דברי יהושע (פריידין)· רבי יהושע פריידין
פרשת שופטים
והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה וגו' לבלתי רום לבבו מאחיו. והתרגום בדיל דלא ירום לבי'. והנה פשטות הכתוב יען המלך יהי' בטבעו להתגאה על אחיו לזאת צותה התורה אשר יקרא בהתורה כל ימי חיו למען ילמד ליראה ולשמור את כל דברי התורה ואת החוקים לעשותם מעתה יהי' בקי בכל התורה ויהיה צדיק גדול. וכל זה יביאו לו שלא יהי' לו שום גבהות והתנשאות. כאשר סיים הכתוב לבלתי רום לבבו. וכאשר פירש התרגום בדיל דלא ירום לבי'. ומעתה יש מזה ללמוד אשר אם בפעם יבוא אדם לידי התנשאות על חבירו יען הוא בעל תורה או צדיק במעשיו אדרבה ידע אשר איננו בעל תורה ולא צדיק כי אם הי' צדיק או בעל תורה. לא הי' בא להתנשאות. ועפ"ז יש להבין הירושלמי אנטונינוס אמר ליה לרבי צלי עלי צלותא א"ל רחמנא ליצלך מצינתא א"ל דא צלותא אנא יתיר חד גלופקרא עלי וצינתא אזלי. א"ל רחמנא ליצלך מחמתא. א"ל הא ודאי צלותא. דכתיב ואין נסתר מחמתו. א"ל רבי לאנטונינוס יהא רעוא דתמשך מלכותך לעלם. ע"כ. והוא פלא חדא על המלך להתפלל תפלות כאלו. ועוד הלא ידוע מאמר הש"ס הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים. ועוד הברכה שנתן לו רבי הי' יותר מצלותא ומפשטות הלשון משמע יען אשר אמר דא ודאי צלותא לזאת בירך אותו ברכה זו. ואין להבין למה. ונראה לפענ"ד דהנה כל איש צריך להיות לו קרירות וחמימות. קרירות לכבות אש התאוה לתענוגי עוה"ז וחמימות להתלהב לעבודת הבורא ב"ה. ולזאת התוה"ק נמשלה למים ואש כי יש בה אלו הכחות לכבות אש התאוה לתענוגי עולם הזה וזה בחינת מים. וגם להתלהב לבות לעבודת הבורא ב"ה וזה בחינת אש לזאת בודאי כאשר אמר אנטונינוס המלך לרבי צלי עלי צלותא הבין רבי אשר רצון אנטונינוס להתפלל עליו יען שהוא מלך. לזאת מתחלה חשב רבי אשר יען שהוא מלך ויש לו כל תענוגי עוה"ז כדרכי המלכים וידוע כי מי שהוא מתענג בתענוגי עוה"ז אין לו חשק והתלהבות לעבודת הבורא ב"ה. לזאת התפלל עליו דיהיה ניצל מצינתא לעבודת הבורא. וע"ז השיב אנטונינוס דע"ז אין צורך לתפלה כי יש לו עצה לזה דידוע דהמדות של האדם נקראים בגדים כמו שכתוב ובכל עת יהי' בגדיך לבנים והיינו שהמדות יהיו טובים ולבנים. כי כמו שהבגדים מקשטים לאדם כמו כן המדות לזאת אמר אנטונינוס אשר ירבה לעצמו מדות טובות למען יהי' לו חשק והתלהבות לעבודת הבור ואזי אמר לו רבי שיהי' ני"ל מאמתא והוא דבר הנוגע למלך כי המלך צריך להתנהג ברמה ולכעוס ולענוש מי שעובר נגד רצונו. אך כ"ז צריך להיות רק מבחוץ אבל לא מחמת חמימות של התנשאות וגבהות כאשר הזהיר הכתוב לבלתי רום לבבו וגו'. וע"ז אמר אנטונינוס דא ודאי צלותא. וכאשר שמע רבי ממנו טוב כונתו אשר ממאן בגבהות ורום לבב בירך אותו שימשך מלכותו:
מי האיש אשר בנה בית וגו' מי האיש אשר נטע כרם וגו' ומי האיש אשר ארש אשה וגו'. אין להבין בפשטות כי הלא הכהן הכריז אל ירך לבבכם אל תיראו וגו' כי ד' אלהיכם ההולך עמכם וגו' להושיע אתכם משמע אשר הקב"ה יושיעם שלא ימותו ועתה הכריז השוטר על אלה האנשים פן ימותו. הנה לפי התרגום יונתן בן עוזיאל שפירש על ולא חנכו ולא קבע ביה מזוזתא (ויש להבין היינו שהתרגום יונתן בן עוזיאל מפרש לנו אשר קביעת המזוזה בהבית זה הוא חניכו של הבית שהבית יהי' בקדושה) לא קשה אכן רש"י והרמב"ן לא פירשו לנו כך עיי"ש ועוד בלא"ה קשה הלא זו הכרזה על האנשים האלו שישובו לביתם פן ימותו הכרזה זו הביאה יראה ופחד ומורך בלב שאר העם, וגם יהי' קשה לשאר העם למה המה אינם נחשבים לחשוב עבורם שלא ימותו. ונראה אפשר לתרץ כ"ז דהנה רש"י פירש על ואיש אחר יחנכנו ודבר של עגמת נפש הוא זה גם זה אין להבין הלא לכל אנשים מיתה הוא להם עגמת נפש. לכן נראה דהנה גם זה הכרזת הכהן שצותה התורה הלא התורה היא נצחית ואם כן הצווי של התורה לכל המלחמות שיהי' יכריז הכהן הדברים האלו אולי יהי' בעם אשר יהי' חלילה במדרגה אשר לא יהיו ראוים לישועה לכן נראה דאפשר דהכרזת הכהן אינו בבירור על הבטחה לישועה רק הכרזת הכהן על אנשי המלחמה אשר גם בעת המלחמה יהי' להם הבטחה על הקב"ה אשר הוא הולך עמהם אשר גם בהמלחמה ישגיח עליהם הקב"ה א"כ גם בהמלחמה המה תחת השגחת הבורא א"כ אין להם לפחוד בעת המלחמה ביותר מבביתם בבית נצרך להשגחת הבורא גם בהמלחמה מושגחים בהשגחת הבורא ב"ה וב"ש והי' הכרזת הכהן אשר יתישבו בטוב בדעתם אשר גם בעת המלחמה אנחנו תחת השגחת הבורא ברוך הוא וב"ש ע"כ לבטוח בהשם ב"ה וב"ש ולהתפלל אל הקב"ה לזאת הכרזה זו יכריז הכהן אשר הוא במעלה גדולה אשר דבריו יוצאים מן הלב ויהיו נכנסים אל הלב. אכן האנשים האלו אשר בנה בית ולא חנכו או כרם או ארש ירדה התורה לסוף דעתם אשר פחד מיתתם הוא פחד גדול מאד כאשר פירש רש"י על ואיש אחר וגו' דבר של עגמ"נ לזאת דעתם מטורפת מאד אשר אין בכחם להשקיט את טירוף דעתם אשר יתיישבו בטוב בדעתם כפי הכרזת הכהן על הכונה הנ"ל כי דעתם מטורפת מאד לזאת צותה התורה שישובו לביתם: