דברי יהושע (פריידין)· רבי יהושע פריידין
ספר דברים
אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. וכתב רש"י אלו הוכיח מקצתן היו אלו שבשוק אומרים אלו היינו שם היינו משיבין אותו לכך כנסן כלם ואמר הרי כלכם כאן מי שיש לו תשובה ישיב. ולכאורה קשה למה הוצרך רש"י לתרץ מה שאמר התוכחה לכל ישראל. אדרבה אם לא היה אומר התוכחה לכל ישראל היה קשה למה רק לאלו. ונראה דאפשר רש"י בא לתרץ דלמה הוצרך הכתוב לכתוב אל כל ישראל דמשמע דהכתוב בא מה להשמיענו. להכי פירש"י דהכתוב בא להשמיענו שמשה רבינו ע"ה היה אומר התוכחה במעמד כל ישראל. והיינו ללמוד מזה דהמוכיח צריך להיות נקי מכל וכל. עד שכל האנשים המכירים אותו אף אם יהיו בעת אשר אומר התוכחה לא יוכלו לומר לו איך אתה המוכיח טול קורה מבין עיניך כמאמר הש"ס תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח א"ל טול קיסם מבין שיניך הוא אומר לו טול קורה מבין עיניך. ולזאת סיפר הכתוב מעלת משה רבינו ע"ה שלא היה שום איש בכל איש ישראל אשר ישיב אותו דבר. כן יהיה כל מוכיח נקי מכל וכל עד שכל האנשים המכירים אותו לא יוכלו להשיב לו איך הוא מוכיח אותם. ועיין מש"כ בפ' ויגש על מאמר הש"ס הנ"ל:
ויהי בארבעים שנה. פירש"י מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה ממי למד מיעקב אבינו שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה. אמר ראובן בני אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו. כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי. והנה לכאורה אין להבין בתרתי. חדא דגם עכשיו למה לא היה ירא שידבק בעשו. עוד למה היה ירא שע"י התוכחה ידבק בעשו וכי זה הוא דרך התוכחה להרשיע יותר. ונראה לפי מש"כ לעיל בפ' תולדות דהגדולה שברשעות עשו היה מה שהיה מרמה את הבריות ומראה להם שהוא צדיק ומדקדק במעשיו כאשר רמה את יצחק אביו. לזאת אמר יעקב אבינו שהיה ירא להוכיח את בניו כי אולי ידבקו במדת עשו לרמות אותו להראות שהמה טובים במעשיהם ודבר זה לרמות היה יותר מגונה ליעקב אבינו ע"ה מכל. אכן עכשיו כשהיה סמוך למיתה לא היה ירא שידבקו בעשו כי לאחר מיתתו לא יהיה להם מי לרמות. וזאת אשר אמר יעקב אע"ה לראובן והוא תוכחה גדולה שלא לרמות ולהראות שהוא צדיק כי זה מגונה מאד מאד:
עוד כתב רש"י מפני ד' דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה כדי שלא יהיה מוכיח וחוזר ומוכיח. ונראה לפרש דאם התוכחה לא יתקבל על לב השומע ולא יחזור למוטב. אזי הוא יותר מגונה על שלא מקבל התוכחה ואזי יצטרך שוב להוכיח גם ע"ז מה שלא קיבל התוכחה:
לא אוכל לבדי שאת אתכם. ופירש"י וכן שלמה אמר מי יוכל לשפוט. אפשר מי שנאמר בו ויחכם מכל האדם אומר מי יוכל לשפוט. וקשה הלא בשעה שאמר מי יוכל לשפוט היה קודם שנתן לו הקב"ה החכמה רק אח"כ כאשר שאל מאת הקדוש ב"ה חכמה כדי לשפוט את העם אז כתיב ויחכם מכל האדם. ומצאתי קושיא זו שהקשה כן הריב"א בבעלי התוספות. ונראה דהנה עוד יש להקשות דבשלמא אם היה איש אחר אמר על שלמה שלא יוכל לשפוט. אז היה לתמוה עליו האיך יאמר כן על חכם גדול כשלמה. אבל כאן שלמה אמר בעצמו כן שלא יוכל לשפוט. וזאת ידוע אשר כל איש יותר כפי שהוא גדול בחכמתו הוא יותר עניו. ע"כ שפיר אמר שלמה בענותנותו שלא יוכל לשפוט. לכן נראה כפי אשר שמעתי אשר איש אחד שאל את הקדוש רבינו ישראל מרוזין זצלל"ה למה הוא מתנהג בגדלות כידוע. והשיב לו הנה משה רבינו ע"ה משבח אותו הכתוב. והאיש משה עניו מאד מכל האדם. ושלמה המלך ע"ה משבח אותו הכתוב ויחכם מכל האדם. והנה אם היה שלמה המלך ע"ה חכם יותר מכל האדם והיינו בחכמת התורה. והרי חכמת התורה מלמד לאדם שיהיה עניו. ולמה לא משבח אותו הכתוב שהיה עניו מכל האדם. אכן שהיה בבחינת מלך לא היה יכול להתנהג בענוות. ולפ"ז אפשר לכוון דבריו הקדושים בדברי רש"י הנ"ל. והוא דיש לתמוה על שלמה איך אמר על עצמו שלא יוכל לשפוט. כי אין לומר שהיה על דרך הענוה שהרי כתיב בו לשבח אותו ויחכם מכל האדם ולמה לא שבח אותו הכתוב בענוה אלא משום שהיה בבחינת מלך להכי לא היה מתנהג בענוה. א"כ למה אמר על עצמו שלא יוכל לשפוט שהוא רק דרך ענוה. ועיין בריב"א שהביא תירוץ בשם ר"ת מאורלייניש דמסתמא היה חכם גדול מדנתן לו הקב"ה כ"כ חכמה יתירה כי יהיב חכמה לחכימא ע"ש:
והנה רש"י תירץ אלא כך אמר שלמה אין דייני אומה זו כשאר דייני אומות שאם דן והורג ומטה את דינו וגוזל אין בכך כלום אני אם חייבתי ממון שלא כדין נפשות אני נתבע. ולכאורה קשה מאד להבין הלא הקושיא היה דהיה חכם גדול ויכול לשפוט. אם כן מה מתרץ רש"י דאם חייבתי ממון שלא כדין נפשות אני נתבע הלא יכול לשפוט וא"כ לא יחייב שלא כדין. ונראה לפרש כי ידוע כי אם איש צריך לעשות דבר בשכלו ואף אם הוא אומן מופלא אך אם יש לו פחד עונש אם לא יעשה הדבר כתיקונו אזי על ידי הפחד אין דעתו ושכלו צלולה לזאת אמרו יען אם לא יהיה המשפט לאמיתו הוא עול גדול לזאת יש פחד גדול אשר ע"י הפחד אין הדעת והשכל צלולה לשפוט כראוי:
וידועים לשבטיכם. פירש רש"י שאם בא לפני מעוטף בטליתו איני יודע אותו. שאלני איש אחד אשר אדם גדול ברוח קדשו יכיר כל איש ואיש הבא לפניו את מדרגתו והאיך יאמר משה רבינו ע"ה שאינו יודע להכיר אותו מי לנו כמשה רבינו ע"ה. והשבתי לו לפענ"ד דהנה כזאת קשה גם על יצחק אבינו ע"ה האיך עשו הטעה אותו עד שאמר האיך הוא מדקדק כ"כ במצות. אכן נראה לפענ"ד דהנה ידוע דכל איש בידו הבחירה לבחור לו לטוב או לרע ח"ו ובאיזה דרך שבוחר לו אף דרך רע חלילה יכול לעשות כל מה שירצה כי כך נתן הקב"ה הבחירה ביד כל איש לזאת אף אם ירצה איש להטעות את הבריות ואף הצדיקים הגדולים שיש להם רוח הקודש יוכלו להטעות. כי אם לא יוכלו להטעות כפי רצונם אזי לא יוכלו לעשות כפי הבחירה לזאת עשו כאשר כתבתי בפרשת תולדות דהגדול שברשעות עשו היה על אשר כל חפצו להטעות את אביו יצחק אבינו ע"ה לזאת היה יכול להטעות. ולזאת אמר משה רבינו ע"ה אם בא לפני מעוטף בטליתו היינו שרצה להטעות וזה הוא הכונה מעוטף בטליתו והיינו שרצה להטעות שלא יכירו אותו ואזי כשרצה להטעות שלא יכיר אותו אזי לא יכיר אותו כפי בחירתו וחפצו שלא יכיר אותו:
איתא בגמרא גיטין (דף נה) אקמצא ובר קמצא חרב ירושלים וכו' אתרנגולא ותרנגולתא חרב טור מלכא אשקא דריספק חרב ביתר. והנה בודאי הש"ס לא לספור המעשה נתכוונו. וגם קשה על הש"ס במה שאמרו דאקמצא ובר קמצא חרב ירושלים הלא האוהב קמצא לא עשה שום דבר בכאן ומה זה שאמרו עליו שגם הוא חרב ירושלים. ונראה דהנה ידוע דאם אחד רוצה לעשות דבר אשר לא נכון אף אם אין בכחו לעשות דבר זה כי הוא יודע שאינו נכון לעשות דבר זה. אך אעפ"כ אם יש לו חיזק מחבירו ומה גם מאוהבו לעשות דבר זה על ידי זה הוא עושה דבר זה כי אז נתאמת הדבר אצלו אשר אין שום רע בדבר זה כי יען חבירו אוהבו מסכים לו לדבר זה. לזאת האי גברא דהיה שונא לבר קמצא והיה עובר על לא תשנא. ואוהבו קמצא היה בודאי יודע מזה כדרך אוהבים אשר מגלים איש לחבירו את כל. והוא לא היה מוכיחו על פניו שלא לשנוא ושלא לעבור על לאו דלא תשנא. הרי אדרבא עי"ז שאוהבו לא היה מוכיח אותו ע"ז היה נתחזק השנאה בהאי גברא. ומעתה שפיר יש להבין מה שאמרו דגם האוהב קמצא חרב ירושלים כי על ידו היה האי גברא שונא לבר קמצא. ויש ללמוד מזה מוסר השכל דמי שהוא אוהב לחבירו אם חבירו ישאל ממנו עצה אם לעשות דבר זה אשר אינו נכון הן ע"פ תורה או ע"פ יושר מחויב אוהבו לסתור אותו בכל מיני תחבולות שלא יעשה דבר זה אף שיודע בחבירו שיהיה לו צער במה שאינו מסכים עמו שיעשה דבר זה עכ"ז אם הוא אוהבו לאמיתו מחויב לעשות כן ולסתור אותו כי אם יסכים עמו אזי הוא עושה לו כשונא גמור שמביא אותו לידי עבירה ובעוה"ר אנו רואים אשר לפעמים איזה אנשים התחברו יחד וע"י התחברותם יוכלו לעשות מה שברצונם כגון לנקום מחבריהם יען אשר יש להם התחזקות איש מחבירו אשר נראה להם שהמה אוהבים נאמנים אוי לאוהבים כמוהם כי הביאו איש לחבירו לשאול תחתית ע"י אהבתם הכלל בפרט מי שהוא אוהב לחבירו צריך להשגיח על חבירו להנהיגו בדרך התורה ואזי הוא לו לאוהב. אבל לא חלילה להסכים עמו על מעשים לא טובים. ועתה יש להבין מעט הני תלתא מימרות. כי הנה דכל איש ישראל יש לו שלשה נפשות נפש הבהמיות היינו אכילה ושתיה ושארי ענינים אשר גם הבהמה עושים. נפש האדם וגם נשמה קדושה. והנה ידוע דנפש הבהמיות שבאדם תאב לתאוות עוה"ז ונפש האדם בטבעה להתגאה ולאסוף ולכנוס תחת ידו ולהיות מושל על חבירו. ונשמה הקדושה בטבעה להיות ענוותן ולאהוב כל איש כמו שפירשתי על מה שאמר ר' עקיבא ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. ופירשתי דהנה ידוע דמה שאנחנו זכינו לתורה הקדושה היא מצד נשמותנו הקדושה ואם ידוע דמצד נשמותנו הקדושה כלנו בני ישראל אחים אנחנו כי אב אחד לכלנו הוא הקב"ה אשר נשמותנו אצולה מכסא כבודו יתברך ע"כ מצד נשמותנו הקדושה היה צריך להיות גם בטבע לאהוב איש את חבירו כמו אחים. אך מי שאינו אוהב לחבירו הוא משום שהוא לא מתנהג עצמו ע"פ נשמתו הקדושה רק כפי החומר והגוף ומצד הגוף והחומר אין לו שום התקרבות לחבירו. וממילא באיש כזה לא נמצא תורה כי הגוף והחומר אין להם שייכות אל התורה לזאת אמר ר' עקיבא אשר ע"י ואהבת לרעך כמוך יכול לבוא לידי תורה כי אהבת איש לחבירו אשר הוא מצד הנשמה הקדושה הוא כלל גדול בתורה. ולזאת הביא הש"ס שהיו מקולקלים בכל השלשה נפשות. אקמצא ובר קמצא חרב ירושלים היינו שהיו שונאים זה לזה ואף האוהב שהיה לו לא היה מצד הנשמה הקדושה כי אם היתה אהבה ביניהם מצד הנשמה הקדושה לא היה מניח אותו להיות שונא לבר קמצא. לזאת ע"י שלא היו מתנהגים מצד הנשמה הקדושה לזאת נחרב ירושלים אשר הוא המובחר שבקדושה. אתרנגולא ותרנגולתא חרב טור מלכא דכי הוי מפקי חתנא וכלתא הוי מפקי קמייהו תרנגולא ותרנגולתא. ונראה לפרש למה נחרבה כי הנה איתא בש"ס אשרי עושה צדקה בכל עת זה המפרנס אשתו ובניו ולכאורה קשה למה כתבו זה הלא איתא במדרש אשר היצה"ר אומר למה לך ליתן ממונך לאחרים הלא צריך אתה לפרנס את בני ביתך גם אנחנו רואים אשר בשביל זה אינם רוצים ליתן צדקה ולפי הש"ס אשר בזה מקיים עושה צדקה כל עת ביותר לא ירצו ליתן צדקה וכאשר בשביל זה הוצרכו חכמי המוסר לאמר אל יבא בכל עת אל הקדש היינו בשביל זה בכל עת לבד שמפרנס אשתו ובניו לא יוכל לבא אל הקדש) ונלפענ"ד לפרש דהנה ראינו אשר כל איש יעמול כל ימיו בשביל לפרנס אשתו ובניו אך מה שעמלם בזה הוא רק מצד הטבע כמו התרנגולת בעוד שאפרוחיה קטנים כל היום עמלה התרנגולת לחפש מזונות עבור אפרוחיה ואם באה תרנגולת אחרת ליקח המזונות קפצה התרנגולת ואינו מניח לה ליקח לזאת מי שמפרנס אשתו ובניו מחמת טבע כמו התרנגולת כועס על מי שמבקש ממנו ליתן צדקה ואינו נותן לכן למדו לנו הש"ס לפרנס אשתו ובניו בתורת מצות צדקה כי גם מה שמפרנס אשתו ובניו מקיים גם בהם מצות צדקה ואם יפרנס ב"ב בתורת מצות צדקה יקיים מצות צדקה ויתן גם לעניים אחרים לפרנסם אבל אנשי טור מלכא דהוי מפקי תרנגולא ותרנגולתא היינו שהיו מתנהגים עפ"י הטבע כמו תרנגולתא ולזאת לא רצו ליתן צדקה לזאת נחרבה ר"ל. אשקא דריספק חריב ביתר דהוו נהיגי כי הוה מתיליד ינוקא שתל ארזא וכו' היינו כי אנחנו ב"י נמשלו לכרם כמו הפסוק כרם הי' לידידי וגו' והיינו כי האילנות של הכרם המה עקומים ואינם נאים רק נושאים פירות טובים ומשובחים הענבים אשר בהם היין כמו אנחנו ב"י עיקר התכלית שלנו לעשות מעשים טובים ע"י התורה והמצות אבל לא להיות לנו גופים נאים והארז הוא אילן נאה מאד גם בגדלות אבל אינו טעון שום פרי. כמו כן חלילה מי שאינו מתנהג עפ"י תורה ומצות רק עשייתו בשביל הגוף והחומר להיות נאה ויפה ועי"ז כל חפצו לאסוף הון ועושר ולהיות בגבהות ולמשול על חבירו כאשר בטבע נפש האדם להרבות הון ולהיות בגבהות. אכן אנחנו ב"י עם נפש האדם שיש לנו יהי' חפצנו להוסיף עבודת הבורא בתורה ובמצות ובמעשים טובים. לזאת ביתר אשר שתלו ארזא כאשר אתיליד להו ינוקא היינו שכל רצונם היה רק להיות נאה ויפה כארז אבל לא להיות נושאים פירות היינו מעשים טובים ע"י תורה ומצוה לזאת נחרב ר"ל לזאת כתבו לנו חז"ל המעשים האלו בהש"ס להודיע לנו אשר בשביל אלה החסרונות שהיה להם נחרבו ללמד אותנו שלא יהי' לנו החסרונות האלה חלילה כי יש לנו תורה ומצות אשר יכולין אנחנו לעבוד את הבורא ב"ה וב"ש עם השלשה נפשות שיש לנו ויהיה לנו מעלת כרם לטעון פירות היינו מעשים טובים ע"י תורה ומצות שנתן לנו הקב"ה ונזכה לזה ובא לציון גואל אמן: