אור ברסלב
דברי יהונתן פרשת בראשית

דברי יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ

פרשת בראשית

אות א)

בראשית ברא אלקים. במדרש הה"ד ובצלאל עשה כאשר צוה ד' את משה כאשר צוה משה אין כתיב אלא כאשר צוה ד' מלמד שבצלאל עשה כאשר צוה ד' ולא כאשר צוה משה. ותמוה. ונראה כוונתו ונקדים מה דאיתא בש"ס ברכות דנ"ה דמשה אמר לבצלאל לעשות תחלה כלים ואח"כ משכן אמר בצלאל וכי דרך ארץ לעשות תחלה כלים ואח"כ בית כלים שאני עושה להיכן אני מכניסן ועשה משכן תחלה ואח"כ כלים והיינו דא"ל בצל אל היית. וגם זה תמוה וכי מפני שאמר סברא זו הי' בצל אל וגם להבין סברת משה למה באמת צוה לעשות כלים תחלה מה שאינו מדרך ארץ. ונראה דכמו גבי מנורה אמרו חז"ל דהיתה עשוי' באופן שלא יאמרו לאורה הוא צריך כן גם כאן בעשיית הכלים תחלה הי' דעתו של משה שלא יאמרו לבית הוא צריך ובצלאל שלא חפץ לעשות כן י"ל דהויכוח שביניהם תלוי בהויכוח שהי' להקב"ה עם משה דאיתא במדרש על נעשה אדם בצלמנו אמר משה רבש"ע אתה נותן מקום לטעות ח"ו על שתי רשויות אמר הקב"ה כל מי שרוצה לטעות יבא ויטעה. מעתה י"ל דמשה הי' רוצה שלא יטעה שום אדם לכך אמר כלים ואח"כ בית שלא יטעו לומר לבית הוא צריך כנ"ל אבל הקב"ה אמר כל מי שרוצה יבא ויטעה יכול לעשות בית ואח"כ כלים ובצלאל נמי סובר כן לכן אמר משה בצל אל היית היינו שכוונת לדעת הקב"ה ואיתא במגלה ד"ט דתלמי המלך קבץ ע' זקנים שיכתבו לו תורת משה וכתבו אלקים ברא בראשית כדי שלא יאמרו ח"ו שתי רשויות עיי"ש. ולפ"ז עולה יפה המדרש בראשית ברא אלקים ולא להיפוך אלקים ברא בראשית וצ"ל כל מי שרוצה לטעות יבא ויטעה לכן שפיר הביא סמוכין לזה הה"ד ובצלאל עשה כאשר צוה ד' ולא כאשר צוה משה והבן:

אות ב)

במדרש בראשית ברא אלקים וכו' ילמדנו רבינו הרי שגזל סאה חטים טחנה ואפאה והפריש ממנה חלה מה שיברך כך שנו חכמים אין זה מברך אלא מנאץ שנאמר ובוצע ברך נאץ ד'. והמדרש הזה אומר דרשוני. ונראה לתרץ בהקדם גמ' דסוכה ד' למ"ד אמר ר"ה להני אוונכרי כי זבניתי אסא מכותים לא תגזזו אתון אלא לגזיזינהו אינהו ויהבי לכו מ"ט סתם כותים גזלני וקרקע א"נ הילכך לגזיזינהו אינהו דלהוי יאוש בעלים ושינוי רשות וכו' ופריך ולקנינהו בשינוי מעשה הוי שינוי החוזר לברייתו ולקנינהו בשינוי השם מעיקרא נמי לאסא הושענא קרי לה. ובאו"ח סי' תרס"ד ס"י כתב המחבר יש מי שאומר שיש ליזהר שלא יקוץ ישראל ערבה למצוה משדה עכו"ם אפילו ברשות עכו"ם ותמה הטו"ז למה כתב בלשון יש מ"ש ובגמרא משמע דהלכה פסוקה היא באין חולק. וביותר תמה למה השמיטו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור מימרא דר"ה. ונראה ליישב דבתוס' ד"ה הא כתבו אמאי דפריך הש"ס ולקנינהו בשינוי השם משמע דאי קני מצי נפיק בי' ול"ח מצוה הב"ב וצ"ל הואיל ויאוש כדי קנה הוי שלו קודם יו"ט דאכתי לא חל חיוב מצוה ותו ל"ח מהב"ב והא דמשמע בהגוזל קמא דצ"ד בהאי דגזל חטים דאע"ג דשינוי קונה חשוב מהב"ב אע"פ שקנה בשינוי מעשה קודם שבא לידי חיוב חלה וי"ל שאני ברכה דאיכא נמי הזכרה לש"ש. והקשה המג"א בסי' תרמ"ט סעי' ב' על הא דכתב המחבר כל ד' מינים פסולים בגזול אבל אם גזל לולב וקנהו בש"מ כגון גזל לולב ושפהו כשר ומיהו לא יברך עליו וכ' המג"א וצ"ע דא"כ מ"פ גבי אוונכרי וליקנינהו בש"ה דהא עכ"פ לא יהא רשאי לברך עיי"ש ונראה דלכאורה יל"ד למה הקשו תוס' אהך קו' דשינוי השם דהוי מצוה הב"ב ולא הקשו אקו' דלקנינהו בשינוי מעשה דזה נזכר בגמרא קודם. ונ"ל דהנה המהרש"א כ' אדברי רש"י קרקע א"נ ואי נמי קני הוי מצוה הב"ב ול"ת לך הא דפריך לקנינהו בש"מ ובשינוי השם דאף אם הם יקצצוהו ויהי' גזלני לא הוי מהבב"ע אף דבקנין היאוש ודאי יהי' גזלני מ"מ בקנין שינוי מעשה והשם באגודה שאח"כ ל"ה גזלני כיון דכבר קנאוהו ביאוש גרידא בשעת הגזילה עיי"ש וזה ידוע דר"ה הי' תלמיד רב לכך מצינו בכמה דוכתי דפריך הש"ס מרב לר"ה ואיתא במס' ב"ק אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל דקרינן בי' וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב אמר רב ל"ש אלא לפני יאוש אבל לאחר יאוש משלם תשלומי כפל דקרינן ביה מבית האיש ש"מ דסבר רב יאוש כדי קנה ממילא דגם ר"ה תלמידו בודאי סובר כן ולפ"ז ל"ה מקום לקו' התוס' על פירכת ולקנינהו בש"מ ת"ל דהוי מהבב"ע דה"א כסברת מהרש"א דהא ר"ה ס"ל דיאוש כדי קנה אבל על קו' ולקנינהו בשינוי השם הקשה תוס' שפיר דהנה התוס' הקשו עוד בד"ה ולקנינהו בשינוי השם תימא הא אמרינן שינוי מעשה החוזר לברייתו ל"ש שינוי וה"ה בשינוי השם עיי"ש שתירצו דפריך אליבא דרב יוסף דס"ל בשינוי שם החוזר לברייתו מיקרי שינוי וע"ש בר"ן שכתב דמימרא זו מקובלת בידם וליכא מאן דפליג ומסתמא גם רב יוסף ס"ל כן כהאי מימרא דאוונכרי ולפ"ז דקו' ולקנינהו בש"ה אזלי אליבא דר"י ורב יוסף ס"ל בפירוש בב"ק דיאוש כדי ל"ק שפיר הקשה התוס' לשיטתו ת"ל משום מהבב"ע ולכך הוצרכו לתרץ כיון דהקנין והמצוה לא חל כאחד ל"ה מהבב"ע וק"ל. ובזה מתורץ קו' המג"א דודאי סברת מהרש"א נכונה דאם יאוש כדי קנה ל"ה מהבב"ע אפילו לענין ברכה דודאי כל סברת התוס' דכתב דברכה שאני היינו מטעם דמיד לאחר הקנין יזכר ש"ש על הגזל אבל אם קני לי' מקודם ביאוש גרידא רשאי לברך עלי' ג"כ והנה לעיל איתא אמר ר"א גזול פסול משום דהוי מהב"ע ופליגא דר' יצחק דאמר ר"י ל"ש אלא ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יצא בגזול וכ' הרמב"ן דמוכח דר"ה ס"ל כמ"ד גזול פסול כל שבעה מדקאמר סתם כי זבניתי אסא מכותים ולא קאמר כי זבניתי אסא ליום ראשון דבשאר ימים גזול כשר א"ו לר"ה גזול פסול כל ז' ואיתא בגמרא דמ"ה דר"י ורבה בב"ח פליגי דר"י אומר לולב כסוכה מה סוכה צריך ברכה כל ז' אף לולב צריך ברכה כל ז' ורבה בב"ח ס"ל סוכה כל ז' ולולב רק ביום ראשון אמר רב יוסף נקוט דרבב"ח בידך ובזה מיושב קו' המג"א דודאי על קו' ולקננהו בש"מ דאזיל אליבא דר"ה והוא ס"ל יאוש כדי קני י"ל שפיר סברת מהרש"א גם לענין ברכה כנ"ל אך על קו' ולקנינהו בשינוי השם דקאי אליבא דר"י דס"ל יאוש כדי ל"ק מ"מ פריך הש"ס שפיר דתינח ביו"ט ראשון שצריך ברכה שפיר אמר ר"ה שיגזזו אינהו אבל בשאר ימים שא"צ ברכה אליבא דר"י קשה לגזזו ישראל ולקנינהו בשינוי השם וברכה א"צ ולמה קאמר ר"ה סתמא דמשמע דאסור כל ז'. ומעתה י"ל גם קו' הטו"ז הנ"ל דבתוס' ד"ה קרקע א"נ כתבו כלומר אינו קנוי לגזלן בשום יאוש דלעולם הוא בחזקת בעלים דמקרא נ"ל בפ' הגוזל בתרא דאי יאוש מועיל בקרקע מאי נ"מ דאינה נגזלת אי קודם יאוש אפי' אי היה נגזלת ל"ק ואי לאחר יאוש הרי קנה ביאוש וכו' ובירושלמי דכלאים ספ"ז משמע דיש יאוש לקרקע וכ' הש"ך בחו"מ דמוכח דאין יאוש לקרקע דאי יש יאוש קשה למה יהא אסור להאוונכרי לקוץ הא שייך גבי קרקעות יאוש וש"ר בידן א"ו דאין יאוש לקרקע נמצא תלוי בזה אי אמרי' יאוש גרידא קני ע"כ הא דילפינן מקרא דקרקע א"נ היינו דאין יאוש לקרקע דאי יש יאוש הא כבר קנאה ביאוש להך קרקע ואי אמרינן יאוש כדי ל"ק נוכל לומר דיש יאוש לקרקע ואפ"ה ל"ק משום דיאוש כדי ל"ק והא דילפי' מקרא דקרקע א"נ היינו דל"ש שינוי רשות גבי קרקע ולפ"ז מותר לישראל לקוץ ערבה של מצוה משדה עכו"ם דהוי יאוש וש"ר ביד הקוצץ ול"ה גזל כלל ומעתה א"ש דר"ה דס"ל יאוש כדי קנה ע"כ דקרא אתי דל"ש בקרקע יאוש ואם כן אסור לישראל לקוץ דאם יקצוץ הוי הוא הגזלן אבל אנן דפסקינן דיאוש כדי ל"ק וא"כ שפיר שייך יאוש בקרקע ומותר לישראל לקוץ לכך לא הביא הרי"ף והרמב"ם הך מימרא דר"ה ואינהו לא ס"ל דקו' ולקנינהו בש"ה אזלי אליבא דר"י רק כתי' ב' של התוס' שם. וגם על המחבר ל"ק דכ' בלשון ויש מי שאומר משום דזה רק לשיטת התוס' אבל הרי"ף והרמב"ם חולקים כנ"ל:

ומעתה מיושב לנכון דברי המדרש הנ"ל דלולי האי קרא דבראשית ברא ל"ה מקום להסתפק הרי שגזל חטים וכו' דהייתי אומר קרקע נגזלת והטעם בהני אוונכרי משום ברכה כמ"ש המג"א בקושיתו וממילא גם בזה הסברא פשיטא דהוי בוצע ברך אבל השתא דפתח בבראשית וכ' רש"י אמר ר"י משום כח מעשיו הגיד לעמו כדי שלא יאמרו לסטים אתם עיי"ש וכ' היפ"ת דכ"ז הוא רק אם נאמר קרקע א"נ אבל אי קרקע נגזלת שפיר יאמרו לסטים הם הישראל לפי שהאומות גזלו מבני שם והרי קנאו ולפ"ז ע"כ הטעם באוונכרי משום דקרקע אינה נגזלת ולא משום ברכה והשתא שפיר שואל ומסתפק הרי שגזל סאה חטים כו' מה שיברך ודוק:

אות ג)

במדרש בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני אדה"ר מיד הפיל עליו תרדמה ותמוה. ונראה דאיתא בחולין דצ"א ע"ב חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממה"ש שישראל מזכירין את השם אחר שני תיבות וכו' ופי' המפורשים אף שהמלאכים הם במעלה יותר מצד שעיניהם רואות את השכינה אך בשעה שב"א ישנים נשמתם עולה למעלה ממלאך וזה שאמר המדרש בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני אדה"ר ר"ל שבקשו לומר קודם אדה"ר בחושבם שהם במדרגה גבוה לכך יאמרו אחר שני תיבות ואדם אחר שלשה תיבות מיד הפיל עליו תרדמה ובזה הראה למלאכים שהאדם במעלה יותר בשעה שישן וק"ל:

אות ד)

במדרש בראשית ברא אלקים וכו' והארץ היתה תהו ובהו זהו חורבן בהמ"ק ותמוה. ונראה עפ"מ דאיתא בגמרא חגיגה דף י"ג כתיב אלף אלפים ורבי רבבות ישמשוניה וכתיב אין מספר לגדודיו ומשני כאן קודם חורבן בהמ"ק כאן לאחר חורבן נתמעטו פמליא של מעלה ועוד איתא שאות אל"ף בא וצוח למה לא בראת בי את העולם ולמה לא מתחיל התורה באל"ף והשיב לה הקב"ה אני עתיד להתחיל בך דכתיב אלף אלפים ישמשוני' וז"ש המדרש בראשית וקשה למה לא מתחיל באל"ף וצ"ל שעתיד להתחיל אלף אלפים ישמשוני' וקשה הא כתיב אין מספר לגדודיו לכך אמר והארץ היתה תהו ובהו זהר חורבן בהמ"ק שנתמעטו גדודיו כתי' הגמרא ודוק:

אות ה)

בראשית ברא אלקים במדרש ילמדנו רבינו הבונה בית חדש כיצד מברך. כך שנו חכמים הבונה בית חדש מברך שהחיינו. ותמוה. ונראה עפ"ד הגמרא ברכות דנ"ט ע"ב על הגשמים וכו' ועל הגשמים הטוב והמטיב מברך והתנן הבונה בית חדש והקונה כלים חדשים מברך שהחיינו וכו' עד ל"ק הא דאית לי' ארעא בשותפות והא דל"ל ארעא בשותפות ועי' ברש"י דלא גריס הא דא"ל ארעא בשותפות דכיון שיורדין אפי' ל"ל ארעא בשותפות אפ"ה שייך לברך הטוב והמטיב דהא כל מי שיש לו ארעא שותף הוא בטובה זו עיי"ש ורב אלפס ז"ל גרס הא דל"ל ארעא בשותפות ורבים מקשים על הרי"ף קו' רש"י הנ"ל. ונראה לתרץ דאיתא בפוסקים הבונה בית חדש וחברו ג"כ בונה בית חדש מברך שהחיינו ול"מ לברך הטוב והמטיב ומביאים ראיה מעשרה שיושבים זא"ז וכ"א שותה יין אחר לעצמו דפסקינן דלא מברך הטוב והמטיב דמה שטוב לו לא טוב לחברו. ואיתא בתענית ד"ט ע"א אר"י מטר בשביל יחיד וכו' ופירש"י שאפי' א"צ מטר אלא אדם א' כגון שזרע אחר זמן זריעת בני אדם בא מטר בזכותו לכל העולם ולקמן ע"ב קאמר הגמרא ואף ר"נ סבר מטר בשביל יחיד דכתיב שאלו מה' מטר וכו' לאיש עשב בשדה ובתוס' ד"ה ת"ל עשב פי' שאם א"צ אלא לעשב א' ירדו על אותו עשב ועל שאר כל השדה לא ירדו. ולפ"ד מכ"ש שלא ירדו על שדות אחרות ומעתה א"ש דברי הרי"ף דגריס ארעא בשותפות די"ל דאזיל בשיטת התוס' דמטר בא בשבילו על שדה שלו לבד ול"מ לברך הטוב והמטיב דטוב לו ולא טוב לחברו רק משום דאית ליה ארעא בשותפות אבל רש"י ז"ל אזיל לשיטתו דבשבילו בא מטר לכ"ע לכן שפיר כ' דכל מי שיש לו ארעא שותף הוא בטובה זו וק"ל. אמנם כל זה ניחא אם נאמר כר"י ור"ל דמטר בא בשביל יחיד אבל אי לא פסקינן כן הדרי קו' רש"י על הרי"ף כנ"ל ולכאורה מוכח דמטר בא בשביל יחיד מדאיתא בגמרא קשה יום הגשמים כיום שנברא בו שמים וארץ ואיתא במדרש עולם ומלואה לא נברא אלא בזכות משה שנקר' ראשית שנאמר וירא ראשית לו וא"כ אם העולם נברא בשביל יחיד מכ"ש דמטר יורד בשביל יחיד ומעתה א"ש המדרש דלולא האי קרא דבראשית ברא ל"ה מקום להסתפק הבונה בית חדש כיצד מברך די"ל דמברך שהחיינו והא דבגשמים מברך הטוב והמטיב שאני התם דמטר בא לכל העולם כלו משא"כ בבונה בית מה שטוב לו לא טוב לאחריני אבל השתא דכ' בראשית ברא ומוכח דנברא העולם בשביל יחיד ומכ"ש דמטר יורד בשביל יחיד והיינו כפי' התוס' הנ"ל שאם א"צ אלא לעשב א' ירדו על אותו עשב ולא על שאר שדות ואפ"ה מברך הטוב והמטיב וא"כ גם בבונה בית חדש יש מקום לברך הטוב והמטיב לכך מסתפק ושואל כיצד מברך ודוק:

אות ו)

במדרש אדה"ר נאסר לו בשר וגם במדבר נאסר להם בשר תאוה ומנין שדגים אינם טעונים שחיטה דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף הטיל דגים ביניהם וכו' ותמוה האיך שייך קושי' זו מניין שדגים וכו' להא דלעיל. ונראה דאיתא בש"ס חולין דכ"ז דגים א"צ שחיטה דכתיב הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם באסיפה בעלמא ופריך אלא מעתה ויאספו את השליו ה"נ דלאו בשחיטה ומשני שאני הכא דשני קרא בדיבורי' תחלה שחיטה ואח"כ אסיפה עיי"ש והרמב"ם בפ"א מה' שחיטה כתב דגים וחגבים א"צ שחיטה אלא אסיפתן היא המתרת אותן הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם אסיפת הדגים כשחיטת בקר וצאן וכן בחגבים נאמר אסוף החסיל באסיפה לבדה עיי"ש והכ"מ תמה עליו דהרי לר המסקנא משמע בסוגין דדוקא היכי דשני בדיבוריה אסיפה במקום שחיטה דאחריני אז נשמע דא"צ שחיטה אבל בחגבים דלא כתיב אסיפה במקום שחיטה דאחריני מנ"ל דא"צ שחיטה ולשיטת הרמב"ם קושי' הגמרא במ"ע אלא מעתה גבי שליו דכתיב ויאספו וכו' עיי"ש בכ"מ ובלח"מ. ונראה דאי' פלוגתא בחולין די"ז דר"ע סבר דבמדבר הי' אוכלין בשר נחירה ופריך הא כתיב הצאן ובקר ישחט להם ומשני נחירתן היא שחיטתן ולפ"ז י"ל דלדידן שיש לנו דין שחיטה א"כ כל מקום שנאמר אסיפה ע"כ לאו שחיטה היא אפי' היכא דלא שני בדיבורי' אבל לבני מדבר שהי' להם בשר נחירה וקרא דצאן ובקר ישחט לאו דוקא רק אסיפה בעלמא דנחירתן היא שחיטתן א"כ אסיפה זה שחיטה שלהם דהיינו נחירה ומעתה י"ל דהכי אזדי קושי' הגמ' אלא מעתה ויאספו את השליו ה"נ דעופות א"צ שחיטה אלא ע"כ משום דהאי קרא מיירי במדבר מש"ה כתיב לשון אסיפה אף דבאמת צריכים שחיטה לדידן א"כ גם גבי דגים י"ל כן דצריכים שחיטה והא דכתיב אם את כל דגי הים יאסף להם משום דהאי קרא ג"כ מיירי במדבר לכך כתיב לשון אסיפה ע"ז משני שפיר מדשני בדיבורי' דכתיב אסיפה במקום שחיטה דאחריני ש"מ דדגים א"צ שחיטה אמנם כ"ז לר"ע דס"ל דבשר נחירה הותר במדבר אבל לר"י ליתא לכל הנ"ל ולפ"ז שפיר כ' הרמב"ם דחגבים א"צ שחיטה מדכתיב אסוף החסיל דהאי קרא מנבואת ישעי' שכבר נאסר להם בשר נחירה א"כ ודאי לשון אסיפה דוקא ולאו שחיטה היא אפי' היכא דלא שני בדיבורי' כנ"ל וא"ש. ומעתה א"ש המדרש הנ"ל דבל"ז לא יכול להקשות מנ"ל שדגים א"צ שחיטה די"ל שמוכח מקרא דצאן. ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם אבל השתא דקאמר בשר תאוה נאסר להם וגם בשר נחירה נמי א"כ ליכא למימר דמוכח מלשון אסיפה דכתיב גבי דגים דקשה קושי' הש"ס אלא מעתה ויאספו את השליו ה"נ דלאו בשחיטה וקשה ממ"נ או דדגים צריכים שחיטה או דעופות נמי א"צ שחיטה ולכך יליף המדרש מדכתיב זאת תורת הבהמה והעוף וכו' והוצרך לימוד אחר ודוק היטב:

אות ז)

במדרש כתיב נורא עלילה על בני אדם אמר ר' ברכי' בתחלה בעלילה בא עלינו שהרי אדם נברא ביום וא"ו ומלאך המות ביום א' ותמוה איך תלוי בזה שנברא מה"מ ביום א' הלא אם היה נברא ביום ה' היה ג"כ קודם לאדם שנברא בע"ש והוי עלילה. ונראה דאיתא מפני מה נבראו מלאכים ביום ב' כדי שלא יאמרו שיתוף הי' להקב"ה במעשה בראשית והקשה המהרש"א הא מלאך המות נברא ביום א' שהוא משלשה דברים שנבראו ביום א' וחד מינייהו מה"מ דכתיב וחושך ע"פ תהום זה מה"מ ותי' דמה"מ אינו רוצה בקיום העולם וממילא אין לחוש שיאמרו שיתוף היה במ"ב נמצא מוכח מזה דיש מיתה אף בזולת חטא אדה"ר וא"ש נורא עלילה על ב"א מתחלה בעלילה בא עלינו שהרי אדם לא נברא עד ע"ש ומה"מ ביום א' וקשה קו' המהרש"א וצ"ל כתירוצו א"כ מוכח דיש מיתה בלא חטא אדה"ר נמצא בעלילה באת עלינו דבל"ז אי היה נברא בשאר ימי השבוע הייתי אומר דמה"מ על תנאי נברא אם יחטא אדה"ר יהי' מיתה ואם לאו לא יהי' מיתה משא"כ השתא שנברא ביום א' וצ"ל כתי' המהרש"א מוכח דיש מיתה בלא חטא ונמצא בעלילה בא עלינו:

אות ח)

במדרש שאל משה להקב"ה על מה העולם עומד אמר לו הקב"ה למשה תדשא הארץ דשא לא ידע משה מה אמר לו הקב"ה א"ל הקב"ה משה וכי לא ידעת שבהמ"ק עתיד ליחרב תמוה. ונראה דאיתא בגמרא העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח והקשה בב"י חו"מ ריש הל' דיינים הא תנן על הדין ועל האמת ועל השלום ומשני קודם חורבן בהמ"ק דהוי עבודה הי' על התורה ועבודה וגמ"ח כאן לאחר חורבן בהמ"ק על דין אמת שלום והשתא א"ש שהשיב הקב"ה למשה תדשא הארץ דש"א ר"ת דין שלום אמת ולא ידע משה מאי קאמר לי' כי היה קשה ליה קושי' הגמרא דתנן על התורה והעבודה וגמ"ח א"ל הקב"ה וכי אינך יודע שעתיד בהמ"ק ליחרב ויהי' קיום העולם על דין שלום אמת כנ"ל.

אות ט)

לנעוץ סוף התורה לתחלתה משה לעיני כל ישראל בראשית ואיתא במדרש בזכות התורה שנקראת ראשית ונראה ע"ד פשוט דאיתא בילקוט כל מה שעשה הקב"ה בעצמו בעולם לעולם אינו בטל והקשה הרי לוחות דכתיב והלוחות מעשה אלקים המה ושברן משה ותי' לא שברן משה אלא באחיזת עינים הוי וישראל סברו שמשה שברן ופריך והרי אדם עשה הקב"ה בעצמו ואפ"ה הוכרח למות ומשני מכאן מוכח תחיית המתים מן התורה וממילא לא בטל לגמרי ואיתא בסנהדרין ד"צ ע"ב ונתתם תרומה לאהרן הכהן וכי אהרן לעולם קיים אלא מה אהרן חבר אף כהנים חברים. והנה המפורשים הקשו ע"ד המדרש בראשית בזכות התורה שנקרא' ראשית ולקמן אמר בזכות ביכורים שנקראו ראשית ותי' דדא ודא אחת היא משום דאין נותנים תרומה אלא לכהן ת"ח עכ"ז המפורשים ועוד מצינו דרשה על ונתתם לאהרן וכי אהרן לעולם קיים אלא מכאן לתחיית המתים וא"כ לפ"ז הדק"ו המפורשים הנ"ל לדוכתי' וא"ל כנ"ל דחדא הוא דכיון דדרשינן מקרא דונתתם לאהרן לתחה"מ לא ידעי' כלל דאין נותנים אלא לכהן חבר ומעתה א"ש הסמיכות ולכל היד החזקה אשר עשה משה היינו ששיבר את הלוחות כמבואר במדרש וקשה קו' הילקוט הנ"ל הלא מעשה אלקים המה ואינם בטלים לכך קאמר לעיני כל ישראל ר"ל באחיזת עינים ולא באמת וקשה קו' שני' של המדרש והרי אדם וצ"ל כתירוצו מכאן לתחיית המתים וא"כ קשה למה אמר ונתתם תרומה לאהרן וא"ל ללמד על תחה"מ הא מכאן מוכח וצ"ל לדרשה דמה אהרן חבר וכו' וא"כ שפיר איכא למימר בשביל התורה שנקרא' ראשית:

אות י)

ויאמר ה' לקין אי הבל אחיך ויאמר השומר אחי אנכי ויאמר מה עשית קול דמי אחיך צועקים כו' ופירש"י דמו ודם זרעותיו ולהבין מאי בעי רש"י בזה נראה דאיתא הרוצח עובר בכל עשרת הדברות משום דנרצח היה יכול לקיים כל העשרת הדברות ואפילו היה ע"ה ורשע היו יכולים בניו לקיים עשרת הדברות וא"ש אי הבל אחיך לקיים המצות והשיב השומר אחי אנכי פי' כלום שמר אחי עשרת הדברות המתחילים באנכי ויאמר קול דמי אחיך דמו ודם זרעותיו ובניו היו יכולים לקיים עשרת הדברות ודוק:

אות יא)

במדרש כיון שפגע אדה"ר בקין א"ל מה נעשה בדינך א"ל קין עשיתי תשובה ונתפשרתי מיד פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת ותמוה. ונראה דאיתא לפי שכל העולם של הקב"ה הארץ ומלואה תבל ויושבי בה לכך יכול לקבל בתשובה ולא נחשב לקבלת שוחד ואיתא בגמרא שאל האי מין האיך הקב"ה מוריד גשמים והשיבו לו לפי שכל העולם שלו ומעתה מובן המדרש כיון שאמר לו קין שקיבל הקב"ה תשובתו א"כ מוכח דכ"ע דילי' פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת ודוק.

אות יב)

במדרש אמר קין להקב"ה אתמול גרשת את אבא ועכשיו גרשת אותי ותמוה. ונרא' דאי' במדרש קין והבל הי' חולקין ביניהם את העולם קין נטל הקרקעות והבל נטל את המטלטלין אמר קין להבל ארעא דאת קאים עלה דידי היא אמר הבל לקין לבישין דאת לביש דידי הן ומתוך כך ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו וג"כ תמוה. ונראה בהקדם הגמ' מכות ד"ח ע"א זרק את האבן לחצרו והרג אם יש רשות לניזק ליכנס לשם גולה ואם לאו אינו גולה שנאמר ואשר יבא את רעהו ביער מה יער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם אף כל רשות וכו' יצא חצר בעה"ב שאין רשות לניזק ליכנס לשם אבא שאול אומר מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא האב המכה את בנו פירש"י להטותו לדרך האמת ולמצוה פטור לפ"ז לת"ק דס"ל דהיכי דאין רשות לניזק ליכנס פטור מגלות א"כ גם קין הי' פטור מגלות לפי שהבל ל"ה רשאי לילך על קרקע שלו אבל לאבא שאול דהקרא אתי למעט דבר מצוה י"ל אע"פ שקרקע שלו הי' חייב גלות. ואיתא במפורשים טעם על חטא של אדה"ר לפי שראה שחירם מלך צור יצא ממנו שיעשה עצמו אלהי לכך חטא להביא מיתה לעולם שימות גם הוא ויראו העולם שכמות כל האדם ימות ולא יטעו אחריו והי' כוונתו לש"ש. עוד איתא במפורשים אדה"ר חייב גלות לפי שגרם מיתה לעולם אך לדברי המפורשים הנ"ל דכוונתו היה לש"ש הרי פטור מגלות לאבא שאול דהקרא ממעט דבר מצוה מגלות וע"כ דקרא דיער כת"ק דהיכי דאין רשות לניזק ליכנס פטור מגלות ולפ"ז יש מקום לפטור את קין מגלות ומעתה א"ש טענת קין אתמול גרשת את אבא אף דכוונתו לש"ש והוי לדבר מצוה וע"כ צ"ל כת"ק דקרא אתי להורות שיהא רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם והשתא למה גרשת אותי הא קרקע שלי ופטור אני מגלות ודוק:

אות יג)

ביבמות דף ס"ב א"ר תנחום א"ר חנילאי כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה. בלא שמחה דכתיב ושמחת אתה וביתך. בלא ברכה להניח ברכה אל ביתך. בלא טובה דכתיב לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. במערבא אמרי בלא תורה דכתיב האם אין עזרתי בי ותושי' נדחה ממני ע"כ. ויל"ד דהא האי קרא דנלמד מיניה בלא טובה הוא מוקדם בתורה דהוא בפ' בראשית והקרא דנלמד מיני' בלא שמחה הוא בפ' ראה ולמה נקיט ר"ת תחלה בלא שמחה ואח"כ בלא טובה. ובאמת בטור אהע"ז סי' א' נקט תחלה בלא טובה ואם באמת יש מילתא בטעמא דנקט הש"ס תחלה בלא שמחה קשה על הטור למה שינה מסדר הגמרא. ונ"ל והסגנון כך הוא דהגמרא ס"ל דר' חנילאי לא אמר בלא טובה כלל רק בלא שמחה ובלא ברכה לבד ור' תנחום הוסיף ואמר ג"כ בלא טיבה והוכיח זאת מדברי ר"ח דאמר בלא שמחה מדכתיב ושמחת אתה וביתך ע"כ מוכח נמי בלא טובה מדכתיב לא טוב היות האדם לבדו ולכך נקט בלא טובה בסיף דקאי אדברי ר"ח דמדבריו מוכח כך אבל הטור דידע מזה דהוסיף ר' תנחום בלא טובה לכך נקט שפיר כסדר דכתוב באורייתא. וכדי ליישב איך תלוי זב"ז נקדים לתרץ דברי הטור דכתב בזה"ל יתברך שמו חפץ בטוב וכו' ונקדים קו' המהרש"א ותירוצו ומה שיש להקשות עליו דהמהרש"א ביבמות הנ"ל הקשה אהא דקאמר בלא שמחה דכתיב ושמחת וז"ל וא"ל הקרא שהמצוה הוא כך שישמח הוא ואשתו באכילת מע"ש בירושלים דכיון דאין האשה חייבת במצות ראי' וכי משום אכילת מע"ש יצטרך להעלותה לירושלים ברוב השנים שהמע"ש נוהג בה אלא דהכתוב לא השמיע לנו אלא שלא יהא שמחה בלא אשתו עמו שם עכ"ל המהרש"א ולפ"ז קשה דמשמע אילו היה נשים חייבת בראי' הייתי מוקי הקרא שהמצוה הוא כך כיון שצריכה לעלות משום ראי' והרי איתא בגמ' קידושין דף ל"ד ע"ב כל מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות דילפינן מתפילין ופריך אדילפי' מתפילין לפטורא נילף משמחה לחיובא אמר אביי אשה בעלה משמחה ופי' תוס' אשה בעלה משמחה שבעלה מחויב להעלותה לירושלים לשמחה בשלמי שמחה וא"כ כיון שמחויב להעלותה משום שלמי שמחה הדרי קו' המהרש"א לדוכתי' דלמא המצוה הוא כך שישמח הוא ואשתו כמש"ל. אך רש"י פי' בעלה משמחה בבבל בבגדי צבעונים ובא"י בבגדי פשתן וכן פירש"י ג"כ בר"ה דף ו' ע"ב אלא שהתוס' הקשה שם ע"ז קו' עצומה מהא דאיתא בחגיגה דף ו' גבי הא דתנן איזה קטן כל שאינו יכול לרכוב על כתפו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית מתקיף לה ר"ז עד הכא מאן אתי' א"ל אביי עד הכא דמחייבי אימי' בשמחה אייתי' אימי' מכאן ואילך אם יכול לעלות ולאחוז בידו של אביו מירושלים להר הבית חייב ואם לאו פטור אלמא דאשה חייבת לעלות לירושלים משום שלמי שמחה עיי"ש. ונראה דהא דרש"י לא מפרש שבעלה משמחה שמחויב להעלותה לירושלים אפשר דקשה ליה לרש"י קושי' המהרש"א הנ"ל מנ"ל דשרוי בלא שמחה דילמא הקרא אתי לאשמעינן שהמצוה הוא כך אלא ע"כ דאינו מחויב להעלותה לירושלים משום שמחה. ומה דקשי' לי' לתוס' וריטב"א אפירש"י נראה לתרץ באופן זה דבר"ה דף הנ"ל איתא בעי ר"ז אשה מה היא בבל תאחר מי אמרינן הא לא מחייבי בראי' א"ד הא איתא בשמחה א"ל אביי ותיפוק ליה דהא איתא בשמחה ומי אמר אביי הכי והאמר אביי אשה בעלה משמחה ומשני לדבריו דר"ז קאמר ופירש"י א"ד הא איתא בשמחה דאמר מר בזמן שבהמ"ק קיים אין שמחה אלא בבשר שלמים דכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ואהא דאמר אביי אשה בעלה משמחה פירש"י בבבל בבגדי צבעונים ובא"י בבגדי פשתן דמשמע דאף בזמן שבהמ"ק קיים ס"ל דאין חייב להעלותה וכן משמע לתוס' מפירש"י וצ"ל דס"ל לרש"י לחלק אם האשה חייבת בשמחה בפ"ע כמו האיש בהא מחויבת לעלות בזמן שבהמ"ק קיים כמו האיש ולשמוח בשלמי שמחה אבל אם היא אינה מחויבת בשמחה רק בעלה משמחה בהא אינה מחויבת לעלות אלא בעלה משמחה בבגדי פשתן וכו' ומבואר בגמ' דר"ה דר"ז ואביי פליגי בזה דר"ז ס"ל דאשה חייבת בפ"ע ולאביי בעלה משמחה. והשתא י"ל קו' התוס' והריטב"א ארש"י מחגיגה דשם השיב אביי כן לר"ז שמתקיף עד הכא מאן אתי' שפיר א"ל כיון דלדידך דס"ל דאשה חייבת בשמחה בפ"ע א"כ מאי קשי' לך עד הכא אימי' מחייבת אייתיתי' אימי' אבל לאביי דס"ל דאינה חייבת בפ"ע אלא בעלה משמחה אינה מחויבת לעלות ואקושי' דר"ז ס"ל לאביי תירץ אחר ומה דמתרץ היינו דמתמה אר"ז אשיטתי'. היוצא לנו מזה דיש בזה פלוגתא אי אשה מחויבת בפ"ע או בעלה משמחה ונ"מ אי חייבת לעלות לירושלים משום שמחה. אך קשה למ"ד דחייבת בפ"ע נשאר קו' הגמרא בקידושין אדילפי' מתפילין וכו' אך י"ל דהאי מ"ד ס"ל דקו' המקשין ל"ק דאע"ג דקיי"ל דהיכא דאיכא לאקשוי' לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן מ"מ בזה דמ"ע שהז"ג בלא"ה יש סברא לפטור כדכתבו קצת מפורשים דהטעם שמ"ע שהז"ג נשים פטורות כיון שרשות בעלה עליה אין לחייבה בז"ג דולמא באותו זמן יאמר הבעל לעשות צרכיו והמ"ד דס"ל בעלה משמחה דקשי' ליה קו' המקשן י"ל דס"ל דמהאי סברא אין לפוטרה ממצוה זולת כשיש איזה לימוד משום מקום דאף שמשועבדת לבעלה היינו כשאין לה לעשות שום מצוה. לפ"ז י"ל דפלוגתת המ"ד אי אשה חייבת בשמחה או לא תלי' במ"ש הראב"ד המובא בטור אהע"ז דלכך ברא אלקים את האשה ולקחה מן האיש ולא כשאר ברואים אשר בראם שנים שאלו נבראו זכר ונקבה כשאר ברואים היתה הנקבה עומדת אצל הזכר כנקבות הבהמות העומדת אצל הזכר ואינו מקבלת שלטנות הזכר לכן לקח הקב"ה אחת מצלעותיו וזה לא טוב היות האדם לבדו כלומר אין טוב שיהי' לבד מאשתו כמו הבהמה שאינה עומדת לעזר לו אלא אעשה לו עזר כנגדו בענין שתהא הנקבה עוזרת לו שבראה ממנו וזהו כנגדו שתהא עומדת אצלו יום ולילה עיי"ש באריכות. ואדבריו יש להקשות דלפ"ז מדוע אמר הקב"ה לחוה לאחר שהאכילה לאדה"ר מעץ הדעת והוא ימשול בך הא בלאו הכי ממשלת האיש על האשה מכח בריאותה כנ"ל אמנם י"ל דמצד בריאותה ל"ה מושל עליה רק בעת שאין לה לקיים איזה מצוה ולכך חזר ואמר והוא ימשול בך להוסיף לה ממשלה אף בזמן שיש לפניה איזה מצוה היא משועבדת לבעלה ופטורה מן המצוה וא"כ לדברי הראב"ד שבריאת האשה מגופו הי' כדי שימשול עלי' ממילא מוכח שפטורה ממ"ע שהז"ג כנ"ל וא"א למילף משמחה וי"ל אשה חייבת בפ"ע וק"ל. אמנם דברי הראב"ד יתכן רק למ"ד דמאחת מצלעותיו נברא האשה אבל למ"ד שני פרצופין נבראו אם כן אין הכרע מצד בריאת האשה שתהא משועבדת לו כיון דשני פרצופין נבראו וננסרו הרי בריאות זכר ונקבה בשוה ואינו מוכרע מי ימשול על מי ולכך אמר הקב"ה לאחר החטא והוא ימשול בך והיינו דממשלת הבעל רק בעת שאין לה לעשות מצוה ואין כאן סברא שתהא פטור' ממ"ע שהז"ג ונשאר קו' המקשן ונילוף משמח' וצ"ל אשה בעלה משמחה. היוצא לנו מזה דהפלוגתא אי חייבת בפ"ע בשמחה או בעלה משמחה תליא בפלוגתא אי נבראת מגוף האדם או שני פרצופין נבראו. ועפ"ז יתורץ דברי הטור שכתב יתברך שמו של הקב"ה שחפץ בטוב בריותיו שידע שלא טוב היות האדם לבדו ע"כ עשה לו עזר כנגדו ועוד כי כוונת הבריאה לפרות ולרבות וא"א בלא העזר וע"כ צוהו לדבק בעזר שעשה לו ולכך חייב לישא אשה ואח"כ כתב כל מי ששרוי בלא אשה שרוי בלא טובה שזה כבר נשמע מתחלת דבריו וצ"ל דתחלת דבריו אינו אלא שלא טוב לו רק בדבר הזה ואח"כ קאמר שאין לו שום טובה וא"כ קשה אדברי הש"ס והטור דקאמרי ששרוי בלא שום טובה וכי בשביל שחסר טובה א' ממנו שלא יהי' לו עזר לא יהי' לו שום טובה אחרת ועוד קשה קו' הדרישה שהקשה אדברי הטור שכתב ועוד כי כוונת הבריאה לפרות ולרבות וכו' דנראה ששני הטעמים סותרים זא"ז דלטעם ראשון משמע שבריאת העזר הי' לטובת האדם בעצמו ולטעם השני משמע שבריאת העזר הוא לקיים מצות הבורא פריה ורביה ולא לטובת האדם והול"ל לשון א"נ אמנם לדברינו נראה דחדא קו' מתורצת בחברתה דלפמ"ש שיש פלוגתא אי בריאת הנקבה הי' מגופו א"כ בהכרח הי' לטובת האדם שיהא לו לעזר שימשול עלי' אבל אי בריאותה הי' ע"י שני פרצופין אין הכרח מצד בריאותה שתהא לו לעזר דמאי חזית כנ"ל והא דכתי' אעשה לו עזר כנגדו כדי לפרות ולרבות והא דכתיב לא טוב היות האדם לבדו צ"ל דכל מי ששרוי בלא אשה שרוי בלא טובה מצד שהיא עוזרת לו בצרכיו. והשתא א"ש דברי הטור דמתחלה כ' לדעת המ"ד שמגוף האדם נבראת הנקבה וצ"ל כטעם הראב"ד שתהא עוזרת לו והוא ימשול עלי' ולכך כתב שפיר שהקב"ה חפץ בטוב בריותיו כי לא טוב היות האדם לבדו ע"כ עשה לו עזר כנגדו ואח"כ כ' ועוד כלומר ואת"ל כמ"ד דשני פרצופין נבראו וא"כ אינה משועבדת לו מצד בריאותה ולמה כתיב אעשה לו עזר כנגדו וקאמר דאפ"ה א"ש אעשה לו עזר כי כוונת הבריאה כדי לפרות ולרבות ולפ"ז קשה לי' להטור מה זה דכתיב לא טוב היות האדם לבדו בשלמא בלא זה הייתי אומר כמ"ש הראב"ד הפי' דלא טוב וקאמר הטור דלא טוב אתי לאשמעינן דשרוי בלא טובה ואין לו שום טובה בעולם אם אין לו אשה ודוק. ומעתה מובן דברי הגמרא שהתחלנו כיון דאמר ר"ח השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה וקשה קו' המהרש"א הנ"ל וצ"ל כתירוצו דכיון דאינה חייבת בראי' אין חייב להעלותה וקשה קושיתנו הא חייבת בשמחה וצ"ל דס"ל אשה בעלה משמחה וכשבעלה משמחה אין חייב להעלות' אלא משמחה בבגדי פשתן וקשה מנ"ל דאינה חייבת בפ"ע בשמחה וצ"ל דא"כ ישאר קו' המקשן ונילוף משמחה וקשה דלמא מצד הסברא יש לפוטרה כנ"ל דלכך נבראת מגופו כדי שימשול עלי' והא דקאמר והוא ימשול בך היינו להוסיף לו ממשלה שתהא משועבדת לו גם בעת שיש לה לעשות מצוה וצ"ל דלא ס"ל כמ"ד דמגופו נבראת אלא שני פרצופין וקשה למה כתיב לא טוב בשלמא בל"ז הייתי אומר כפי' הראב"ד וצ"ל דאתי' להורות ששרוי בלא טובה וא"כ הוכיח ר"ת שפיר מדברי ר"ח שאמר ששרוי בלא שמחה מוכח ג"כ ששרוי בלא טובה שאין לו שום טובה בעולם אך דעדיין קשה מנ"ל דלמא לא טוב אתא לאשמעינן דישא אדם אשה ואח"כ ילמוד תורה כדי שילמוד בטהרה וזהו כוונת הפסוק דמצינו דאין טוב אלא תורה דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם וכו' וה"ק הקרא לא טוב היות האדם לבדו כשהוא לבדו בלא אשה א"א להיות טוב דהיינו תורה ע"ז מסיים במערבא אמרי בלא תורה דכתיב האם אין עזרתי בי ותושי' נדחה ממני וא"כ מצד הסברא ידעינן דישא אשה ואח"כ ילמוד דא"א לו ללמוד מקודם וא"כ קשה למ"ל הקרא א"ו אתא לאשמעינן דכל מי ששרוי בלא אשה שרוי בלא טובה אבל אם יש לו אשה שרוי בטובה ובשמחה ובברכה ויכול ללמוד בטהרה ודוק:

ואגב דעסקי' בענינא דנשואין אציג עוד בענין זה

אות יד)

במדרש פליאה כל ימיו של דוד הי' מצטער ולא נתקררה דעתו עד שהגיע לפרק בתולה נישאת ליום הרביעי. וכבר צווחו בזה קמאי דקמאי. ונראה בפשיטות ליישב בהקדם הגמר' כתובות ד"ט אמר ר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו. והאמר ר"א אין אשה נאסרת אלא על עסקי קנוי וסתירה וכו' אלא ה"ק אין האשה נאסרת בע"א וכו' וכ"ת מעשה שהי' מפני מה לא אסרוה כי האי דאר"ש ב"נ אר"י כל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו ופירש"י אם ימות במלחמה יהא הגט משעת כתיבה והתוס' הקשה עליו דתנן במ"ש דע"ג מה היא באותן הימים ר"י אומר הרי היא כא"א לכל דברי' וקאי אמהיום אם מתי ותי' דיש לחלק בין אם אמר מהיום לפירש בהדי' שיחול משעת כתיבה ע"ש. הרי דהתוס' צריכין לחלק שלא תקשה למה לא אסרוה לב"ש על דוד אמנם אם נאמר דאין האשה נאסרת על בעלה רק בקנוי וסתירה בלא"ה לק"מ למה לא אסרוה משום דל"ה קנוי וסתירה וא"צ לדחוק ולחלק כמ"ש התוס' ויש נ"מ דלטעם דל"ה קינוי וסתירה י"ל חטא בב"ש והא דלא נאסרה משום דל"ה קנוי וסתירה ולטעם דכל היוצא וכו' גט כריתות כותב ע"כ לא חטא כלל ואע"ג דמקרא נראה דנחשב לו חטא היינו חטא קל כמ"ש תוס' ולא חטא חמור כבא על א"א דלדברי ר"ש בן מנסיא הוי בכלל מעוות לא יוכל לתקן. עוד איתא שם בגמרא ע"ב אף אנן נמי תנינא (דאשה נאסרת אף בלי קו"ס) דתנן בתולה נישאת ליום הרביעי ולא ליום חמישי מ"ט משום אקרורי דעתא ולמאי אי למיתיב לה כתובה ניתיב לה אלא לאוסרה עליו ע"ש ולפ"ז הא דלא אסרוה לב"ש ע"כ משום דגט כריתות כותב ול"ה א"א כחילוק התוס'. והנה דוד ראה שלא נאסרה ב"ש עליו דלא אמר לו נתן הנביא בשם הקב"ה כלום מדבר זה לגרשה אך לא נתברר לו אם לא חטא בזה דאף דבעלה כתב לה גט כריתות דלמא ל"מ כקו' התוס' ולא כמו שמחלק בתירוצו והא דלא נאסרה עליו משום דל"ה קנוי וסתירה. ובזה מבואר המדרש דכל ימיו של דוד הי' מצטער ולא נתקררה דעתו אולי חטא בב"ש כנ"ל והא דלא נאסרה משום דל"ה קו"ס עד שהגיע לפרק בתולה נישאת ליום הרביעי ולא ליום חמישי מ"ט משום אקרורי דעתי' ולמאי וכו' אלא לאוסרה עליו א"כ מוכח מזה דנאסרה על בעלה גם בלא קנוי וסתירה ולמה לא נאסרה ב"ש עליו ע"י נתן הנביא כנ"ל וע"כ צ"ל כמו שמחלק התוס' דלא היתה א"א כלל וא"כ לא חטא בא"א ול"ה בכלל מעוות לא יוכל לתקן ולכך נתקררה דעתו והבן:

תוכן העניינים

דברי יהונתן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה