דברי חמודות על נדה· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
הלכות מקוואות
א מה
ב אף מקוה בידי שמים. והלכך אין הרחיצה במרחץ ואפילו נפלו כל מימיו שבעולם על הטמא או הטמאה אינם יוצאין מידי טומאתן כמ"ש הרמב"ם פי"א מהא"ב ולא עוד אלא שמפני כו שלא יאמרו המרחץ מטהר כתב במרדכי דשבועות בשם ראבי"ה וז"ל שמעתי קוראין תגר ומליזין על בנות ישראל הטובלות אם נכנסו אחר הטבילה במרחץ וכ"כ נמי רבינו שב"ט דלא עלתה לה טבילה וראייתם מי"ח דבר שגזרו על הבא ראשו ורובו במים שאובים לאחר טבילה שהיו אומרים לא אלו מטהרים אלא אלו מטהרים ורש"י ז"ל פי' התם הבא ראשו ורובו במים שאובים ביום של טבילה ובעניותי נ"ל דלא נפסל הטבילה וקרוב הדבר בעיני דאפילו לכתחילה יכולה לרחוץ בתר טבילה לאלתר דההיא גזרה ליתא אלא דגזרו טומאה על המים שפוסלים אדם שטבל בכך וכ"פ רש"י ז"ל משמע מכאן דעלתה לה טבילה דכי גזרו (גזור) על אדם שיקבל טומאה אע"פ שאין משקה מטמא אדם ה"מ לענין לפסול התרומה ובעלה חולין הוא כדאמר בפ"ב דשחיטת חולין גבי נדה שנאנסה וטבלה עכ"ל הרב והוא האריך וכן שמעתי ממהר"ם להיתר עכ"ל ומסיק רמ"א דלחמם עצמה במרחן רשאי לכנוס אבל לחזור ולרחוץ נהגו כהאוסרים:
ג מעיין מטהר בזוחלין. ל' הטור מעין מטהר אפילו דרך זחילתו וכתב הב"י כלומר דהא דקתני בת"כ מעיין מטהר בזוחלים ומקוה באשבורן לאו למימרא דכי היכא דמקוה אינו מטהר אלא באשבורן ה"נ מעיין אינו מטהר אלא בזוחלין אלא ה"ק מעיין מטהר אף בזוחלין דבין בזוחלין בין באשבורן מטהר המעיין אבל מקוה דהיינו מי גשמים הנקראים נוטפין אינן מטהר אלא באשבורן דוקא ולא בזוחלין וכן פירש הר"ן בפ' במה אשה והביא כמה ראיות מכמה משניות המוכיחות בפי' כן וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ט מהל' מקואות וכ"כ בתשובה להרמב"ן סי' רכ"ח וכתב דטעמא דמילתא משום דמעיין נקרא בכל ענין בין בזוחלין בין באשבורן אבל מקוה אינו נקרא אלא אשבורן כדכתיב יקוו המים אל מקום אחד ע"כ כלומר וכה"ג מפרשים מקוה דכתיב בקרא עכ"ל הב"י:
ד והמקוה באשבורן. דוקא ולא בזוחלין וכדלעיל וכתב מהרי"ק בשורש קט"ו דפיסול דזחילה בנוטפין הוו מדאורייתא דדריש ליה בת"כ מקרא וכיון שכן פשיטא שיש להחמיר בספיקו וגם ממקומו הוא מוכרח מדקאמר אבוה שמואל דעביד לבנתיה מקואות כו' שמא ירבו הנוטפים ע"כ וגם בתרומת הדשן כתב הפיסול זה מדאורייתא הוא אע"ג דהמרדכי חולק וסובר שהוא מדרבנן:
ה דהא ודאי אסור מדאורייתא. ומיהו דוקא בכלי אבל כל שנעשה בבנין כשר ואין הפרש בין שנעשה ע"ג קרקע או שנעשה על הגג כל שאינו כלי אבן אחת שחקקו ולבסוף קבעו אלא שנעשה בית כנוס מים בבנין אבנים כשר ובית הטבילה שהיא בחול בבה"מ בגג היה דתנן ביומא בפרק א"ל הממונה. תשובת הרשב"א סימן ת"ת:
ו אלמא קודם שיהא רוב המקוה הוי שאיבה דאורייתא. וכתב הב"י דמדברי רבינו נראה שכך נראה בעיניו וכן נראה שהוא דעת הרשב"א בתשובתו וכ"כ בתשובות להרמב"ן סי' ר"ל אבל דעת הרמב"ם כדעת ר"י שכתב בפ"ד דין תורה שכל מים מכונסים טובלים בהם שנאמר מקוה מים מ"מ בין שאובין בין שאינם שאובין מד"ס שהמים השאובין פסולים לטבילה ולא עוד אלא מקוה מים שאינם שאובין שנפלו לתוכן ג' לוגין מים שאובין פסלו הכל ע"כ וכתב הר"ן שכן נראה מדברי הר"י ן' מג"ש וכן דעת הגאונים ז"ל עכ"ל הב"י ובש"ע סתם הדברים אבל רמ"א הגיה דכולו שאוב פסול דאורייתא וספקו לחומרא ואם הרוב כשר ומיעוט שאוב אינו אלא מדרבנן וספקו לקולא:
ז תנן במס' טהרות פ"ד אלו ספקות שטהרו חכמים ספק מים שאובים למקוה ותנן במסכת מקוואות פ"ב ספק מים שאובים שטהרו חכמים ספק נפלו ספק לא נפלו כו' וכתב הרמב"ם בלשון מרווח יותר בפ"י מהל' מקוואות וז"ל ספק מים שאובים שטהרו חכמים כיצד מקוה שנסתפק לו אם נפלו לתוכו מים שאובים או לא נפלו ואפילו ידע בודאי שנפלו ספק יש בהם ג' לוגין ספק אין בהם ואפילו ידע בודאי שיש בהם ג' לוגין ספק שהיה במקוה שנפלו בו מ' סאה ספק לא היה הרי זה כשר שני מקואות א' יש בו מ' סאה וא' אין בו נפלו ג' לוגין מים שאובים לאחד מהן ואין ידוע לאיזה מהם נפלו ספקו טהור מפני שיש לו במה יתלה היו שניהם פחותים ממ' סאה ונפלו לאחד מהם ואין ידוע לאיזה מהם נפלו כל א' משניהם פסול שאין לו במה יתלה אם לזה נפלו נפסל ואם לזה נפלו נפסל ע"כ ועיין סעיף נ':
ח לעיל כתב רבינו תוספתא מקוה שהניחו ריקם ובא ומצאו מלא כשר מפני שזה ספק מים שאובים למקוה וכתב הרשב"ץ בתשובה הביאה הב"י גבי מקוה שיש בו כ"א סאין כו' יכול לשפכו על שפתו וכו' וז"ל מקוה שהיה ידוע שהיה חסר בפנינו ונתמלא אין לחוש שאם ידענו מי מלאו נשאל את פיו דעד אחד נאמן באיסורים אפילו היכא דאתחזוק איסורא ואפי' אין בידו לתקן כדאיתא בחולין ובגיטין ובדוכתי טובא ואם לא ידענו מי מלאו רוב מצוין אצל מקוה מומחים הם ואין לחוש לכותי שאינו מצוי אצל מקואות וכ"ש שיטרחו להשלימם א"כ י"ל בודאי שישראל השלימם בכשרות וכ"כ בענין שאיבה דהוי מדרבנן ומה"ט אמרינן בתוספתא מקוה שהניחו ריקן ומצאו מלא כשר שהוא ספק מים שאובים ובדרבנן אזלינן לקולא ואפילו נאמר דשאובה כולה מדאורייתא מקוה שהניחו ריקן ומצאו מלא כשר משום טעמא דיהיב דחזקת מקואות כשר ופירש"י דחזקת העושה מקוה עשאו בכשרות עכ"ל ועוד אכתוב יתר דבריו לקמן בסעיף הזה ומינה דאם היה הרוב בהכשר אלא שספק לנו מי מלאוהו אפילו אם יש לחוש שכותי מלאוהו כדי לרחוץ בו לא הוי אלא ספקא דרבנן ואזלינן לקולא וכ"כ רמ"א ז"ל וז"ל רבינו בתשובה כלל י"ת סי' ת' ששאלת מקוה שהמים נמשכים לו מן הגגים והמקוה נעול במפתח והמפתח ביד ישראל והמקוה של כותי עם הגגים שיורדים מהן הגשמים למקוה והכותי משכיר המקוה לכל מי שטובל בו בפרוטה ויש ימים רבים שלא ירדו גשמים מי חיישינן שהכותי ישליך מים מהגג למקוה או אפילו בזמן הגשמים מי אמרינן הכותי אינו מתכוין להעביר או לא תשובה על המקוה שהוא של הכותי ומקבל ממנו שכר אין להאמין לכותי עליו כי בודאי יעשה כל מה שיוכל כדי שלא יפסיד שכרו אמנם כל זמן שיש במקוה כ"א סאה אינו נפסל אם שפך מים על גגו ונמשכו למקוה דשאיבה מטהרת ברבייה והמשכה כדאיתא בפ"ק דתמורה ומקוה שטובלים בו תדיר בקל יכול להיות בו כ"א סאין אבל אם פסקו מימיו לגמרי שלא נשאר כ"א סאין יש לחוש שהכותי ימשוך לתוכו מים שאובים ע"כ ולקמן סעיף ל"ב יתבאר דכ"א סאין לאו דוקא אלא כל שיש משהו יותר ממחצה דהיינו כ' ומשהו ורמ"י ז"ל בסעיף ד' כתב בדין זה דמקוה של כותי כו' דאע"ג דודאי עדיין יש בו רוב המים יש לחוש לכתחילה כו' נראה שדקדק כן מדברי הטור. וכבר השיג הב"י על הטור בזה וכתב בהדיא בש"ע דהא דאין מאמינים לכותי היינו כשאין בו כ"א סאין וגם רמ"א ז"ל בהגה הכשיר בשיש כ"א סאין כמו שכתבתי בשמו בסמוך ועוד כתב רבינו לעיל סיפא דתוספתא זו דקתני בה צינור המקלח מים למקוה והמכתשת נתונה בצדו כו' מפני שהפסול מוכיח ומה"ט נמי הכשיר הרשב"ץ שכתבתי דבריו לעיל מקוה שהיה חסר ונתמלא לפי שאין לחוש שנתמלא באיסור שלא ע"י המשכה שאם נתמלא בידי שמים ה"ז כשר שאין שם כלים מצוים לשנחוש שיפסלו משום שאובים דמהתוספתא זו נראה שאם אין פסול מוכיח אין חוששין לו ע"כ:
ט תניא בתוספתא פ"ב דמקואות שני מקואות שאין בהם מ' סאה ונפלו ג' לוגין לתוך אחד מהם וידוע לאיזה מהם נפלו ואח"כ נפלו שניים ואין ידוע לאיזה מהם נפלו הריני יכול לתלות ולומר למקום שנפלו ראשונים נפלו שניים נפלו שלשה לוגין לתוך אחד מהם ואין ידוע לאיזה מהם נפלו אין יכול לתלות ולומר למקום שנפלו שניים נפלו ראשונים (שאין שייך לתלות במה שנעשה אח"כ הואיל ובעת הנפילת הראשונים היינו צריכים לפסול שניהם כדלעיל סוף סעיף ז' רמ"י) אחד יש בו מ' סאה וא' אין בו הריני אומר לתוך של מ' נפלו א' שאוב וא' שאינו שאוב הריני אומר לתוך של שאוב נפלו ב' מקואות שאין בהם מ' סאה ונפלו ג' לוגין לתוך אחד מהם ואין ידוע לתוך איזה מהם נפלו ואח"כ ירדו גשמים ונתמלאו ר' יוסי אומר אומרים לו שלא יטבול באחד מהם ואם טבל בא' מהם ועשה טהרות טהורות מפני שזה ספק מים שאובים למקוה למה זה דומה למי שנטמאת אחת מידיו ואין ידוע איזה היא אומרים לו שלא יעשה טהרות באחת מידיו ואם עשה טהרות טהורות שזה ספק ידים ע"כ וכתב רמ"י ז"ל דאע"ג דלעיל ריש סעיף ז' מכשרינן הספק שאובים אפילו לכתחלה שאני התם שאין ודאי פסול תוך הספק אבל הכא אחד מהן מן הספקות הוא ודאי פסול לפנינו אלא שאין אנו יודעים איזה לפיכך לא יטבול בהם לכתחילה שמא הודאי פסול יתרמי ליה אבל בדיעבד תולין להקל לומר בכשר טבל הואיל ושאובים אלו דרבנן ע"כ:
י תנן ברפ"ח דמקואות א"י טהורה ומקואותיה טהורות וכו' שבא"י שחוץ למפתח כשרים אף לנדות כו' (ומפורשת יותר בתוספתא וחברם הרמב"ם בפ"י מהל' מקואות) מקואות הנמצאות בארץ הכותים פסולים שחזקתו שאובים וכל המקואות הנמצאות בא"י במדינות לפנים מן המפתח בחזקת פסולים שאנשי המדינה מכבסים בהם ומטילים לתוכן מים שאובים תמיד וכל המקואות הנמצאות בא"י חוץ למפתח בחזקת טהרה שחזקתן מן הגשמים וכתב הב"י ס"ס ר"א פירוש מפתח שער העיר ומיהו משמע דאין זה אלא בזמן שהיו ישראל שרוים על אדמתם אבל האידנא דין א"י שוה לארץ הכותים בזה וכן משמע בתוספתא ע"כ:
יא למעלה מהן מי מעיין שמימיו מועטין כו'. כתב רבינו ירוחם שהר"ר דוד הכהן כתב דמעין כל שהוא ר"ל שיש בו מים כמו רביעית הלוג והשליכו עליו מים שאובים עד מ' סאה מותר לטבול בו מדתנן מים שמימיו מועטין ורבו עליו מים שאובים וכו' ואם הלכו אותם המים שהשליכו במעין למקוה חסר שלא היה בו כלום יש מתירים ג"כ לטבול בו עכ"ל ונראה דהא דמצריך רביעית הלוג דטעמו כדפירש"י אהא דבפ"ק דפסחים דלעיל בקרקע טהורים דבבציר מרביעית גמרא גמירי לה דלא חשיב למיהוי מקוה וגם לקמן סעיף י"ז כתב מתוך לשון הראב"ד דמצריך שיהא רביעית ועיין עוד שם ומיהו לחד טעמא דכתב רבינו בתשובה על מקוה שנובע ונתייבש בקיץ וכו' מוכח ודאי דאפילו בכל שהוא ממש סגי ולא בעינן רביעית והב"י הביא לדברי רבינו ירוחם ואשתמטתיה לכתוב שלפי דברי רבינו בתשובה הנזכר אין צריכין רביעית ועיין מ"ש במ"י בסוף הסימן על רביעית דמעיין לא בטלו וגם שם בסי' הזה סעיף ט"ז כתב רבינו בתשובה כלל ל"ג סעיף י"א על מקוה שנובע ונתייבש בקיץ והיה בור רחוק ממנו קצת כמו ה' בתים ומלאוהו מים מכונסים (ונתמלא מים מכונסים) ונתמלא המקוה מחמת הקרקע מאותן מים מכונסים נראה לי להכשיר כיון שלא המשיכו המים לתוכו (אלא) אגב קרקע נמשך לתוכו דרך גידי הארץ. וראיה מהא דאמר שמואל בפרק בתרא דבכורות נהרא מכיפיה מבריך פי' הנהר מסלעו ומקורו הוא מתברך ומתגדל כלומר כשהוא זמן שרב וחום הנהרות מתמעטין כי מבוע הנהר ומקורו מתיבש ברוב השרב והחום ומי הנהר מתמעטין וכשיורדים גשמים ואויר העולם מתלחלח ונעשה רטוב גם מקור הנהר ותוצאות מימיו מקבלים שפע מלחלוחית האויר ומוציאין מים בשפע והנהר מתגבר והולך ורבה מעצמו ולא הכל מימי גשמים ומותר לטבול בנהרות אע"פ שיש בנהר עשר ידות מים ממה שהיה בתחלה ולא חיישינן שמא רבו הנוטפים על הזוחלים והנוטפים כיון שהן רוב אינן מטהרים דרך זחילתן דתנן הזוחלין כמעיין והנוטפים כמקוה ואין מטהרים אלא באשבורן להכי לא חיישינן לפי שרוב תגבורת המים הוא מקום נביעתו וכן מי באר המים נביעתו הוא מגידי האדמה המתפשטין לכאן ולכאן דרך הקרקע ואף זאת החום והשרב שגידיהן נצמאין ואין במימיהם מספיק למלאות הבאר מ"מ לא אפס לחלוחית הגידים ומים נשאר בהם אלא שהן מועטין ואינן מספיקים למלאות הבאר מ"מ כשבאים עליהם מים הן ממי הגשמים הן ממים שנשפכו לתוך באר אחרת נתלחלחו גידי האדמה ממים שנשפכו לתוך הבאר ההיא והוסרו מהם מעצמם נמצא שנטהרה אותה שאיבה ברבייה והמשכה ועוד שהוא דבר ידוע שלא ישארו אותם הגידים בלא מים כלל וכיון שיש בהם קצת מים יש עליהם כל תורת מעיין ושנינו בפ"ק דמקואות מים שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובים שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין לטהר בכ"ש מההיא משנה שמעינן דמעיין נובע שבו מים כל שהוא יכול למלאות בכתף וליתן לתוכו עד שיהא ראוי לטבילה הילכך לא נפסל המקוה במים שאובין שנכנסו דרך גידי האדמה לתוכו עכ"ל:
יב שוה למקוה לטהר באשבורן וכו'. כבר כתבתי במ"י מ"ש הר"ן בזה דה"ק מקומות יש בו שתורת מקוה עליהן וצריך אשבורן והיינו אותם מקומות שהוא זוחל בהם עכשיו מחמת רבוי הנוטפים ולא היה זוחל בו מתחלה וה"ה דאינו מטהר אלא במ' סאה כיון שדינו כמקוה ובמקומות יש בו שלא נשתנה דינו מכמות שהיה אלא הרי הוא כמעיין להטביל בו בכ"ש והיינו אותו מקום שאפילו מתחלה היה זוחל בו וה"ה דמטהר בו בין באשבורן בין בזוחלין כיון שדינו כמעיין והכי איתא בתוספתא מעיין שמימיו מועטים וריבה עליו והרחיבו מטהר באשבורן ואינו מטהר בזוחלין אלא עד המקום שהיה יכול להלוך מתחלתו והיינו נמי דתנן בפ"ה דמקואות מעיין שהיה מושך כנדל ריבה עליו והמשיכו (כלומר בשטף אבל אינו נמשך אלא באותו מקום שהיה מהלך בו מתחלתו) הרי הוא כמות שהיה וסיפא קתני שאם היה עומד כלומר שאינו נמשך כלל וריבה עליו והמשיכו במקום שלא היה מהלך מתחלתו שוה למקוה שצריך אשבורן וה"ה שאין מטבילין בו בכ"ש ובמקום שהיה עומד מתחלה שוה למעיין להטביל בו בכ"ש ומינה שהוא מטהר בזוחלין כיון שדין מעיין עליו וכתב שזהו דעת הראב"ד ז"ל וכתב הב"י שרבינו הרא"ש כתב בפירוש משנת נדל וז"ל כנדל שרץ שיש לו רגלים מרובים ודקים כך היה מעין זה נמשכים ממנו נחלים מרובים ודקים וריבה לתוכו מים שאובים עד שנתחזקו הנחלים ונתרבה משיכתן מטהרין בזוחלים כבתחלה כיון דבלאו הכי היו זוחלין באותן המקואות אלא שעתה נתרבה זחילתן אבל היה עומד וריבה לו מים שאובים עד שהמשיכו אינו מטהר במקום זחילתן והיינו הא דתנן למעלה מהם מעיין שמימיו מעוטים שרבו עליו מים שאובים וכו' וכך הם דברי הרמב"ם בפי' המשנה וגם בחיבורו כתב כן בפ"ט מה"מ וז"ל מעיין שהיה אמות קטנות נמשכות ממנו וריבה עליו מים שאובים לתוך המעיין עד שגברו המים שבאמות ושטפו הרי הן כמעיין לכל דבר היו מימי המעיין עומדים ואינם נמשכים וריבה עליו מים עד שמשכו ממנו אמות המים הרי המים שמשוכים שוים למקוה לטהר באשבורן בלבד ושוין למעיין לטהר בכל שהוא ע"כ ומדלא חילקו הרא"ש והרמב"ם בין מקום שהיה זוחל בו מתחלתו למקום שנתרחב נ"ל שהם מפרשים דההיא תוספתא דמפלגא בינייהו פליגי אמתני' דלא מפלגא בינייהו לפי פירושם ז"ל שהוא כפשט לשון המשניות הלכך לא קי"ל כההיא תוספתא כנ"ל אבל מדברי הר"ן משמע שגם הרמב"ם סובר שהלכה כאותה תוספתא דמפלגא בינייהו ואיני יודע מהיכן יש מקום לומר שהרמב"ם מחלק בכך דכיון שסתם ולא חילק משמע דאין חילוק אצלו בין מקום שנתרחב למקום שהיה זוחל בו מתחלתו דאם איתא דהוה סבור לחלק ביניהם כדברי התוס' לא הוה שתיק מיניה והטור סתם וכתב דמעיין כל שהוא יכול לשאוב כמו שירצה וליתן בתוכה ולא פי' אם עדיין דין מעיין עליו לגמרי לטהר בזוחלים ובכ"ש או אם נתבטל ממנו דין מעיין לגמרי בשני הדברים יחד או לא נתבטל אלא באחד מהם וזה ודאי קיצר במקום שאמרו להאריך ומ"מ כבר נתבארו הדברים במה שכתבתי עכ"ל הב"י ובש"ע שלו סתם כלשון הטור וסמך לו על מה שנתבארו הדברים במ"ש בב"י ורמ"י ז"ל שדרכו לפרש לא פי' בזה כל הצורך שהשמיט בסברא קמא שהיא סברת רבינו והרמב"ם ולא פי' לחלק בין אם זחלו כבר או לא זחלו אלא עמדו ומסיק עוד הב"י דאע"ג דהרמב"ם כתב שריבה עליו מים שאובים לתוך המקוה לאו למימרא דדוקא כשמרבה בתוך גומת המעיין ששם הוא חשיבות מימיו דהא כיון דמים נזחלים מטהרים בכ"ש לא גרעי ממקוה של מ' סאה ודלא כהר"ן דדוקא בריבה לתוך גומת המעיין קאמר הרמב"ם ולא כשריבה עליו במשך המעיין למטה ועיין עוד בסוף סעיף מ"ד:
יג שמילא בכתף ונתן לתוכו. ולשון הטור יכול לשאוב כו' משמע דלכתחלה נמי שרי וכב"י שכ"כ המרדכי בפ"ב דשבועות בשם הר"ם דלכתחלה נמי יכול לרבות עליו מים שאובים ושכ"כ גם רבינו בתשובה:
יד דאינו נפסל במים שאובים. ואין מחלקים בין קדמו מי מעיין לשאובים בין קדמו שאובים למעיין כ"כ הרשב"א בשער המים שבסוף ת"ה אבל בתשובה להרמב"ן סי' רל"א כתב שהראב"ד כתב דאפשר שיש הפרש בין קדמו שאובין למעיין ובין קדם מעיין לשאובין ואע"פ שנראה יותר שאין הפרש בין קדם המעיין ובין קדמו השאובים טוב ליזהר לכחחלה ע"כ ועיין לקמן סעיף ל"ט:
טו וכן מקוה שיש בו מ' סאה אינו נפסל במים שאובים. וכתב המרדכי בשבועות זאת אשר השיב רבינו שמשון לר"י אחיו אמרו לי שהיית רוצה להתיר למלאות מקוה מים חמין ולחברו אל הנהר כשפופרת הנוד ודבר זה ראוי לאסור יותר משום גזירת מרחצאות דאמר רבא פרק בתרא דנדה אמר רבא אשה לא תעמוד ע"ג כלי חרס ותטבול סבר רב (הונא) כהנא למימר טעמא משום גזירת מרחצאות הא ע"ג סילתא שפיר דמי וכ"ש שראוי כאן לגזור ולאסור ואני שמעתי ואיני יודע אם מימות רבינו תם עצמו או מימות רבינו הקדוש שהיה מקוה א' שהיו מחממות הנשים יורה מליאה מים למקוה לחממו בימות החורף ואסר להן רבינו תם והטעם לא נאמר ושמא מטעם זה אסר ואל תשיבני מחמי טבריא שיש הפרש (וזה כתב בהגהת מרדכי בסוף שבועות ואעתיק דבריו בסמוך) ובספ"ק דתענית נמי אמרינן במאי אילימא בחמין מי איכא והא שאובין פי' דכשאובים חשיבי וכן בברכות פרק מי שמתו א"ל רבא וכי יש טבילה במים חמין ואע"ג דתנן בפרק אמר להם אם היה כ"ג אסטניס מחמין לו חמין ומטילים לתוך הצונן כדי שתפוג צינתן י"ל כמה דברים התירו במקדש ואסרו בגבולים מדרבנן ע"כ ובהגהת מרדכי כתב ושאלו אם מותר לטבול בחמי טבריא הנובעים מן הקרקע והורה להתיר מדאמרי' בפ"ק דתענית כל שהיא משום אבל כו' עד לא נצרכה אלא לחמי טבריא ופירש"י ז"ל דלאו שאובים נינהו הא למדת שכל חייבי טבילות טובלים בחמי טבריא ולא גזרינן בהו משום גזירת מרחצאות הואיל ונובע מן הקרקע גם מכאן משמע שמותר לשום חמים למקוה צונן דתניא בתוספתא דפ' בתרא דמקואות היו רגליו מלאות אבק וירד וטבל במקוה שיש בו מ' סאה שפשף או טבל במי חמין וכו' ושמא יש לדחות ולאוקמי בחמי טבריא אך יש להביא ראיה מפ' בתרא דנדה גבי דביתהו דריש גלותא דקאמר לה ר"נ דודי חסרת עבדי חסרת כו' ופר"ח וכי את חסרת יורות להחם חמין ולהטיל לתוך הצוננים ואם כן משמע שמותר להטיל חמין לצונן ולטבול וכן הורה ראבי"ה וריב"א ע"כ וכתב רמ"א בשם בנימין זאב סי' קנ"ח בשם האגודה דטוב להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל אז אין למחות בידן ע"כ ועיין לעיל סעיף ב':
טז רביעית דמעיין לא בטלו. כבר כתבתי במ"י דלשון הר"ש כל שהוא דמעיין לא בטלו ולעיל סעיף י"א כתבתי שכן נראה מתשובת רבינו דלא בעי רביעית במים ומ"מ כתב הב"י ר"ס ר"א דכל שהוא כלומר כשיעור שכל גופו של הכלי או של אדם יהא עולה בהם בבת אחת דאי לאו הכי לא עלתה להם טבילה כמו שנתבאר בסי' קצ"ח עכ"ל ואע"ג דבסי' קצ"ח לא נתבאר דבעינן שיהא כל גופו עולה בהם אלא לאדם ויליף ליה מובא השמש וטהר מה ביאת שמשו כולו כאחת אף ביאתו במים כולו כאחת כדכתב רבינו לקמן סי' כ"ט מ"מ אשכחן גבי כלים נמי שכ"כ הראב"ד כמו שאכתוב לשונו בסעיף דלקמן וכן כתב ג"כ תלמידי הר"י ז"ל בפי' להרי"ף דמס' ברכות פ' אלו דברים וכתבתי דבריהם בפ' כל הבשר סעיף ל"ה וכ"כ ג"כ הסמ"ק והביאו הב"י בר"ס ק"ך ושם נתבאר ג"כ דבכלים טמאים להטביל אותן כדי לטהרן מידי טומאתן הוא דסגי בשיעור הזה אבל טבילת כלים של סעודה הנקחים מן העובד כוכבים דחידוש הוא שכתבה התורה בכלי מדין בעינן מ' סאה ויתבאר זה בס"ד בשלהי מס' ע"ז בסימן ל"ד:
יז ואסמכתא בעלמא הוא דסגי במקוה ברביעית להטביל בו כלים. וכתב הראב"ד בס' בעלי הנפש וז"ל לטבילת הכלים די במה שהן כדי שיוכלו להטבילן כולן כאחד ואפי' ברביעית לבד מטבילין בו מחטין וצינורות מן ההלכה אלא שבטלו אותה חכמים ואמרו שאין טבילה עולה לכל דבר בפחות ממ' סאה והכי איתא בנזיר ומיהו לא בטלו אותו אלא כשהוא בפני עצמו אבל היכא דהוי מקוה שלם וקדח ממנו רביעית לעוקה שבצדו על שפת המקוה אם יש בפרצה רוחב כשפופרת הנוד על גובה כקליפת השום מטבילין בו כלים קטנים ודוקא ברביעית אבל בפחות מרביעית לא דלא חשיב כלל ובעי' שיעור מקוה קטן במקום טבילה דהיינו רביעית דהוא שיעור טהרה וכן הוא שיעור טהרה לידים ואע"פ שעשינו לאותו רביעית שקדח כמקוה שלם אם נתן בו שאובים ונטל ממנו כנגדן פסול משא"כ במקוה גדול שהכשרנו בענין זה עד רובו ודוקא בשקדחו לאותו רביעית ואח"כ ערבו בשאובים דפסול אבל אם עד שלא קדחו נתן שאובים במקוה כענין נתן סאה ונטל סאה ואח"כ קדחו ומשך ממנו רביעית לעוקה שבצדו אע"פ שהשאובים מעורבין בו כשר להטביל בו מחטים וצינורות מ"ט מהכשירא דמקוה קא אתו והכי איתא בזבחים פ"ב עכ"ל ואע"פ שכתבתי בסעיף דלעיל דהא דרביעית דמקוה לא אתמר אלא לענין טבילת כלים טמאים לטהרו מטומאתן אבל לכלים הנקחים מן העובדי כוכבים אף מן התורה בעינן לטבילתן מ' סאה ואפילו במעיין ואנו אין לנו האידנא טבילה לכלים אלא לנקחים מן העובדי כוכבים מ"מ העתקתי לדברי הראב"ד לפי שנ"ל דאף לנקחים מן העובדי כוכבים מהני כי קדח כדי שיעור טבילת כל גוף הכלי בבת אחת ומחובר למקוה שלם וכו' דהא באדם מכשרינן כה"ג מקוה חסר בצד שלם כדפי' רבינו לקמן סי' כ"ט ועיין לקמן בסעיף נ"ד:
יח וקיימו חכמים את דבריהם. ולעיל כתב רבינו דתנן בפ"ב דמקואות ר"א אומר רביעית בתחלה פוסל את המקוה וג' לוגין על פני המים לית הלכתא כוותיה דחכמים פליגי עליה במשנה ואמרו בין בתחלה בין בסוף שיעורו בג' לוגין ופשיטא דהלכה כחכמים וכן פסקו הרמב"ם והר"ר עובדיה בפירוש המשניות וכתב ב"י שכן נראה גם מדברי הרמב"ם בפ"ה מהל' מקואות שכך פסק הרשב"א בשער המים ושכן נראה שהוא דעת הפוסקים שסתמו דבריהם ע"כ:
יט ואם עשו מקוה ברגלי בהמה כשר אבל אדם שזילף כו'. אבל מדברי ר"ש נראה שאינו מחלק בין אדם לבהמה שכתב וזילפו בידיהם וברגליהם ג' לוגין למקוה כשר עם הקרקע קאמר ובמה ששנינו הוליכו עם הקרקע פירוש דהיינו המשכה שמערה חוץ למקוה והם נמשכים למקוה ע"כ וכתב הב"י דלפי זה הא דתניא ולא עוד אלא אפילו עשו מקוה בתחלה כשר כמ"ד שאובה שהמשיכוה כולה כשרה אתיא אבל למאן דלא מכשר אלא בהמשיך רובא ליתא להאי תוספתא ע"כ:
כ ר' יהושע אומר בטיט ובמים. ומיהו עיין לקמן סימן ל"ג לענין חציצה:
כא כתב הרמב"ם בפ"ה מהל' מקואות כל שתחלת ברייתו מן המים כגון יבחושין מטבילין בו ומטבילין בעיניו של דג הוא בפ"ב דזבחים ואמרינן בגמ' אפילו בעינייהו נמי ופירש"י אפילו אם כל המקוה נעשה מהם כשר ובעינו של דג פירש"י דג גדול שנימוק שומן עינו בחורו ע"כ ופסק לדבריו בש"ע סי' ר"א סעיף ל"ג וכתב שם רמ"י ז"ל דיבחושים מרוסקות קאמר ולמד כן מדברי רבו שכתב כן לענין נט"י בא"ת סי' ק"ס סעיף י' ואני כבר כתבתי בזה בפ' כל הבשר סעיף ל"ט דלרבינו והטור אין נוטלין ואין מטבילין באלו ושגם קשה על דברי הרמב"ם עצמו מדידיה אדידיה שלא פסק כן לענין חציצה ומפורש הוא בספרי תוס' י"ט פ"ו דמקואות ופ"ב דידים:
כב הסוחט את כסותו וכו'. ראיתי לרמ"י ז"ל שכתב בסי' ר"א סעיף ט"ו וז"ל י"א דוקא כשזבין מעצמן מתוך הכסות למקוה לא מקרו שאובים אבל אם סחטן בידיו אע"פ שהכסות עדיין מקצתו בתוך המקוה הוו שאובים ופסלי ע"כ ולא ידעתי מאן נינהו הני י"א וסברא זו דסחיטה שבידיו מגרעת כתבתיה במ"י לעיל סי' ב' בשם הרמב"ן שכתב כן על שם הראב"ד לתרץ הא דלא תקשה מהא דקסטלון הניקב בשוליו ומפורש תמצא שם דלא אמרה דסחיטה שבידים מגרע גרעה אלא לאחר שהעלוה דמינה הוא דקא קשיא ליה אקסטילון וגם דברי הראב"ד עצמם בספר בעלי הנפש הלא הם כתובים בב"י גבי ואפי' נפלו בו משני כלים כו' וגם משם לא למדנו לאסור כשעדיין מקצתו במקוה והקרוב לשמוע שרמ"י ז"ל ראה החילוק הזה להרמב"ן והראב"ד בב"י אלא שלא דק ולא עיין היטב באיזה דרך שחילקו ואם אולי אפשר דמצא למאן דהוא שמחלק כמ"ש הוא ז"ל אפ"ה אין אנו שומעים לו הואיל ואין נראה כן מדברי הרמב"ן והראב"ד שני עמודי ההוראה ושמם דהני י"א לא נודע לנו וגם לא מסתבר טעמייהו כלל:
כג משנים ומשלש מצטרפים. וכתב הב"י וז"ל ודע שכתב רש"י בפ"ק דתמורה דשנים או שלשה כלים שנפל לוג שלם מכל כלי פסול אבל מד' או ה' כלים דאין לוג שלם נפל כאחד לא פסלוהו ע"כ משמע מדבריו שאם נפל מכלי אחד ב' לוגין משני כלים לוג א' אינם פוסלין דבעינן דמכל כלי לא יפול פחות מלוג אבל לא ראיתי לא' מהפוסקים המצוים אצלינו שכתב כן ואפשר שהוא ז"ל ה"ק מג' כלים מצטרפין משום דמטי לוג לכל כלי וכשהם יותר מג' מטי לכל כלי פחות מלוג ולא חשיבי לאצטרופי אבל כל שאינם יותר מג' כלים אפילו נפל מאחד או ב' מהם פחות מלוג מצטרפין אח"כ מצאתי להראב"ד שכתב בספר בעלי הנפש וג' לוגין שהם פוסלין במקוה חסר ל"ש שנפלו בבת אחת ול"ש שנפלו לוג לוג אבל פחות מלוג לוג לא ואי היה בדעתו מתחלה להטיל שם ג' לוגין וכו' עכ"ל הב"י ומכיון שהראב"ד פי' בהדיא דבפחות מלוג לוג לא וכן נראין פשטייהו דדברי רש"י ז"ל היה נראה שכן יש לנו להורות אלא מדכתב דאין נראה כן מדברי שאר הפוסקים כיון שסתמו דבריהם והוא ז"ל בש"ע שלו גם הוא סתם דבריו משמע דסובר שאין להורות כהראב"ד בזה וצריך לי עיון דהואיל ודבר דרבנן הוא נראה יותר לשמוע להקל כ"ש שיכולין לפרש דברי הסותמים דבריהם לומר שגם הם כך סוברים דלוג לוג בעינן ולא הוצרכו לפרש דסברי דממילא משמע מכיון שלא אמרו לצרף ביותר מג' כלים:
כד בד"א כשהתחיל השני כו'. וכתב הראב"ד בספר בעלי הנפש דנ"ל דוקא משנים ושלשה כלים הוא דאמרי הכי אבל מכלי אחד בין כך ובין כך מצטרפין ע"כ:
כה תנן בפ"ו דמקואות הספוג והדלי שהיו בהם ג' לוגין מים ונפלו למקוה לא פסלוהו שלא אמרו אלא ג' לוגין שנפלו ופי' רבינו שמשון הספוג והדלי כשאין בה ג' לוגין בעין אא"כ תצטרף עמהם המים הדבוקים בהם וכיון שאין הג' לוגין בעין לא מקרו נפלו ולא גזור רבנן וכשר להרבות עליו והרא"ש פירש הספוג שבלועים בו ג' לוגין מים וכשנפלו למקוה נתערבו המים הבלועים בו עם מי המקוה וכן דלי שפיו צר ובו ג' לוגין מים שאובים ונפל למקוה ולא יצאו כל המים שבתוכו אלא נתערבו עם מי המקוה לא פסלוהו שלא אמרו אלא ג' לוגין שנפלו ונתערבו כולן עם מי המקוה עכ"ל וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל:
כו כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות מקואות מים שאובים שהיו בצד המקוה אע"פ שהמים נוגעים במי המקוה לא פסלוהו מפני שהם כמקוה סמוך למקוה היו השאובים באמצע פוסלים את המקוה וכתב הב"י שנראה שכתב כן מדתנן בפ"ו דמקואות האביק שבמרחץ בזמן שהוא באמצע פוסל מן הצד אינו פוסל מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה ואע"ג דמסיק במתני' וחכ"א אם מקבלת האמבטי רביעית עד שלא יגיעו לאביק כשר ואם לאו פסול ר"א בר צדוק אומר אם מקבל האביק כל שהוא פסול לא חש הרמב"ם לדבריהם משום דס"ל דהלכה כת"ק ע"כ והא דהלכה כת"ק נגד חכמים היינו כיון שהוא נשנה בסתם דסתם עדיף מחכמים שאח"כ כמ"ש רבינו בס"פ מקום שנהגו וכתב עוד הרמב"ם בפרק הנזכר שתי בריכות זו למעלה מזו וכותל ביניהם והעליונה מלאה מים כשרים והתחתונה מלאה מים שאובים ונקב בכותל שבין העליונה לתחתונה אם יש כנגד הנקב ג' לוגין מים שאובין נפסלה העליונה מפני שהנקב כאילו הוא באמצע העליונה לא בצדה כמה יהא בנקב ויהיה בו ג' לוגין הכל לפי הבריכה אם היתה הבריכה התחתונה מ' סאה צריך שיהיה הנקב א' מג' מאות וכ' לבריכה היתה כ' סאה צריך להיות הנקב אחד ממאה וס' לבריכה וצא וחשוב לפי חשבון זה שהסאה ששה קבין והקב ד' לוגין והלוג ששה ביצים עכ"ל וכתב הב"י דטעמא מדתנן בפרק ו' דמקואות המטהרת במרחץ התחתונה מלאה שאובים והעליונה מלאה כשרים אם יש כנגד הנקב ג' לוגין פסול כמה יהא בנקב ויהא בו ג' לוגין אחד מג' מאות וכ' בבריכה דברי ר' יוסי ר' אליעזר אומר אפילו התחתונה מלאה כשרים והעליונה מלאה שאובים אם יש כנגד הנקב ג' לוגין כשר שלא אמרו אלא ג' לוגין שנפלו ופסק כרבי יוסי ודבר פשוט הוא דלרבותא נקט ר"י שהתחתונה מים שאובים ואפ"ה פוסלת וכ"ש היכא דהעליונה שאובים והתחתונה כשרים וכבר נתבאר (בדברי רבינו בסימן א') שאם היו מ' סאה מים כשרים שכל מים שאובים שבעולם לא יפסלוהו והילכך אין כל הדברים הללו אמורים אלא כשאין במים הכשרים מ' סאה ע"כ:
כז כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות מקואות שני מקואות אין בכל אחד מהם מ' סאה ונפל לזה לוג ומחצה ולזה לוג ומחצה ונתערבו ב' המקואות הרי אלו כשרים מפני שלא נקרא על א' מהן שום פסול אבל מקוה שאין בו מ' סאה שנפל לתוכו ג' לוגין מים שאובין ואח"כ נחלק לשנים וריבה מים כשרים על כל א' מהם הרי אלו פסולין שכל המקוה כולו שנפסל כמים שאובין הוא חשוב וכאילו כל מימיו נשאבו בכלי בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויצאה ממנו לעולם הוא בפיסולו עד שיתחשב שלא נשארו מן השאובים שהיו בבור ג' לוגין (חסר כאן ועי' במיי') כיצד מקוה שנפל לתוכו מים שאובים ונפסל ואח"כ הרבה עליו מים כשרים ה"ז בפיסולו עד שידע שיצאו ממנו כ' סאה שהיו בו וחמשת קבים ויותר מרביע הקב ולא נשאר מן הכל שנפסל חוץ מפחות משלשת לוגין וכן אם עשה מקוה שיש בו מ' סאה מים כשרים ועירבו עם המקוה הזה הפסול טהרו אלו את אלו ע"כ וכתב הב"י דטעמו מדתנן ברפ"ג דמקואות ר' יוסי אומר ב' מקואות שאין בהם מ' סאה ונפלו לזה לוג ומחצה ולזה לוג ומחצה ונתערבו כשרים מפני שלא נקרא עליהם שם פיסול אבל מקוה שאין בו מ' סאה ונפלו בו ג' לוגין ונחלק לשנים פוסל מפני שנקרא עליו שם פיסול ור' יהושע מכשיר מפני שהיה ר' יהושע אומר כל מקוה שאין בו מ' סאה ונפלו בו ג' לוגין וחסר אפילו קורטב כשר מפני שחסרו לו ג' לוגין וחכ"א לעולם הוא בפיסולו עד שיצא ממנו מלואו ועוד ופסק כר' יוסי וכחכמים ודלא כר' יהושע ופי' מלואו ועוד מים שהיה בו תחלה ועוד דבר מועט למעט מג' לוגין ואמאי דתנן כיצד בור שבחצר ונפלו בו ג' לוגין לעולם הוא בפיסולו עד שיצא ממנו מילואו ועוד או עד שיעמוד בחצר מ' סאה ויטהרו העליונים מן התחתונים ראב"ע פוסל אא"כ פסק פי' ר"ש שיעמוד בחצר מ' סאה מקוה כשר למטה מן הפסול ופותקו לכשר כדי שיתחברו ויטהר את העליון הפסול מן התחתון הכשר כר"מ בספ"ב דחגיגה דאית ליה גוד אסיק וכ"ש אם הכשר למעלה וראב"ע פוסל דלית ליה גוד אסיק ואפשר שאפילו גוד אחית נמי לית ליה כרבנן דאמרי בתוספתא אין מטבילין לא בתחתונה ולא בעליונה אא"כ פסק שפסקו מימיו ויצאו ממנו מלואו ועוד ע"כ והרמב"ם נראה שסובר דהלכה כרבנן דלית להו אפילו גוד אחית לענין מקואות ולפיכך סתם וכתב וכן אם עשה מקוה שיש בו מ' סאה מים כשרים וערבו עם המקוה הזה הפסול טהרו אלו את אלו ולא כתב שאפילו הוא עליון או תחתון כשר ואע"פ שיש לדחות דסתם דבריו לומר דבכל ענין כשר בין ששני המקואות שוים בין שא' עליון וא' תחתון אבל ממ"ש הרמב"ם בפ"ח ג' גומות שבנחל כו' נתבאר דלית ליה גוד אחית עכ"ל וכמו שאכתוב בס"ד לקמן סעיף ל"ו ושם יתבאר דבכ"מ נראה שחזר בו ועוד עיין בסעיף ע"ז וכתב עוד הב"י דאמאי דתנן והאמה נכנסת לו ויוצא ממנו פי' ר"ש דהיינו חרדלית של גשמים כלומר דאילו היתה אמת המים נובעים אפילו אינה אלא כ"ש היתה מטהרת את המים השאובים שבבור ע"כ וז"ל שער המים שבסוף ת"ה היה המקוה חסר ג' לוגין ונפלו לו ג' לוגין מים שאובים לעולם הוא בפיסולו עד שירבה עליו מי גשמים או שישטפו עליו מים כשרים עד כדי שנשער שנפל עליו כמילואן הראשון ועוד שהמים הבאים עליו דוחין את המים שבתוכו ומוציאין אותן היה המקוה פחות ואפילו קורטוב ונפלו עליו (מים שבתוכו) פחות מג' לוגין והשלימוהו לא הכשירוהו ולא פסלוהו כיצד הרי הוא בפיסולו עד שירדו עליו מי גשמים או שישטפו כשיעור המים שהיה חסר נפלו עליו מי גשמים כשיעורן ה"ז כשר היה חסר אפילו קורטוב ונפלו לתוכו ג' לוגין מים פסלוהו והרי הוא בפיסולו עד שיצא ממנו מילואו ועוד ע"כ וז"ל הראב"ד בס' בעלי הנפש תנן בפ"ג בור שבחצר נפלו לתוכו ג' לוגין לעולם הוא בפיסולו עד שיצאו ממנו מילואו ועוד מדקתני מילואו משמע מלא שיעור המים שהיה בבור קודם שנפלו בו הג' לוגין ועוד דבר מועט כדי שיתמעטו הג' לוגין כל שהן ואע"פ שהמים הצפים ויוצאים מן הבור מעורבים הם יוצאים וכשיצאו מ' סאה בהן מן הראשונים שנפלו ויש בהן מן הכשרים היורדים בסוף ואפ"ה כשיצאו משם ארבעים סאה ועוד כשר הואיל ולא נפסלו אלא מחמת ג' לוגין מים שאובים ותנן בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויוצאת ממנו לעולם הוא בפיסולו עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראשונים ג' לוגין נראה כי האמה הזאת מי גשמים היא אבל אם היתה מן המעיין א"צ לחשוב ומדקתני עד שיתחשב דלא קתני עד שיצאו מילואיהן כדקתני לעיל משמע שהמים הצפים ויוצאים משם נחשוב אותם כולם מן הראשונים כמו שתשבנו בפסקא הא' אלא לפי חשבון המים שהיו בבור והמים היורדים בתוכו הם יוצאים א"נ מחצה על מחצה מפני שהמים היורדים לבור באחרונה קרובים לצאת יותר מן הראשונים שהיו בבור וכן שנינו בפ"ו היו בעליון מ' סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה והא ודאי לאכשורי תרווייהו (על התחתון) קאי בעי ואי ס"ד דלא נפקי כי הדדי או האי פסול או האי פסול שהרי כנתן סאה ונטל סאה דמי ואמרינן עד רובו אלמא ש"מ דכי הדדי נפקי וש"מ דלא קפדינן בכה"ג אלא דלא נשקול רובו דמקוה כתירוצא דתריץ בפרק הערל ומש"ה תרוייהו מתכשרי וא"ת ומ"ש הכא דחשבינן למים הצפים והיוצאים לפי חשבון ובפסקא דלעיל חשבינן לכל הפסולין שהם צפים ויוצאים תחלה התם כולהו כשרים ובג' לוגין שאובים הוא דאפסלו להו אבל הכא כולהו פסולים ומש"ה אזלינן בהו לפי חשבון ע"כ:
כח כדתנן לעיל גבי המניח קנקנים כו'. וכך שנינו המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים ר"א אומר אם עונת גשמים הוא אם יש כמעט מים בבור ישבר ואם לאו לא ישבר ר' יהושע אומר בין כך ובין כך ישבר או יכפה אבל לא יערה הסייד ששכח עציץ בבור ונתמלא מים אם היו המים צפים ע"ג כל שהוא ישבר ואם לאו לא ישבר ד"ר אליעזר ר' יהושע אומר בין כך ובין כך ישבר המסדר קנקנים בתוך הבור ונתמלאו מים אע"פ שבלע הבור את מימיו הרי זה ישבר וכתב הב"י וז"ל כתב הרא"ש שם בפ"ב דמקואות גרסי' בת"כ אלו נאמר ומקוה מים יהיה טהור יכול אפילו מילא בכתפו ועשה מקוה בתחלה יהיה טהור ת"ל מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה ביד"ש אי מה מעין שאין בו תפיסת ידי אדם יצא המניח קנקנים בראש הגג ונתמלאו מים ת"ל בור ופליגי ר"א ור"י ר"א סבר הא דמכשר במניח קנקנים אע"פ שיש בו קצת תפיסת ידי אדם היינו דוקא ע"י תערובות מים אחרים דוקא שישבר הקנקנים ולא ישים ידו בהם אף לכפותם דאז חשיב תפיסת ידי אדם לפסול ור' יהושע סבר דכשר אפילו עשה כל המקוה מהם ואפילו שלח בהם יד לכפותה ובלבד שלא יגביה לערותן הסייד שסד את הבור בטיט והביא הטיט בעציץ ושכח העציץ בבור ונתמלאו מים אם המים צפים ע"ג העציץ לא חשיבי המים שבתוכו שאובים כיון שמחוברים למקוה וישבר את העציץ אבל אם מגביה ועירה המים למקוה נעשו שאובים ואם לא היו צפים נעשו שאובים ור' יהושע סבר אפילו אין המים צפים ע"ג לא חשיבי המים שבתוכו שאובים כיון שמחוברים למקוה וישבר את העציץ אבל לא יכפה דחשיב תפיסת ידי אדם יותר ממניח הקנקנים לנגבן דהתם לא חישב עליהם לקבלה מעולם דלא העלם אלא לנגבם המסדר קנקנים בתוך הבור שהוא מלא מים כדי שיבלעו המים בתוך דופני הקנקנים ולא יבלעו היין שינתן לתוכן ונתמלאו מים שנבלעו המים בדפנותיהן וגם עבר לתוכן עד שנתמלאו מים אע"פ שבלע הבור מימיו ישבר הקנקנים דהמים שבתוכן לא חשיבי שאובים שלא כוון שיכנס המים לתוכן עכ"ל וכן פי' הרמב"ם משניות אלו ורבינו שמשון הפליג פי' משניות אלו לענין אחר וההיא ברייתא דת"כ מוכחא שפיר על פי' הרמב"ם והרא"ש ז"ל ומשמע קצת מדברי הרא"ש דההיא דסייד ששכח עציץ בבור לא דמיא למניח קנקנים בראש הגג ומסדר קנקנים בתוך הבור דהנהו אפילו אין שום מים בבור אלא מה שבקנקנים כשר ואלו ההיא דסייד ששכח עציץ בבור צריך שיהיו מים בבור זולת מים שבעציץ שהרי לא הכשיר בהם ר"י אלא מפני שהם מחוברים למקוה ומשמע דביש מים במקוה מיירי וקאמר שאע"פ שאין מי המקוה צפים על גביו כיון שהוא מחובר למי המקוה כלומר שמי המקוה מקיפים אותו מלמטה ומן הצדדים ישבר וכן נראה ג"כ מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ד מהל' מקואות בדין זה הסייד ששכח עציץ במקוה ונתמלא מים אע"פ שלא נשאר במקוה אלא מעט והרי העציץ יש בו רוב המקוה הרי זה ישבור את העציץ במקומו ונמצא המקוה כולו כשר ע"כ משמע בהדיא שאם לא היה מים במקוה זולת מי העציץ לא וטעמא דמלתא משום דחשיב תפיסת ידי אדם יותר מהנחת קנקנים בראש הגג וכדכתב הרא"ש לענין שישבר ולא יכפה בעציץ כי היכי דשרינן לכפות במניח קנקנים בראש הגג ואיכא למידק דמסדר קנקנים בתוך הבור לא קתני או יכפה כדקתני גבי מניח קנקנים בראש הגג וגם הרמב"ם לא כתב במסדר קנקנים בבור אלא ישבר ולא כתב או יכפה ונראה דטעמא דע"כ לא קאמר ר' יהושע יכפה אלא במניח קנקנים בראש הגג לנגבן שלא היה שם דעת שאיבה כלל דאדרבה כדי לנגבן שם העלם אבל במסדר קנקנים בתוך הבור שהיתה שם דעת שאיבה קצת שהרי מתחלה כשסדרן במקוה אע"פ שלא כוון שיכנסו המים לתוכן מ"מ לדעת שישאבו מן המקוה סדרן וחשיב דעת שאיבה קצת והלכך ישבר אבל לא יכפה ומ"מ כיון שלא כוון שיכנסו המים לתוכן אע"פ שבלע הבור את מימיו כלומר שכל מי המקוה נבלעו בקנקנים ולא נשאר שם מים כלל זולת מי הקנקנים ישבר ועציץ מתוך שכשהכניסו בבור היה על דעת קבלה שהרי היה בו טיט (כלומר והמים מועילים לטיט שיתרכך ויעשה בו מלאכתו) הילכך צריך שיהו המים במקוה זולת מים שבו וכמו שנתבאר ואפ"ה לא יכפה אלא ישבר כנ"ל עכ"ל הב"י וכתב רמ"י ז"ל דגבי מניח כלים תחת הצינור בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו שרינן אפילו כפיית כלי ביד ואע"ג דעל דעת שיקבלו מן הצינור הניחום שם התם טעמא דבשעה שנתפזרו העבים בטלה לה המחשבה קמייתא לגמרי ואין כאן לדעת כלל וכ"ש בהניחם בשעת פיזור עבים דמוכח מילתא שלא היתה שם מחשבה כלל הלכך שרי אפילו לכפות ע"כ:
כט המניח טבלא כו'. ותנן בפ"ו דמקואות שק או קופה שהיו נתונים תחת הצינור אינם פוסלים את המקוה ופסקה הרמב"ם בפ"ו מהל' מקואות:
ל דאי לאו הכי כו' נפסלים כו'. ולשון הטור אבל אם אין המים ראוין לבא למקוה זולתה אפילו אין לה שפה כלל פוסלת כיון שמקבלת טומאה וכתב הב"י וז"ל לאו למימרא שאין לטבלא שפה כלל דא"כ היאך כתב שמקבלת טומאה הא קי"ל דפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה אלא ביש לה ד' שפות עסקינן אלא שכפאה על פיה ונמצא שהמים עוברים במקום שאין שם שפה כלל ואפ"ה פוסלת מפני שהויות המקוה ע"י דבר המקבל טומאה ואפשר דבניטלו כל שפתותיה איירי ואפ"ה מקבלת טומאה כיון שמתחלה היתה מקבלת ועכשיו לא נשברה לגמרי והא דפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה היינו דוקא כשמעולם לא היה להם בית קבול וצ"ע עכ"ל איברא דהכי מוכח מדברי רבינו לקמן בסי' י"ב גבי אפילו מקל וקנה דפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה וכ"כ בהדיא בתשובה דסילונות בב"י סי' קצ"ח גבי לא תעמוד ע"ג כלי כו' וכן מוכח בדברי הטור גבי הבא להמשיך מים למקוה צריך שלא יהא בדבר המקבל טומאה דהתם התיר ע"י דף בלבד שיסיר ידו משם בטרם יעברו המים שעליו וסתם דף הוא פשוטי כלי עץ ולפיכך דבריו עולים כהוגן בפי' דברי הטור ומ"מ לא דק במאי דחשב סתמא דקי"ל דפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה שהרי הרמב"ם אינו סובר כן בפ"א ופ"ד מהל' כלים ובספרו כ"מ כתב שכן גם דעת התוס' פרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס"ו) ואף בספרו הב"י הזכיר לסברת הרמב"ם בזה לעיל מהא גבי מעיין היורד מהר טיפין טיפין ומשום כך גם דבריו שבש"ע סותרים זה את זה כמו שאכתוב לקמן בס"ד בסעיף מ"ח:
לא וחקק בו גומא כו'. ומסיים בה בשער המים שבסוף ת"ה וז"ל לא חקק לקבל צרורות אינו פוסל את המקוה לפיכך רעפים שמכסים בהם את הגגות אע"ג שיש בהן גומות וחקקים אינם פוסלים את המקוה לפי שלא נעשו לקבל בהם ע"כ וכתב בהגהת מרדכי דקידושין על מקוה שהמשיכוה דרך צינור אע"ג דאין לו לבזבז מד' רוחותיו והוי כמו סילון שהוא פחות מב' ראשים מ"מ מיפסל מפני חשש חטטין שבתוכו כדאיתא במס' מקואות החוטט בצינור לקבל בו צרורות בשל עץ בכ"ש ואם היו המים מתלחלחין והרקיב בתוכו פסול בכ"ש ע"כ וכתב מהרי"ק בשורש נ"ד שפשט המנהג בכל ישראל לעשות מקואות ע"י מרזבות המקלחים מים מן הגגות ואולי כי גם זה הדעת שמחמיר כל כך לא דיבר מהמרזבות הדבוקות לגגות דשליט בהו אוירא טובא ולא שכיח שיתלחלחו וירקיבו עד שתתהוה שם גומא אלא דוקא בצינור הקבוע בקרקע ואפשר מתחת לארץ דלא שליט ביה אוירא ונרקב בקל ע"י לחלוחית הקרקע התם הוא דחיישינן להכי ומ"מ אני נוהג שלא לעשות המרזבות ע"י חטיטה פן תשאר בו איזה גומא שיתעכבו שם המים אלא אני נוהג ליקח ב' נסרים משופים היטב ולהדביקם זו לזו כמין חומה וגם אני אומר להגביה ראש הצינור הא' אותו שאינו לצד המקוה ולהשפיל הראש שבצד המקוה כדי שירדו המים בשטף גדול ובמרוצה גדולה למקוה בצינור ולא יבא להתלחלח ולהרקיב ע"כ וכתב הב"י וז"ל ויש לתמוה על הרב המחמיר הזה דאפילו היו בו חטטין כיון שלא נעשו על דעת לקבל צרורות כשר דהיינו מתני' סילון שהוא צר מכאן ומכאן וכו' אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה וכ"ש דכשהרקיב בתוכו דכשר כיון שלא תלו בחטיטה ההיא ידים וכ"ש להפריז על המדה לחוש שמא יתלחלח וירקב ומהרי"ק שהיה נוהג לעשות כאותו רב לא משום דס"ל דדינא הכי כדכתב בהדיא שם דלא ס"ל הכי ולא היה נוהג לעשות כן אלא משום ירא שמים יוצא ידי כולם במידי דליכא פסידא כלל ומיהו אפשר שהוא ז"ל היה מפרש דמפני שלא נעשית לקבלה היינו שאין דרך קבלת צרורות בכך שאינם מתעכבים באותו מקום רחב אבל אם היו מתעכבים שם אע"פ שלא נעשה לדעת כך נעשה לקבלה מיקרי ואפי' אם נעשה מאליו כגון שהרקיב. ודע דבהגהות מרדכי גופייהו מייתי רב אחד דפליג וכתב וז"ל וההיא דמקואות החוטט בצינור לקבל בו צרורות בשל עץ בכ"ש וכו' היינו דוקא כשהתחיל לחטוט דניחא ליה שיהא בית קיבול והמים יתלחלחו עד שיתרחב לקבל רביעית אבל אם לא חטט בו משהו אפילו ניחא ליה במה שנעשה ממילא דלא חשיב כלי ע"כ וכתב עוד הב"י בס"ס ר"א שהמרדכי כתב בשם הרוקח בתשובת הר"ר אליעזר מוורדינ"א על גלגל המגלגל במי נהר ובגלגל קבועים כלים קטנים נקובים בכונס משקה (עיין לקמן ס"ס ל"ז) וכשהגלגל מתגלגל מתמלאים הכלים קטנים ושופכים במרזב שאינו עשוי לקבל ומורידים המים לבנין המחובר בקרקע והולכים המים במרזב בתוך עובי המרחץ של אבנים וכלי אבן גדולה עומדת במרחץ ומקבלת אותם המים העולים ויוצאים הסילונות שתים באבן שבו יכולין לרחוץ ג' בני אדם שהיא כקובה גדולה והאריך מאד בתשובתו להתיר לטבול ואפילו אין בו מ' סאה לפי שנעשה חבור למי נהר ע"י אלו הכלים ועיקר ראייתו מפרק כל הבשר האי אריתא דדלאי כו' ואי בזיע דולא בכונס משקה מילף לייפי מטבילים בהם הידים וה"ה לכל הטבילות כדתניא בתוספתא דפ"א דמקואות כל מקום שאדם טובל ידים וכלים טובלין בהם אין אדם טובל בהם אין ידים וכלים טובלין בהם ולבי מהסס ע"כ אבל רש"י שם בפ' כל הבשר כתב דדוקא לטבילת ידים קאמר אבל לטבילת כל גופו לא וכ"כ התוס' דלא מהני מתרי טעמי דנצוק אינו חבור וגם בעינן כשפופרת הנוד לענין עירוב מקואות אלא דלגבי טבילת ידים לא החמירו וכן כתבתי אני שם בסעיף ל"ה בשם תלמידי הר"ר יונה ז"ל וכתב ב"י שכ"כ הסמ"ג מ"ע סימן כ"ז וטא"ח סימן קנ"ט ולהרי"ף אין נוטלין ידים וכ"ש שאין מטבילים כמ"ש הרא"ש שם והריב"ש כתב בתשובה שמעולם לא שמענו מי שאמר שהנצוק יהיה חבור למקוה והכריח לומר שא"א להיות נצוק חבור למקוה ומאחר שכל הגדולים האלו שמפיהם אנו חיים הסכימו לפסול מי הוא אשר יקל ראש כנגדם להתיר ולכן יש לתמוה ולהפלא הפלא ופלא על האגור שכתב דין זה להתיר בשם הרוקח והמרדכי ולא כתב חולק בדבר והתוספתא דכל מקום שאדם טובל בו ידים וכלים טובלים בו כו' ההיא לא מיתניא אלא לענין מי המים שטובלין בהם דשאובין גמורים או מי תמציות וכיוצא בהם דלגבי מי תמציות מתניא בפ' קמא דמקואות אבל מה שהחמירו חכמים בעירוב מקואות או להוציא מים מידי שאובים להצריך לטבילת הגוף לידי שפופרת הנאד אינו ענין ללמוד מהתוספתא זו דלא מתניא אלא לגבי מי תמציות ותדע דלאו לכולי מילתא מיתניא דהא לר"י דסוף סי' א' אדם בעי אף במעיין מ' סאה אע"ג דלכלים סגי בכל דהו ולא אשכחן מאן דמקשי עליה מההיא תוספתא הילכך ודאי מיפרשא כדאמרן עכ"ל הב"י ומ"מ יצא לנו שאע"פ שאלו הכלים הקבועים בגלגל ונקובים בכונס משקה אינם מועילים לחבר המקוה החסר למי הנהר מ"מ אינם פוסלים ומועילים להביא על ידיהם המים למקוה ולטבול בו אחר שיש בו מ' סאה וכתב הרשב"א בשער המים שבסוף ת"ה וז"ל דברים אלו שאמרנו שכל שאינו עשוי לקבל את המים אינו פוסל את המקוה לא אמרו אלא כשנפלו מתוכן למקוה מעצמן אבל אם נתנן אדם למקוה ה"ז פסול שכל ע"י אדם אפי' זילף בידיו וברגליו ואפילו עבר במים ונזדלפו מאליהן ברגליו למקוה פסלוהו בד"א בשנזדלפו ברגליו אבל אם היה רוכב ע"ג בהמה וכו' כדלעיל סימן ב' וכבר כתבתי שם בסעיף י"ט דהר"ש אינו מחלק בין אדם לבהמה ע"ש וכתב עוד בשער המים וז"ל המים העולים מאליהם בגלגל פוסלים את המקוה אבל העולים במגדלים שאין נתלשין מהנהר אלא מחוברים אל המים יראה לי שאין אלו שאובים שבכל עת מחוברים הם אל מי הנהר ויש להתמיר ולאסור ע"כ:
לב אם רוב מן הכשר. לשון הרמב"ם בפ"ד מה' מקואות כיצד מקוה שיש בו כ' סאה ומשהו וכבר כתבתי במ"י דרש"י פי' בפ"ג מינין דאפילו בכ' סאין ורביעית לא מיקרי רוב עד שיהיו כ"א סאים וכלישנא דברייתא דלקמן וכתב ב"י דהר"ש בר צמח כתב שיש להחמיר מכיון שהזכירו בפשיטות כ"א סאין נראה דבדוקא נקטוהו ואני אומר שאין לפסלו אם היה בו כ' ומשהו דכדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו וכ"ש במקום שיש פוסקים דשאובה שהמשיכוהו כו' כולה כשר (וכך הם דברי הריב"ש בתשובה דלקמן סוף סעיף ל"ד) דבכ' ומשהו סגי עכ"ל הב"י:
לג וכן הלכתא דשאיבה מטהרת ברביה ובהמשכה. ושיעור המשכה כתוב בכל בו פיר"י בתשובה ג"ט וכ"כ בהג"ה סמ"ק וז"ל הריב"ש בתשובה דע ששיעור המשכה הוא מג"ט ולמעלה וכן דנתי בסרקוסטי אע"פ שהרשב"א כתב דאין לה שיעור ואפי' כ"ש לא נ"ל דהרי כל פחות מג' כלבוד דמי אח"כ מצאתי בספר עמודי גולה שכך השיב ר"י בתשובה שצריך ג"ט עכ"ל וכתב הראב"ד שכלים שאינם פוסלים את המקוה אע"פ שאינם פוסלים אינם מכשירין את השאובים לחשב אותה כנמשכים ואין השאובה מטהרת אלא דרך קרקע או צינור שלא היה עליו שם כלי בתלוש והביא דבריו הב"י גבי ואם נפלו בו משני כלים כו' וכתב המרדכי בפ"ב דשבועות שכתב הרא"ם בס' יראים וז"ל שמעתי הל"מ היא ל"ש המשכה ע"ג קרקע או על ראויות להבליע בקרקע ואז המים נתבטלו אגב קרקע וכשזוחלת לגומא נעשית כאילו באו מתמצית הקרקע כי נתבטלה מהם שם שאובים אבל המשיכה ע"ג רצפת אבנים או נסרים שאינם ראויות להבליע הוו כמו שמונחים בכלי ולא מבטל שם שאובין מינייהו שהרי אינו יכול לדונם כאילו באו מתמצית קודם שהמשיכו עליו שהרי אינם ראוים לבלוע להתמצית וכן מצאתי בתשובת הר"ר אליעזר מוורדו"ן ספר רוקח עכ"ל ואחר כתב המרדכי עוד וז"ל ומה שפסק הר"ם דאם המשיכה על רצפת אבנים או נסרים דלא הויא המשכה בהא פליגי עליה השאלתות ופסקו דאם המשיכו על גבי צינור שקבעו ולבסוף חקקו דכשרים עכ"ל ודעת הרמב"ם כהשאלתות שכתב בפרק ד' מהלכות מקואות שהמים הנמשכים ויורדין למקוה בין שהיו נמשכים על גבי קרקע או בתוך הסלון וכיוצא בו מדברים שאינם פוסלין את המקוה הרי הוא כשר ע"כ וכתב רמ"א דטוב להחמיר לכתחלה כדברי הרוקח שאין המשכה מועלת אלא דוקא ע"ג קרקע הראוי לבלוע בה:
לד אע"פ שלא נתערבו חוץ למקוה. וכן דעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות מקואות שכתב מקוה שהיה בו כ' סאה ומשהו מים כשרים והיה ממלא ושואב חוץ למקוה והמים נמשכין ויורדין למקוה הרי הוא כשר הרי שאפילו בלא נתערבו קודם שירדו למקוה כשר וכתב הב"י דיש לתמוה עליו דאעפ"כ כתב להך משנה מים שאובין ומי גשמים שנתערבו כו' ככתבה וכלשונה והא משמע מינה דלא מכשירין בשאובה שהמשיכוה אלא דוקא כשנתערבו קודם שירדו למקוה אבל לא נתערבו לא כדיליף הרא"ש מדקתני סיפא היו מקלחין לתוך המים כו' ותירץ דנ"ל שהוא ז"ל מפרש דהא דקתני היו מקלחים לתוך המים היינו לומר שלא היו נמשכים אלא המים השאובים היו מקלחין ממקום שאיבתן לתוך המקוה בלי המשכה כלל ומשום הכי קתני שאם לא היו מ' סאה מים כשרים היו השאובים משלימים שיעורו וכפי' הזה נראה מדבריו בפי' המשנה אבל אכתי קשה מדקתני רישא אימתי בזמן שמתערבים עד שלא יגיעו למקוה דמשמע מפני שנתערבו קודם הוא דמכשרינן הא לאו הכי לא וצ"ל דהא דקתני שמתערבים היינו לאפוקי דלא נפלו רוב כשרים ברישא דהיכא דהיו במקוה פחות מכ' סאה ומשהו מים כשרים הוא נפסל בג' לוגין מים שאובים אע"פ שנפלו בו בדרך המשכה אבל כשהם מתערבים קודם שירדו והם נמשכים ויורדים אע"פ שאין רוב הכשרים ניכר ועומד לעצמו כיון שגם השאובים אינם יורדים למקוה בפני עצמם אלא מעורבים עם הכשרים ובדרך המשכה כשרים והכי משמע מדבריו ז"ל שכתב אין המים שאובים פוסלין את המקוה בג' לוגין עד שיפלו לתוך המקוה מן הכלי אבל אם נגררו המים השאובין וכו' אינם פוסלין את המקוה עד שיהיו מחצה למחצה אבל אם היו רוב מן הכשרים הרי המקוה כשר כיצד מקוה שיש בו כ' סאה ומשהו מים כשרים והיה ממלא ושואב וכו' שהשאיבה שהמשיכוה כשרה אם היה שם רוב ארבעים סאה מן הכשר כלומר דוקא כשקדם במקוה רוב ארבעים סאה מן הכשר הוא דמכשרינן כשנפלו בו מים שאובין ע"י המשכה הא לאו הכי לא ע"כ ובמ"י כתבתי תירוץ אחר בשם התוס' דפ"ק דתמורה וכ' עוד הב"י דעדיין יש לדקדק מדברי הרמב"ם דמדבריו הללו שכ' אם היו רוב ארבעים סאה מן הכשר משמע דכראב"י אתיא דאמר מקוה שיש בה כ"א סאה כו' ופותקו למקוה ואח"כ כתב וכן גג שהיה בראשו כ' סאה ומשהו מי גשמים ומילא בכתפו ונתן לתוכו פחות מכ' שנמצא הכל פסול ופתח הצינור ונמשכו הכל למקום א' ה"ז מקוה כשר שהשאיבה שהמשיכוה כולה כשרה הואיל והיה שם רוב מן הכשר משמע דהיינו כרבנן וכדאמר רבין בפ' קמא דתמורה שאובה שהמשיכוה כולה כשרה והיאך הרב ז"ל מזכה שטרא לבי תרי דמעיקרא פסק כראב"י והדר פסק כרבנן ונתלבט ליישב הסוגיא דפ"ק דתמורה בענין שיהיה מוכח מתוכה דליכא מאן דפליג אדראב"י דאע"ג דאמר מקוה שיש בו כ"א סאה ממלא בכתף י"ט סאה ופתקן למקוה ה"נ דשרי בשלא המשיכן הי"ט סאה אלא אפי' בשעירן בלא המשכה ואח"כ המשיך את כולם דהא איכא למימר דאע"פ שבשעה שעירה הי"ט שאובים בלא המשכה נפסל הכל מ"מ כיון שהמשיך הכל כשרים ופסולין יחד עדיף טפי מהיכא דלא המשיך אלא הי"ט שאובים בלבד הלכך שני דינים הללו שקולים ונקט חד מינייהו ולא חש למנקט אידך וכו' ופי' עוד הסוגיא בענין דרבנן פליגי אדראב"י ופליגי עליה להקל ושרו אפילו כשעירה הי"ט שאובים בלי המשכה אע"פ שנפסלו כולם כיון שחזר והמשיכן הוכשרו מאחר דאיכא רבייה והמשכה ופוסק הרמב"ם כרבנן דרבים נינהו וגם דרבין א"ר יותנן אתי כוותייהו ולפיכך כתב תחלה דהיכא שהמשיך הי"ט שאובין דכשר דכ"ע מכשרי בה ואח"כ כתב שאפי' עירב כו' אם חזר והמשיך הכל הוכשר כרבנן דפליגי אדרב"י וכרבין וזה נראה עיקר עכ"ד הב"י ופליאה בעיני היאך אפשר לומר דרבנן פליגי להקל לומר דאפי' עירב כו' והא הך דעירה דאיהי התוספתא דגג כו' ראב"י שנאה כמו שהעתיק רבינו ואף הרמב"ם כתבה בשם ראב"י בפי' המשניות וכך מצאתיה שנויה משמיה דראב"י בפ"ד דתוספתא והלכך אי אפשר לפרש כפירוש השני וגם מה שנתלבט בפי' הראשון להוכיח דראב"י ה"ל הך דגג כו' הוא ג"כ שלא לצורך כלל שהרי בהדיא הוא שנאה להך דגג כו' ועיקר מילתא דהרמב"ם פוסק לתרווייהו וכראב"י דמשנתו קב ונקי אלא דלרבינו הך דגג לאו קולא היא דמכיון שנתערבו קודם שירדו למקוה מכשרי טפי מכשהומשכו לתוך המקוה י"ט שאובים בלא תערובות ולהרמב"ם אדרבה הך דגג קילא טפי הואיל ומעיקרא קודם שנתערבו עירה אותן שלא בהמשכה ויכולין אנו לומר דרבנן אין הכי נמי דלא פליגי אדראב"י ואע"פ שהיא שנויה משמא דראב"י הוא שנאה ולא מפני כן מוכרח שנחלקו עליו חביריו וכמה ברייתות נשנו משמא דיחידאה אע"פ שאין עליו מחלוקת וכבר כתב ג"כ הב"י דהכי אשכחן בפ"ד מיתות כך נ"ל וכתב הריב"ש בתשובה טוב להמשיך מים למקוה כל שיש בו רוב מים כשרים שזהו יותר מכ' סאה משהו ואין לגזור שמא יעשו שלא בהמשכה או שלא ברבייה שאין לנו לגזור מעצמינו יותר ממה שגזרו חכמים ואפי' כשאינם בני תורה לפי שהכשר המקוה לא לכל מסור כי אם לזריזים ולחכמים ע"כ:
לה אינו פוסל אם ניקב כמלא מחט. וכתב הטור שרבינו כתב בתשובה דמ"מ אין להקל לעשות מקוה לכתחלה ולהביא מים בכלי מנוקב כזה ועיין לקמן:
לו ויעשה למטה בשוליה נקב כ"ש וכו'. ויטבול בה אבל בתשובה הביאה הב"י כתב דמים שבתוכה אינם שאובים לפסול את המקוה אבל בתוכה אין טובלין ע"כ וכתב הב"י דהיינו שסתם הטור וכתב שלא הטביל בתוכה אלא ע"י נקב כשפופרת הנאד אבל ק"ל מנין לו להרא"ש לחלק בין נקב כ"ש לנקב כשפופרת הנאד דאי טעמי דקאמר בנקב כ"ש לא מהני אלא לענין שלא יפסול המקוה בלבד הוא משום דבתוספתא קתני אבל מלמטה אינו פוסל את המקוה ומשמע ליה דדוקא נקט אינו פוסל את המקוה אבל לטבול בתוכה לא הא גם בנוקב כשפופרת הנאד קתני אינו פוסל את המקוה ועוד קשה ממ"ש בפסקיו ועוד דאי איתא דמאי דקאמר בתשובה הוא מכח אותה משנה נמצא שהיא תיובתא על דבריו שבפסקים ובאמת שאין אותה משנה ענין לכאן דהתם השוקת שלם ואין בו נקב כלל וטעמא אחרינא איתא בה וכדפירשה רבינו לקמן סי' ט' ואפשר לומר דטעמו בתשובה הוא לומר דכי היכי דגזרו שלא לטבול בתוך כלי המחובר למקוה או מעיין גזירה דילמא אתי למטבל בכלי שיש בו מ' סאה (כמ"ש רבינו בסימן א') בלא חיבור הכי נמי איכא למגזר שלא יטבול בתוך הכלי ע"י נקב כ"ש מלמטה כיון דלא מינכר חיישינן דילמא אתי למטבל ביה בלא נקב כלל אבל בנקב כשפופרת הנוד דמינכר שפיר ליכא למיגזר מידי ולפיכך טובלין בתוכו ומיהו נהי דבהאי תירוצא תרצנא דבריו בתשובה אבל אכתי קשו כל אינך קושיי ולכך נראה לי דמ"ש בתשובה אבל בתוכו אין טובלין אף אניקבה כשפופרת הנאד קאי דבין בזו ובין בזו אין טובלין בתוכו ולא הזכיר שם נקב כל שהוא אלא לומר דבהכי סגי שלא יפסול את המקוה וכן יש להוכיח מאותה תשובה עצמה וכו' וכן נראה שהוא דעת רבינו שמשון כו' וכן נראה עוד לדקדק מדברי הרא"ש בפירוש משנה פ"ה דמקואות כו' ולפי זה צריך לומר דמ"ש בפסקים למדנו מזה שמותר לעשות גיגית גדולה של עץ או של שוקת אבן ויעשה למטה בשוליה נקב כל שהוא ויושיבנה על הארץ וימשיך לתוכה מים ויטבול בה צריך לומר דהאי ויטבול בה דקאמר כלומר שהמים היורדין ממנה למקוה לא נפסל ומותר לטבול בהן אבל לטבול בתוך הגיגית כלל לא אפילו נקובה כשפופרת הנאד ובהכי ניחא כל מה שהקשתי לעיל בדברי הרא"ש והוסכמו דבריו בתשובה עם דבריו בפסקים אבל לדברי הטור אי אפשר להסכימם וצריך לומר דידע בההיא תשובה שהשיבה לאחר שחיבר הפסקים עכ"ד כב"י בפירוש דברי רבינו וכתב עוד דהרמב"ם בפרק ו' כתב וז"ל השוקת שבסלע אינו פוסל את המקוה לפי שאינה כלי אבל כלי שחברו בסלע פוסל את המקוה אע"פ שחברו בסיד נקבה מלמטה או מן הצד כשפופרת הנאד כשרה ואינה פוסלת את המקוה הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארן ועשהו מקוה הרי זה כשר ופירש בו הב"י וז"ל ומשמע לי מתוך דבריו שהוא ז"ל מפרש מתני' כפשטא דכמה יהא בנקב קאי למאי דסליק מיניה דהיינו לענין לבטלו מתורת כלי שלא יפסול המקוה מחמת שאיבה קאמר כמה יהא בנקב כשפופרת הנאד ולפי זה צריך לומר בההיא דפרק קמא דיבמות דתרי שוקת יהוא הוו בירושלים חדא שהיו מטבילין בתוכה ולא היה בה ארבעים סאה אבל מקוה שלם היה בצדה ומתערב מים שבשוקת עם מי המקוה דרך הנקב והיינו ההיא דהתם וברייתא היא בשום דוכתא ועוד שוקת יהוא אחרת היתה שהיו המים נמשכים בה ויורדים למקוה ועשו לה נקב כדי לבטלה מתורת כלי והך מתניתין ושיעורא דנקט דעירוב מקואות ושיעורא דלבטלו מתורת כלי שוים הם דבתרוייהו הוי כשפופרת הנאד והביא קצת הוכחות לפירוש זה והשתא מה שכתב הרמב"ם הלוקח כלי גדולה כו' הוא פירוש דקסטלין כו' שמפרש דהיינו דדרך הכרך להניח במקום מוצא המים חבית גדולה או עריבה גדולה של חרס ושם מתכנסים כל המים הבאים לכרך ומשם יפרדו לקלח לכל מעיינות הכרך וסובר דהלכה כרבי אליעזר בר יוסי כיון שהודו לו חביריו והוא ז"ל סובר דמאי דאמר רבי אליעזר בר' יוסי הלכה זו הוריתי ברומי לטהרה פירושו הוריתי דשיעור נקב דקסטלון להכשירו למקוה יהא כשיעורו לטהרה דהיינו כמוציא זית שזהו שיעור המטהר לכלי חרס מידי טומאה לגמרי כמבואר בדבריו פרק י"ט מהלכות כלים ומה ששנינו בתוספתא בד"א מן הצד וכו' סיומא דמלתא דת"ק הוא ואינו ענין לדברי רבי אליעזר בר יוסי ומשמע ליה ז"ל דלענין לטבול בתוכו איתניא תוספתא ולהכי נקט קסטלון שהוא כלי דסתמו מחזיק מים מרובים שיש בהם כדי לטבול בתוכו ולפיכך כתב הרי זה כשר ללמדינו דלהטביל ולטבול בתוכו נמי כשר וברישא כתב כשרה ואינה פוסלת היינו לומר דלא חשיב כלי כלל וכשר לטבול בו ואין צריך לומר שאינו פוסל את המקוה ואם תאמר וברישא כתב כלי סתם ואף כלי חרס במשמע והצריך בהו שיהא נקב כשפופרת הנאד והיכי מכשר ביה הכא בנקב המטהרו דהיינו כמוציא זית וי"ל דהתם שאני שחיבר הכלי בסלע בעודה שלם כדמשמע מדבריו דכיון שהיה שלם בשעה שחברו בסלע לא נתבטל שלמותו עד שינקב נקב גדול כשפופרת הנאד אבל הכא שנקבו ואחר כך קבעו וכדקתני ונקבו וקבעו בארץ כיון שניקב נקב המטהרו מידי טומאה ובטל ליה שם כלי מיניה קודם שקבעו שפיר דמי אי נמי דכלי שחברו בסלע דקאמר בכלי אבנים היא דומיא דשוקת דנקט ברישא ומשום דכלי אבנים אינם מקבלים טומאה לא שייך לשעורי בהו בכדי טהרה הלכך משערים בהו כשפופרת הנאד אי נמי אפילו אם תמצא לומר דכלי שחברו בסלע כל כלי במשמע ואפילו כלי חרס איכא למימר דגזרו בה משום דשוקת שבסלע כשרה בלא שום נקב ואיכא למיחש דאתו למטעי ולאכשורי בכלי שחברו בסלע בלא שום נקב ולפיכך הצריכו בכלי שחברו בסלע לעשות נקב גדול כשפופרת הנאד כי היכי דליהוי היכרא במילתא ואע"ג דתנן בפ"ו דמקואות השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהן אא"כ היו נקובים כשפופרת הנאד ופסקה הרמב"ם (כמ"ש לקמן סעיף ל"ח) שאני הני שהן כלי עץ ושיעור המטהרן הוא גדול מאוד שהוא בכמוציא רמון ראו חכמים דלבטלו מתורת כלי לענין מקוה דלסגי ליה בכשפופרת הנאד שהוא שיעור המספיק לענין עירוב מקואות אבל בכלי חרס שיעורו המטהרן הוי בציר מכשפופרת הנאד הלכך כיון דבטל שם כלי מינייהו בנקב כמוציא זית בהכי סגי ושיעורא דלטומאה וטהרה לחוד ושיעורא דלענין מקואות לחוד עכ"ל הב"י ורמ"א כתב דיש להחמיר דבעינן נקב כשפופרת הנאד וכתב עוד הרמב"ם וז"ל וכן אם פקק הנקב בסיד ובבנין אינו פוסל והמים הנקוים בתוכו מקוה כשר סתמו בסיד או בגפסיס עדיין הוא פוסל את המקוה עד שיקבענו בארץ או יבנה ואם הוליכו ע"ג הארץ וע"ג הסיד ומורח בטיט מן הצדדין כשר וכתב הב"י שהוא ז"ל מפרש דתוספתא אשמועינן דלאכשורי מים שבחבית או עריבה של חרס הללו תרתי בעינן חדא שיהא ניקב נקב המטהרו דהיינו כמוציא זית ועוד צריך שיקבע בארץ דומיא דקסטילון או שיהיה בו הוכחה שהוא דבר של בנין ולא דבר של כלי או שיורי כלי ומש"ה קתני שאם פקקו בסיד ובבנין כלומר בצרורות וכיוצא בהם כעין בנין לא חשיב כלי כלל ולפיכך אינו פוסל את המקוה וה"ה דכשר לטבול בו אלא איידי דבעי למנקט סיפא פוסל ולאשמועינן דל"מ דאין טובלין בתוכו אלא מפסל נמי פסיל את המקוה דכיון דאכתי כלי הוא הוי ליה מים שאובים ופוסלין את המקוה נקט נמי רישא אינו פוסל אע"ג דאפילו לטבול בו כשר דכל היכא דאין מימיו פוסלין את המקוה משום דלא חשיב כלי כשר לטבול בו וכדלעיל אבל כשסתמו בסיד או בגפסיס לבד כיון דאין דרך בנין באלו לבדם בלא אבנים או צרורות נמצא שחיסר אחד מהתנאים הצריכים לבנין הלכך עדיין שם כלי או שיור כלי עליו ופוסל את המקוה כמו שהיה פוסל קודם שסתמו ובתר הכי קתני אע"פ שלא קבעו בארץ דהיינו חבור בארץ כדרך הקסטלון ואם לא בנאו בצרורות אלא שהושיבו על הארץ ומירח מן הצדדין בטיט להדביק הכלי לארץ כשר ול"מ אם הושיבו על הארץ אלא אפילו הושיבו ע"ג הסיד וגפסיס ומירח בטיט מן הצדדין להדביקו לסיד ולגפסיס כשר כיון שהסיד והגפסיס על הארץ הם עומדים כארעא סמיכתא נינהו וכל שמירחו הצדדין בטיט חשיב כקבוע כשר ואע"פ שכתוב בתוספתא או שמירחו מפרש ליה ז"ל כאילו היה כתוב ומרחו ואפשר שכך היה גירסתו בתוספתא מ"מ איכא למידק אמאי כתב והוליכו ע"ג הארץ וכו' ולא כתב והניחו ע"ג הארץ ולפיכך נראה שאפשר לפרש דה"ק אם גררו ע"ג הארץ או ע"ג הסיד ונסתם הנקב מחמת מה שנדבק בו באותו גרירה ואח"כ מירח בטיט מן הצדדין כלומר סביבות הנקב כדי להעמיד מה שנדבק בו בשעת גרירה כשר דהשתא הוי שפיר כבנין דמה שנדבק בו ע"י הגרירה הוי כצרורות ומירוח דטיט הוי במקום סיד שטחין בבנין ומש"ה כשר כנ"ל לפרש לדעת הרמב"ם עכ"ל הב"י ועיין לעיל סעיף ה' בדין מקוה העשויה בנין אבנים:
לז ואם המקוה מעיין נובע וכו'. כי מעיין אינו נפסל במים שאובים וכ"כ עוד בתשובה שכך היה דן לפני מהר"ם ויש לתמוה על ששמע שכמה גדולים דקדקו איך יטהרו לנקות מקוה שמימיו נובעים שהשומע מפי הגדולים טעו שהם לא דקדקו אלא על מקוה שמימיו מכונסים ושהודה לו מהר"ם וכן פירש רבינו ירוחם וכן פסק הרשב"א בשער המים והמרדכי פ"ב דשבועות כתב ג"כ תשובה למהר"ם דאומר דמעיין כ"ש אינו נפסל במים שאובים כלל וכתב המרדכי על זה כבר היה מעשה ברעננשפורג שהיו מנקים המקוה וכשנחסר המ' סאה נשפך מן הכלי למקוה ופסלו הר"ר משה בר חסדאי ולא נודע הראייה מנין שהרי מקוה שברעננשפורג מעיין הוא ודעת אחרת יש שם במרדכי שסובר דבמעיין נמי פוסלין ג' לוגין מים שאובין וכתב מהרי"ק בשורש נ"ז דלפי דעתם צ"ל מתני' דקתני למעלה מהם מי מעיין שרבו עליהם מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן לענין טבילת כלים מיירי שמעיין כ"ש מטהרם דכיון דמעיין כ"ש מטהרם הוי מקוה שלם ואין כל מים שאובין פוסלין אותו לטבילתו אבל אדם דבעי מ' סאה כדברי ר"י (לעיל סוף סי' א') כל שהוא חסר אין שם מקוה עליו לגבי אדם אע"פ שהוא מעיין הלכך מים שאובין פוסלין אותו לאדם וכתב דבודאי הרמב"ם והראב"ד סברי דמעיין כ"ש אין מים שאובין פוסלין אותו אפילו לאדם שהרי הם סוברים דאדם נמי מיטהר במעיין כ"ש וכתב דלא נלמוד מדבריו שכל הסוברים דאדם נמי בעי מ' סאה יסברו שמעיין חסר יפסל במים שאובין לאדם שהרי הרשב"א והר"ש סוברים דאדם בעי מ' סאה אפילו במעיין ואפ"ה כתבו דמעיין אינו נפסל במים שאובים ואע"פ שהרשב"א לא כתב בהדיא דלאדם נמי אינו נפסל במים שאובים מדסתם ולא חילק משמע אף לאדם קאמר ע"כ וסמ"ק כתב כל צירוף ג' לוגין דוקא מב' וג' כלים וכ"ש מכלי אחד אבל בד' או יותר כשר ולפי זה א"צ לינקב הדליים ששואבים בהם המקוה כדי לנקותו שמה שנופל מן הכלי אינו עולה כי אם מעט בכל פעם והוי כמו מד' או ה' כלים ומ"מ טוב לנקוב אותו למטה בכונס משקה עכ"ל וכך הם דברי התוס' בפ"ק דתמורה וכתב הב"י וז"ל ואפשר דבמקוה הוא דקאמר אבל במעיין כיון דאין מים שאובים פוסלים אותו כלל א"צ לנקוב הדלי אפילו לכתחלה וכבר כתבתי שיש מי שנראה מדבריו שמעיין נמי נפסל בשאיבה כל זמן שאין בו מ' סאה ומהרי"ק בתשובה חושש לדבריו ולפיכך כתב בשורש נ"ה על מקוה הנובע ממעיין שרצה להוציא מימיו מתוכו ידלו מתוכו עד שלא נשאר כסאה מים ולא ניקבו הדליים שדלה בהם ויש להסתפק שמא חזרו ונפלו שלשה לוגין מהמים שאובין בדליים לתוך המקוה שנחסר משיעורו דהיינו ארבעים סאה נלע"ד שאם יש תקנה לנקותו ולהוציא מימיו מכל וכל עד שלא ישארו שם ג' לוגין מים טוב וישר הוא וינקבו הדליים בשוליהם בכונס משקה דהיינו נקב רחב כמו עדשה אחד או אם יהיה אפשר לעשות חפירה בצד המקוה סמוך לו ולהמשיך כל מי המקוה בתוך אותה החפירה ומ"מ כתב שאם א"א בשום אחד מב' צדדין הללו נראה לי שאם לא סתמו נקבי הנביעה כשדלו מימיו אם כן תמיד היה לו שם מעיין ואינו נפסל בנפילת מים שאובין לתוכו ואע"פ שיש פוסקים שנוטים להחמיר מ"מ כדאי הם הפוסקים המתירין לסמוך עליהם וכ"ש בשעת הדחק ועוד שאין כאן אלא ספק דרבנן דאפילו למ"ד כולו שאוב דאורייתא מודו ברובו שאין שאוב אמנם אם סתמו נקבי הנביעה בשעה שדלו המים א"כ נפסק המעיין וירד לו דין מי גשמים ואין להתיר אם לא שיוציאו כל מימיו על ידי דליים נקובין כדלעיל או ע"י חפירה אחרת כדפרישית לעיל ע"כ ובשורש נ"ו האריך הרבה על זה ובסוף דבריו כתב סוף דבר מכל הלין טעמי דלעיל אומר אני דודאי אם אפשר בנקל לנקות הבאר בדרך שלא ישארו שם שלשה לוגין כלל של מים הראשונים נכון הוא לעשות כך דמהיות טוב אל תקרי רע אבל אם יש בדבר שום דוחק עד שיבא הדבר לידי דיחוי שלא תוכל האשה לטבול עד עת שתתעכב ותדחה טבילתה אין ראוי כלל שתתעכב מלטבול משום חששא רחוקה שיש בה כמה ספקות ולבטל בנות ישראל מפריה ורביה וכל המרבה חומרות באיסור דרבנן שהקילו בו חכמים כל כך כדי לבטל בנות ישראל מפריה ורביה אומר אני דאינו אלא מן המתמיהין ולא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש ע"כ ולע"ד היה נראה דעיקר דינא חומרא יתירא היא לחוש למים שאובין במעיין כיון שהפוסקים המפורסמים כתבו דמעיין כ"ש אינו נפסל בשאיבה כלל ופשטא דמתניתין הכי דמשתמע עלייהו סמכינן ואפי' לכתחלה ואפשר שמהרי"ק גם הוא זאת עמו אלא שלהוציא מלב המתמיהים ההם שרצו לפוסלו אפילו בדיעבד כתב כן להוכיח על פניהם דאפילו יהבין להו כל טעותייהו אין לפוסלו בדיעבד ובתרומת הדשן כתב אחר דברי האומרים שאין מים שאובין פוסלין במעיין כל שהוא אמנם המנהג הוא בכל המקומות שראיתי דקפדי אפילו במקוה שהוא מעין שאם חזרו מן השאובין לתוכו והביא ראיה לדבר מהמרדכי שכתב לדברי השאלתות וכו' והב"י דחה ראייתו מהשאלתות ומסיק דטעם הנוהגים כן היה בטעות כמו שכתב הרא"ש שאמר לפני מהר"ם כדלעיל ומ"מ רבינו משה איסרליש ז"ל מסיק דנהגו להחמיר אף במעיין ולכחחלה ינקוב הכלי כו' כדברי מהרי"ק אלא שלא החמיר לפקוק נקבי הנביעה אלא כשנפלו שם שלשה לוגין בודאי ודאפילו במקוה שאין בו מעיין אם אין הכלי גדול כל כך שבודאי יפלו שם שלשה לוגין שאובין אלא שיש לחוש שמא נפלו בזה אחר זה וכיוצא בזה אזלינן לקולא דספיקא דשלשה לוגין שאובין הוי ספיקא דרבנן ואין לחוש בדיעבד ע"כ וכתב עוד הב"י וז"ל ומ"מ שיעור כונס משקה שכתבו התוס' וסמ"ק יש לתמוה מנין להם שכבר נתבאר דבתוספתא משמע דנקב בשוליו כמלא מחט ומן הצד כשפופרת הנאד והוא שלא יקבל מים מן הנקב ולמטה שמא יש לומר שהם ז"ל היו מפרשים דהא דאמר רבי אלעזר בר יוסי הלכה זו הוריתי לטהרה היינו לומר שהורה ששיעור הנקב לבטלו מחורת כלי לענין שאוב הוא שיעור נקב המטהרו מטומאתו וכדפרישית לעיל לדעת הרמב"ם אלא שהתוס' וסמ"ק סוברים כדברי רבינו יצחק שכתבו התוס' עצמם בסוף פרק המצניע דכלי חרס המיוחד למשקים כשניקב למטה במקום שאין נשאר למטה מן הנקב שיעור כלי הוי שיעור טהרתו ככונס משקה ולפ"ז צ"ל דבדליים של חרס איירי אבל אם הם של מין אחר שיעורם בכדי טהרתם וכן צ"ל דשוליהם דקאמר סמ"ק לאו תחתיתו דוקא אלא כל שאין נשאר מן הנקב ולמטה שיעור כלי שוליו קרי ליה ומיהו אפשר דאע"ג דסבר סמ"ק דדינא הכי החמיר להצריך שיהא הנקב בתחתיתו ממש כי היכי דלא ליתי למטעי ומ"ש מהרי"ק דשיעור כונס משקה הוא נקב רחב כעדשה איני יודע מנין לו עכ"ל הב"י:
לח לא דמי דהתם הכלי הפנימי הוא נטבל בתוך המקוה. בר"פ חומר בקדש אמר רבא המטביל כלי בתוך כלי שאין בפיו כשפופרת הנאד לא עלתה לו טבילה וה"מ בכלי טהור אבל בכלי טמא כלומר שהחיצון טמא מגו דסלקא טבילה לכולה גופא דמנא סלקא להו נמי לכלים דאית ביה דתנן כלים שמילאן כלים והטביל הרי אלו טהורין ואם אינו צריך להטבילו המים המעורבין עד שיהיו מעורבים כשפופרת הנאד ופירש"י ואם א"צ להטבילו המים המעורבים למקוה ואתה בה לטהר על ידיהם כלים שבתוכו עד שיהיו מעורבים דרך פה רחב כשפופרת הנוד וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' מקואות אלא היכא דכלי חיצון ופנימי טמאים כתב שאם הטהו על צדו והטביל לא עלתה טבילה עד שיהא פיו רחב כשפופרת הנאד ע"כ וטעמו מדתניא בתוספתא מקואות פ"ה קומקומום שהוא מלא כלים והשיקו למקוה אע"פ שפיו צר כל שהוא כיון דפיו למעלה והמים צפים על גביו הוי חבור בכ"ש אבל כשמטהו על צדו אין מחחבר למעלה אלא מן הצד לכך בעי כשפופרת הנאד ע"כ ומשמע ודאי דהא דקומקומוס כשהקומקומוס ג"כ טמא הוא דאל"ה לא היו כלים שבתוכו טהורים כל שלא היה בפיו כשפופרת הנאד עכ"ל הב"י וכתב רמ"י ז"ל דכשהניח פיו למעלה בשעת הטבילה שהיתה עיקר כוונת טהרתו שיטהר על ידי חיבור המים דרך השקה מלמעלה שיכנסו שמה מעט ויטהר הכלי מטעם שראוי לביאת מים הלכך אפילו פיו צר נטהר אבל אם הטהו על צדו והטבילה לא עלתה להם טבילה ושניהם עד שיהיו פיו של החיצון רחב כשפופרת הנוד שכיון שהטהו על צדו גלה דעתו דאין כוונתו לטהר אותם אלא על ידי שפעת המים שיבואו מן הצד ושפעת המים א"א אם לא יהיה רחב כשפופרת הנוד ע"כ ועיין עוד לקמן סעיף ק"ל בדין הטביל כלי בתוך כלי ותנן בפ"ו מהל' מקואות השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אלא א"כ היו נקובים כשפופרת הנאד אם היה שק או קופה מטבילין בהם כמה שהם מפני שמים מעורבים ופסק הרמב"ם בפ"ו מהל' מקואות ופי' הר"ש שק או קופה לא בעו נקיבה כשפופרת הנאד וכן בסל וגרגותני לא בעינן שיתערבו המים דרך פיו אלא אפילו אין מתערבין אלא דרך הנקבים שבתוכו בטלים מים שבתוכו אגב מי מקוה כיון דמלא נקבים ואין מחזיק מים כלל וכן מוכח בפרק חומר בקדש:
לט ונטהרין אע"פ שכבר נפסלו כו'. ולעיל סעיף י"ד כתב שאין הפרש בין קדם המעיין לשאובין ובין קדמו שאובין למעיין ודיש חולקין וכתב רמ"א בהג"ה סימן ר"א סעיף י"א בשם מהרי"ק דמ"מ אין לטבול בו רק באשבורן דלא עדיף מנהרות שרבו הנוטפים על הזוחלין ועיין סעיף מ"א:
מ העבירו ע"ג בריכה והפסיקו כו'. וזה לשון הטור מעיין שהמשיכו לבריכה מים שהם נקוים ועומדין יש לה כל דין מעיין ואם הפסיק ראש הקילוח חזר להיות דין מקוה שאינה מטהרת אלא בארבעים סאה ובאשבורן ואם חזר והמשיך קלוח המעיין לתוכה חזרה לדין מעיין וכתב הב"י דמשמע מדבריהם דבריכה זו מליאה גשמים שאין מטהרין אלא באשבורן ובארבעים סאה וכשהעביר עליה מי מעיין חזרו מי הבריכה כאילו הם מי מעיין לטהר אף בזוחלין ובכ"ש על ידי חיבורם למעיין ה"ל כמעיין וכשהפסיק מי המעיין מלקלח בבריכה כיון שאינה מחוברת עכשיו למעיין חזרה למשפטה הראשון שדינה כמקוה כאינה מטהר אלא באשבורן ובמ' סאה ואם חזר והמשיך מי המעיין לתוכן אע"פ שיש להם דין מעיין לטהר אף בזוחלין ובכ"ש מ"מ עדיין הם פסולות לזבים וכו' דבעו מים חיים עד שיודע כו' וכן נראה מדברי הר"ש ולפי דבריהם אם היתה בריכה זו ריקנית והמשיך לתוכה מי מעיין אע"פ שהפסיק הקלוח הנמשך מהמעיין אפשר שמים הללו הנקוים בבריכה עדיין דין מעיין עליהם וצ"ע ומהרי"ק בשורש קנ"ו כתב שהראב"ד בספר בעלי הנפש פירשה להא דהעבירו ע"ג בריכה ריקנית שמלאה ממי מעיין ואפ"ה קאמר דאם הפסיקו הרי הוא כמקוה ע"כ וז"ל שער המים שבסוף ת"ה מקוה מים שאובין שהמשיכו עליו מי מעיין אפילו מי המעיין מועטים המועטין של מעיין מטהרין את השאובין המרובין אין מחלקין בין קדמו מי מעיין לנוטפין בין קדמו נוטפין למעיין ע"כ ועיין מה שכתבתי בסעיף דלעיל:
מא אבל דין מעיין יש להן לטהר בכ"ש. וכבר כתבתי לעיל לשון הב"י שכתב לטהר אף בזוחלין ובכ"ש וכן נראה לשון הטור דבתחלת דבריו כתב יש לה כל דין מעיין וממילא סוף דבריו שכתב חזרה לדין מעיין סתמו כפירושו דברישא דחזרה לכל דין מעיין וכי תימא וכי כל דין מעיין יש לו והרי פסול לזבים כו' והיאך כתב א"כ כל דין מעיין ל"ק דהטור בדיני זבין ודכותייהו לא איירי דלא שייכי האידנא ובש"ע הועתק לשון הטור ורמ"י ז"ל פירש כלשון הב"י דמטהרין בזוחלין ואני תמה על זה דבסעיף י"א כתב הוא ורבו רמ"א על כה"ג דאין מטהרין אלא באשבורן וכמו שכתבתי לדבריו לעיל סוף סעיף ל"ט והשתא על רמ"י תימה דדבריו סותרים זה את זה וגם על רמ"א קשה קצת שה"ל לפרש בסעיף י' כדרך שפירש בסעיף י"א:
מב ובלבד שלא יטבול ע"ג ספסל גזירה כו'. עיין לעיל בסעיף ל"ב:
מג ומפצי ביומי תשרי. פירש"י היה עושה להם מחצלות ומשליכן לתוך המים ועומדות עליהן כו' ולשון הרמב"ם בפ"ט מהל' מקואות אם רבו מי גשמים על מי הנהר אינם מטהרים בזוחלין אלא באשבורן לפיכך צריך להקיף מפץ וכיוצא בו באותו הנהר המעורב עד שיקוו המים ויטבול בהם ע"כ וכתב הב"י מתוך דבריו למדנו פירוש מחודש בהא דעביד מפצי כו' מצטרף לפירוש שפירשו המפרשים דמשום צניעות הוה עביד להו שנראה בפ"א מהל' מקואות שגם הוא ז"ל היה מפרש כן עכ"ל והך פי' דמשום צניעות כתבו התוס' וכן רבינו לקמן סי' ל"ג בשם ר"ת וטעמיה לפי שהנהרות קטנים בימי תשרי ופורש להן מפה כדי שלא יראו אותן כדי שלא תמהרנה לטבול מפני הבושת ולא יטבלו שפיר:
מד וכ"כ הרמב"ן ז"ל בשם ר"ח ז"ל כו'. הטור כתב שכן היא מסקנת הרא"ש ז"ל וכתב הב"י שאע"פ שהרא"ש לא הכריע בפסקיו כמאן ס"ל מ"מ מתוך דבריו ניכר דכהר"מ ס"ל וכ"כ בתשובה בפי' דאע"ג דר"ת התיר לטבול בנהרות בכל עת ובכל זמן אע"פ שרבו הנוטפין על הזוחלין וכדבריו כתבו ר"ש ובעל התרומה ובעל ספר מצות אבל רבים חולקים עליו ר"ח והרמב"ם והרמב"ן וכן היה רבינו מאיר אוסר על כן אין להקל בדבר ויש למנוע לנשים שלא יטבלו אלא בזמן שהנהרות קטנים ולא רבו כלל ממי הגשמים ע"כ וגם הריב"ש בתשובה קכ"ה כתב שראוי להחמיר וגם מהרי"ק כתב בשורש קט"ו דיש מקומות שנהגו לטבול בנהרות אף בימות הגשמים משום דסמ"ג וגם סמ"ק דבתראי הוא פסקו כר"ת וכתב דאדרבה הוה לו למיזל בתר ר"מ והרא"ש דהוה בתראי טובא ואסרי וכ"ש באיסור נדה שהיא בכרת וכתב שבמקום שהיה דר אביו ז"ל היה מנהגם לטבול בנהרות תמיד וקרא עליהם תגר עד שבטלו מנהגם מ"מ הוא ז"ל כתב אם נתפשט המנהג ביניכם להתיר לא באתי למשכן נפשי על המנהגות דהא נהרא נהרא ופשטיה ע"כ ובתרומות הדשן חזר לקיים מנהג המתירים ולא יכול וסוף דבריו שלא מיחו הקדמונים בדבר משום דחשו לכמה עיירות שנתפזרו שם היהודים לא' לב' לג' ואין ספוק בידם לחפור להם מקואות ואי הוו אסרי להו לטבול בנהרות אתו לזלזולי בטבילה לגמרי וכך מסיק רמ"א שכך נהגו ברוב המקומות במקום שאין מקוה ואין למחות ביד הנוהגים להקל כי יש להם על מה שיסמוכו ורמ"י ז"ל סיים בדברים אלו אבל המחמיר שלא לטבול בנהר אלא בזמן שהיא קטנה מאוד שרואין בה שלא רבו מי הנשמים כלל הרי זו מצוה מן המובחר ותע"ב או יטבול במקוה גמורה עשויה כהלכתה ע"כ וכתב המרדכי בפ' במה אשה שיש קורין תגר על דברי ר"מ שאוסר לטבול בנהרות שבא לעשות ממזרים למפרע כל הנולדים מטבילת הנהרות וטועים הם דאפי' בנולד מן הנדה בלא שום טבילה אין הולד ממזר כדאמרינן בס"פ החולץ וכ"ש הכא דעלתה לה טבילה מדאורייתא אלא דגזירה דרבנן היא לכתחלה אטו חרדלית של גשמים כדפרישית וא"כ אף הנולדים דמעיקרא כשרים גמורים בלא שום פגם בעולם אף לדברי ר"מ עכ"ל והא דכתב דנולד מנדה בלא טבילה אפילו פגום לא הוי חולק הוא על הרמב"ם שבר"פ ט"ו מהא"ב כתב דהוי פגום ואין כאן מקום להאריך בזה ויתבאר בעה"י במקומו בסוף החולץ וכתב מהרי"ק בשרש קט"ו על דבר נהר המתהוה מחמת ירידת גשמים ובהעצר הגשם יכזבו מימיו ואומרים היהודים שחרדלית יורדת מן הנהרים ושופכות לתוך נהר א' עד כי נתמלא על כל גדותיו מאותן המים הצפים על שפת הנהר הראשון מתהוה השני דיש לאסרו מפני מראית העין דמאן דחזי שבימות הגשמים מתהוה ובהכלא הגשם יבש לגמרי סבר שאינו אלא ממי גשמים דוקא ולא שבא מנהר אחר ואם נתיר לטבול בו דרך זחילתו אתי למטבל במי גשמים ממש כשהן זוחלין ע"כ וכתב הב"י דדבר פשוט הוא דלדעת ר"ת דשרי לטבול בנהרות תמיד הוצרך לכתוב כן דאילו לדעת האוסרים לטבול בנהרות בלא טעם זה היה אסור לטבול בו ע"כ וכתב עוד מהרי"ק שם דהא דתניא מעיין שמימיו מועטין וריבה עליהם והרחיבו מטהר באשבורן ואינו מטהר בזוחלין אלא עד מקום שיכול להלוך מתחלתו אין לפרשה דוקא כשרבו הנוטפים דא"כ מאי אריא במקום שאין יכולין להלך מתחילתן אפילו יכולין נמי אין מטהרין זוחלין וכו' אלא ודאי צ"ל דהאי ריבה לא היינו שרבו שאר המים על המעיין אלא כלומר שהוסיף מים על המים הראשונים שבמעיין ואפ"ה אין מטהרין אלא במקום שיכולין להלך שם כו' ע"כ וכתב הב"י שגם רבינו ירוחם כתב כן ואפ"ה לא נתקיימו דבריהם לפי שמדברי הר"ן (שכתבתי במי"ט וכן לעיל בסי' זה סעיף י"ב) גם מתשובה להרמב"ן ומדברי הר"ש והרא"ש ומדברי המרדכי פ"ב דשבועות מוכח בהדיא דלא כמהרי"ק אלא שמותר לטבול בו בכל מקום: