אור ברסלב
דברי יהונתן פרשת האזינו

דברי יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ

פרשת האזינו

פרשת וילך

אות קד)

במדרש האזינו השמים אמר משה אברהם הציב שבע כבשות ואני אעמוד שמים וארץ ותמוה. ונראה עפ"מ דאיתא בריש ע"ז לעתיד יבואו האומות לדין על שמיאנו לקבל התורה ויאמרו א"ה ישראל שקבלו היכן קיימו ויאמר הקב"ה יבא שמים וארץ ויעידו ויאמרו האומות שמים וארץ נוגעין בעדותן הן דכתיב אם לא בריתי וכו' והקשה התוס' הרי ראי' גדולה שקיימו ישראל התורה דהרי שמים וארץ קיימים ותי' דקיימים על הקבלה והקשה המהרש"א א"כ יכולים להעיד על העשי' ואיך טענו שמים וארץ נוגעין כו' ונראה דאי' במס' שבת דפ"ח מה דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם הר כגיגית אמר רבא מכאן מודעה רבה לאורייתא דיכולים לומר אנוסים היינו ופי' רש"י אם בא הקב"ה להענישם בעונש גדול יאמרו אנוסים הייני ולפ"ז מיושב קו' מהרש"א דשמים וארץ נוגעים בעדותן אפי' על העשי' משים דיראים לומר שלא קיימו התורה דא"כ יענשו ופן יאמרו ישראל אנוסים היינו והוי קבלה בטעות ול"ש קבלה ויחזור העולם לתוהו ובהו. והנה יש פלוגתא בין המשנה למלך ובין שאר האחרונים אי ב"נ מוזהר על השבועה או לא וקצת רוצים להוכיח מאברהם דהשביע לאבימלך והציב שבע כבשות ואי נימא דב"נ אינו מוזהר על השבועה האיך האמינו ויש חולקים וס"ל דב"נ אינו מוזהר. ונראה להוכיח מדברי הר"א ממי"ץ דב"נ מוזהר על השביעה דהנה הר"א ממי"ץ חולק על הפוסקים דס"ל אם הקנה דבר א' בשבועה שא"י לחזור ולומר אנוס הייתי והקשה עליהם דא"כ איך אמרי' בגמ' מכאן מודעא רבה לאורייתא דיכולים לומר אנוסים היינו והא הוי מושבע ועומד מהר סיני אע"כ דאף בשבועה יכול לומר אניס הייתי ומזה מוכח דב"נ מוזהר על השבועה דאל"כ מאי הקשה הר"א ממי"ץ בשלמא לדידן דשייך איסור שביעה שפיר אמרי' בשביל חומר השבועה גמר ומקני אף באונס אבל באותו זמן שקבלו התורה עדיין ל"ה מוזהרין על השבועה רק לאחר שקבלו התורה יש בכללם אזהרת שבועות שוא א"כ שפיר יוכלו לומר אנוסים היינו בקבלת התורה ובכללה לא תשא ואין כאן חומר שבועה כלל אע"כ מוכח דב"נ מוזהר על השבועה וא"כ בלא"ה חומר שבועה עליהם אף דלא קבלו התורה משום דהוא ממצות ב"נ והחולקים עליו י"ל דס"ל דאין ב"נ מוזהר על השבועה ושפיר י"ל כמ"ש. והשתא א"ש המדרש האזינו השמים דמשה העמיד שמים וארץ לעדות וקשה הא נוגעין בעדותן וצ"ל דהם קיימים על הקבלה ושפיר יכולים להעיד על העשי' אך דקשה הא שמים וארץ יראים להעיד פן יטענו ישראל אנוסים היינו ויהי' הקבלה בטעות וצ"ל כהנך פוסקים דפליגי אהר"א ממי"ץ דע"י שבועה א"י לומר אנוס הייתי רק דקשה מנ"ל דבאותו זמן היו ישראל מוזהרין על השבועה לכך הביא המדרש אברהם הציב שבע כבשות הצאן לעד ומזה מוכח דב"נ מוזהר על השבועה כנ"ל ודו"ק היטב:

אות קה)

בילקוט האזינו השמים על שעבדו לשמים ותשמע הארץ על שעבדו לארץ כדכתיב וכו'. וזה תמוה. ונראה לתרץ בטו"ט ובתחלה נבא לתרץ דברי הירושלמי יבמות פ"ב הלכה ו' בני סימאי אתי' לקמי' דרבי אמרו לי' הב לן בר נש דדאין לנו ודעביד לנו כל צורכנא יהיב להו לוי אתקינו לי' בימה וקמבעי' לי' גידמת במה חולצת לא הוי בידי' הדר קמיבעי' לי' יבמה שרקקה דם מהו ל"ה בידי' הדר קמבע"ל מ"ד ואת הרשום בכתב אמת אם אמת למה רשום ואם רשים למה אמת ל"ה בידי' (וכן איתא בש"ס דילן יבמות דק"ה בקצת שינוי) ולהבין למה שאלו דוקא הני תלתא שאלות נקדים מה דאי' בסנהדרין דף ל"ו ע"ב דסנהדרין צריכין להיות מיוחסין דכתיב כולך יפה רעיתי ומים אין בך ופריך הגמ' דילמא מום ממש ומשני דכתיב ונשאו אתך בדומין לך. והקשה התוס' למ"ל כולך יפה רעיתי וא"ל דה"א דמשה הי' בע"מ הא מדפריך במס' בכורות א"כ עשיתו למשה בע"מ משמע דפשיטא לה דמשה ל"ה בע"מ. ולכאורה אינו מובן קו' התוס' דודאי לילא הפסיק כולך יפה וכו' ה"א דמשה הי' בע"מ יהא דפריך א"כ עשיתו למשה בע"מ היינו לפי האמת דכתיב כולך יפה וכו' ומשה הי' בסנהדרין ע"כ דמשה ל"ה ה בע"מ דכיון דסנהדרין צריכין להיות בלי מים וצ"ל דהתוס' הקשו לאותו דעה דמשה שימש כל ארבעים שנה במדבר ק בכהונה גדולה ושפיר קשה למ"ל קרא דכולך יפה וכו' דבלא"ה מוכח דמשה ל"ה בע"מ דהרי הי' כ"ג. אמנם נראה דלק"מ קו' התוס' דאיתא במס' יבמות דק"א מצות חליצה בג' הדיוטות מדכתיב לעיני הזקנים פרט לסומא וא"א דצריכין להיות סנהדרין הא בלא"ה פסול במומין יש להקשות מנ"ל דסגי בהדיוטות דילמא צריכין להיות דוקא סמוכין רק דא"צ להיות ב"ד של כ"ג וב"ד של שלשה ודאי אין מים פוסל בהן א"ו דס"ל לגמ' דאף ב"ד של ג' אין רשאין להיות בע"מ מדכתיב כולך יפה כי' ולפ"ז מיושב קו' התוס' דקרא אתי להורות דאף ב"ד של ג' סמוכים צריכים להיות בלי מום וזה ל"מ ליליף מן ונשאו אתך דהוא הי' בב"ד הגדול. ובזה מיושב קי' העולם אהא דאיתא בזבחים דק"א מי ראה נגע מרים א"ת משה זר הי' אהרן קרוב הי' ומקשים העולם דהו"ל לגמ' לומר סתם משה ואהרן קרובים היו ועפ"י הנ"ל א"ש דלכאורה קשה גבי נגעים כתיב לכל מראה עיני הכהן פרט לסומא למ"ל קרא הא איתקש נגעים לריבין (סנהדרין דל"ד) וד"ת אין ריבין בלי סמוכים וסמוכים פסולים במומין כמו שהוכחתי ממ"ש קו' התוס' וא"כ ה"ה לנגעים וע"כ דההיקש ליתא וא"כ בנגעים קרובים כשרים וזהו כוונת הגמ' דהביא משה זר הי' דאי הוי אמר משה ואהרן קרובים היו ה"א דמשה כהן הי' ומשה ל"ה בע"מ כנ"ל ולמ"ל כולך יפה רעיתי דלסנהדרי גדולה ל"ל דכתיב אתך כנ"ל אלא ע"כ דקאי אסמוכים דצריכים נמי להיות בלי מים ולמ"ל לכל מראה עיני הכהן פרט לסומא הא מקשינן ריבין לנגעים אע"כ דלא מקיש ריבין לנגעים נמצא קרובים כשרים לנגעים ושפיר יכלו לראות נגע מרים לכך הקדים הגמ' משה זר הי' וא"כ צריך קרא כולך יפה רעיתי אסנהדרי גדולה דה"א דמשה הי' ב"מ אבל סמוכין כשרים במומין ושפיר איצטריך קרא פרט לסומא ומקשינן ריבין לנגעים ושפיר קאמר הא אהרן קרוב הי' ודו"ק. נמצא לפ"ז מוכח דאף ב"ד של ג' צריכין להיות בלי מום ואיתא במס' סוכה דנ"ג דלוי הוי חיגר א"כ י"ל דבני סימאי הנ"ל רצו להוכיח דפסול לדון דיני קנסות והם אמרו למיעבד לנו כל צורכנא אפי' דיני קנסות ומש"ה איבעי' לי' גידמת במה היא חולצת ומזה מוכח דפסול לדין דאיתא בסנהדרין דמ"ה ע"ב אמר שמואל נקטע יד עדים פטור דבעי' יד העדים תהי' בו בראשונה להמיתו מיתיבי כ"מ שיעמדו שנים ויאמרו פלוני ופלוני כו' מיתיבי מות יומת המכה רוצח הוא אין לי אלא במיתה הכתיבה בי מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה יכיל להמיתו בכ"מ ת"ל וכו' ופירש"י א"כ ה"נ אף שאין עדים יכולים להמיתו אעפ"כ יהרג ומשני שאני התם דכתיב מות יומת וניליף מיני' משום דהוי רוצח וגואל הדם שני כתובין הבכ"א וא"מ. והנה הרמב"ם פסק כ"מ שאין יכולים להמיתו במיתה הכתובה בו נהרג במיתה אחרת ולא מחלק בין שאר מיתות לרוצח ואפ"ה פסק נקטע יד העדים פטור והקשה הכ"מ דהא בגמ' תלי' זב"ז דאם אתה יכול ל להמיתו בכ"מ נקטע יד העדים חייב ואיך תפס הרמב"ם החבל בשני ראשין. ונראה ליישב לנכון דלכאורה צריך להבין מה דמקשה הגמ' ממות יומת אם א"א יכול להמיתו כו' האיך מדמה זה לזה הואיל וממיתין אותו במיתה אחרת ה"ה נמי דיהרג אם אין יד העדים מה ענין זל"ז וכ"כ הכ"מ גם יש לדקדק דקאמר רוצח וגואל הדם הוי שני כתובים כנ"ל האיך הוא שני כתובים הא דגואל הדם שב"ד מעמידין גואל הדם וכאן הוא ענין אחר דאם א"א להמיתו בסקילה יכול להמיתו בסייף ומה ענין זה לשני כתובים דעלמא שהם דברים הדומים. ונראה ליישב כ"ז עפ"מ דאי' במרדכי דנרצח אם אינו טריפה יכול להעיד על הרוצח והביא המ"א בספרו זית רענן דכן דריש בספרי הובא בילקוט פ' מסעי מפסוק ועד אפי' בעל דין וקשה האיך אפשר להעיד דכ"ז שהוא חי אינו יכול להמית הרוצח דילמא לא ימות ולאחר מיתה נמי אין אנו יכולים להמית הרוצח דבעינן יד העדים תהי' בו בראשונה להמיתו וליכא דע"א דהוא הנרצח כבר מת וכבר הוכיחו המפורשים מן גמ' ורמב"ם דבעי' שלא יהא נקטע שום יד מעדים אפי' מעד א' אך י"ל דהפסוק יד העדים וכו' כתיב גבי סקילה דהוא חמור ושם הוא דבעי' יד העדים בראשונה אבל לא בשאר מיתות הקלות אך קשה א"כ למה אמר שמואל נקטע יד העדים פטור דמשמע דפטור לגמרי הול"ל דפטור מסקילה דבעי' יד העדים וכו' אלא נידון במיתה אחרת דל"ב יד העדים אך א"א דבעי' דוקא קרא כדכתיב דדוקא בסקילה א"כ כיון דא"א לסקול אותו לא מצי להרוג אותו בשאר מיתות. ומעתה יש לפרש קושי' הגמ' דודאי דאין לדמות הך דא"י להמיתו בכל מיתות להך דנקטע יד העדים כמש"ל רק דקושי' הגמ' סמיך אהך פסוק ועד אפי' נרצח מעיד כנ"ל ומזה מוכח דל"ב יד העדים וליכא למימר סקילה שאני דהא פטור לגמרי משמע ול"ל דאם א"א לסקלו דפטור לגמרי דז"א דהא תני' מות יומת אם א"א יכול להמיתו וכו' וא"כ למה אמר שמואל דפטור לגמרי ומיושב קו' הראשונה שהקשיתי וע"ז משני שאני רוצח וכו' ולכך ממיתין אותו אפי' נקטע יד העדים וא"ש הא דנרצח יכול להעיד אבל זה דיכול להמיתו בכ"מ הדין שוה בכל ארבע מיתות ב"ד וע"ז פריך ונילוף מיני' ר"ל דאף בסקילה אם נקטע יד העדים יהא נהרג ומשני משום דהוי רוצח וגוה"ד שני כתובים הב"כ והשתא א"ש דהוי ב' כתובים שוים כמו דבגואל הדם מעמידין אחר להמיתו ה"ה בעדים הכא דהוי כמו גוה"ד כמ"ש הרמב"ן ולכך אם א"א להמיתו ממיתין אותו אחרים ולפ"ז נמצא דבכל ד' מיתות ממיתין אותו בכל מיתה אם א"א להמיתו באותו מיתה הכתובה בו ולענין נקטע יד העדים בכל מיתות פטור זולת רוצח חייב והן הן דברי הרמב"ם בצורתו ומכוונת להלכה. ועפ"ז מיושב גם קו' המהרש"ל שהקשה אהא דפריך הגמ' ומי לא בעי קרא כדכתיב והא תני' וכו' והקשה האיך מוכח הכא דל"ב קרא כדכתיב הלא שמואל בפירוש אמר פטור משום דבעי' יד העדים ורוצה לדחוק דפריך על הס"ד דמקשן שלפניו ולפי האמור א"ש דקושי' הגמ' סובב והולך למ"ל מות יומת דבלא"ה ידעי' דאם א"א יכול להמיתו וכו' דאל"כ האיך אפשר דנרצח יכול להעיד על הרוצח הא בעי' יד העדים אע"כ צ"ל דבעי קרא דל"ת נקטע יד העדים בכ"מ חייב ול"ב קרא כדכתיב ואין רוצח שאני דאי בעי' קרא כדכתיב א"כ מהכ"ת לטעות בכ"מ לומר נקטע יד העדים חייב יותר מסתבר לומר רוצח שאני א"ו דל"ב קרא כדכתיב ושפיר יש לטעות דבכ"מ יהא חייב לכך איצטרך מות יומת לגלות דרק ברוצח הדין כן וע"ז פריך ומי ל"ב קרא כדכתיב והא תני' וכו'.

ומעתה א"ש המדרש הנ"ל דהמדרש ס"ל כמ"ש לעיל דבסקילה הוא דבעי' יד העדים ולא בשאר מיתות ומשה העיד שמים וארץ שתהא יד העדים בראשונה כמ"ש רש"י בחומש וקשה הא ל"ב קרא כדכתיב בשאר מיתות שבתורה וע"ז מתרץ המדרש האזינו השמים על שעבדו לשמים דהיינו ע"ז דהוא סקילה ובסקילה שפיר בעי' יד העדים ושפיר העיד שמים וארץ ודו"ק:

ולבאר מאמר הירושלמי הנ"ל נקדים עוד מה דאי' במס' יומא דס"ו שבט לוי לא עבדו את העגל דכתיב ויאספו אליו כל בני לוי ופריך הגמ' הא כתיב האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר וכו' ומשני אביו אבי אמו בנו בן בתו אחיו אחיו מאמו ע"כ והקשה המהרש"א למה לא מקשה מפסוק הקודם בפ' כי תשא ויאמר משה מלאו ידכם איש בבנו ובאחיו. ונראה בהקדם לתרץ ד' הרמב"ם דפסק קרובי אם כשרים להעיד ד"ת והקשו עליו מנ"ל זה והנה לכאורה יש להביא ראי' לזה מהא דאי' בגמ' שם הני דעבדו את העגל בעדים ובהתראה מיתתן בסייף והאחרים במיתה בי"ש. וקשה האיך הרגו בני לוי בסייף מי הי' עדים שהתרו אותן דא"ל דהי' עדים אחרים קשה למה לא. הרגו אותן העדים אחרים הלא כתיב יד העדים תהי' בו בראשונה ואם העדים אחרים לא רצו להרוג א"כ אף שבט לוי ל"ה יכולים להרוג דבעי' יד העדים וכו' ואי דבאמת העדים אחרים שלחו ידם להרוג רק שלא מתו באותו מיתה ולכך באו שבט לוי וגמרו כדתנן בסנהדרין דמ"ה עיי"ש א"כ מה רבותא דשבט לוי אילו ל"ה הורגים הי' העדים אחרים גמרו מיתתם וע"כ צ"ל דשבט לוי הן הן העדים והם המיתו אותם קשה הלא המה פסולים מחמת קורבא אלא ע"כ מוכח דינו דהרמב"ם דקרובי אם כשרים להעיד מה"ת. אמנם יש לסתור דתנן בסנהדרין דכ"ז ע"ב אלו הן הקרובים וכו' אר"י זו משנת ר"ע אבל משנה ראשונה דודו וב"ד וכל הראוי ליורשו ופי' רש"י דכשר לעדות לבן אחותו מה"ת דאינו ראוי ליורשו אבל איפכא בן אחותו פסול להעיד דיש מציאות ליורשו דאחותו יורש לאביו והוא יורש לאמו וא"כ י"ל דהרגו איש את אחיו היינו אחיו מאמו ובן היינו בן בתו דאינו במציאות כלל ליורשו וע"כ כשר להעיד מכח משנה ראשונה ולא מוכרח דינו של הרמב"ם. אמנם לפמ"ש בילקוט בשם ספרי פ' ברכה דאחיו היינו אחי אמו דאינו רוצה לפרש אחיו מאמו דאין קרוי' אחוה א"כ ע"כ צ"ל דינו של הרמב"ם. והנה המפורשים הקשו למה נאמר בפ' כי תשא מלאו ידכם בבנו ובאחיו ולא הזכיר אביו כמ"ש בזאת הברכה האומר לאביו לא ראיתיו. ונראה ע"פ מה דאי' בתרגום על האומר לאביו לא ראיתיו לא חס ולא רחום והוא תמוה. ונראה להמתיק לשונו עפ"מ דאי' במכות ד"ה ע"פ שנים עדים או שלשה להקיש ג' לב' מה ב' נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף ג' כן והקשה התוס' א"כ לא יהרג אדם לעולם דיבואו הקרובים ויאמרו לאסהודי קאתינא ותי' הש"ך בחו"מ סי' ל"ו דלא נחשדו קרובים ע"ז וא"כ זה כוונת התרגום כי בודאי לא הרגו בפועל ממש את אביהם רק הפי' לא ראיתיו לא חס ולא רחום דאם הי' רוצים לחוס הי' יכולים לפוטרו בבואם לב"ד ויאמרו אף אני ראיתי והוי עד וזה שאמר לא ראיתיו דבראי' לחוד הי' יכולים להצילו והם לא חסו להצילם אבל ודאי לא הרגו בפועל. אך כ"ז א"א דלא כהרמב"ם רק דהיכא דראוי ליורשו פסול להעיד אפי' קרובי אם ולכך קאמר שפיר דל"ה חם עליו דאם הי' רוצה לומר דגם הוא ראה הי' יכול לפטרו אבל א"א כשיטת הרמב"ם דקרובי אם כשרים א"א לפרש כן דאפי' אם באו להעיד הי' ממיתין אותו דהא כשר להעיד דהא מיירי באבי אמו והוא קרובי אם וע"כ צ"ל דגם משבט לוי עבדו את העגל ואביו פי' כפשוטו אביו ממש וא"כ פסול הוא מה"ת. ולפ"ז מיושב קו' מהרש"א דמפסוק פ' כי תשא מלאו ידכם כו' לא רצה להקשות דידע דיש לתרץ בנו בן בתו ואחיו ס"ל אחי אמו כפי' הספרי ואף דראוי ליורשו כשר כשיטת הרמב"ם אבל אחיו מן האם ל"ה ס"ל ולכך מקשה מפסוק האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וע"כ צ"ל כפי' התרגום דלא חס דאל"כ קשה קושי' המפורשים הנ"ל ומעתה קשה ממ"נ אי כשיטת הרמב"ם דקרובי אם כשרים להעיד ע"כ צ"ל אביו ממש כנ"ל וקשה מאביו ואי דלא כשיטת הרמב"ם קשה מאחיו וליכא לאוקמי באחי אמו דהא ראוי ליורשו ופסול להעיד ואיך המיתו אותם כיון דלא יכלו להתרות בהם וע"ז משני לעולם דלא כשי' הרמב"ם ואביו היינו אבי אמו ואחיו היינו אחיו מן האם כפי' שלנו ושפיר יתכן לאביו לא ראיתיו דבראו הי' יכול להציל וגם שפיר יכול להתרות ולהעיד באחיו כיון דאינו יורשו כמשנה ראשונה ומיושב לנכון קושי' המהרש"א. והנה כבר עמדו המפורשים בזה דלמה בעדים ובהתראה בסייף ולא בסקילה כדין עע"ז ותי' הרמב"ן דדינם כעיר הנדחת ורש"י תי' דעדיין לא נאמרו ד"נ והי' דינם כבני נח ולפ"ז ל"ק מן נקטע יד העדים דגבי ב"נ לא נאמר דין זה ועדיין הי' דגם כב"נ ולפ"ז הא דאמר יתרו למשה ונשאו אתך בדומין לך בלי מום קאי על ב"ד של שלשה דהא של כ"ג ל"ה באותו זמן דדינם כב"נ ול"ה דנין ד"נ וזהו כוונת השאלה הנ"ל דאי' בגמ' מי כתיב וחלצה ביד וכו' והקשה התוס' הא משמעות וחלצה נמי משמע ביד ונראה לתרץ דאי לא כתיב בפי' ה"א דל"ב קרא כדכתיב לכך צריך לכתוב וחלצה ביד וזהו ששאלו ללוי גידמת מהו שתחלוץ וצ"ל דל"ב קרא כדכתיב ואף בלא יד כשר לחליצה ואי ל"ב קרא כדכתיב נמצא דבשאר מיתות נקטע יד העדים פטור כמו שהוכחתי מכח קושי' מהרש"ל הנ"ל דהואיל דל"ב קרא כדכתיב איצטרך בנרצח תרי קראי כנ"ל א"כ קשה האיך הרגו שבט לוי את אחיהם הא לא יכולים להתרות ולקיים יד העדים תהי' בו בראשונה וצ"ל דאז הי' הכל דין ב"נ א"כ פסול אתה לדון דמוכח מדכתיב אתך דאף בב"ד של ג' נמי בעי מנוקה מכל מום ואתה בע"מ דלוי איטלע ודו"ק:

ולבאר השאלה הב' יבמה שרוקקה דם י"ל בהקדם גמ' דביצה דל"ח ע"ב כי סליק ר' אבא אשכחינהו לרבנן דמיבעי' להו ולבטל מים לגבי עיסה לענין תחומין א"ל ר"א הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין של חברו יאכל הלה וחדי אחיכו עלי' וכו' א"ר אושעיא שפיר עבדו דאחיכו עלי' מ"ש חטין בשעורין דלא קאמר להו דהו"ל מין בשא"מ ובטיל חטין בחטין נמי נהי דלר"י לא בטל לרבנן מיבטל בטיל, ויש לדקדק למה שאלו שאלה זאת דוקא כי סליק ר' אבא. ונראה בהקדם לתרץ קושי' מהרש"ל וקו' המהרש"א דהמהרש"ל הקשה מאי קאמר הש"ס מב"מ נמי לרבנן מיבטל בטל למ"ל שפת יתר הא מים ומלת לגבי קמח הוי מבא"מ. והמהרש"א הקשה לפמ"ש התוס' דלכך לא הקשה בעלמא דאמרי' חד בתרי בטל דפשיטא דלא דמי איסורא לממונא אלא הכא באיסור תחומין אי ממונא ל"ב גם איסור תחומין ל"ב דשם בעלים עליו עיי"ש בתוס' א"כ אכתי תקשה אמאי לא קאמר להו מחטין ושעורין דא"נ דמין בשא"מ בטל באיסורא הכא דדמי לממונא כמ"ש התוס' לא פקע שם בעלים מיני' עיי"ש. ונראה דחדא מתי' בחברתה דאי' ביבמות דפ"ב בתוס' ד"ה ר"י לטעמי' דהכא ל"ל חטין בשעורין ממש דהו"ל יבש ביבש וגם ר"י מודה דבטל וקמח בקמח הוי מב"מ לרבא דאזיל בתר שמא רק דמיירי ביבש ביבש רותחין ונותנין טעם ולפ"ז מיושב קושי' מהרש"א דכבר נודע מ"ש כל הפוסקים דביבש ביבש ל"ש ביטול בא"מ משום דאפשר לברר האיסור ולפ"ז שפיר קאמר הכא דבטל דגבי טעם ל"ש למימר דיש לו דין ממון ושם בעלים עליו דעל הטעם לא נקרא שם בעלים וא"כ ל"ה רק איסור גרידא וזהו שפיר בטל ולפ"ז אזדי לה קו' מהרש"ל דודאי אי מברר התערובות ולא נשאר רק טעם ל"ש קו' מהרש"א כנ"ל אבל בשאי אפשר לברר אזי קו' מהרש"א במ"ע דאף בא"מ ל"ב וא"כ מים ומלח דא"א לברר מתוך העיסה לכך אף בא"מ ל"ב כקו' מהרש"א דהוי ממונא וא"ש. אך עדיין קשה קו' מהרש"א בהא דקאמר מב"מ לרבנן מיבטל בטל הא מב"מ א"א לברר התערובות וא"כ כמו דלענין ממון ל"ב ה"ה לענין איסור. ונראה דלכאורה קשה לפ"מ דאמרי' בחולין פג"ה דאע"ג דלר"י מב"מ ל"ב מ"מ ציר בטל במינו ופי' התוס' משום דהוי רק איסור דרבנן ומודה ר"י דבטל וקשה איך קאמר כאן דלר"י ל"ב אין לך דרבנן יותר מזה במים ומלח שיהי' כרגליו. ונראה דקשה עוד דאי נימא דהיכי דשם בעלים עליו ל"ב א"כ למה יהא תרומה בטל בק"א אפי' של כהן בישראל הא היכי דשם בעלים עליו ל"ב ואין לך שם בעלים גדול מזה בתרומה של כהן והוא נכסי כהן לקנות בו עבדים ושפחות וזה מקרי יותר שם בעלים ממים ומלח דהוא בשאלה או במתנה ופקע שם בעלים מגוף הדבר. ונראה ליישב דכעין קושי' זו הקשה התוס' ביבמות דפ"ב אהא דאי' חתיכה של חטאת שנתערבה בחולין ס"ל לר"א דהוי דשיל"מ ולבסוף מסיק דל"ה דשיל"מ כיון דעל כהן לא נאסר מעולם והקשה בתוס' ד"ה משום להס"ד הא תרומה עולה בק"א ואמאי הא הוי דשיל"מ. ונראה לתרץ עפ"מ דאי' בש"ס זבחים דע"ד כל הזבחים שנתערבו וכו' ונפל א' לים הותרו כולן ופריך הגמ' מהא דתנן כל הזבחים שנתערבו כו' כולם ימותו ואמאי כיון דמת א' מהם הותרו כולן ומשני מתני' דלא כהאי תנא ופי' הבה"ז אע"ג דבעי' נפל מעצמו ולא בכוונה וכאן ימותו בכוונה כמ"ש תוס' מ"מ כיון דברשות ב"ד נעשה הדין שוה כמו בנפל מעצמו ולפ"ז כיון דברשות ב"ד הוי כמו נפל מעצמו ה"ה בתרומה דברשות חכמים הוא דצריך להרים א' וליתנו לכהן א"כ היינו נפל והותרו כולן אף דהוי דשיל"מ כמבואר בסי' ק"י ביו"ד אע"ג דבעלמא ס"ל היכא דאותו דבר שפירש הוא בעולם לא אמרי' הותרו כולן הא הטעם מבואר כיון דצריכין אנו לדון אף על אותו חתיכה אם אסור או מותר ומאי חזית לכך כולן אסורין וזה ל"ש כאן בסאה שצריך להרים דודאי דין תרומה עליו כמבואר במשנה וא"צ לדון עליו כלל ומש"ה הוי כנפל והותרו אחרים. ונראה דהתוס' שהקשה כן אזלי לשיטתם שכתבו בזבחים הטעם דהותרו כולן משום דהוי ס"ס ספק האיסור נפל ואת"ל היתר נפל דילמא הך דאכל לאו דאיסורא אכן גבי דשיל"מ ס"ל לתוס' כרבינו שמחה דל"מ ס"ס ולכך הקשה התוס' שפיר דאף בנפל א' לים לא הותרו כולן כיון דס"ס אסור בדשיל"מ אבל לפ"מ דקיי"ל בש"ע יו"ד סי' ק"י דאף בדשיל"מ מהני ס"ס לק"מ ולפ"ז מיושב גם מ"ש למעלה איך בטל תרומה בק"א והא שם בעלים עליו ולהנ"ל מיושב דמה בכך וכי זה חמור משאר איסורין בדברים חשובים דאינם בטלים ומ"מ בנפל א' הותרו גם זה כמוהם כיון דמרים א' מהם הותרו כולן דהו"ל ס"ס כמש"ל. אמנם קשה הא תרומה בטל אפי' בלח בלח בק"א וזה מבואר בכל הפוסקים דבלח בלח אינו מועיל אם נפל א' לים א"כ למה בטל אך לר"י ליכא מציאות דתרומה יעלה בק"א בלח בלח דהא דצריך לתרומה ק"א היינו מב"מ ולר"י מב"מ ל"ב בלח בלח ואי אתה מוצא דתרומה יעלה בק"א רק ביבש ביבש ושפיר י"ל תי' הנ"ל אך לרבנן דס"ל מב"מ אפי' בלח בטל א"כ תרומה עולה בק"א אפי' לח בלח קשה הא שם בעלים עליו ול"ל דהוי כנפל א' לים ז"א דבלח ל"מ נפל וצ"ל דלא ס"ל הך סברא דשם בעלים עליו א"כ מדרבנן נשמע לר"י דבזה לא יחלקו רבנן ור"י. אך י"ל תי' אחר לפמ"ש רש"י דהך דרשא דדריש בספרי את מקדשו ממנו דתרומה עולה בק"א הוא דרשא גמורה א"כ י"ל דבאמת הוא שורת הדין דלא תבטל דשם בעלים עלי' רק גזה"כ דליבטל אך בזה יש לפקפק לפמ"ש התוס' בפ' גה"נ דאף טעם תרומה גרידא בחולין צריך ק"א מנ"ל זה בשלמא אם באה התורה להחמיר בתרומה מבחולין דבחולין חד בתרי בטל ובתרומה בק"א שפיר י"ל כי היכי דהחמירו לענין עיקר ה"נ החמירו לענין טעם משא"כ א"א שהתורה באה להקל בתרומה מבחולין דהיכא שיש שם בעלים עליו ל"ב כלל רק בתרומה הקילו א"כ מנ"ל דבתרומה בטעם גרידא בעי' ק"א הא בחולין בעלמא אפי' באלף ל"ב ממון של חבירו ומ"מ בטעם חד בתרי בטל דטעם לאו שם בעלים עליו כמש"ל מכ"ש בתרומה דהקילה התורה בגוף הדבר דא"צ רק ק"א אף ששם בעלים עליו מהכ"ת נימא דטעם לא יבטל בתרי ומהכ"ת להחמיר בתרומה מבחולין מה דחזינן דהתורה הקילה בתרומה. ומעתה יבואר הא דקאמר אחיכו עלי' דלדידי' דשם בעלים ל"ב מ"ש תרומה דבטל בק"א ול"ל דבתרומה גזה"כ דליבטל דא"כ בטעמא אמאי בעי ק"א הא לא אמרה תורה להחמיר בתרומה כנ"ל וזהו אומרו מ"ש חטין בשעורין דלא אמר ר"ל מבשא"מ והיינו כמש"ל דמבשא"מ ע"כ בטעמא דאל"כ הא אפשר לברר וטעמא בטל ול"ש שם בעלים א"כ ל"ל גזה"כ דא"כ אמאי בעי בטעמא ק"א רק דילמא תאמר טעם אחר בתרומה דהוי כמו נפל א' לים כיון דצריך להרים ול"ק תינח ביבש לח בלח מא"ל ז"א דהא בלח ל"ש במציאות לר"י כנ"ל וע"ז קאמר נהי דלר"י ל"ב לרבנן מבטל בטיל וא"כ לרבנן איתא במציאות לח בלח בתרומה ול"ש היתרא דנפל א' לים ואמאי בטל הא הוי שם בעלים וע"כ צ"ל דאף שם בעלים בטל ומדרבנן נשמע לר"י ומש"ה שפיר אחיכו עלי' ודו"ק.

ולבאר הא דשאלו לו דוקא כי סליק יתבאר עפ"מ דאי' בגמ' ב"מ דנ"ב התרומה והביכורים עולים בק"א משא"כ במעשר דבטל ברובא ופריך והא הוי דשיל"מ ומשני דמיירי שיצא חוץ לירושלים ופריך ונהדר ונעיילה דנפל מחיצות וקשה לפמ"ש רש"י בחולין דהא דתרומה עולה בק"א היינו אפי' מבשא"מ א"כ למה להש"ס לדחוק דנפל מחיצות לוקמי בפשיטות הא דתנן משא"כ במעשר דבטיל ברובא היינו כשנתערב מבא"מ דבזה בטיל דשיל"מ אבל תרומה וביכורים אפי' בא"מ צריך ק"א וכן קשה לפמ"ש מהרש"א דבטעם ל"א דשיל"מ ל"ב ואלו בתרומה וביכורים אפי' בטעם צריך ק"א א"כ לוקמי הגמ' בטעם גרידא דתרומה צריך ק"א ומעשר בטיל ברובא וצ"ל כשיטת הרי"ף דאף בא"מ ל"ב דשיל"מ. והנה הא דקאמר דנפל מחיצות פי' באספ"ז דס"ל קדושה ראשונה לא קידשה לעת"ל דאל"כ אף בחורבן בקדושתו קיימי והנה איתא בגמ' כתובות דק"י העולה מבבל לא"י עובר בעשה דכתיב בבלה יבואו ושמה יהיו וא"א קדושת יהושע בטלה אבל קדושת עזרא ל"ב א"כ אין לדמות גלות שני' לראשונה דקדושת יהושע בטלה וע"כ אסור לעלות מבבל לא"י לקיים מצות התלויות בארץ דהא בטלה קדושתה משא"כ גלות שני דקדושת עזרא לא נתבטל א"כ ודאי מותר לעלות ולקיים המצות הנוהגת בארץ ועל דבר זה נתאוה משה לכנוס לא"י וא"ש כי סליק ר' אבא קשה הא עובר בעשה וצ"ל דס"ל קדושה ראשונה קידשה לעת"ל א"כ נסתר תי' הגמ' דנפל מחיצות דאעפ"כ בקדושתה קיימי וצריך לתרץ כתי' הנ"ל דאיירי במבא"מ ודשיל"מ בטיל בא"מ וע"כ הקשה שפיר וליבטל מים ומלח לגבי עיסה וא"ל דהוי דשיל"מ דהא בטיל בשא"מ וכמ"ש התוס' ובלא זה דסליק ר"א הייתי אומר דקדושה בטלה לעת"ל וכתי' הש"ס דנפל מחיצות ולא מוכח דדשיל"מ בטל בא"מ ודו"ק היטב:

ועתה נבא לבאר השאלה יבמה שרקקה דם דהנה הרמב"ם כ' בהלכות איסורי ביאה דילפי' דאזלי' בתר חזקה מדכתיב מכה אביו ואמו מות יומת דילמא לאו אביו הוא אלא ש"מ דאזלי' בתר חזקה ותמהו עליו דהרי בחולין די"א ילפי' מזה דאזלי' בתר רובא וחזקה מקרא אחרינא נפקא ועל הגמ' ל"ק מנ"ל מהכא דאזלי' ב"ר דילמא אזלי' בתר חזקה די"ל כמ"ש התוס' שם דאכתי לא ידע מחזקה אמנם להיפוך קשה מנ"ל דאזלי' בתר חזקה דילמא הטעם במכה אביו דחייב מיתה משום רוב. ונראה דאיתא בספרי מות יומת להורות מיתה ממש דאי ל"ה כתוב רק יומת ה"א בממון כדכתיב וגם בעליו יומת ודרשינן ממון כך כתיב מות יומת. וקשה למ"ל מות יומת הא בלא"ה לא נטעה לומר ממון דא"כ יקשה דילמא לאו אביו הוא וא"ל דאזלי' ב"ר הא אין הולכין בממון אחה"ר וצ"ל דהו"א מכח חזקה דחזקה מהני בממון ושפיר פסק הרמב"ם. והנה יש לדקדק דאי נימא דגם בב"ד של שלשה צריך אתך בדומין לך א"כ גם טריפה פסול לדון דבעי' דומי' דמשה דהוי כשר וכה"ג אמרי' בע"ז גבי נח אתך בדומה לך ולפ"ז קשה איך ידונו שלשה בדין להוציא ממון דילמא חד מינייהו טריפה ופסול לדין וא"ל דאזלי' ב"ר דהא אין הולכין בממון אחה"ר וחזקה ל"ש הכא כמ"ש התוס' בחולין די"א דהוי חזקה שלא נתבררה. אך י"ל דהא דא"ה בממון אחה"ר היינו אם טוען המוחזק ברי אז יכול לומר קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט אבל אי טוען שמא שפיר מוציאין מיד המוחזק ע"פ הרוב ומיושב קו' הנ"ל דהכא הוי שמא. והנה בחולין דקל"ד אמרי' חורי הנמלים שלאחר הקוצרים וכו' ר"מ אומר הכל לעניים שספק לקט לקט ואמרי' הטעם בגמ' דכתיב עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו והקשה המרדכי בסוף חולין ניזל בתר רובא ורוב של בעה"ב [ותי' דכל היכא דלא ניכר הדבר מקודם ל"ש ביטול ברוב וראי' מיבמה שרקקה דם דהוי חליצה מעלי' מטעם דא"א בלא צחצוחי רוק ולא אמרי' דרוק בטל ברוב דם וע"כ משום דבא לעולם ע"י תערובות ולא ניכר מקודם ל"ב ועוד תי' הא אמרי' צדק משלך ותן לו אמנם תי' זה אינו מובן דזה קאמר הגמ' רק לענין ספק לקט דהוי ספק השקול וא"כ הקושי' במ"ע ניזול בתר רובא והוי ודאי של בעה"ב ומה שייך צדק משלך ותן לו וכבר תמהו בזה המחברים. ונראה דלכאורה גם קושי' המרדכי צריך ביאור דהא אין הולכין בממון אחה"ר אך ז"א דה"מ להוציא מיד המוחזק אבל כאן הבעה"ב מוחזק ורוב מסייעו ולפ"ז שפיר עולה תירוצו יפה כיון דהתורה אמרה בספק לקט שיהי' של עניים צדק משלך ותן לו אע"ג דקיי"ל בעלמא המוציא מחברו ע"ה וזהו כלל גדול בדין וע"כ צ"ל דכאן בטלה התורה לחזקת בעה"ב והוי כאלו גם העני מוחזק א"כ ממילא ל"ש דניזול ב"ר דא"ה בממון אחה"ר ולפ"ז יש להוכיח דאף בשמא ושמא א"ה בממון אחה"ר. ומעתה מבואר היטב השאלה שני' הנ"ל דהם ס"ל דאף בב"ד של שלשה צריך להיות אתך בדומה לך רק דקשה א"כ איך מוציאין ממון ע"פ ב"ד דילמא טריפה הם וא"ה בממון אחה"ר וצ"ל דבשמא לא אמרי' כן וכדי שלא תקשה א"כ גם בחורי הנמלים אמאי לא אזלי' ב"ר דהא בשמא אף בממון הולכים אחה"ר ולזה נתחכמו ושאלו יבמה שרקקה דם וצ"ל דא"א בלא צחצוחי רוק וקשה קושי' המרדכי ליבטל ברוב דם וצ"ל כתי' השני של המרדכי דכל היכא דלא ניכר הדבר מקודם לא בטיל א"כ בלא"ה ל"ק מחורי הנמלים ושפיר י"ל כנ"ל דאף בב"ד של ג' צריך אתך בדומה לך ופסול אתה לדון ודו"ק היטב כי חריף הוא:

ושאלה השלישית אם רשום למה אמת י"ל עפ"מ דאיתא במס' ע"ז דף ד' שלשה שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה שני' דן ופריך הא אמרי' לא ליצלי אינש בתלת שעי קמייתא ומשני איפוך ואבע"א תורה דכתיב בה אמת אין הקב"ה עושה לפנים משוה"ד ולתי' זה שפיר הקשה אם אמת למה רשום דהא באמת אינו עושה לפנים משוה"ד משא"כ לתי' קמא אף דאמת כתיב מ"מ עושה לפנים משוה"ד ולק"מ. והנה אי שעה ראשונה הקב"ה דן או עוסק בתורה י"ל דתלי' אי פרשת דינים קודם מ"ת נאמרה ויתרו קודם מ"ת בא א"כ הי' ג"כ דין קודם תורה כתי' קמא שבש"ס איפוך אבל אם תורה קודם ויתרו אחר מ"ת בא א"כ תורה קודם דין. ומעתה יבואר שאלתם שבקשו להוכיח דיתרו קודם מ"ת בא ועדיין ל"ה דיני נפשות רק אתך בדומה לך קאי על ב"ד סמוכין של שלשה והראי' דכך מדתו של הקב"ה ראשון יושב ודן ואח"כ עוסק בתורה ושלא תאמר דלעולם תורה קדמה ובאמת אינו עושה לפנים משוה"ד כתי' השני שבש"ס לכן שאלו אותו אם רשום למה אמת וע"כ צ"ל דאף באמת עושה לפנים משוה"ד וע"כ דבתחלה יושב ודן ויתרו קודם מ"ת בא נמצא דאתך בדומה לך קאי על ב"ד של ג' וא"כ אסור לוי לדון דיני קנסות הואיל ואיטלע והי' בע"מ כנ"ל ודו"ק היטב בכל זה:

תוכן העניינים

דברי יהונתן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה