דברי יהושע (פריידין)· רבי יהושע פריידין
פרשת ויגש
כי עבדך ערב את הנער וגו'. והנה לכאורה אלה הדברים גרעו את דבריו הקודמים שהיו להציל את אביהם מסכנת נפשות. ואלה הדברים כי עבדך ערב את הנער המה רק לטובת עצמו. ונראה דהנה המדרש הביא ע"ז הפסוק בני אם ערבת לרעך וכו' הרי דהמדרש מלמד אותנו גודל הנאמנות של הערבות ולמדו זאת מיהודה. ולזאת אצל יהודה הי' כ"כ גדול הבטחתו לאביו אודות בנימין אשר לא ישנה מדבורו והבטחתו כי מדת אמת הי' אצלו גדול כ"כ יותר מכל דברים שבעולם. לזאת אחר טענותיו הקודמים הסכנת נפשות של אביהם אמר לו שיש עוד אצלו דבר אשר ימסור את נפשו להציל את בנימין יען כי ערב אותו ובודאי לא ישקר בדיבורו אפי' עד מסירת הנפש כי לא יזוז מן האמת בשום אופן. הרי הכתוב מלמד אותנו איך גדול מדת האמת אצל השבטים עד שהי' עולה על הכל. ולזאת אפשר לומר יען יוסף שמע אלה הדברים מיהודה אשר מדת האמת עולה על הכל עשו הדיבורים האלה רושם גדול בלב יוסף. עד שלא הי' יכול יוסף להתאפק וגילה תיכף האמת אשר הוא יוסף:
איתא במדרש תנחומא על הפסוק הנ"ל בשעה שבקש הקב"ה ליתן את התורה לישראל אמר להן תקבלו תורתי אמרו לו הן. א"ל תנו לי ערב שתקיימוה א"ל אברהם יצחק יעקב יהיו ערבים. א"ל אבותיכם הן בעצמן צריכין ערבים וכו' אמרו לו בנינו יהיו ערבים שלנו מיד קבלן הקב"ה ונתן התורה לישראל וכו'. והנה לכאורה אין להבין כ"כ בפשטות במה שבקש הקב"ה ערבות על התורה גם את הערבות של הבנים אין להבין. ונראה דהקב"ה ביקש מישראל שיאמרו לו באיזה כח קיבלו עליהם לקיים התורה וזה שאמר הקב"ה תנו לי ערב. היינו שיאמרו באיזה הבטחה הבטיחו שיקיימו את התורה היינו באיזה כח ימסרו את עצמם לקיים את התורה. ואמרו שהי' לנו אבותינו הקדושים ובזה הכח שיש לנו ירושת אבותינו הקדושים בזה הכח נקיים את התורה הקדושה. וע"ז השיב הקב"ה שלקיום התוה"ק אין די זה הכח וצריכין עוד כח אחר. וע"ז השיבו ישראל שבנינו יהיו ערבים. היינו שקיבלו עליהם באם נשכח ח"ו לשמור את התוה"ק אזי יזכיר לנו הש"י ע"י שישלח לנו יסורים והגדולים שביסורין הוא צער בנים ר"ל. וזה הוא שמסיים המדרש לפיכך כשישראל מבטלין התורה הקדושה הקב"ה פורע מן הערבון שנאמר ותשכח את תורת אלקיך אשכח בניך גם אני וגו':
איתא במדרש אוי לנו מיום הדין ומיום התוכחה. ומה יוסף קטנן של שבטים לא היו יכולין לעמוד בתוכחתו לכשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד לפי מה שהוא על אחת כו"כ. והנה לכאורה לפי הראות אין אנו רואין שום תוכחה אשר הוכיח יוסף להשבטים. ונראה דהנה איתא בש"ס תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח אם יאמר לו טול קיסם מבין שיניך אומר לו טול קורה מבין עיניך. ונראה הכונה דהנה עפ"י הרוב כשאדם עושה דבר אשר לעינינו הוא שלא כהוגן והוא יש לו במה לתלות לתרץ את עצמו שמותר לו לעשות דבר זה. לזאת אם אחד מוכיח אותו על דבר זה ואומר שעשה עול הוא אומר לו שהוא יותר חוטא במה שחושד אותו שעשה דבר עול. לזאת המוכיח צריך לידע כל זה היינו לידע התירוץ של העושה העול ולהוכיח אותו שאין התירוץ מספיק. והנה במה שיוסף עשה זה המעשה עם הגביע לתת בשקו של בנימין נראה דהי' על שני כונות טובות לטובת השבטים. כי זאת הי' לו ליוסף ביותר לחשוב החטא על השבטים במה שציערו את יעקב אביהם. לזאת עשה זה המעשה עם בנימין כדי שהשבטים יעשו תשובת המשקל למסור עצמם בסכנת נפשות להציל את בנימין למען שלא לצער את יעקב אביהם. וגם למען יוכל להוכיח אותם איך עשו דבר זה למכור אותו לעבד. ולא חשו לצער הגדול שיהי' לאביהם. לזאת כאשר טען יהודה עם יוסף אשר יתן לו את בנימין כי הוא נוגע לסכנות נפשות לאביהם יעקב. וכאשר שמע יוסף הטענה הזו. אז הכיר את עצמו לפניהם ואמר להם בזה הלשון אני יוסף (ונראה כאשר דרך לומר כן עלי תאמרו מה שתרצו היינו שאנכי אינו נחשב לכלום אבל) העוד אבי חי היינו הגם שהי' מוסכם בדעתיכם עלי שמותרים אתם לעשות לי כל זה אבל איך לא חסתם על אבינו איך לא חסתם על חייו הלא ידעתם אשר נפש אבינו קשורה הי' בנפשי. ולא יכלו אחיו לענות אותו ולא היו יכולין השבטים לעמוד בתוכחתו כי בעצמם טענו עבור בנימין למען להחזיק החיות של אביהם. לזאת לכשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד לפי מה שהוא כי הקב"ה יוכיח כל אחד אף לפי תירוצו שיש לו לתרץ על אחת כו"כ מי יוכל לעמוד:
ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי וגו' ולכאורה אין להבין לאיזה תועלת סיפר יעקב אע"ה זאת לפרעה הרשע כי לפי הראות הי' נגד כבוד שמים אשר צדיק כיעקב יחי' חיי צער ונראה דיעקב אע"ה ראה את פרעה בכבודו כמלך בגדוד ויש לו כל תענוגי עוה"ז וממלא כל התאות. לזאת כאשר שאל פרעה את יעקב אע"ה כמה ימי שני חייך השיב לו יעקב אשר ימי חיי עוה"ז אין הכונה והתכלית להשיג עניני עוה"ז רק עיקר התכלית לעבוד את הבורא ב"ה וב"ש. כי ימי שני חיי היו מעט ורעים כי טובת עוה"ז אין נחשב לכלום ואדרבה טובת העוה"ז מגרעים עבדות הבורא
כי פי המדבר אליכם פירש"י בלשון הקודש ושהוא מהול. ונראה להבין הרמז בהכתוב על שתי אלה שפירש"י. ועוד קשה הלא כבר פירש"י לעיל על גשו נא אלי שהראה להם שהוא מהול. לכן נראה דהנה ידוע שיש שלשה דברים הצריכים למול. גוף הערלה. וערלת הלב. וערלת הלשון. והנה ערלת הלשון היינו שידבר רק דברים אמתיים היינו תורה ותפלה ולא דברים בטלים ושקרים חו"ח. והנה צריך לזה שמירה יתירה להפה והלשון שלא להניח להפה והלשון לדבר בכל עת. רק לשמור את פיו שלא לדבר רק לעת הצורך דברים אמתיים או תורה. והנה מי ששומר את פיו על אופן זה. פיו הוא ברשותו. אכן מי שאינו שומר את פיו ומדבר דברים בטלים או שקרים חלילה פיו אינו ברשותו אך אדרבה הוא ברשות פיו כי פיו מדבר כהרגלו תמיד. וזה הוא פירוש הכתוב כי פי המדבר אליכם היינו שהפה הוא פי. כי הוא ברשותי. וע"ז פירש בלשון הקודש. היינו שהדיבורים היוצאים מפה כזה אלה הדיבורים המה קודש. ובזה הראה להם שהוא מהול גם מערלת הלשון: