דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד
הקדמה מידידי הרב ר' הענדיל ני' אבד"ק לאפיטש
א"ה הנה מדרך המחברים לכתוב בהקדמותיהם מענות והתנצלות נגד המערערים על החיבורי' החדשים כ"א לפי דרכו. והן עתה הוא אך למותר לפ"ד, כי כבר נמצאו תשובות וטעמים לכל מיני חיבורים השומע ישמע, ואשר לא יאבה שמוע ילעג גם לההקדמה אך את זה ראיתי להקדים לבל יתמה הקורא בחיבור הזה אשר נוסד ע"פ סימני השו"ע בהלכות שבת ואעפ"כ אין בו על כל הסימנים כ"א על דברים מפוזרים בשו"ע וגם הוא דרך שו"ת אך לאיש אחד לכן מוכרח אנכי להודיע סבת הדבר. הן אמנם כי לא אוכל לכחד תחת לשוני אשר מנעורי חשקתי לכתוב ילדי רעיוני על הגליון. ועוד טרם הגיעי לחמש עשרה שנה החילותי למשוך בשבט סופר, וגם מדי אזכור את מאמר המדרש המובא במג"א ס"ס קנ"ד אם אדם הומה ומהמה אחרי מצות אם אינו מניח מצוה קבוע לדורות. מה הנאה יש לו וכן הביאו משם הרא"ש כל ח"ח שהגיע לידי מדה זו שכותב חידושים ותשובות שאלות בהוראה ולימוד חוקים ומשפטים ה"ז אינו מפסיק וכאלו הוא לומד תורה לכל ישראל כו' עיי"ש. גדלה מאוד תשוקתי להדפיס מחידושי. אך עכ"ז לא הטעני רצוני לחשוב שבאתי לידי מדה זו להיות ממזכי הרבים כי יודע אנכי כי חסר לי עוד הרבה להשלים את עצמי. ומחמת זה לא העליתי כל חידושי על הגליון. וגם הנמצא ת"י אינם מסודרים כראוי, כי לא ירשיני העת לעסוק בזה בידעי כי יש לי עוד הרבה ללמוד לעצמי. אך בחבור הנכחי נתגלגל הדבר ע"י זכאי כי זה שנים רבות נאגדתי בחבל אהבה וידידות עם ידידי ר' שאול הלוי נ"י. והיה לנו שעשועין דאורייתא יום יום ולא נתפרדה אהבתינו. ואחרי כן היתה נסבה מאת ה' וקרב את לבבינו כידוע לאוהבי ולכל אנשי עירי. אשר הוכרחנו לכתוב מכתבים בעתים קרובות. ובכל מכתב ומכתב כתב לי איזה ד"ת אשר עלו ברעיוני' בעת הכתיבה. ואנכי השבתי לו בעזה"ש פעם בארוכה ופעם בקצרה כפי אשר הרשה לי העת. ואחרי אשר נקבצו הרבה חידושים שאל שאול אותי האם ברצוני להדפיסם. ונתרציתי בזה אחרי אשר כבר כתבתים ונתתי להעתיק כל חילופי הדברים אשר הי' בינינו על הלכות שבת ויתכונן החיבור הזה. ומסבת זה לא באו בו כי אם על הדברים אשר כתב הרב הנ"ל אלי. ובמקומות מעטים המשיכני הענין לדבר בו ברחבה וליכנס לענינים אחרים. (זולת דברים מעטים. כמו בסי' כ"ו בדין ישוב סוריא השייך לאו"ח סי' ש"ו אשר ראיתי להדפיסם) ועתה אחרי רואי כי נגמר כמעט כל החיבור והתבוננתי בו וראיתי כי ב"ה נמצאו בו דברים טובים נתתי הודיה לד' על חלקי. ואומר ברוך ד' אשר שם חלקי מיושבי בהמ"ד והטה את לבבי מנעורי לסבול עול תורה והביאני בימי חורפי אל בית אדמו"ר הגאון האמיתי וכו' מוה' יוסף דוב בער הלוי שליט"א אשר עתה הוא אב"ד בק"ק בריסק יע"א. בעל המחבר ספר בית הלוי ב"ח ואחרי כן לפני ולפנים אל היכל אדמו"ר הגאון האמיתי וכו' החסיד מוה' יהושע יהודה ליב שליט"א החונה כעת בירושלים עה"ק תוב"בא. וזכיתי לשמש אותם מעט. וב"ה כי עמדה לי מעט מחכמתם אשר הורוני דרך העיון והפלפול הישר כאשר יתבונן המעיין בחיבור הזה. ועל טוב יזכר שם אדוני אבי מורי ורבי המופלג ומפורסם בתורה וביראת שמים כ"ש מוה' משה מרדכי פרידלאנד נ"י מק"ק סמילאוויטש אשר מידו היתה זאת לי כי השתדל בנפשו ומאודו ללמדני תורה וליתנני למורים מובהקים ושלח אותי לוואלזין ולסלוצק ללמוד תורה מפי הגאונים המפורסמים דשם. וזכור אנכי מדה טובה יתירה שהיתה בו שאף שלא היה אמיד אז. האף כן כאשר שלח אותי לארץ אחרת לא רצה שאהנה משל אחרים ושלח לי על כל הוצאותי ד' יאריך ימי' ושנותיו בטוב ובנעימים וישלח לו פרנסתו בכבוד ובהיתר ובנחת ובריוח כדי שיוכל לעבוד את ד' כו'. וישביעו נחת מכל יוצאי יריכו. ומה לי להרבות בשבחו הלא נודע לכל אנשי עירו כי הוא נושא ונותן באמונה וקובע עתים לתורה וכו'. ויראת ד' אוצרו כמבואר בשבת דף ל"א. ובהרבה מכתבים אשר יכתוב אלי יכתוב איזה ד"ת. ואציג כאן שני דברים לדוגמא אשר בזכרוני עתה אשר שלח אלי בעת העתקת חיבורי:
ברכות דף כ"ד ע"ב איכא דאמרי אמר רבה בב"ח אריב"ל היה מהלך במבואות המטונפות מניח ידו על פיו וקורא שמע א"ל ר"ח כו' תניא כוותיה דר"ח היה מהלך במבואות המטונפות כו' ולא עוד אלא שאם קרא פוסק לא פסק מאי אמר ר' מיישא בר בריה דריב"ל עליו הכתוב אומר כו' וברי"ף ובתר"י וברא"ש איתא אמר ר' מיישא משמיה דריב"ל. וקשה דא"כ לאיכא דאמרי חשה דריב"ל אריב"ל (ובעניי כתבתי לישב אבל בדוחק):
שבת (דף ע' ע"ב) אמר רבא קצר וטחן כגרוגרות בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרות בזדון שבת ושגגת מלאכות ונודע לו על קצירה וטחינה של זדון מלאכות וכו' קצירה גוררת קצירה וטחינה שעמה וטחינה שכנגדה במקומה עומדת. אביי אמר טחינה נמי גוררת טחינה שם טחינה אחת היא ע"כ. וכתב רש"י ונודע לו אח"כ על הקצירה ועל הטחינה כלומר או על זו או על זו וכ"ש על שתיהן (כוונתו דאף דלא נודע לו בשעת הפרשה על הטחינה והקרבן לא עליה הופרש אפ"ה כיון דגם הטחינה נתכפרה. גוררת נמי לטחינה קמייתא) של שגגת שבת לזדון מלאכות והפריש חטאת וחטאת זו מכפרת על שתיהן דהא חדא הוא דמחייב עלה עכ"ל. משמע דרש"י ס"ל דאף דלא נודע לו מהטחינה קודם הפרשה אפ"ה מתכפר בחד קרבן דאי מיירי בנודע לו קודם הפרשה גם מהטחינה ובשעת הפרשה כבר יודע הוא משתיהן. א"כ מאי כתב רש"י או על זו כו' וכ"ש על שתיהן. היינו הך כיון דעכ"פ בשעת הפרשה יודע משתיהן והקרבן הופרש על שתיהן. אע"כ דבאופן דכתב רש"י או על זו. כוונתו דהטחינה לא נודעה כלל עד אחר הפרשה. והרבותא דאפ"ה גוררת לטחינה קמייתא כמש"ל. כיון דנתכפרה אף בלא נודעה, גוררת נמי. וכ"נ מדברי רש"י בדף ע"א ע"א ד"ה אבל נודע לו על הקצירה כו' להפריש קרבן הואיל ובקרבן זה לא שייכה טחינה שעמה דהא אכל חדא מחייב אי הוה מתידעי לי' תרוייהו עכ"ל. משמע דמיירי דלא נודע לו מהטחינה עד אחר הפרשה. ובד"ה לטחינה אחרונה שכנגדה של ראשונה במקומה עומדת וכי מתידע ליה מחייב עלה עכ"ל משמע דמיירי דלא נודע לו גם קודם הבאת הקרבן מדלא אשכח רש"י נפקא מינה אלא לכי מתידע עלה משום דקודם שנודע לו לא שייך לאפלוגי. ואם איתא דנודע לו אחר הפרשה קודם כפרה הוה ליה לרש"י לומר דמחויב להביא קרבן על הטחינה דהא מיירי דיודע מהטחינה. אע"כ דמיירי באינו יודע קודם כפרה. ואפ"ה ס"ל לאביי דמכפרה אף שהוא ע"י גרירה דגרירה כמבואר בסוגיין. וכ"ש אם היו שני המלאכות בהעלם אחת ודאי דמכפרה אף בלא נודע לו קודם כפרה. ואלו בדף ע"א ע"ב איתמר אכל שני זיתי חלב בהעלם אחת ונודע לו על הראשון וחזר ונודע לו על השני ר"י אמר חייב שתים ור"ל אמר אינו חייב אלא אחת ומשמע בש"ס דכפרה לכ"ע מחלקת. וכ' רש"י והא דאביי ורבא דאמרי לעיל אכל שני זיתי חלב בהעלם אחת ונודע לו על אחת מהן כו' אלמא דחדא הוא דמחייב אי ס"ל פלוגתא דר"י ור"ל קודם הפרשה אינהו דאמרי כר"ל א"נ ס"ל דלאחר הפרשה פליגי ואינהו דאמרי קודם הפרשה נודע לו על השני וד"ה אין חלוקין לחטאות עכ"ל. וקשה דהא לעיל בהך דקצירה וטחינה דמיירי ביה נמי אביי ורבא כתב רש"י בהדיא דאף אחר הפרשה מתכפרי בחדא ולא עוד אלא דמשמע דאף לאחר כפרה מתכפרי בחדא כמש"כ. והכא משמע פשטא דש"ס דבנודע לו אחר כפרה גם ר"י מודה דחייב שתיים. (דהכ"מ בפ"י מה' שגגות כתב דלר"י הוי איפכא יעו"ש). וכן משמע ברש"י ד"ה קמ"ל בו' אבל כזית לא מתכפרא בלא ידיעה כו' דאף לר"י בנודע אחר כפרה חייב קרבן אחר. וכן אמרינן בדף ע"ב ע"א הרי חטאת דלכ"ע בעי ידיעה בתחילה וכתב רש"י בזה והרי שאם הביא חטאתו קודם שנודע לו החטא אינה מכפרת דכתיב או הודע עיי"ש. ואם כן בודאי כשנודע לו מכזית חלב השני אחר הכפרה צריך להביא קרבן אחר ע"כ מאדוני אבי מורי נ"י. וא"ל דהיינו מטעם גרירה דהא רבא ל"ל גרירה ורש"י כתב בהדיא דהא דקצירה גוררת קצירה לאו משום גרירה דהא הוי כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחת עיי"ש. וגם א"ל כמ"ש הכ"מ להרמב"ם דאחר כפרה עדיפא עיי"ש. דמלבד מה שהוכיח אאמ"ו נ"י. אי איתא דרש"י ס"ל כן הו"ל לתרץ גם ההיא דאביי ורבא בחלב דמיירי אחר כפרה כמ"ש הכ"מ. ורציתי לומר דיש לחלק בין שגגת שבת לשגגת חלב דבשבת השגגה בדין וכולה חדא שגגה היא. אבל בחלב השגגה שסבר שהוא שומן ומיירי דאכל השני זיתים משני חתיכות דהוי שגגות חלוקות. ואח"כ מצאתי כעין זה בלח"מ בשם המבי"ט. ויותר י"ל דשאני שגגת שבת דילפינן מהנה שהיא אחת דאינו חייב אלא אחת. ועדיפא משני זיתי חלב בהעלם אחת והראיה דהא אף ר"א בכריתות דף ט"ו דמחייב שתים בקצר וחזר וקצר אפ"ה משמע בהדיא בדף ט"ז ע"ב דמודה ר"א בעביד מלאכות טובא בשגגת שבת, דאינו מחייב אלא אחת כסתם מתניתין דר"פ כלל גדול וכמ"ש רש"י בכריתות בדף ט"ז ע"א ד"ה או דלמא ובשגגת שבת וזדון מלאכות כו' דאפילו אמרינן כגופין דמיין לא מחייב אלא חדא דהיינו הנה שהיא אחת שהעושה ב' אבות בשגגת שבת וזדון מלאכות בהעלם אחת א"ח אלא אחת עכ"ל. ועיין בשבת דף צ' ע"א תוס' ד"ה המוציא קופת הרוכלין אע"פ שיש בה מינין הרבה א"ח אלא אחת דהרבותא לר"י דס"ל דתמחוין מחלקין והו"א דמינין הו"ל כתמחוין עי"ש. אף דזה כבר אשמעינן במשנה דר"פ ב"ג דהעושה מלאכות הרבה בשגגת שבת א"ח אלא אחת. אע"כ משום דזה נפקא לן מקרא דהנה. ולהכי אפשר לומר דאף בלא נודע לו קודם הכפרה א"ח חטאת אחרת. אבל באמת ז"א דהא הכא קצירה דזדון שבת עם קצירה דזדון מלאכות ודאי לאו חדא שגגה היא. לכן לח נפקא לן זאת מקרא דהנה, אלא הא דמצטרפי משום דהוי כשני זיתי חלב בהעלם אחת. ואפ"ה מוכח דמכפר אף בלא נודע. והנה המהרש"א כתב ע"ד רש"י הנ"ל אהך דקצר וטחן כגרוגרות דפליגי נמי אביי ורבא לא תיקשי ליה שכבר דחקו התוס' בשם ר"י דאיירי נמי בנודע קודם הפרשה עכ"ל. והנה מלבד מה שהוכיח אאמ"ו נ"י, דמיירי שם דלא נודע קודם הפרשה. יקשה עור לדבריו דהו"ל לרש"י להביא לכל הפחות הך דקצר דמוקדם בגמרא. ולתרץ כן. אח"כ מצאתי בתשו' ח"צ סי' קס"ד כתב לחלק להרמב"ם בין שגגת שבת לשגגת חלב באופן אחר קצת ולדידיה מתישב נמי הך דקצירות. אבל לא זכיתי להבין דברי המבי"ט והח"צ. הלא גמרא ערוכה בשבת דף צ"ד ואם היה כלי צריך לו חייב על הכלי. ש"מ אוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת כו' אלא אר"א כגון שנודע לו וחזר ונודע לו ובפלוגתא דר"י ור"ל עיי"ש. הרי להדיא דגם גבי שבת ידיעות או הפרשות מחלקות. ואכתוב כאן מה דנלפע"ד לישב מה שהקשו שם התוס' ד"ה בפלוגתא על רש"י דנהי דל"ל לרב ששת ידיעות מחלקות יעמיד בנודע לו על האחד בשכבר כיפר דכפרה לכ"ע מחלקת עכ"ל. דלכאורה קשה להפוסקים דס"ל דרבוי בשיעורא לא הוי אלא מדרבנן. א"כ מאי מדמי הש"ס לשני זיתי חלב התם כל אכילה ואכילה הוי בפ"ע, אבל הכא דהוציא הכלי והאוכלין בבת אחת לא הוי כי אם רבוי שיעורא דל"ה אלא מדרבנן. וצ"ל דעד כאן לא אמרינן דרבוי שיעורא לא הוי מלאכה. אלא בעביד השיעור בהיתר וברשות אז מה שמרבה על ההיתר ל"ה אלא מדרבנן. אבל הכא דעביד כולהו באיסורא מאן מפיס מהו השעור ומהו הרבוי. הלא כולהו באיסורא הוא וכל שיעור ושיעור מלאכה בפ"ע וחייב על כל חדא וחדא למאן דסבר דהפרשות מחלקות ודמיא לשני זיתי חלב. אבל בשכבר כיפר על האחד ס"ל לרש"י דכיון דכבר נתכפר הויא לדידיה כהיתרא. ותו אף בנודע לו אח"כ משיעור השני אף דלא נתכפר בעת הקרבה כיון דלא ידע. אפ"ה לא מחייב עלה דלא הוי כי אם רבוי שיעורא. וגם י"ל דאף להסוברים דריבוי שיעורא אסור מה"ת. אפ"ה לא מחייב כרת וחטאת על הריבוי. מדמסיק הש"ס במנחות דף ס"ד דשלוש מייתינן משום דקא ממעט קצירה עי"ש וכן ריבוי ע"י עו"ג הוקל לכ"ע בינוקא דאשתפיך חמימי' אלמא דעכ"פ קילא מעצם המלאכה וכן מסתבר בדי למעט המחלוקת. משא"כ בנודע לו אחר הפרשה קודם כפרה. כיון דאכתי לא נתכפר לו והוי איסורא. נתחייב קרבן על כל אחד ואחד בפ"ע. ואף דאח"כ כשיוקרב קרבן אחד קודם ויתכפר לו. לא יהי' השיעור בשני כ"א רבוי שיעורא. אפ"ה לא פקע חיובא. וכשהרציתי ד"ז לפני כבוד הגאון האמיתי מוה' ירוחם יהודא מד"א דק"ק מינסק הוטב בעיניו ואמר לי די"ל עוד לפ"ד דבאמת אין מקריבין שני חטאות מהטעם הנ"ל דכיון דיתכפר על אחד תו לא הוי השני כי אם רבוי שיעורא. אך מ"ש בברייתא ואם היה כלי צריך לו חייב אף על הכלי פירוש דמחויב להביא קרבן בפ"ע על הכלי דאינה מתכפרת בקרבן דהופרש על האוכלין קודם שנודע מהכלי. ועתה קודם כפרה לא הוי רבוי שיעורא. לכן יפריש עתה קרבן על הכלי ועל האוכלין דרשות בידו להפריש על מה שירצה כמ"ש בתוס' דף ע' ע"ב בד"ה ונודע. ובחטאת הראשון ירעה ובפרט למ"ש דרבוי בשיעורא אסור מה"ת. אלא דאין מביאין קרבן ע"ז מוטב לו להביא קרבן השני דיתכפר לו הכל. משא"כ אם יביא הקרבן הראשון שעל האוכלין תשאר לו הוצאת הכלי בלא כפרה דאיכא איסורא מה"ת (ועיין לעיל דף ע"א ע"ב דפחות מכזית מתכפר בלא ידיעה לכ"ע וברש"י שם ויש לדחות ואכ"מ) ומחמת זה רשאי להפריש קרבן שני והראשון תמות כדי שיתכפר לו מכל וכל. (כוונת הדר"ג למאי דאמרינן בתמורה דף כ"ג דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים ואמרינן לך התכפר בשאינה אבודה ואבודה מתה. ועמ"ש בתוס' משום דשאינה אבודה שמינה יותר ה"נ בשביל שיכופר לו גם הוצאת הכלי לא משגיחינן באבידת הקרבן). אבל בנודע לו אחר כפרה תו לא הוי כ"א רבוי שיעורא ואינו יכול להביא קרבן ע"ז ע"כ. ועוד אמר סברות הרבה בענין הריבוי ואכ"מ:
ומחזיקנא טיבותא לכבוד אכסניא של תורה היא קהלתי המפוארה ק"ק לאפיטש אשר אנכי מתלונן בצילם ומחזיקים על ידי. יהי זכרם ברוך. ישלם ד' להם כפעלם ותהי משכורתם שלמה. הון ועושר בביתם. וצדקתם תעמוד לעד. ויברכם בכל טוב סלה.
כהתימי לדבר אפרוש כפי אל ד'. אנא ד' האר פניך בעבדך ולמדני חוקיך. ושים חלקי עם תלמידים העוסקים בתורה לשמה. ולא אכשל ח"ו בדבר הלכה. הואל נא ובנה לי בית נאמן להבנות ממנו דור ישרים בנין וחתנין רבנן. ובל תוסף ליסרני עוד. ולא ימוש התורה מפי ומפי זרעי וזרע זרעי עד עולם. חיינו והקימנו לאורך ימים. וחזק כחי וחילי למען אוכל להגות בתורתיך ובמצותיך. הסר ממנו כל נגע ופגע לימים יבואו. והטריפני לחם חוקי תמיד לי ולביתי בנחת ובריוח בתוך עמך בית ישראל. ואל תעזבנו כל ימי חיינו ונזכה לראות בביאת הגואל במהרה בימינו אמן.
כותב וחותם יום ג' לסדר מד' יצא הדבר. כ' מ"א קץ הגליות לפ"ק לאפיטש. המצפה לתשועת ד'.
חנוך הענדיל בלאאמו"ר משה מרדכי פרידלאנד נ"י חופ"ק הנ"ל.