דברי יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ
פרשת חקת
אות פב)
בפסיקתא כי חשבון עיר סיחון והוא נלחם במלך מואב ילמדנו רבינו מי שאכל טבל בסוריא מהו שילקה ותמוה. ונראה דאי' בש"ס גיטין דל"ז ע"ב עבד שנשבה ופדאוהו אם לשום עבד פדאוהו ישתעבד בו ומסיק הגמ' דרבא אמר ישתעבד לרבו שני דלרבו ראשון לא כיון דלאחר יאוש הוי ופריך לרבא דאמר לרבו שני ממאן קני' לי' וכו' דאמר קרא וגם מבני התושבים וכו' ואימא ה"מ בכספא אבל בחזקה לא אמר ר"פ עמון ומואב טהרו בסיחון אשכחן נכרי מנכרי מישראל מנין דכתיב וישב ממנו שבי מדקרי לי' שבי ש"מ דידי' הוא דקני' בחזקה ובתוס' ד"ה דכתיב וישב ממנו שבי וא"ת למ"ל השתא הא דעמון ומואב טהרו בסיחון השתא נכרי מישראל קונה נכרי מנכרי לא כ"ש וי"ל דמקרא וישב ממנו שבי ל"ה ילפי' מיני' שום קנין אי לא אשכחן דטהרו עכ"ל. ולכאורה אין דבריהם מובנים דממ"נ אי אין יכול ללמוד מקרא וישב וכו' עדיין קשה גם מעמון ומואב כו' לא מוכח מידי וכדמקשה אשכחן וכו' א"ו דמקרא וישב וכו' מוכח דקני' וכדפרי' א"כ הד"ק התוס' לדוכתי'. ונראה ליישב ונקדים מה שפסק הרמב"ם בהל' ב"ה הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשוהו עולי בבל ומה שכבש יהושע בטלה קדושתו לאחר חורבן ומה שקדש עזרא הוי קדושה אף לאחר חורבן ולמה כ"כ משום דיהושע קידש לא"י בכיבוש שכבוש כל האומות ולאחר חורבנה ששוב נטלוה האומות מישראל בטלה קדושתו אבל עזרא שכיבש לא"י בחזקה אף לאחר חורבנה קדושתה קיימת ותמה עליו הלח"מ דדבריו אינם מובנים דהא גם יהושע קידש לא"י בחזקה ותי' דודאי חזקה שהי' בע"כ אינה חזקה ויהושע שכיבש כל האומות ולא קידש רק בכיבוש דחזקה ל"ש גבי' דבע"כ נטל מהם ולכך כיון ששוב נטלו האומות מישראל בטלו הכיבוש ובטלה קדושתה אבל עזרא שצוהו המלך לעלות ולבנות לו המקדש הוי חזקה גמורה ולא בטלה עולמות. והמ"מ כ' דלא כהרמב"ם מכח קו' הנ"ל וכ' דאף קדושת יהושע לא בטלה דאף דכיבוש לא"י לא אמרי' שלאחר חורבנה יבטל קדושתה וקשה דלשיטת הלח"מ קשה קו' הגמ' לעיל אשכחן נכרי מנכרי ול"ל כתי' הש"ס דכתיב וישב וכו' ז"א דרש"י פי' בחומש וכמו כן כל המפורשים וישב ממנו שבי אינה אלא שפחה אחת א"כ קשה דילמא לעולם נכרי מישראל לא קני' בחזקה ול"ל למה קרי לי' שבי דידי' היינו משום דהישראל קנו השפחה ע"י כיבוש שנטלוהו ישראל משאר אומות והשתא שכבשוהו סיחון בטלה הכיבוש ול"ה כלל שפחת ישראל רק שפחת גוים הראשונים שנטלוהו ישראל מהם השפחה והוי כגוי מגוי אבל באמת מה שקנה הישראל בכסף או בחזקה או בשאר קנין אם כבשוהו גוי ממנו ל"ק כלל דהא לשיטת הלח"מ צ"ל כיון דכל קנינו של יהושע ל"ה רק ע"י כיבוש וכיון שבטלה קדושתה בטלה כל קנינו והוי כאילו נטלו סיחון מגוי הראשון שלקח ממנו ישראל רק א"א כסברת המ"מ דאף כיבוש יהושע הוי חזקה מוכח שפיר ונראה דע"כ מוכח כשיטת המ"מ דאל"כ לא מתוקמא הא דעמון ומואב טהרו בסיחון דהא סיחון נטל מעמון ומואב בכיבוש והשתא שכבשוהו ישראל מסיחון בטל כל קנינו לשיטת הלח"מ והוי כאלו נטלו ישראל מעמון ומואב אלא ודאי דהאמת הוא כסברת המ"מ וזהו כוונת התוס' אי לאו דטהרו בסיחון ל"ה מוכח מידי דה"א כהלח"מ אבל השתא מוכח כהמ"מ. ובזה מיושב הפסיקתא דאי' פלוגתא בש"ס אי סורי' הוי כא"י או לאו דלא כבשוהו עולי מצרים רק דוד כבשה ומספקא לן אי כיבוש יחיד שמי' כיבוש או לא אך קשה מאי נ"מ רק א"א כהמ"מ שפיר יש נ"מ לדידן לענין מי שאכל טבל בסורי' אי ילקה או לאו ואי' בש"ס דחולין ד"ס ע"ב ארשב"י הרבה מקראות ראוין לשרוף והן הן גופי תורה כו' כיוצא בדבר כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי והוא נלחם במלך מואב כו' דאמר הקב"ה לישראל אל תצר את מואב אמר הקב"ה ליתי סיחון וליפוק ממואב וליתי ישראל וליפוק מסיחון והיינו דאמר ר"פ עמון ומואב טהרו בסיחון עיי"ש ממילא מוכח מקרא דכי חשבון עיר סיחון כו' דעמון ומואב טהרו בסיחון כנ"ל ונמצא מוכח כשיטת המ"מ דכיבוש יהושע הוי ג"כ חזקה גמורה כנ"ל והשתא מקשה שפיר מי שאכל טבל וכנ"ל ודו"ק היטב:
אות פג)
בש"ס מו"ק דכ"ח ר' אלעזר אומר אפי' שאר הנשים אין מניחין דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם תיכף למיתה קבורה ואמר ר"א אף מרים בנשיקה מתה ותמוה מאוד מה ענין זל"ז ונראה ליישב דלכאורה קשה לפ"מ שנודע דמשה רבינו ע"ה מת בשבת דהיינו ז' באדר והא קיימ"ל דמרים מתה בשנה דאשתקד ביו"ד בניסן וא"כ אם הי' ז' אדר בשבת בשנה שמת משה וא"כ ע"כ ז' ניסן חל בא' בשבת ובשנה דאשתקד ע"כ הי' חל ז' ניסן ביום ד' דאין בין שנה לשנה אלא ד' ימים וא"כ ממילא דחל אז יו"ד בניסן בשבת וא"כ איך יליף הגמ' ממרים דתיכף למיתה קבורה הא ע"כ במרים לא אפשר דהא מתה בשבת ונראה דאי' פלוגתא ר"י סובר מלאכה שאצ"ל חייב ור"ש פוטר ולפ"ז י"ל סברא נכונה דקבורת המת יהי' מותר לכתחלה בשבת מטעם מלאכה שאצל"ג דבודאי יותר ניחא לי' שלא ימות המת כלל וכן משמע נמי ברשב"א והוא לכאורה סברא נכונה אמנם יש לדחות דהא קיי"ל קבורה הוי משום בזיוני כדי שלא יסריח ולפ"ז י"ל דעכשיו שכבר מת ניחא לי' בקבורה כדי שלא יסריח וא"כ הו"ל מלאכה הצריכה לגופא ואסור בשבת אמנם כ"ז אם מת מחמת מלאך המות דאי' בגמ' ג' טיפין תלוין בחרבו של מה"מ א' שממנו מסריח אבל אי מת בנשיקה ל"ש זה וא"כ הדרין לכללין דאז הוי מלאכה שאצל"ג ומותר לקבור בשבת והנה מרים מתה בנשיקה ומותר לקוברה בשבת מכח משאצל"ג והשתא עולה יפה סמיכות המימרות זל"ז דלולא זאת ל"ה יכול להוכיח דאין משהין את הנשים מהא דמרים דה"א כקו' הנ"ל דהא ע"כ מרים גופא לא קברוה תיכף סמוך למיתה דהא בשבת מתה לכך מייתי הא דאר"א דאף מרים בנשיקה מתה וא"כ מותר לקוברה בשבת והשתא שפיר מוכח ממרים דתיכף למיתה קבורה ודו"ק:
אות פד)
בגמ' דע"ז דכ"ג ע"א פרת חטאת אינה נקנית מן הנכרים דכתיב דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה בני ישראל יקחו ואין הנכרים יקחו (פירש"י יקחו ימכרו קרי בי' ויקיחו) ופריך הש"ס א"מ ויקחו לי תרומה ה"נ והא מעשה בדמא בן נתינה שהי' לו אבן ונכנסו חכמי ישראל אצלו וכו' ומשני אבני שוהם הפסיק הענין והא ואבני מילואים כתיב דהדר ערבי ועוד דתנן לשנה אחרת נולדה לו פרה כו' ומשני ע"י תגר וכו' עיי"ש באורך. ומקשים העולם למה לא פריך הש"ס בל"ז מפרה אדומה. ונראה דהרמב"ם פסק דאסור ליקח עגל להתגדל לפרה אדומה מדכתיב פרה ולא עגל והראב"ד השיג עליו דמותר ליקח עגל להתגדל לפרה והקשה עליו הכ"מ הא בתוספתא משמע כרמב"ם דאי' בתוספתא דבר אל בני ישראל ולא מן הנכרים פרה ולא עגל עיי"ש ונ"ל דהא דקאמר בתוספתא ה"פ בני ישראל ולא מן הנכרים והא דאסור ליקח מן הנכרים היינו פרה ולא עגל פי' דמותר ליקח עגל מן הנכרי להתגדל לפרה אדומה כשיטת הראב"ד. ולפ"ז א"ש דבל"ז לא מצי להקשות מפ"א דה"א דחכמי ישראל לקחו ממנו עגל להתגדל לפ"א וזהו מותר כנ"ל אבל השתא פריך שפיר דהתוס' הקשה שם דילמא דוקא אבני מלואים דהדר ערבי אסור ליקח מן הנכרי אבל אבני שוהם מותר ונראה דע"כ אבני שוהם נמי הדר ערבי דאל"כ לכתוב ברישא ואבני מילואים והדר אבני שוהם א"ו דאבני שוהם נמי הדר ערבי והנה הרמב"ן בחומש פי' דהא דכתיב מילואים פי' שיהי' שלם שלא תניף עליהם ברזל כדין שאר כלים שבמקדש ודוקא בשמיר אבל א"ש א"צ להיות מילואים והתוס' פי' דאפי' א"ש נמי צריך להיות מילואים ולפ"ז הקשה התוס' שפיר לשיטתם דילמא דוקא אבני מילואים הדר ערבי וא"ל כנ"ל דא"כ לכתוב ברישא ואבני מילואים והדר א"ש די"ל להורות דאפי' א"ש נמי צריך להיות דוקא מילואים כשיטת התוס' אבל לפי' הרמב"ן ל"ק קו' תוס' כנ"ל והנה התוס' הקשה הא בבית שני ל"ה שמיר וא"ל דזה המעשה הי' בבית ראשון דהא הש"ס קאמר לשנה אחרת נולדה לו פ"א ואי הוי בבית ראשון ל"ה צריכין להם פ"א דהא הי' להם פרה של משה עיי"ש ולפ"ז מיושב הש"ס שפיר והא ואבני מילואים כתיב דה"ע וא"ל דדוקא מילואים הדר ערבי ולא א"ש ז"א דא"כ לכתוב ברישא כנ"ל וא"ל דלכך כתיב ברישא א"ש והדר וא"מ להורות דאפי' א"ש נמי צריך להיות מילואים א"כ קשה הא ל"ה להם שמיר וא"ל שהי' בבית ראשון הא תנן לשנה אחרת נולדה לו פ"א וע"כ צ"ל דהי' בבית שני א"ו צ"ל דאבני שוהם א"צ להיות מילואים וא"כ ליכתוב ברישא ואבני מילואים והדר א"ש אע"כ צ"ל דא"ש הדר ערבי א"כ קשה האיך לוקחין א"ש מנכרי ומשני ע"י תגר ישראל מותר ליקח אבל א"ש לא הפסיק הענין אבל מפ"א לק"מ די"ל כשיטת הראב"ד הנ"ל ודו"ק: