דברי יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ
פרשת וישלח · אות לה)
הרמב"ם פסק האוכל מגהנ"ש של נבילה או של עולה חייב שתים וכ' הרשב"א אע"ג אב"ג בנו"ט מ"מ מדאחשבי' רחמנא אכילה לענין גיד אחשבי' נמי לענין נבילה או קדשים. אמנם תמהו עליו דזה נגד סוגי' הש"ס חולין פ"ט ר"פ גהנ"ש דמסיק הגמ' אלא קסבר אב"ג בנו"ט ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא. ונלע"ד ליישב ונקדים ליישב גם מה שהקשו חכמי לוניל על הרמב"ם דפסק אב"ג בנו"ט ופסק גהנ"ש מותר בהנאה וזה נגד סוגי' הש"ס דפסחים כ"ב דפריך לר"א מגהנ"ש דכתיב לא יאכלו ותנן שולח אדם ירך לנכרי ומשני כשהותרה נבילה היא חלבה וגידה הותרה ופריך הניחא למ"ד יב"ג בנו"ט אלא למ"ד אב"ג בנו"ט מא"ל ומשני מאן שמעת לי' ה"ס ר"ש לר"ש ה"נ דאסור עיי"ש ואיך מזכה הרמב"ם שטרא לבי תרי. ונראה דאיתא בש"ס ע"ז דס"ז ע"ב לר"ש דס"ל נטלפ"ג מותר מ"ט דתני' ל"ת כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה הראוי' לגר קרוי' נבילה שא"ר לגר אינה קרוי' נבילה והרמב"ם בפ"ז ממא"ס פסק האוכלין אסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל דרך הנאתן חוץ מבב"ח וכלאים כיצד וכו' עירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יי"נ או אכל מאכל איסור לאחר שהסריח והבאיש פטור מדבר זה למדנו דנטל"פ מותר וס"ל להרמב"ם הטעם דהוי שלכדה"נ וצריך להבין למה בחר הרמב"ם טעמא אחרינא. ונראה דק"ל להרמב"ם קו' התוס' בבכורות כ"ג דאמרי' ר"י ור"פ פליגי אי טומאת נבילה צריך שיהא נפסל כ"כ מאכילת כלב או מאכילת אדם וטעמא דר"פ דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה מידי דחזי' לגר קרוי' נבילה ור"י סבר למעוטי סרוחה מעיקרא והקשו התוס' שם א"כ לר"י נטל"פ אסור ובע"ז אמרי' דס"ל נטל"פ מותר ורצו התוס' לחלק בין אכילה לטומאה ודוחק הוא דהא מחד קרא ילפי' תרווייהו ואיך נחלק ביניהם ולתרץ זאת י"ל דס"ל להרמב"ם דבאמת ר"י לא יליף מנבילה דשם מיירי בסרוחה מעיקרא והא דנטלפ"ג מותר משום דהוי שלכדה"נ ור"י לטעמי' אזיל דס"ל בפסחים דכ"ז דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן וז"פ. אך לפ"ז צריך להבין למה לא נקיט הש"ס לר"ש הטעם דשלכדה"נ ונראה דהש"ס ס"ל דבע"כ לר"ש לא ס"ל הטעם דשלכדה"נ דהתוס' כ' שם למ"ד לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא געולי נכרים דכ"ר למ"ל כיון דכבר כתיב משרת לטכע"ק כו' ותי' דגם ר"ש מודה דקדרה בת יומא א"א דלא פגמה, פורתא רק דפגם זוטא הוא עיי"ש וא"א דטעמי' דר"ש דנטלפ"ג מותר משום דהוי שלכדה"נ קשה קו' התוס' הנ"ל וא"ל דגם ר"ש מודה בזה דפגמה קצת דמה בכך הא זה הוי עכ"פ דרך הנאתן דהא מבשלין בכל קדרה ב"י א"ו דטעמי' דר"ש משום דחזי' לגר קרוי' נבילה וכיון דהתורה קפדה שלא יהא נפסל מאכילת אדם ה"א דגם בפגם זוטרא שנפגם קצת מאכילת אדם יהא מותר לכך איצטרך קרא דאסור כנ"ל. והנה מ"ש הרשב"א דלהכי מחייב הרמב"ם שתים באוכל גהנ"ש של נבילה או של עולה אף דאב"ג בנו"ט משום דאחשבי' לענין גיד אחשבי' נמי לענין נבילה זה שייך רק אי אמרי' דנטלפ"ג מותר משום דהוי שלכדה"נ וא"כ בגיד דדרך הנאתן בכך שפיר י"ל מדאחשבי' רחמנא אכילה לענין גיד משום דהוי כדה"נ אחשבי' נמי לענין נבילה אבל א"א הטעם דכל שא"ר לגר אינו קרוי' נבילה א"כ אף דהתורה חייבה על גיד מ"מ ליכא איסור נבילה דהא אין בנו"ט וא"ר לאדם וכל שא"ר לגר אינו קרוי' נבילה ול"מ חשיבותו למיקרי' נבילה, ולפ"ז קשה לכאורה מאי פריך הש"ס בפסחים אלא למ"ד אב"ג בנו"ט מא"ל ופי' התוס' דל"ש לומר כשהותרה וכו' הרי א"א הטעם דנטלפ"ג מותר משום דהוי שלכדה"נ א"כ כל גהנ"ש של נבילה לוקה שתים מטעם אחשבי' כנ"ל והרי הוא בכלל נבילה ושפיר י"ל כשהותרה וכו' וצ"ל דהש"ס פריך אליבא דר"ש דס"ל הטעם דנטלפ"ג מותר משום דא"ר לגר וע"ז ל"מ אחשבי' כנ"ל ול"ש לומר כשהותרה וכו' ובזה מדויק תי' הגמ' מאן שמעת לי' האי סברא ר"ש לר"ש ה"נ דאסור ותמהו המפורשים הרי גם ר"י ב"ב ס"ל אב"ג בנו"ט ולקמן דצ"ט מסיק דהילכתא דאב"ג בנו"ט ולהנ"ל א"ש דהכא קו' הגמ' לא יתכן רק לר"ש לשיטתו דס"ל הטעם דא"ר לגר כנ"ל לכך משני שפיר לר"ש ה"נ דאסור בהנאה. ולפ"ז א"ש פסק הרמב"ם דאף דפסק אב"ג בנו"ט מ"מ שפיר פסק דגהנ"ש מותר בהנאה דלשיטתו אזיל דס"ל הטעם דנטלפ"ג משום דהוי שלכדה"נ וממילא י"ל הסברא דאחשבי' וחייב שתים באוכל גהנ"ש של נבילה ושפיר י"ל כשהותרה וכו' משום דהוי בכלל נבילה מכת אחשבי' וסוגית הש"ס בפסחים דמסיק דאי אב"ג בנו"ט גה"נ אסור בהנאה הוא רק לר"ש לשיטתו כנ"ל וכמו כן סוגית הש"ס ר"פ גהנ"ש דמסיק דאי אב"ג בנו"ט איסור מוקדשין ליכא יש לומר דאזלי אליבא דר"ש ודו"ק: