני בלחישא שלא רצה לרמז כאביי משום דלא אתיא לזלזולי וכיון שהיה מסיב עמהן הניח על כהלכתו ועי' שו"ת מהרש"ל סי' מ"ד עיי"ש:
ומובן במ"ש דכמ"ש בהגהות מיימוני בפ"א י"ז דבדידן לא שייך כן דאדעתא דהכי משכירין המשכיר פועלים שמתפללים ומברכין וקורין כשאר כל אדם ומובא בשו"ע בסי' קצ"א ובהל' ק"ש עיי"ש והנה מנהגא כתנאי בכ"מ ועי' במסכת ב"מ דף פ"ג מקום שנהגו להשכיר וכו' עיי"ש וכל מי שרצונו נגד המנהג צריך לפרש ויקשה לכאורה למה תיקנו הרבנן להקל בתפילה וברכה לפועלים משום ביטול מלאכה לבעה"ב לא לתקנו וממילא יהיו מחויבים הפועלים ככל אדם ועל דעת זה ישכרו הפועלים ולא יהיה חשש גזל כלל והנה ביורד ומתפלל וברש"י שם דהא אינו משועבד למלאכה שהוא ברשות עצמו עכ"ל יש לומר בזה לחלק בין בעה"ב לפועלים דמצוה למובחר יש לעשות רק בשלו ולא בשל אחרים אבל מה שמדינא דרבנן יש להבין והיה נראה דמשום שלא ימנעו מלשכור פועלים ישראלים או יגרעו בשכרם עבור זה:
ויש להבין החילוק בין בשכרן לבסעודתן דהנה במסיב עמהן י"ל מוחל לזה אבל בסעודתן יש להבין אבל כמ"ש מחשש גרעון שכר בפעם אחר לא שייך רק בשכרן ולא בסעודתן דלא ימעיט עבור זה ובסתמא אמרינן אפי' וכו' כסעודת שלמה וכו' ובמס' ב"מ פ"ג שם אמנם כנראה מלשון רש"י הנ"ל ובירושלמי שם מפני שטרחתן מרובה עיי"ש דנראה שחסו עבור גזל הבעה"ב יקשה כמ"ש אבל למ"ש רבינו בהל' שכירות הנ"ל להוראה גדולה תיקנו כן וכמ"ש גם אביי רמז לזה להודיע חומר עון הגזל חבירו בכל שהוא בכל דרך שיהיה:
והנה במ"ש דמה שמצוה מהמובחר לא שייך לפועל שאין לעשותו רק משלו י"ל בסי' רנ"א באו"ח סעיף א' העושה מלאכה בע"ש מן המנחה ומעלה אינו רואה סימן ברכה ובמג"א שם ס"ק ד' וז"ל ועוד קשה דבחו"מ בסי' של"א כתב בשם ירושלמי דפועל צריך לעשות אצל בעה"ב עד סמוך לשקיעת החמה וכו' והיינו תקיעה שלישית ומשמע התם שצריך לעשות בשדה עד זמן הזה ובגמרא אמרינן דבתקיעה הראשונה נכנסו אותן שבשדות ואפשר לומר דהירושלמי מדינא קאמר דפועל צריך לעשות אבל אינו רואה סימן ברכה לכן תיקנו חכמים תקיעות שיתבטלו אח"כ וכו' עכ"ל ועיין במחצית השקל שכתב דאם הבעה"ב אינו רוצה מבטל הפועל משום שאינו סימן ברכה עיי"ש:
ומובן כיון שאינו רק להמובחר שלא יעשה מלאכה ואין ביד הפועל מלעשות בשל בעה"ב דהמובחר רק בשלו דרק המחויב אפי' בהתנה נגד זה הבעה"ב לא מהני למאי דמשעובד הפועל לדאורייתא או לדרבנן רק להמובחר אמרינן כן ועיין בשו"ע או"ח סי' תע"ב בטו"ז ס"ק ו' בהסבת השמש שכתב מאי חילוק לשמש לאחר עיי"ש ולמ"ש מיושב ועיין בשערי תשובה סי' תקפ"א ס"ק ט"ז שכתב בעונה בר"ה מסתמא ע"ז נשאת דנהוג כן עיי"ש ועי' שבת דף קי"ח בד"ה אלא וכו' ולא יטיל על אחרים כבוד שבתות עכ"ל דנראה דאף היכא דלא שייך גזל רק לקבל צדקה עבור מהמובחר לא יעשה אף שמקבל צדקה בלא"ה דהמובחר רק בשלו ממש יעשה ועי' במסכת קדושין ל"ג ע"א אין בעלי אומנות וכו' ובתוס' שם בד"ה אין עיי"ש:
כשאר כל אדם. ובפי' לר' דוד ערמא"ה ז"ל כתב לפניה ובנטילה עכ"ל נראה דס"ל דבלא"ה אף מנט"י פטורין וכ"כ בספר מעשה רוקח בפשיטות ולדידן לא נפק"מ ומה דפשיטא למעשה רוקח משום דהוי רק מדרבנן משום סרך תרומה עיי"ש י"ל כיון דהוי מענין איסורא לא הקילו דרק ממצוה הקילו עליו וגם לא פטרו פועלים מכל מצות דרבנן רק בדרבנן אשר הוסיפו על הדאורייתא אבל במצוה דרבנן בפ"ע לא הקילו על הפועלים והראיה שהביא מנט"י שפטרו במחנה ולא מבהמ"ז וכתב ואף שיש לחלק ונראה לענ"ד ברור כאמור עכ"ל יש לחלק דנט"י במחנה ימצא שאין לו מים משא"כ בהמ"ז דלאו משום ביטול הזמן נגעו בהתירא שם ואין מדמין זה לזה כתירוצו ז"ל זכ"ד:
ולמ"ש מיושב מ"ש בפרי מגדים במשבצות זהב בסי' קצ"א עמ"ש בתוס' דעקרו דאורייתא והאיך מצינו לעקור דאורייתא בלי גדר וסייג עיי"ש דלמ"ש רבינו בהל' שכירות גדר גדול וסייג בזה: