אור ברסלב
דברי חמודות על מנחות הלכות ספר תורה

דברי חמודות על מנחות· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

הלכות ספר תורה

א ספר שאינו מוגה. פירש"י ס"ת נביאים וכתובים ובפרק האשה שנתארמלה סי' י"א מפרש רבינו דלא פירש כן אלא משום דבימי רב אמי לא הי' להם כתובים ספרים אחרים ולא למעט ספרים המצויים לנו עתה דאם נמצא טעות בגמרא או בספר מפוסקים יבא להתיר האסור ולאסור את המותר ולזכות את החייב ולחייב את הזכאי ואין עולה גדולה מזו עכ"ל ומה שהוצרך רש"י לפרש ס"ת נביאים וכתובים היינו דלא תימא ספר דקאמר ס"ת לחוד ולא נביאים וכתובים וכתב רמ"א בר"ס רע"ט בשם תשובת הר"ד כהן בית ט"ו שאין להגיה שום ספר ע"פ סברא כ"א בראיה גמורה שיש בו טעות ע"כ:

ב עד שלשים יום מותר לשהותו. ולענין לקרות בו בצבור אכתוב בס"ד בסעיף פ"ה:

ג וגם אין למוכרו כו'. בפרק בני העיר סימן מ"ה מבואר בארוכה:

ד דמ"ע היא לכל איש ישראל לכתוב ס"ת לעצמו. בפ"ב דסנהדרין דף כ"א אמר רבא אע"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו וגו' וכך פסקו הרמב"ם והטור:

ה מ"ע היא כו' לכתוב חומשי תורה ומשנה כו'. ולא למעט בא שלא יהיה מחוייב לכתוב הס"ת עצמה ככתבה וכדינה אלא להוסיף בא שיכתוב גם כן חומשי תורה שלא כדינם אלא בכתיבה איזו שירצה כדי ללמוד בהם וכמו שכתבתי כבר בזה במ"י בשם הב"י:

ו וגם לא למכרם כו'. וכתב רבינו ירוחם שכ"כ הגאונים ובב"י טור או"ח סימן רמ"ח מסיק דמ"מ לא חמירי כס"ת ומעשים בכל יום שאדם מוכר ספריו ע"כ ואכתוב עוד בזה בפרק טי שמת ס"ס כ"ט:

ז ולא איפשטא. וכיון דלא איפשטא לא כתבינן וכ"כ הרמב"ם ורבינו ירוחם והטור:

ח ורבא כרשב"ג דהזמנת הקלף לא הוי דבר חשוב. והלכתא כרבא דתיקון הקלף ושירטוטו א"צ שיהא לשמה כ"כ הטור סימן רע"א וגם אינו מועיל התקון וגירור והחלקה שיעשה לשמה אחר שעיבד שלא לשמה כ"כ רבינו בסוף הל' ציצית בעשיית ציצית:

ט אבל בעיבוד לא בעינן אלא תחלת העיבוד כו'. וכדי שלא יזייפו העבדנים העובדי כוכבים את העורות מסמן אותן בסימנים וכתבו הגה' מיי' בפ"א מה"ת ובפ"ג מהמ"א מסמנים הנקבים במרצע כמין אותיות אע"פ שהדבר נקל לעובד כוכבים לזייף שיתן את הנקובים על שאינם נקובים וינקוב במרצע דרך הנקבים כמו שעשה הישראל מ"מ אין חוששין לזיוף דמירתת עובד כוכבים פן יכיר הישראל בטביעות עין וכפר"י ע"כ ובמ"י כתבתי דטוב הוא אם יכול להיות שישראל יסייע מעט בתחלת העבוד ולקמן בספר העיתים כתוב משמע דלא מכשיר בעיבוד עובד כוכבים אלא ע"י שיסייע ישראל עמו מעט ומ"מ אם א"א ואין כאן ס"ת כהוגן אל תשביתו קריאת ס"ת בצבור כו':

י יאמר ס"ת זה אני כותב כו'. ואם לא עשה כן פסול כ"כ הטור בר"ס רע"ד ובב"י לא ביאר מנליה אע"פ שהזכיר לדברי המרדכי שכתב דלרש"י נראה דס"ת סתמא לשמה קיימא דמהיכא תיתי דפסולה כשכתב ישראל בסתם דסברא הוא מסתמא כיון שכותב ס"ת לקרות בו או ללמוד בו ע"כ ובש"ע שלו לא כתב לא פסול ולא הכשר אבל רמ"י ז"ל כ' די"א שהוא פסול:

יא אמנם בשעת כתיבת האזכרות כו'. משמע דלא סגי אם יאמר כן בתחילת כתיבת הס"ת דלא כמ"ש במ"י דמשמע מהסמ"ג דסגי ובהדיא כתב רבינו בסדר תיקון תפילין בזה הלשון ומלבד זה יכתוב כל האזכרות כו'. ומיהת אפשר האזכרה הראשונה שאומר שיכתוב כולן לשם כו' סגי לן אלא שא"כ ה"ל לרבינו לכתוב בשעת כתיבת האזכרה הראשונה אבל מדכתב בשעת כתיבת האזכרות משמע שעל כל אזכרה ואזכרה צריך שיאמר כן וכן נראה בהדיא מלשונו שבסדר תיקון תפילין כתב כל האזכרות כו' וכן לשון הטור ר"ס רע"ו בכל פעם שכותב שם וכתב ב"י וז"ל כתב הרשב"א בתשובה שאם כתב שם אלהים אחרים לשם קדושת השם אין בכך כלום דהוי כמקדיש בעלי מומים דלא חלה עליהם קדושה ועוד הביא ראיה מדאמרי' בפרק שבועת העדות ויש ללמוד מדבריו שכל שמות שאינם נמחקים צריך לכתבם לשם קדושת השם דאל"כ היכי הוי שייך למטעי לכתוב שם אלהים אחרים לשם קדושת השם ע"כ ועוד הביא ראיה בשם הר"י אכסנדרני מן הירושל' דלקמן סימן י' היה כותב ב' וג' שמות הרי זה מפסיק ביניהם והיכן מצינו ג' שמות של הוי"ה סמוכים אבל שני שמות הוי"ה ושם אחר עמהם סמוכים בי"ג מדות ובשמע ישראל אלא שיש לדחות ראיה זו כמ"ש בסעיף ל"א:

יב צריך שיחשוב. כבר כתבתי במ"י בשם הב"י דלאו דוקא אלא צריך שיאמר כו' ועי' בהלכות תפילין סעיף ח' מה שצ"ע וגם כתב שם דאם בקש לנמנם לא יכתוב וכו' וכתב הטור בר"ס רע"ו שאם לא עשה כן פסול וגם על זה לא פקח הב"י עיניו לבאר מנליה ומ"מ אף להמרדכי שכתבתי בסעיף י' דמכשר בס"ת הנכתב בסתם פוסל באזכרות שלא נכתבו בפירוש לשמן דהכי מסיים אבל האזכרות ודאי צריך להזכיר בפירוש לשמן דבעינן שיכתוב לשם קדושת השם ונ"ל להביא ראיה כו' אע"פ שכתבו לשם קדושת הספר דומיא דשאר הספר פסול ע"כ ואע"פ שהב"י דחה ראיותיו מ"מ אין לנו לדחות דינו וכ"ש שהטור כתב דפסול אפילו בס"ת:

יג אינו שוה כלום. ומסיק התם דאין לו תקנה בהעברת קולמוס על האזכרות לשמן ב"י:

יד בפ"ק דמגילה סימן י"א דאסור לכתוב שלא מן הכתב וכו' ושם יתבאר בס"ד:

טו ואומר ר"ת דתיקון סיד שלנו כו'. וז"ל הרמב"ם בפ"א מהלכות תפילין מעבדין אותו בעפצא וכיוצא בו מדברים שמכווצין העור ומחזיקין אותו:

טז כתבה על הגויל כו'. והרמב"ם בפ"א מהלכות תפילין כתב הל"מ שיהיו כותבים ספר תורה על הגויל אע"פ שכך היא הל"מ אם כתב ספר תורה על הקלף כשר ולא נאמר גויל אלא למעט דוכסוסטוס שאם כתב עליו הספר פסול והר"ן כתב בפרק המוציא יין מצוה מן המובחר בגויל שכך היה דרכן כדאמרינן בגיטין גוילים שבו לא עבדתים לשמן והכי משמע בפרק קמא דבבא בתרא גבי ספר תורה שעשה משה ואע"ג דאמרינן בההוא פירקא שאלו את רבי ספר תורה בכמה א"ל בגויל ו' טפחים בקלף איני יודע לאו למימרא שיהא רשאי לעשותו בקלף לכתחילה אלא בשעת הדחק קאמר כ"כ שם ר"ח דכיון דלא אשכחן מי עשה כך אין מתירין לכתחילה לעשות בקלף ומצוה מן המובחר אינה אלא בגויל ע"כ ומ"מ בדיעבד כשר אף על הדוכסוסטוס אלא שהרמב"ם כתב על הדוכסוסטוס פסול ולא נהירא עכ"ל וכתב ב"י דדעת סמ"ג נראה שהוא כדעת הר"ן וטעמו של הרמב"ם נראה שהוא מפני שמצא שום ברייתא דתני הל"מ ספר תורה על הגויל והוכרח לפרש דלא אתיא למעוטי אלא דוכסוסטוס מההוא דשאלו את רבי דמכשר בקלף וכן בפ"ק דמ"ס קתני גבי ספר תורה כותבין על הקלף במקום בשר ועל הגויל במקום שער וההיא דתנא דבי מנשה דבפרק המוציא יין דלא כהלכתא היא ודחינן לה מקמי ההיא ברייתא דקתני הל"מ ספר תורה בגויל ומקמי ההיא דשאלו את רבי וההיא דמ"ס דמשמע דפסלי בדוכסוסטוס מדלא הזכירו אלא גויל וקלף ע"כ:

יז קלף במקום בשר כו'. ותניא בפרק קמא דמסכת סופרים כותבים על הקלף במקום בשר ועל הגויל במקום שער ואינו רשאי לשנות הל"מ שאם שינה בזה ובזה אין קורין בו עד כאן וכתב בית יוסף סימן רע"א דמדמסיים אין קורין בו משמע ודאי דבספר תורה מיירי ותו אי לא קאי אלא אתפילין היכי שייך למתני שינה בזה ובזה הא תפילין אינם כשרים אלא על הקלף וכן נראה מדברי הרמב"ם וסמ"ג דבספר תורה ומזוזה נמי אם שינה פסול ומיהו המרדכי כתב בהלכות קטנות דלא קי"ל כמאן דאמר שינה בזה ובזה פסול אלא כרבי אחאי דפליגי עליה ומכשיר בפרק המוציא והקומן והטור כתב ואם שינה וכתב בקלף בצד החיצון ובדוכסוסטוס בצד הפנימי בדיעבד כשר בספר תורה וכתב ב"י דנראה שלמד כן ממה שכתב הרא"ש בתחלת הל' מזוזה יראה דכשירה בגויל כיון דכשירה גם אקלף דתפילין דוקא פסילי אגויל דהא אף בקלף אם שינה וכתב במקום שער פסול אבל במזוזה דכשרה אדוכסוסטוס במקום שער ואקלף במקום בשר לא שייך בזה שינוי וכשרה גם אגויל במקום שער כמו בדוכסוסטוס במקום שער ומשמע ליה להטור דה"ה לס"ת מהאי טעמא גופיה וכ"פ בסה"ת סימן קצ"ד דבס"ת ומזוזה צריך לכתוב לכתחילה אגויל ודוכסוסטוס לצד שחור או בקלף לצד לבן ואם שינה כשר שהרי כשרים הם על שניהם בין לצד שער בין לצד בשר דהא דקתני שינה בזה ובזה מיירי דוקא בתפילין ע"כ וצ"ע בירושלמי דסוף ההלכות ובש"ע בפנים משמע דפוסק כמ"ד שינה פסול אבל רמ"א הגיה כדברי שניהם כמ"ש לשונו לקמן:

יח ודין קלף יש להן. ובתשובות מהר"י מינץ סימן ט"ו שהם מובחרים יותר מן הגויל משום זה אלי ואנוהו כי על הקלף הוא יותר נאה שהגויל לא הוסר ממנו כ"א השער גם היתה כבידה יותר מדאי ע"כ וכתב רמ"א בשם א"ז בהלכות תפילין שאם שינה וכתב על קלפים שלנו במקום שער פסול וכתב עוד רמ"א ומיהו יש מקילין בזה:

יט או שכתב השירה כיוצא בה. וכתב הטור סימן רע"ה ומיהו נראה דוקא שכתב השירה כשאר הכתב בלא פיזור אבל שינה בפיזור ממה שנהגו לא פסול ובלבד שיהא אריח ע"ג לבינה:

כ או שכתב שלא בדיו. וכתב הב"י שאבן ירחי כתב בתשובה שאסור לכתוב שום שם מספר עשרים וארבעה ספרים שלא בדיו ע"כ ובמרדכי הלכות קטנות כתב דלא בעינן דיו רק בס"ת ועיין סעיף מ"ד:

כא אלא כשמערבין בו כו' נקרא דיו. וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה פ"ב דסוטה כשמטילים בתוכו קנקנתום כשר ופי' קנקנתום בפרק הבונה ובפ"א מהלכות תפילין כתב שהדיו העשוי מעשן השמנים מגובל בשרף האילן ומעט דבש ושרוי במי עפצים וכיוצא בו שאם תמחקנו יהיה נמחק הוא הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשר אם כן מה מיעטה ההלמ"מ שיהיו כותבין בדיו למעט שאר מיני צבעונים כגון האדום והירוק וכיוצא בהם שאם כתב אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונים או בזהב הרי אלו פסולין ע"כ וכתב הב"י שכן נהגו העולם ושכן נראה שהוא דעת התוס' ורבינו שמחה שכתבו הגה' מיי' וכתב רמ"א דמשמע בספר הזוהר דלכתחילה טוב ליזהר שלא לעשות הדיו כ"א מדברים הבאים מן העץ ע"כ:

כב כתבו הגה' מיי' פ"ב מהלכות תפילין וז"ל צריך לכתוב בימינו ס"ת תפילין ומזוזות כדאמר בסוף הקומץ רבה מה כתיבה בימין אף קשירה בימין ואפילו אם בדיעבד כתב בשמאל פסולה דאין דרך כתיבה בשמאל כדאיתא בפרק הבונה (ואין לומר דוקא בשבת דגמרינן ממשכן אינו מועיל כלאחר יד אבל בעלמא כשר אין סברא לומר כן שיכתוב ס"ת תפילין ומזוזות כהלכתן בשבת ולא יהיה חייב אמנם גבי שחיטה כתיב וזבחת ותנן נפלה סכין ושחטה פסולה הפילה כשרה אפילו לאחר יד ואפ"ה פטור בשבת משום דהוי כלאחר יד. כ"כ בספר התרומה) ושולט בשתי ידיו יכתוב בימין ואיטר כותב בשמאל שהוא ימין שלו. תרומה. ע"כ. ועיין בסדר תיקון תפילין והמ"י יהיב טעמא דכתיב מימינו אש דת למו אבל כדברי התרומה פרש"י בסוף הקומץ וכתב רמ"א בשם מרדכי פרק קמא דגיטין שיש לכתוב בקולמוס של קנה ולא בנוצה ורמ"י ז"ל כתב דאין נוהגין כן:

כג ס"ת שבלה כו'. וה"ה לגליונים של ס"ת שאין כותבין עליהם מזוזות מה"ט. טור סימן ר"צ ועיין סעיף י"ט:

כד וגם תפילין מי שאינו בקי כו'. וז"ל סה"ת סימן קצ"ו תפילין אינם צריכים שרטוט וא"ת הא אמרינן בריש גיטין שנים כותבים בלא שרטוט ג' אין כותבין פירש רבינו יעקב היינו שטה עליונה או לכל היותר בגליון מד" צדדין ובאמצע יכתוב הרבה שורות בלא שרטוט וכן כתב בסמ"ג וצריך לשרטט התפילין ד' שרטוטין סביב הגליון אבל א"צ בין שטה לשטה וכן כתב המרדכי בפרק הקומץ וכן כתב בסמ"ק ובהגה' מיי' פ"א וכתב רמ"א שכן נוהגין ביודע לישר בלא שרטוט וכתב האגור א"ז אינו פוסל אם שרטט בין שטה לשטה בתפילין והר"ר שמחה פוסל ע"כ וכתב ב"י או"ח סימן ל"ב וז"ל ואיני יודע מהיכן עלה על דעת לפסול בכך דהא לא אמרו אלא א"צ שרטוט ואע"פ שנקרא הדיוט לא נפסל מפני כך ומיהו מצאתי למהר"י אבוהב שכתב בשם העיטור דלחד פירושא שרטוט בתפילין מילתא יתירתא היא ופסולה ע"כ ומ"מ הדבר מבואר שאין כן הסכמת כל הפוסקים עכ"ל הב"י:

כה וכ"כ הרמב"ם ז"ל דס"ת בעי שרטוט. וז"ל בפ"ז מהל' ס"ת ס"ת שכתבו בלא שרטוט פסול ע"כ ולעיל מייתי רבינו ממס' סופרים דמסרגלים בקנה וכתב הטור סימן רע"א דפירש ר"י דלא אתא לאפוקי סכין אלא עופרת וכיוצא בו שצובעין וכ"כ המרדכי בה"ק וכ"כ בסה"ת וסמ"ג והגה' מיי' וכתב עוד המרדכי בשם א"ז בשרטוט עצמו מסופק רבינו שמחה אם צריך שרטוט שיהא ניכר וקיים לעולם כגון לשרטט בברזל או סגי בשרטוט כדי שיהא ניכר לסופר שיכתוב בשוה כגון בבדיל או בעופרת ואע"פ שלאחר זמן נמחה השריטה או אם יכול לשרטט בדיו או בצבע המתקיים כל ימי שהכתב קיים וקצת נראה לשון שרטוט גומא וחריץ עכ"ל ומכל הלין אין נראה שאם עבר ושרטט בצבע שיהא כאן שום פסול והרי לרבינו שמחה אפשר ויכול להיות שצריך לעשות כן כדי שיתקיים וכן לא ראיתי בדברי האחרונים שתהא הס"ת פסול משום כך אלא שראיתי לרמ"י ז"ל שכתב בהלכות תפילין סימן ל"ב סעיף ו' שאם שרטט בעופרת שנשאר מקום השרטוט צבוע הוי צבע יתירה בתפילין ופסול ואפילו הוא שחור דה"ל כתב יתר עכ"ל וזה תימה בעיני למה יפסל בכך והברייתא לא הזכירה שום פסול וגם אין נראה כן מדברי הפוסקים כמ"ש ואף רמ"י עצמו בהלכות ס"ת סימן רע"א סעיף ה' לא הזכיר שום פסול ואין נראה לחלק דתפילין כיון שא"צ שרטוט לכ"ע הלכך כי שרטט ועשהו בצבע ג"כ דמש"ה פסול משא"כ בס"ת דלמסקנת הפוסקים צריכה שרטוט דאין טעם בדבר דכיון דמשום חדא אין כאן פסול ומשום דעביד תרתי לפסול ומנ"ל הא ועוד שהוא ז"ל עצמו לא הזכיר זה הטעם ולכן דבריו צריכין עיון:

כו אין עושין כו'. למצוה לא לעכב כמ"ש בסעיף כ"ח:

כז לא ארכו יתר על הקיפו. פירש רש"י צריך לצמצם כו' לכשיגמר יהא חוט המקיף כו' ומסיים הטור ריש סי' ער"ב לאחר שיתפור ויתגולל יהא ארוך כשיעור צורך היריעה ממטה למעלה:

כח בגויל ו' טפחים. שהם כ"ד אצבעות ברוחב הגודל של יד ובקלף או פחות או יותר והוא שיהיה אורכו כהקיפו ואם עשה בגויל פחות מו' טפחים ומיעט את הכתב או יתר על ששה והרחיב בכתב עד שיהיה ארכו כהקיפו הרי זה כמצוה כך לשון הרמב"ם ברפ"ט מהס"ת וכתב עוד שם וז"ל שיעור הגליון מלמטה ד' אצבעות שלמעלה ג' אצבעות ובין דף לדף שתי אצבעות לפיכך צריך שיניח בתחלת כל יריעה ובסופה רוחב אצבע אחת וכדי תפירה שנמצא כשתתפור היריעה יהיה בין כל דף ודף בכל הספר כולו ב' אצבעות ויניח מן העור בתחלת הספר ובסופו כדי לגלול כל העמוד ע"כ ותחלת דבריו ברייתא בפרק הקומץ כתובה בדברי רבינו בסימן דלקמן וסוף דבריו גם כן ברייתא בפ"ק דב"ב כתובה בספרי רבינו שם סימן נ"ב ואעפ"כ העתקתי לדברי הרמב"ם הנה לפי שהן כהקדמה על מה שיתבאר עוד בדבריו שאני מעתיק בסמוך כיצד יוכל האדם להתכוין לעשות ס"ת שתהא ארכו כהקיפו כתב עוד הרמב"ם וכל השיעורין הללו למצוה ואם חסר או הותיר לא פסל ופירש הכסף משנה דנלמד מדאמרינן בפ"ק דבבא בתרא דרב הונא כתב שבעין ספרי תורות ולא אתרמי ליה אלא חד ארכו כהקיפו ואין לנו לומר דכולהו הוו פסולים ועוד מדקתני אין עושין ס"ת ארכו יותר על הקיפו וכו' ולא קתני ואם עשה פסול וכיון שכן הוא הדין לכל אלו השיעורים דלא הוו אלא למצוה עכ"ל עוד כתב הרמב"ם וזה לשונו כיצד יתכוין אדם עד שיעשה ספר שיהיה ארכו כהקיפו מתחיל ומרבע העורות בשוה הקלף ועושה רוחב כל עור מהן ו' טפחים קצב אחד לכל אחד ואח"כ גולל העורות בשוה ועושה מהן כרך אחד ומהודק יפה יפה ומוסיף בעורות ומהדק עד שיעשה היקף הכרך ו' טפחים שהוא רוחב העור ומודד בחוט של שני שיקיפו על הכרך (ולא ידעתי למה כתב חוט של שני וראיתי במיי' וכתוב בקלף שלא נכתב בו של שני) ואח"כ יעשה קנה שוה יהיה ארכה מ' או נ' אצבע ויחלק אצבע מהן בקנה לשנים ולג' ולד' חלקים כדי שידע בו שיעור חצי אצבע ורביע אצבע וכיוצא בזה החלק וימדוד כל עור בקנה זו עד שידע כמה אצבעות יש בכל עור עד שידע כמה אצבעות באורך כל הכרך ואח"כ לוקח עורות אחרות ב' או ג' לבדוק בהן שיעור הכתב וכותב בהן דף אחד ודבר ידוע שאורך הדף י"ז אצבעות לפי שהוא מניח גליון למעלה ג' ולמטה ד' אבל רוחב הדף הוא לפי הכתב אם דקה אם עבה וכן מנין השיטות שבדף יבאו לפי הכתב לפי שבין שטה לשטה כמלא שטה ואחר שכתב הדף שבודק בו לפי מה שירצה ימוד רוחב הדף באצבעות הקנה ויוסיף על הדף ב' אצבעות שבין דף לדף ויחשב כמה דפין יבואו בכרך שגלל בו מאותו הכתב שבדק בו וידע חשבון הדפין ויראה כמה נכתב בדף זה שבדק בו מן התורה כולה ומשער לפי הספר שהוא כותב ממנו ומחשב אם עלתה לו כל התורה לפי מנין הדפין מזה הכתב שכותב בו בכרך ואם הוציא החשבון שהדפין יותר מן התורה ירחיב בכתב עד שיתמעט מנין הדפין ויבדוק בדף אחר ואם הוציא החשבון שהתורה יתר מן הדפין ימעט הכתב עד שירבה במנין הדפין ויבדוק בדף אחר דף עד שיבא החשבון אחד מאחר שידע רחב הדף ושיעור הכתב מתחיל באותו הכרך ומחלק כל עור ועור דפין דפין בשרטוט כפי רוחב הדף שבדק בו ועלה בחשבון וכשישאר בעורות ג' אצבעות או ד' יותר על הדף האחרונה שביריעה יניח ממנו רוחב אצבע וכדי תפירה ויקוץ השאר ואל יחוש שבאחרונה יתוסף עורות אחרות על הכרך שגלל כנגד כל התוספת שקוצץ מכל עור ועור ואינו צריך לחשוב דבר זה שהכותב מושכו לפי מנין הדפין וכן הרוצה לעשות רוחב הספר יותר מו' או פחות מו' על הדרך הזה הוא מחשב ויצא ארכו כהקיפו בלא פחות ולא יותר והוא שלא יטעה בחשבון רוחב הגודל האמור בכל השיעורין האלו ובשאר שיעורי התורה כולה הוא אצבע הבינוני וכבר דקדקנו בשיעורו ומצאנוה רחב שבע שעורות בינוניות זו בצד זו בדוחק והן כאורך שתי שעורות בריוח וכל טפח האמור בכ"מ הוא ד' אצבעות מזו וכל אמה ששה טפחים. ס"ת שכתבתי אני רוחב כל דף ודף מדפיו ד' אצבעות ושירת הים ושירת האזינו רוחב כל דף משתיהן שש אצבעות ומנין השיטין שבכל דף ודף אחת וחמשים ומנין הדפין של כל הספר מאתים וששה ועשרים דף ואורך כל הספר אלף ושלש מאות וששים וששה אצבעות בקירוב אלו השש אצבעות היתרות בחשבון לגליון שבתחלת הספר וסופו והעורות שכתבנו בהן עורות אילים ובזמן שתרצה לכתוב ע"פ המדות האלו או קרוב להם מעט הן חסר דף א' או ב' או ג' או יתר דף או שנים או ג' לא תיגע ולא תהא צריך לחשבון אלא מיד יבא לך ארכו כהקיפו עכ"ל הרמב"ם ועל מה שכתב שאורך כל הספר שכתב היה אלף שס"ו אצבעות בקירוב כתוב בהגהות לבד מן התפירה אשר לא הזכירו לא ידעתי למה כי צורך היה לידע ע"כ ועוד כ' בהגהות וז"ל גמגום קא חזינא הכא שהרי שירת האזינו כותבים ע' שיטות מלבד ו' שיטות שלפניה וה' שיטות שלאחריה (כדלקמן סימן י"ד) וא"כ היתה טעונה קרוב לב' עמודים והיה צריך להרחיק שני עמודים בשבילה ולא נותר בחשבון כדי לגול העמוד כ"א ד' אצבעות ואולי השש ט"ס הוא ודוק ותשכח עכ"ל ומהר"ם פאדוה השיב על הגה"ה זו וז"ל ואני אומר אחר בקשת המחילה מבעל ההג"ה זו שהוא טעה בחשבונו טעות מפורסם ואחשבה לדעת אחת לאחת למצוא חשבון הדפים הם רכ"ו וכל דף ודף רחבו ו' אצבעות ד' של כתב ואצבע חלק מכל צד כדי שיהיה בין דף לדף ב' אצבעות יעלה בין הכל אלף שנ"ו עוד תוסיף עליהם שש אצבעות שנתרחבו ג' עמודי השירות מזולתה ב' אצבעות לעמוד כי שירת האזינו היתה כתובה על ב' עמודים יעלו בין הכל אלף שס"ב הנה יש לנו ב' אצבעות חלקים אחת בהתחלת העמוד הראשון ואחת בסוף העמוד האחרון עוד יש לנו ד' אצבעות עד תשלום אלף שס"ו ונשארו גם הם חלקים מוסף על ב' האצבעות שאמרנו אחד בראש ואחד בסוף ונעשה מהם הגליון ג' אצבעות בראש וג' בסוף נמצא שדברי משה אמת ותורתו אמת עכ"ל ואולם מקום הטעות של בעל ההג"ה באלו ב' האצבעות חלקים שכבר נכללו בחשבון האלף שנ"ו ושלא הוצרכו להוסיף מפני ג' עמודי השירות אלא מה שמוסיפים בהם אצבעות הכתב שהן ששה בלבד אבל האצבעות של החלק מהעמודים כבר נכללו במנין האלף שנ"ו והרי א"כ שיש לכל דף אצבע חלק לפניו ואצבע חלק לאחריו א"כ בדף הראשון יש לנו האצבע הא' חלק לפניו וכמו כן בדף האחרון וכשנקח הד' אצבעות היתרות על אלף שס"ב ונחלקם ב' לפני הספר וב' לאחריו הרי יש ג' בראש וג' בסוף וזה פשוט ומבואר. עוד כתב בעל ההג"ה וז"ל הנה אני עשיתי בס"ת שכתבתי בכל המדות האלה ולא אתרמיי לי וראיתי כי של גויל היה שהוא עב אבל בקלף שלנו א"א לכוין אם לא ע"פ המדות והחשבונות דלעיל ועדיין אולי עכ"ל כלומר שלא נוכל לעשותו ע"פ המדות עצמן של הס"ת שכתב הרמב"ם אבל נצטרך לכוונם במדות אחרות וע"פ השיעורין שמסר לנו הרמב"ם בזה והרב רבי שם טוב בעל מגדול עוז כתב שהס"ת שכתב הוא רוחב הדפין ברובו מלא כל דף כמלא ד' אצבעות של היד מחוברות זו עם זו מדודות בקשר האמצעי שהן פחות מעט מד' בגודל ומנין השיטין שבכל דף ודף מ"ח ושיעור הגליון של מעלה ושל בין הדפין כמלא אצבע ואמה הסמוכין זה לזה והגליון של מטה אצבע ואמה וקמיצה סמוכות זו לזו והעורות גדיי עזים טובים דקים עבודים בעבודת הגוילים כהלכה ואורך כל גויל ר"ל גובה הס"ת י"ז אצבעות בגודל וסימנך טוב בגימטריא שם טוב וזה יועיל למי שיכתוב כתיבה דקה ועורות דקים לארכו כהקיפו יפה בתכלית היופי עכ"ל ואני תמה שבא לעשות המצוה כתיקונה לכוין ארכו כהקיפו ואע"פ שאם שינה לא פסל ומיעט ופיחת בגליון דלמעלה ולמטה ולא חש מה שלא קיים שם המצוה כתקנה ולמה נשמע לעצתו בזה אחרי שעדיין לא נתקיימה המצוה כתקנה גם מ"ש שיעור רוחב הדפין כמלא ד' אצבעות כו' מדודות בקשר האמצעי והלא אין קשר האמצעים של כל הד' אצבעות מכוונים אלא זה עולה וזה יורד ואין נמדד בהם כאחד אלא אם כן שנאמר האצבעות הם מחוברות וכפופות לתוך היד כאדם הקומץ ועושה אגרוף ואז נמצא כל הקשרים מכוונות בשורה אחת אלא שעכשיו נמדדו באחורי האצבעות ועיין בסעיף כ"ט:

כט ואם אין שם שיעור כו'. כבר כתבתי במ"י דדעת התוס' שהעמוד מצטרף להיקף ושכן נראה מדברי הטור ורבינו ירוחם שכך סוברים שהוא דעת רבינו ז"ל ומפני כן כתב רמ"א לדבריהם בהגהותיו אבל כתבתי ג"כ שם בשם הב"י שאין נראה לפרש כן דברי רבינו דא"כ דבריו דהכא סותרין לדבריו דבספ"ק דב"ב דהתם נראה דמספקא ליה ומדברי הרמב"ם שהעתקתי בסעיף דלעיל מוכח בהדיא דהיקף ו"ט בלא העמודים הוא ורמ"י ז"ל כתב לסברא זו ג"כ:

ל אבל בכתיבה גסה כו'. וכבר כתבתי בזה במ"י בשם הגה' מיי' ומסיימי דדעת הרמב"ם נראה שכל ג' למשפחותיכם מאותה כתיבה ע"כ והתוס' וסמ"ג ורבינו ירוחם כתבו דברי ר"ח ור"ת:

לא מלמטה טפח. לשון הטור ר"ס רע"ג ד' אצבעות בגודל:

לב בין דף לדף כמלא רוחב ב' אצבעות לפיכך צריך שיניח בתחלת כל יריעה ובסופה רוחב אצבע אחר וכדי תפירה שנמצא כשתתפור היריעה יהיה בין כל דף ודף בכל הספר כולו ב' אצבעות כ"כ הרמב"ם רפ"ט מהל' ס"ת והטור ר"ס רע"ג וכתב עוד שיניח מן העור בתחלת הספר ובסופו כדי לגלול כו' ואי' ברא"ש בפ"ק דב"ב סימן נ"ב:

לג ובין שיטה לשיטה כמלא שיטה. ותניא בפ"ק דב"ב דף יג ע"ב בין חומש לחומש של תורה ד' שיטין וכן בין כל נביא ונביא ובנביא של שנים עשר ג' שיטין ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה ופרש"י אם נזדמן לו סיום הספר מלמטה בסוף הדף מתחיל ספרו האחר בראש הדף ואינו צריך להניח ריוח חלק ביניהם כדי לגלול עמוד וכתבו התוס' דנראה לר"י בין חומש לחומש של תורה צריך להניח ואנביאים דוקא קאמר דא"צ כדמפרש טעמא לקמן שאם בא לחתוך חותך אבל בין חומש לחומש של תורה לא מידי דהוה אפרשה פתוחה שאם הי' מסיים מלמטה הי' צריך להניח שיטה אחת ה"נ דין הוא בסוף כל חומש (פרשה) צ"ל פתוחה של ד' שיטין וריצב"א מפרש ומסיים מלמטה מתחיל מלמעלה ולעולם מניח ד' שיטין ודוקא בין נביא לנביא אבל בין חומש לחומש לא יסיים מלמטה ויתחיל מלמעלה אפילו בהנחת ד' שיטין כדאמר בירושלמי פ"ק דמגילה וצריך שיהא גומר באמצע הדף ומתחיל באמצעיתו ובנביא מסיים בסופו ומתחיל בראשו כו' ונ"ל הטעם דאין לו לסיים בסוף הדף אפילו יניח ד' שיטין משום שמא יבא לחתוך אבל בין נביא לנביא שאם בא לחתוך חותך מסיים מלמטה ע"כ והב"י לא הביא מכל זה כלום אבל כתב לשון הסמ"ק וזהו בין חומש לחומש צריך להניח ד' שיטין חלק אפילו כשמסיים בסוף העמוד עכ"ל וז"ל הרמב"ם בפ"ז מהלכות ס"ת ומניח בין כל חומש וחומש ד' שיטין פנויות בלא כתיבה לא פחות ולא יותר ויתחיל החומש מתחלת שטה חמישית ע"כ:

לד ובין תיבה לתיבה כו'. ולא יהיו מפוזרים הרבה זו מזו כדי שלא תהא תיבה אחת נראית כב' ולא יקריבם ביותר שלא יהא ב' תיבות נראית כא' ואם שינה שריחק בין האותיות עד שהתיבה נראית כשתים או שקירב ב' תיבות עד שנראית כא' פסול כל זה מדברי הרמב"ם בספ"ח מהלכות ס"ת ותחלת הדברים כתב ג"כ רבינו לקמן סימן י"ד ועיין סעיף מ"ה וגרסי' בפ' הקומץ (דף לד.) דאמר רב יהודה אמר רב כל אות שאין גויל מקיפה מד' רוחותיה פסולה ואע"ג דלגבי תפילין ומזוזה אתמר שם ילפינן מינייהו לס"ת כמ"ש רבינו בס"פ השולח סימן מ"ו ובב"י סי' רע"ד כתב דכ"ש לס"ת שהוא חמור מהם וכבר האריך הרשב"א בתשובה בזה עכ"ל והוא בסי' תרי"א והביא כמה ראיות דס"ת חמורה לענין זה ועיין במ"י סימן ט"ו ובד"ח סעיף פ:

לה ושתים חוץ לדף. לא נשאר מן השיטה כדי לכתוב ג' אותיות מניח המקום פנוי ומתחיל מתחלת השיטה כן כתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות ס"ת וכתבו ההגהות בשם הרמ"ך אבל למשוך האותיות ולעשותן גדולות עד סוף השיטה אסור שאין לשנות אות אחת מחבירו לא להגדילו ולא להקטינו לבד מן המקובלים לבעלי המסורות:

לו נזדמנה לו תיבה בת ב' אותיות כו'. וראיתי לרמ"י ז"ל שכתב בסימן רע"ג שלא יכתבנה כלל חוץ לדף אפילו אות אחת בפנים ואות אחת בחוץ ע"כ ואין נ"ל כן מלשון רבינו דלקמן שכתב לא יכתוב כולה חוץ לדף וכתב המרדכי בשם סמ"ק שכל ב' אותיות שנראית כמו תיבה אין כותבין חוץ לשיטה וז"ל סמ"ק י"מ אפילו מתיבה גדולה אם הב' אותיות ניכרות להיות תיבה בפני עצמה אין כותבין אותה חוץ לדף ע"כ:

לז כתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות ס"ת כל הדברים האלו לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר וכתב סמ"ק אותיות בי"ה שמ"ו שצריכים להיות בראש הדף אין קפידא בדבר בדיעבד אבל הגה' מיי' בפ"ז כתבו שמה שנהגו הסופרים לעשות בי"ה שמ"ו בראש העמודים חזרתי ודקדקתי בדברי הגאונים ולא מצאתיו בו ולפי פרשיות סתומות שבספר זה א"א לקיימו ונ"ל דס"ת העשויה כך פסולה שהרי פרשת יהודה אתה יודוך אחיך פתוחה וכו' וכן מה שנהגו סופרים בורי' להתחיל כל עמוד בוי"ו וקורין לו ווי העמודים נראה שיש איסור גמור בדבר כי עושים את העמודים יש מהן רחב ויש מהן קצר וכן פעמים אותיות גדולות אשר לא כדת כדי להתחיל העמוד בוי"ו חוץ מואעידה בה עכ"ל והמרדכי כתב בשם הר"ם וז"ל מה שנהגו הסופרים לכתוב ווי העמודים במגילה וס"ת אי איישר חילי אבטלינהו ואין להתחיל שום עמוד בויו רק אותיות בי"ה שמ"ו וכן וי"ו של ואעידה בם דמתוך כך בא לידי קלקול שמרחיבים ומקצרים אותיות שלא כדת כדי לצמצם וי"ו בראש העמוד ע"כ וכתב הב"י סוף סימן רע"ג וז"ל ומיהו מצאתי דבי"ה שמ"ו אפילו בדיעבד פסול וו"י דוקא לכתחילה בעינן עכ"ל וכל אלו הם דברים שאין להם על מה שיסמוכו ולכן לא נזכרו בדברי הפוסקים עכ"ל הב"י:

לח ודלא כמ"ש הרמב"ם ז"ל כו'. אבל בש"ע לא העתיק אלא לדברי הרמב"ם ז"ל:

לט כל השם תולין מקצתו אין תולין. ומשמע דדוקא בשם אבל בשאר תיבות אפילו מקצתו תולין וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהלכות תפילין דבשאר התיבות אם שכח כותב מקצת התיבה בשיטה ומקצתה למעלה ע"כ:

מ אתמר אמר רב חננאל אמר רב הלכה תולין כו'. כבר כתבתי במי"ט דנ"ל לגרוס ג"כ בדברי רבינו הא דהלכה מוחק וכותב ואע"ג דמדכתב הטור סימן רע"ו דסברת רבינו דתולין כלומר לאפוקי גורד וכל שכן מוחק דלא נראה ודאי דדייק מדהשמיט הא דהלכה מוחק וכותב ושתיק נמי מלפרש דגורד והב"י אע"פ שסובר דדעת רבינו לענין הלכה דגורד או מוחק או תולה שכן מוכיח מדגרס לדרבי יוסי אחר דרבי יצחק משמע דס"ל דמחיקה גריעה מגרידה ועדיפא מתלייה ומ"ד מוחק סבר דוקא גורד או מוחק אבל לא תולה ומ"ד תולה סבר גורד או מוחק או תולה ומש"ה כיון דפסק רבינו דתולין לא הוצרך לכתוב דמוחק וכותב דבמכ"ש אתי וכתב עוד הב"י שנראה שזהו דעת ר' ירוחם שסתם וכתב כותבין השם על המחק או על הגרד ותולין אותו כולו ואילו היה הרא"ש חלוק בדבר לא הוה שתיק מיניה עכ"ל הב"י אבל לי נראה דהשמטת הסופר הוא הא דמוחק וכותב וא"כ פשיטא מילתא דכך היא ההלכה לרבינו דגורד או מוחק או תולה וז"ל הרמב"ם בפ"א מה"ת שכח לכתוב את השם כולו תולה אותו בין השיטות כו' בד"א בס"ת אבל בתפילין ומזוזה אין תולים בהן אפילו אות אחת כו' מותר לכתוב את השם על מקום הגרד ועל מקום המחק בכולן עכ"ל וכתב ב"י בסימן ל"ב שכתב הר"י אכסנדרני שכשבא למחוק לא ימחוק בעודו לח אלא אחר שיתייבש בטוב אצל האש כי אז נמחק בטוב ובקל ולא ישאר לו רושם אח"כ כשיכתוב עליו ע"כ וכתוב בסה"ת דמהירושלמי דפ"ג דמגילה דאיבעיא ליה בג' תיבות שכולם שם כגון אל אלהים ה' דכתיב בספר תהלים אי שרי לתלות או לא יש להוכיח שהדינים של גורד תולה מוחק הוו כמו כן בנביאים ובכתובים כמו בס"ת דהא אלהים ה' כתוב בתהלים ושמא זהו דוקא כשהם בגליון שקדושים יותר ולא כאותם שלנו ושמא אפילו בחומשים שלנו אין קפידא ואמנם כיון דלכבוד ה' הוא בכל מקום צריך ליזהר והמחמיר תע"ב ע"כ:

מא אפי' המלך ולשון הרי"ף מלך ישראל וכ"כ הרמב"ם וכתב הב"י דטעמו כדאי' בפ' אין עומדין לענין תפלה דאם הוא מלך עובד כוכבים יפסיק מפני הסכנה:

מב היה כותב ב' וג' שמות כו'. פירש נ"י כנון שהניח ביריעות שמות רבות כו' משמע שצריך לדקדק שלא יכתוב השמות אלא כשהוא טהור ושמעתי שחסיד אחד עשה כן ומ"מ לפי שכתבתי בסעיף י"א בשם הר"י אכסנדרני אין הפירוש כן אלא שר"ל בג' שמות הסמוכים ומשוה כתיבה לשמה ע"ש:

מג הרי זה מפסיק ביניהם ומשיב. וכתב ב"י סימן רע"ו דנראה שכשיחזור לכתוב שם שני צריך לחזור לומר שהוא כותבו לשם קדושת השם:

מד הטובל את הקולמוס כו'. וכתבו הגה' מיי' בפ"ק מהל' תפילין בשם סה"ק לא יטבול (באצבע) הקולמוס באמצע השם וכשיצטרך לדיו יקח מאותיות שלפניו ע"כ:

מה אלא יניח אות אחת כו'. ונ"י פירש שיחזור הקולמוס על התיבה כו' שהרי נבדק כו' וב"י כתב שמצא כתוב אם לא הניח אות לפני השם כדי לבדוק בו יחפש אם יש שום אות שצריכה דיו וימלאנה וכותב השם ע"כ:

מו שתהא כתיבה תמה. וכתב רבינו בתשובה כלל מ"ז שאם כתב אל"ף למ"ד ביחד כזה אינו כשר דבעינן כתיבה תמה והמרדכי כתב בסוף הלכות קטנות דמשום דבעינן ואנוהו לכן יכתוב כתיבה גסה שלא יהא נמחק מהר ע"כ ועיין סעיף ל"ג ולקמן בסי' ט"ו:

מז כפופים פשוטים כו'. וכתב האגור שאין להאריך כ"ף פשוטה בגגה יותר מרגלה כי תאבד צורתה ותהיה כרי"ש כי צריכה להיות ארוכה כפלים כגגה וכ"כ החסיד ע"כ לדבריו אם עשה כך פסולה וכ"כ בברוך שאמר וכבר האריך האגור בסימן פ"ה בצורת האותיות וכן בקונטרס הברוך שאמר והביאו הב"י בטא"ח סימן רע"ד וכתב בשם תשובה לרבינו דצורות האותיות אינן שוות בכל המדינות הרבה משונה כתב ארצנו מכתב הארץ הזאת ואין פסול בזה השינוי רק שלא יעשה ההי"ן חתי"ן ביתי"ן כפי"ן כמו שמפורש בגמרא ע"כ ולפיכך לא חשתי להאריך בכל זה וכתב ב"י בשם הר"י אכסנדרני שיש מי שכתב שאם עשה הכ"ף פשוטה בזויות כמו דל"ת שהיא פסולה ובתפילין ובמזוזה לא יועיל בה תיקון כמו הדל"ת שנכתב כמו רי"ש דתיקונה מקרי חק תוכות ע"כ ועוד אכתוב להלן האותיות דשייך בהן שום פיסול בס"ד:

מח או שכתב את האזכרות בזהב תגנז. ומדקתני הכי ש"מ דאין לו תקנה וכ"כ הרמב"ם דאין לו תקנה וכן הטור כתב סי' רע"ו שהוא פסול וכתב הב"י סימן רע"א בשם רבינו ירוחם שהספר פסול אם כתב בזהב שום תיבה אחרת שכ"כ אבן הירחי בתשובה ועי' לעיל סעיף ג' ובב"י בטא"ח ר"ס ל"ב כתב שכן נראה דעת הרמב"ם וכתב עוד שם דנראה דהא דקתני אזכרות משום דהוה ס"ד דמשום דחשיבי עדיף לכותבן בזהב מבדיו קמ"ל דכל שלא כתבו בדיו פסול וכ"ש לשאר האותיות וכתב עוד דבנ"י כתב כתב את האזכרות בזהב כלומר שזרק זהב על כתב השמות שנכתבו בדיו אפ"ה פסול דס"ל כתב העליון כתב ומבטל התחתון עכ"ל ונ"ל דהיינו דוקא כשאינו יכול להעביר את הזהב אבל אם יכול להעבירו יעבירנו וישאר כתב התחתון ומיהו באזכרות נראה דאסור להעבירו משום דהוה כמוחק את השם ולפי זה מש"ה נקט אזכרות דבהני היא דאמרי' יגנוז דאין לו תקנה אבל בשאר תיבות א"צ לגנוז דמעביר הזהב וחוזר לכשרותו עכ"ל הב"י וכך מסיק בש"ע שלו שם אבל בב"י טור י"ד סי' רע"ו כתב על דברי נ"י דהריב"ש כתב בתשובה דנראה שאם עבר וגרדן וכתבן בדיו כשר ומיהו בכל אזכרות הספר אפילו בדיעבד פסול משום דמחזי כמנומר עכ"ל ולסברא זו נראה לי דה"ה אם עשה כן בשאר אותיות התורה אם הוא במקומות הרבה דמחזי כמנומר דפסול ובש"ע לא הזכיר להא דריב"ש ובדברי רמ"י ז"ל דברים סותרים זה את זה דבי"ד סימן רע"ו בסעיף ה' כתב דלזרוק הזהב על שאר אותיות התורה כשר ובא"ח סימן ל"ב סעיף ג' כתב דאסור ואם עבר ועשה יעבירנו כו':

מט משום דדומין בקריאתן. וב"י טא"ח סימן ל"ו בשם הרא"ם דסוף גגה של אל"ף צריך שיהיה מקום מדאמרינן לא יעשה אלפי"ן עייני"ן פירוש שלא יעשה ממש עקום וגבוה כמו ראש שמאלי ואע"ג דלא היה דומה ממש לעי"ן מ"מ חשוב דומה לעי"ן ומדהוצרך להזהיר שלא יעקם הרבה ויעשה אלפי"ן עייני"ן ש"מ שהוא דומה קצת ע"כ כתב ב"י שכ"כ סמ"ג ובהגה' מיי' ובמנהיג ובאגור ובר"ן דפ' הבונה ואע"פ שלדברי רבינו אין הכרע מכאן וכדבריו כתוב בס"ה מ"מ כיון דלאינך רבוותא יש הכרעה צריך לדקדק בדבר ע"כ:

נ ואם יש ספק בקריאתם מייתי ינוקא כו'. ומהר"י קולין ביארו יפה שכתב בשרש ס"ט על יוד"י האל"ף והפ"א שאינן נוגעות פשיטא שאין להכשירו על ידי קריאת תינוק שלא נאמרו דברים אלו אלא היכא שנפסקה האות ובציר ליה שיעורא כגון וי"ו קטיע שאנו מסופקים אם הגיע לאורך וי"ו אם כשיעור יו"ד ולכך תועיל קריאת התינוק דגילוי מלתא בעלמא הוא דאורך וי"ו יש לה מדלא תראה יו"ד אבל היכא דפשיטא לו שאין האות בצורתה מה תועיל בראיית התינוק ועינינו הרואות שאין האות כצורתה ואע"ג שר"מ השיב שאין תפילין ומזוזות נפסלין משום שנא כסדרן בתיקון האותיות הנפרדות ותלה הטעם בקריאת התינוק היינו דוקא להחשב כסדרן מאחר שעיקר צורות האותיות נעשו כסדרן אבל להכשיר בלא תיקון משום קריאת התינוק לא עלה על דעתו וכן כתב הריב"ש ז"ל בתשובה:

נא ופסולה עד שיתקן. ועיין בסעיף פ"ג:

נב צריך שיגע באל"ף כו'. וז"ל האגור וידבק הרגל באמצע הגג וכן הרגל היו"ד שהיא למעלה ואם היה נוגע בגג האל"ף למטה או היו"ד שלמעלה נוגעת אל הגג למטה בצד שמאל פסולה ע"כ וז"ל הר"י אכסנדרני אם הדביק גוף יו"ד שלמעלה או גוף יו"ד שלמטה בגוף האל"ף פסולה שאין להדביקן בוי"ו האמצעית בדקים שבהן לא בגופן ואם הדביקן בגופן שנפסלו אין די להן במחיקת דבק דהוי כחק תוכות אלא צריך לגרוד כל היו"ד שנדבק ולתקנה לכתחלה ע"כ וכתב ב"י א"ח סי' ל"ו שכן יש ליזהר ביוד"י השיני"ין והעייני"ן והפפי"ן והצדי"ן שלא יגעו באות אלא במקום דיבוק לבד ואם נגעו נפסלו וצריך לגרוד כל היו"ד שנדבקה ולתקנה לכתחלה ע"כ ועיין סעיף פ"א:

נג ואם אין נגעים נשתנית צורת האות. ופסולה וכ"כ הש"ע:

נד ור"ת מפרש דחטריה לשון חטוטרות כו'. ובס"ה ובאגור כתוב שאנו עושים כדברי שניהם וז"ל המרדכי ר"ת היה אומר לעשות שניהם מקל בראשה דרך כתיבתה וגם כדפי' באמצעית וגם לא מפסיל בהכי אפי' אינה נעשית כדרך כתיבתה כיון דקרי ליה תינוק דלא חכים ולא טיפש וז"ל הר"י אכסנדרני חי"ת היא מאותיות המרובעות על כן אין להאריך אותה בסוף שיטה דאי הכי לא הוי שני זייני"ן וכן אין לעשותה כמין דלי"ת וזיי"ן וכתוב בספר יראים יעשה כרש"י וכר"ת ואין בתוספת זו קלקול לאות ואי משום הא דאמרי' באותיות דר"ע חי"ת אין קשור לה כתר פי' שאינו מחויב לעשות כן ובלבד שיעשנה בסוף הגג לצד שמאל שתהא נראה כמו ראש רגל שמאל ולא למעלה בכתר על גגה ולא יאריך בגגה כלל ואם האריך פסולה ובתפילין אין לה תיקון עכ"ל:

נה ואפשר דקוצו של יו"ד כו'. וכתב מהרי"ק בסי' ס"ט ועל דבר קוצו של יו"ד פשיטא שיש לחוש לדברי ר"ת שהביא ראיה לדבריו וגם כל הפוסקים האחרונים הביאו דבריו לפסק הלכה וכתב האגור יו"ד הרגל יעשה קצר ועקום כלפי שמאל שלא תדמה לוי"ו וכתב עוד השני קוצות יעשה ביו"ד בטרם מתחיל לכתוב אות אחרת כי פסולה היא בלא אלו השני קוצות לדברי ר"ת עכ"ל כלומר ואם כתב אות אחרת תחלה ואח"כ עשה הקוצים הוי כתוב שלא כסדרן ויגנזו וז"ל הר"י אכסנדרני נמצא בהגהות מיימון שמעתי שקוץ היו"ד מעכב לר"ת מ"מ בתפילין ובמזוזה אם לא עשאן לא פסל מאחר ששם יו"ד עליה אפי' בלא אותו קוץ שמצד שמאל אבל ברגל של צד ימין אם לא עשאה בתחלה אין לתקנה אח"כ בתפילין ומזוזה משום שאין נקרא יו"ד בלא אותו רגל ונמצא כותבן שלא כסדרן עכ"ל ורמ"י כתב דיש להחמיר לפסול בשניהן:

נו כתב הריב"ש בתשובות סי' קמ"ו שלדעת הרמב"ן בפ"ב דגיטין בס"ת תפילין ומזוזות אם נכנס ראש הלמ"ד באויר הה"א או החי"ת אפי' בלא נגיעה פסול ע"כ ופסקו הש"ע א"ח סי' ל"ב סעיף כ"ח ועיין בדברי רבינו פ"ב דגיטין סי' י"ט ונ"ל דכ"ש באויר דל"ת שהרי נראית כה"א וכן מבואר בהגהת רמ"א בהלכות גיטין סי' קכ"ה סעיף י"ח ועיין סעיף ע"ד לקמן:

נז פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה. וסתומה לא יעשנה פתוחה ואם שינה בשניהם פסולה כדמסיק רבינו בסי' דלקמן וצריך הלבלר ליזהר בכל המפורש בברייתא כו' והרמב"ם בפ"ח מהלכות ס"ת כתב שאין לו תקנה וצריך להסיר כל היריעה והטור כתב עליו שרבינו הרא"ש ז"ל כתב בתשובות כלל ג' סי' ז' דודאי מועיל לו תיקון כיון שמועיל תיקון בטעות של חסירות ויתרות כ"ש בתיקון הפרשיות אלא שאינו יודע איך יתקן עיוות הפתוחות והסתומות. כי היה צריך למחוק הרבה לפניו ולאחריו ושמא יזדמן לו שם וגם היה צריך למעט הכתב בשביל ריוח שבין פרשה לפרשה ודבר זה אסור עד כאן וגם הרשב"א תמה על הרמב"ם דלמה לא יתקן דאע"ג דקתני יגנזו אין הכוונה שאין לו תקנה אלא יגנזו עד שיתקן והריב"ש כתב להעמיד דברי הרמב"ם לפי שנראים נכונים בסוגיות הגמרא וכתב לדעת הרמב"ם אם עבר ותקנו שהיא כשרה וכתב עוד אמנם בברצלונא נהגו הסופרים לתקן צורות הפרשיות אם טעו בהם על דעת הרשב"א שהיה רב גדול ומובהק הרשב"א לסמוך עליו שהתיר ואם הוא לכם שעת הדחק כדי הוא אפי' לכתחלה דבדרבנן הולכים אחר המיקל עכ"ל ורמ"א כתב דנהגו הסופרים לתקנו אם אפשר לו למחוק שלא יפגע בשם כי אין לו לחתוך השם ולעשות נקבים ביריעה ע"כ שכ"כ רבינו בתשובות דלעיל דלקדור את האזכרות מן היריעה מוטב שיסלק את היריעה ויכתוב אחרת במקומה וכתב עלה בנו הר"ר יהודה בתשובות הביאה ב"י ס"ס רע"ו וז"ל ואולי אם נקדר לא היה מסלק מ"מ כיון שנעשה בעבירה טוב להחליפה ע"כ:

נח ואם סיים בסוף השיטה מניח שיטה אחת חלק. וברייתא מצא הר"י אכסנדרני וז"ל איזו היא פתוחה כל שהתחיל מראש שיטה כמה יניח בסוף שיטה כו' גמר הפרשה בסוף שיטה משייר שיטה אחת גמר בסוף הדף מניח שיטה בתחלת הדף ואם נשארה שיטה בסוף הדף מתחיל מתחלתו:

נט וסתומה כו'. וכתב הב"י וז"ל ולענין שיעור ריוח חלק שבסתומה משוה אותו הרמב"ם לפתוחה שהוא ט' אותיות ודלא כמ"ש רבינו תם בשם סדר הקדמונים דריוח סתומה לא הוי אלא כדי לכתוב שם של ב' אותיות או יותר וגם דלא כמ"ס דבין בפתוחה בין בסתומה כתב דשיעור הריוח הוי כדי לכתוב שם של ג' אותיות ונראה מדברי הרמב"ם בפ"ז שאם שייר בין פרשה לפרשה פחות מט' אותיות לא פסל שכתב שם יש דברים אחרים שלא נאמרו בגמרא ונהגו בהם הסופרים וקבלה היא בידם איש מפי איש והן שיהיו מנין השיטין וכו' ושיהיה הריוח שבין פרשה לפרשה כמו ט' אותיות אשר אשר אשר ושיהיה בראש השיטין ולמעלה משירת הים וכו' כל אלו הדברים למצוה מן המובחר ואם שינה לא פסל עכ"ל ומיהו אפשר דלא אמר דלא פסל אלא בששייר פחות מאשר אשר אשר ומ"מ יהיה בשיור כדי ט' אותיות קטנות ואם לאו אפשר דפסול נמי הוי דכל בציר משיעור תשע אותיות קבלו דלא הוי שיור עכ"ל הב"י וכתב עוד דסדורה הנזכר לעיל בדברי ר"ת היא ג"כ סתומה לדעת הרמב"ם וסובר דכל שמניח חלק בסוף שיטה ובתחלת שיטה שתחתיה ל"ש אם מתחיל לכתוב כנגד ההנחה שלמעלה ל"ש אם מתחיל קודם או אחר כך בכל גוונא מקריא סדורה:

ס וכאשר כתבתי נראה עיקר כו'. והב"י כתב וז"ל וירא שמים יצא את כולם ויעשה תמיד בענין שבפרשה פתוחה יסיים פרשה שלפניה באמצע שיטה וישתייר בסופה חלק כדי ט' אותיות ויתחיל לכתוב בראש שיטה שתחתיה ובפרשה סתומה תמיד יסיים פרשה שלפניה בתחלת שיטה ויניח חלק כדי ט' אותיות ויתחיל לכתוב בסוף אותה שיטה עצמה ולא ישנה לעשות צורה אחרת לא לפתוחה ולא לסתומה ובהכי הוי כשר בין לדברי הרמב"ם בין לדברי הרא"ש ז"ל וכן מצאתי כתוב בביאור אחד להרר"י ן' חביב ז"ל שנודע לו שסופר אחד מומחה שהיה סופר ע"פ הרב הגדול החסיד הר"ר יצחק קאפאנטו"ן ז"ל היה נוהג לעשות כן ואע"פ שדבר זה קשה לכוין שתמיד יצא לו כן נראה לי שאם בתחלה יכתוב דף אחד וישער כמה דפין יצטרכו לכתוב ס"ת מאותו כתב יוכל לשער מקום הפרשיות ויקצר שיעור אורך השיטות או יאריכם מעט עד שיצאו הפרשיות מכוונות בענין זה עכ"ל הב"י וכתב רמ"א שאם לא יוכל לכוין בכך לא יסור מדברי הרמב"ם בזה כי עליו סמכו האחרונים וכתבו שדבריו הם עיקר ומ"מ אם נמצאת ס"ת שאינה כתובה לפי דבריו אין לפסלה כי יש גדולים שיש להם סברות אחרות בזה ע"כ:

סא לשון הרמב"ם בפ"ת מהל' ס"ת ולפי שראיתי שבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו וכן בעלי המסורת שכותבין ומחברין להודיע הפתוחות והסתומות נחלקים בדברים אלו במחלוקת הספרים שסומכין עליהן ראיתי לכתוב הנה כל פרשיות התורה הסתומות והפתוחות וצורות השירות כדי לתקן עליהן כל הספרים ולהגיה מהם. ספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו: ספר בראשית ויאמר דיהי רקיע. יקוו המים. יהי מאורות. ישרצו המים. תוצא הארץ. ויכלו. אלה תולדות השמים. כולן פתוחות והן שבע פרשיות: (לשון הכסף משנה מדשתק רבינו מלהזכיר פרשיות שבראשי חמשה ספרים שבתורה משמע שאותן הפרשיות אין לכללן לא בפתוחות ולא בסתומות לפי שהן תחילת ספר וכן נמצא בספר קרית ספר לה"ר מנחם לבית מאיר עכ"ל): אל האשה אמר. ולאדם אמר. שתיהן סתומות: ויאמר ה' אלהים פתוחה: והאדם ידע. זה ספר. ויחי שת. ויחי אנוש. ויחי קינן. ויחי מהללאל. ויחי ירד. ויחי חנוך. ויחי מתושלח. ויחי למך. ויהי נח. אחד עשר פרשיות אלו כולן סתומות: וירא ה'. אלה תולדות נח. שתיהן פתוחות: ויאמר אלהים לנח. וידבר אלהים אל נח. ויאמר אלהים אל נח. שלשתן סתומות: ויהיו בני נח. ואלה תולדות בני נח. שתיהן פתוחות: וכנען ילד. ולשם יולד. שתיהן סתומות: ויהי כל הארץ שפה אחת. אלה תולדות שם. שתיהן פתוחות: וארפכשד חי. ושלח חי. ויחי עבר. ויחי פלג. ויחי רעו. ויחי שרוג. ויחי נחור. ויחי תרח. כולן סתומות השמנה פרשיות: ויאמר ה' אל אברם. ויהי רעב. ויהי בימי אמרפל. שלשתן פתוחות: אחר הדברים. ושרי אשת אברם. ויהי אברם. ויאמר אלהים אל אברהם. ארבעתן סתומות: (לשון הכ"מ וכתב על זה בהגהות מיימוני ויאמר אלהים אל אברהם שנים יש ובדקתי בספרי אספמיא המדויקים ומצאתי פרשה זו בויאמר אלהים אל אברהם אבל שרה אשתך שהוא השני עכ"ל ודברי ההגהות הנזכר הם טעות דוק ותשכח כי בשני אין כתוב אל אברהם וגם אינו פרשה כלל עכ"ל) א): וירא אליו פתוחה: ויסע משם. וה' פקד את שרה. שתיהן סתומות: ויהי בעת ההיא. ויהי אחר. ויהי אחרי הדברים. ויהיו חיי שרה. ארבעתן פתוחות: ואברהם זקן סתומה: ויוסף אברהם. ואלה תולדות ישמעאל. ואלה תולדות יצחק. ויהי רעב. ארבעתן פתוחות: ויהי עשו. ויהי כי זקן יצחק. ויצא יעקב. שלשתן סתומות: וישלח יעקב פתוחה. ויבא יעקב. ותצא דינה. שתיהם סתומות: ויאמר אלהים. וירא אלהים. ויהיו בני יעקב. ואלה תולדות עשו. ארבעתן פתוחות: (לשון הכסף משנה וכתבו הגהות מיי' על זה גם זה בדקתי בספר אספמיא איזה ואלה תולדות עשו הוא ומצאתי שהוא ראשון ואלה תולדות עשו הוא אדום עכ"ל ופשוט הוא כי ואלה תולדות עשו הב' אינו פרשה כלל עד כאן לשונו): אלה בני שעיר סתומה: ואלה המלכים. וישב יעקב. ויהי בעת. שלשתן פתוחות: ויוסף הורד מצרימה סתומה: ויהי אחרי הדברים ב). ויהי מקץ שתיהן פתוחות: ויגש אליו. ואלה שמות. ואת יהודה. שלשתן סתומות: ויהי אחרי הדברים. ויקרא יעקב. שמעון ולוי. יהודה. זבולן. יששכר. כולן פתוחות והן שש. דן. גד. מאשר. נפתלי. בן פורת יוסף. חמשתן סתומות: בנימין פתוחה: מניין הפתוחות שלש וארבעים. והסתומות שמנה וארבעים הכל תשעים ואחת: ספר ואלה שמות ויקם מלך חדש. וילך איש. ויהי בימים הרבים. שלשתן פתוחות: ומשה היה רועה סתומה: וילך משה. ויאמר השם אל אהרן. שתיהן פתוחות: וידבר אלהים אל משה. סתומה: וידבר ה' אל משה. וידבר ה' אל משה ואל אהרן. שתיהן פתוחות: אלה ראשי בית אבותם. וידבר ה' אל משה. שתיהן סתומות: ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן שתיהן פתוחות: ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה. ויאמר ה' אל משה אמר אל אהרן שתיהן סתומות: ויאמר ה' אל משה. פתוחה: ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את מטך. ויאמר ה' אל משה השכם בבקר שתיהן סתומות: (לשון הכ"מ כתוב בספרי רבינו ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את ידך. ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את מטך. ויאמר ה' אל משה השכם בבקר שלשתן סתומות ומצאתי בספר מוגה שהעבירו הקולמוס על ויאמר ה' אל משה נטה את ידך ובמקום שלשתן סתומות כתוב שתיהן סתומות ונ"ל שהגה"ה מוטעת היא ונסחת ספרינו נכונה דוק ותשכח כי מצאתי בדפוס אישא"ר עכ"ל): ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן שתיהן פתוחות: ויאמר ה' אל משה השכם. סתומה: ויאמר ה' אל משה. ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה. שתיהן פתוחות: ויאמר ה' אל משה נטה ידך סתומה: ויאמר ה' של ויהי חשך. ויאמר של עוד נגע אחד שתיהן פתוחות: ויאמר משה. ויאמר ה' אל משה. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן שלשתן סתומות: ויקרא משה פתוחה: ויהי בחצי הלילה סתומה. ויסעו בני ישראל. ויאמר ה' אל משה ואהרן שתיהן פתוחות: ויהי בעצם סתומה: וידבר ה' כו' קדש לי. והיה כי יביאך שתיהן פתוחות: ויהי בשלח סתומה: וידבר ה' כו' וישובו ויחנו. ויאמר ה' אל משה מה תצעק. ויאמר ה' כו' נטה את ידך. אז ישיר משה. ותקח מרים חמשתן פתוחות: ויסע משה. ויבואו אלימה. ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר שלשתן סתומות: וידבר ה' אל משה. פתוחה: ויאמר ה' אל משה סתומה: ויסעו כל עדת. ויבא עמלק. ויאמר ה' אל משה כתיב. וישמע יתרו. בחדש השלישי. חמשתן פתוחות: וידבר אלהים את כל. אנכי. לא תשא. שלשתן סתומות: זכור פתוחה: כבד. לא תרצח. לא תנאף. לא תגנוב. לא תענה. לא תחמוד. כולן סתומות והן שש. וכל העם פתוחה: ויאמר ה' אל משה סתומה: ואלה המשפטים פתוחה: וכי ימכור. מכה איש. וכי יזיד. ומכה אביו: וגונב איש ומכרו. ומקלל אביו. וכי יריבן אנשים. וכי יכה איש. וכי ינצו אנשים. וכי יכה איש כולן סתומות והן עשר. וכי יגח שור פתוחה: וכי יפתח. וכי יגוף. כי יגנוב איש. כי יבער איש. כי תצא אש. כי יתן. כי יתן איש. כולן סתומות והן שבע. וכי ישאל פתוחה. וכי יפתה. מכשפה. זובח לאלהים שלשתן סתומות: אם כסף פתוחה: אלהים לא תקלל. לא תשא. כי תפגע. כי תראה. לא תטה. חמשתן סתומות: הנה אנכי פתוחה: לא תהיה משכלה סתומה: ואל משה אמר פתוחה: ויאמר ה' סתומה: וידבר ה' פתוחה: ועשו ארון סתומה: ועשית שולחן. ועשית מנורה. שתיהן פתוחות: ואת המשכן סתומה. ועשית את הקרשים פתוחה: ועשית פרכת. ועשית את המזבח. ועשית את חצר המשכן. ואתה תצוה. ואתה הקרב. חמשתן סתומות: ועשו את האפוד פתוחה: ועשית משבצות. ועשית חשן. ועשית את מעיל. ועשית ציץ. וזה הדבר. וזה אשר תעשה כולן סתומות והן שש: ועשית מזבח. וידבר דכי תשא. וידבר דועשית כיור. וידבר דבשמים ארבעתן פתוחות: ויאמר דקח לך סמים. וידבר דראה קראתי. שתיהן סתומות. ויאמר ה' פתוחה. ויתן אל משה סתומה. וידבר דלך רד. ויפן וירד. שתיהן פתוחות. וידבר דלך עלה מזה סתומה. ויאמר משה. ויאמר ה' אל משה. ויאמר ה' אל משה פסל. ויאמר ה' אל משה כתב. ארבעתן פתוחות. ויקהל משה סתומה. ויאמר משה. ויאמר משה אל בני ישראל שתיהן פתוחות. ויעשו כל חכם לב סתומה. ויעש יריעות פתוחה. ויעש את הקרשים סתומה. ויעש בצלאל. ויעש את השלחן. ויעש את המנורה. ויעש את מזבח הקטרת ארבעתן פתוחות. ויעש את מזבח העולה. ויעש את הכיור. ויעש את החצר. אלה פקודי. כל הזהב. חמשתן סתומות. ויעש. את האפוד פתוחה: ויעשו את אבני סתומה: ויעש את החשן. ויעש את מעיל. שתיהן פתוחות: ויעשו את הכתונת שש. ויעשו את ציץ ותכל. שלשתן סתומות. ויביאו את המשכן. וידבר דביום החדש שתיהן פתוחות: ויהי בחדש הראשון. ויקח. ויתן את השלחן. וישם את המנורה. וישם את מזבח. וישם את מסך. וישם את הכיור. ויקם את החצר. כולם סתומות והן שמנה ויכס הענן פתותה: מנין הפתוחות תשע וששים. ומנין הסתומות חמש ותשעים. הכל מאה וששים וארבע פרשיות: ספר ויקרא ואם מן הצאן סתומה: ואם מן העוף פתוחה: ונפש כי תקריב. וכי תקריב. ואם מנחה. על המחבת. ואם מנחת מרחשת. ואם תקריב חמשתן סתומות: ואם זבח. ואם מן הצאן. ואם עז. וידבר. ואם כל עדת. אשר נשיא. ואם נפש. ואם כבש. ונפש כי תחטא. כולן פתוחות והם תשע. ואם לא תשיג. וידבר ה' שתיהן סתומות: ואם נפש. וידבר דנפש. וידבר דצו שלשתן פתוחות: וזאת תורת סתומה: וידבר דזה קרבן. וידבר דדבר אל אהרן. וזאת תורת האשם וזאת תורת זבח. וידבר דדבר אל בני ישראל לאמר המקריב. וידבר דקח את אהרן כולן פתוחות והן שש: ויהי ביום השמיני סתומה: וידבר ה' אל אהרן. וידבר משה. וידבר ה' אל משה שלשתן פתוחות. וזה לכם. וכי ימות. שתיהן סתומות: וידבר דאשה כי תזריע. וידבר דאדם כי יהיה. נגע צרעת כי תהיה. ובשר. ארבעתן פתוחות: או בשר סתומה: ואיש או אשה פתוחה: ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם. ואיש כי ימרט ראשו. והבגד. שלשתן סתומות. וידבר דוזאת תהיה פתוחה: ואם דל. סתומה: וידבר דכי תבאו. וידבר דדברו אל בני ישראל שתיהן פתוחות. ואיש כי תצא סתומה: ואשה כי תהיה פתוחה: ואשה כי יזוב סתומה: וידבר דאחרי מות. וידבר דדבר אל אהרן. וידבר דדבר אל בני ישראל שלשתן פתוחות. איש איש. ערות אביך. ערות אשת אביך. ערות אחותך. ערות בת בנך. ערות בת אשת. ערות אחות אביך. ערות אחות אמך. ערות אחי אביך. ערות כלתך. ערות אשת אחיך. ערות אשה ובתה. כולן סתומות והן שנים עשר: וידבר דדבר אל כל עדת. וכי תבואו. שתיהן פתוחות: וכי יגור סתומה. וידבר דאשר יתן מזרעו. ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים. שתיהן פתוחות. והכהן הגדול. וידבר דדבר אל אהרן שתיהן סתומות וידבר דוינזרו. וידבר דדבר אל אהרן ואל בניו שתיהן פתוחות. וידבר דשור או כשב או עז סתומה: וידבר דדבר אל בני ישראל. אלה מועדי ה'. וידבר דכי תבאו אל הארץ שלשתן פתוחות. וספרתם לכם סתומה: וידבר דבחדש השביעי פתוחה: וידבר דאך בעשור סתומה: וידבר דבחמשה עשר יום. וידבר דצו את בני ישראל. ולקחת סלת. שלשתן פתוחות. ויצא בן אשה סתומה. וידבר דהוצא את המקלל. וידבר דבהר סיני שתיהן פתוחות: וספרת לך. כי ימוך אחיך. ואיש כי ימכר. וכי ימוך אחיך. וכי ימוך אחיך עמך. וכי תשיג יד. כולן סתומות: והן שש. אם בחקותי. ואם לא תשמעו לי שתיהן פתוחות: ואם בזאת סתומה: וידבר דאיש כי יפליא פתוחה. ואם בהמה סתומה. מנין הפתוחות שתים וחמשים. והסתומות שש וארבעים. הכל תשעים ושמנה: ספר במדבר סיני ויהיו בני ראובן. סתומה. לבני שמעון. לבני גד. לבני יהודה. לבני יששכר. לבני זבולון. לבני יוסף. לבני מנשה. לבני בנימין. לבני דן. לבני אשר. בני נפתלי. אלה הפקודים. וידבר דאך את מטה לוי. וידבר דאיש על דגלו כולן פתוחות. והן ארבעה עשר: דגל מחנה ראובן. ונסע אהל. דגל מחנה אפרים. דגל מחנה דן. ארבעתן סתומות: אלה פקודי. ואלה תולדות. וידבר דהקרב. וידבר דואני. וידבר דפקד. חמשתן פתוחות: ולקהת. ויאמר דפקד שתיהן סתומות: וידבר דקח. וידבר דנשא. וידבר דאל תכריתו. וידבר דנשא. ארבעתן פתוחות: בני מררי. ופקודי בני גרשון שתיהן סתומות: וידבר דצו. וידבר דאיש או אשה כי יעשו. וידבר דאיש איש כי תשטה: וידבר דאיש או אשה כי יפליא. וידבר דדבר אל אהרן. חמשתן פתוחות: יברכך. יאר. ישא. ושמו. ויהי ביום כלות משה. ויהי המקריב. כולן סתומות. והן שש: ביום השני. ביום השלישי. ביום הרביעי. ביום החמישי. ביום השישי. ביום השביעי. ביום השמיני. ביום התשיעי. ביום העשירי. ביום עשתי עשר יום. ביום שנים עשר יום. זאת חנוכת. וידבר דבהעלותך. וידבר דקח את הלוים כולן פתוחות. והן ארבע עשר: וידבר דזאת אשר ללוים סתומה: וידבר דויעשו. וידבר דכי יהיה טמא. שתיהן פתוחות: וביום הקים סתומה: וידבר דעשה לך ויהי בשנה השנית. שתיהן פתוחות: ויאמר משה לחובב. ויהי בנסוע. שתיהן סתומות: ויהי העם כמתאוננים. ויאמר דאספה לי. ויאמר דהיד ה' תקצר. ותדבר מרים. ארבעתן פתוחות: ויאמר ה' פתאום סתומה: ויאמר דואביה. וידבר דשלח לך. ויאמר דעד אנה ינאצוני. וידבר דעד מתי. וידבר דכי תבאו. וידבר דבבאכם פתוחות. והן שש: וכי תשגו. ואם נפש אחת. שתיהן סתומות: ויהיו בני ישראל במדבר פתוחה: ויאמר דמות יומת סתומה: ויאמר דועשו להם. ויקח קרח. שתיהן פתוחות. וידבר דהבדלו. וידבר דהעלו. וידבר דאמור אל אלעזר. שלשתן סתומות: וילונו פתותה: וידבר דהרומו סתומה: וידבר דוקח מאתם. ויאמר דהשב. ויאמרו בני ישראל. שלשתן פתוחות: ויאמר ה' אל אהרן סתומה: וידבר ה' אל אהרן פתוחה: ולבני לוי סתומה: וידבר דואל הלוים. וידבר דזאת חקת. ויבאו בני ישראל. וידבר דקח את המטה ארבעתן פתוחות. ויאמר דיען לא האמנתם. וישלח משה. שתיהן סתומות: ויסעו מקדש פתוחה: וישמע הכנעני סתומה: ויסעו מהר ההר פתוחה: אז ישיר סתומה: וישלח ישראל פתוחה: וירא בלק סתומה: וישב ישראל. וידבר דפנחס. וידבר דצרור. ויאמר ה'. ארבעתן פתוחות: בני שמעון. בני גד. בני יהודה. בני יששכר. בני זבולון. בני יוסף. אלה בני אפרים. בני בנימין. אלה בני דן. בני אשר. בני נפתלי. כולן סתומות. והן אחד עשר: וידבר ה' פתוחה: ואלה פקודי הלוי. ותקרבנה שתיהן סתומות: ויאמר דכן בנות צלפחד. ויאמר דעלה. שתיהן פתוחות: וידבר משה סתומה: וידבר דצו. וביום השבת. ובראשי חדשיכם. שלשתן פתוחות: ובחדש הראשון. וביום הבכורים שתיהן סתומות: ובחדש השביעי פתוחה: ובעשור. ובחמשה עשר. וביום השני. וביום השלישי. וביום הרביעי. וביום החמישי. וביום הששי. וביום השביעי. ביום השמיני כולן סתומות והן תשע: וידבר משה. וידבר ה' שתיהן פתוחות: ויצאו משה ואלעזר. ויאמר אלעזר. ויאמר דשא. שלשתן סתומות: ומקנה רב פתוחה: ויאמרו אם מצאנו. ויגשו אליו שתיהן סתומות: ויאמר אליהם משה. אלה מסעי שתיהן פתוחות: וישמע הכנעני. וידבר דבערבות שתיהן סתומות: וידבר דצו את בני ישראל. וידבר דאלה שמות האנשים. וידבר דבערבות מואב. וידבר דדבר אל בני ישראל. ויקרבו ראשי חמשתן פתוחות: מנין הפתוחות שתים ותשעים והסתומות ששים ושש הכל מאה וחמשים ושמונה: ספר אלה הדברים ויאמר ה' אלי. ונפן ונעבור. וידבר ה'. ויאמר ה' אלי ראה. ואתחנן חמשתן סתומות: ועתה ישראל. כי תוליד בנים. אז יבדיל. ויקרא משה ארבעתן פתוחות: אנכי ה'. לא תשא. שמור. כבד. לא תרצח. ולא תנאף. ולא תגנוב. ולא תענה. ולא תחמוד. ולא תתאוה. את הדברים כולן סתומות. והן אחד עשר: שמע ישראל פתוחה: והיה כי יביאך. לא תנסו. כי ישאלך בנך. כי יביאך. ארבעתן סתומות: והיה עקב פתוחה: כי תאמר סתומה: כל המצוה. והיה אם שכח תשכח. שמע ישראל. בעת ההיא. ועתה ישראל חמשתן פתוחות: כי הארץ. והיה אם שמוע. כי אם שמור תשמרון. ראה אנכי. והיה כי יביאך. כי ירחיב. כי יכרית. כולן סתומות. והן שבע: כי יקום פתוחה: כי יסיתך. כי תשמע. בנים אתם. לא תאכל. את זה תאכלו. כל צפור טהורה. כולן סתומות. והן שש: עשר תעשר פתוחה: מקצה שלש שנים. מקץ שבע שנים. כי יהיה בך אביון. כי ימכר לך ארבעתן סתומות: כל הבכור. שמור את חדש שתיהן פתוחות: שבעה שבועות סתומה: חג הסכות פתוחה: שפטים ושטרים. לא תטע לך. לא תזבח. כי ימצא בקרבך. ארבעתן סתומות: כי יפלא פתוחה: כי תבא. לא יהיה לכהנים. וזה יהיה. וכי יבא הלוי. כי אתה בא. כי יכרית. כולם סתומות. והן שש: וכי יהיה איש פתוחה: לא תשיג. לא יקום עד. כי תצא למלחמה. כי תקרב אל עיר. כי תצור אל עיר. חמשתן סתומות: כי ימצא חלל פתוחה: כי תצא למלחמה. כי תהיין לאיש. כי יהיה לאיש. וכי יהיה באיש. לא תראה את שור. לא תראה את חמור. לא יהיה כלי גבר כולן סתומות והן שבע: כי יקרא פתוחה: כי תבנה. לא תחרש. גדילים. כי יקח איש אשה. ואם אמת היה. כי ימצא איש. כי יהיה נערה בתולה. ואם בשדה ימצא. כי ימצא. לא יקח איש. לא יבא פצוע. לא יבא ממזר. לא יבא עמוני. לא תתעב אדומי. כי תצא מחנה. לא תסגיר לא תהיה קדשה. לא תשיך. כי תדר נדר. כי תבא בכרם. כי תבא בקמת. כי יקח איש אשה. כי יקח איש אשה חדשה. כי ימצא. השמר בנגע הצרעת. כי תשה ברעך. לא תעשוק שכיר עני. לא יומתו אבות. לא תטה. כי תקצר. כי תחבט. כי יהיה ריב. כי ישבו אחים. כי ינצו אנשים. לא יהיה לך בכיסך כולן סתומות והן חמש ושלשים: זכור את אשר עשה. והיה כי תבא שתיהן פתוחות: כי תכלה לעשר. היום הזה. שתיהן סתומות: ויצו משה וזקני ישראל פתוחה: וידבר משה. (לשון הכ"מ בספרי רבינו מונה וידבר משה שאחר ויצו משה בסתומה ובספר מוגה מצאתי שהיא פתוחה עכ"ל) ויצו משה את העם. ארור האיש. ארור מקלה. ארור מסיג. ארור משגה. ארור מטה. ארור שוכב עם כל בהמה. ארור שכב עם אחתו. ארור שכב עם חתנתו. ארור מכה. ארור לוקח שחד. ארור אשר לא יקים. כולן סתומות והן שלש עשרה: והיה אם שמוע. והיה אם לא תשמע שתיהן פתוחות: אלה דברי הברית סתומה: ויקרא משה. אתם נצבים שתיהן פתוחות: והיה כי יבאו. כי המצוה. ראה נתתי שלשתן סתומות: וילך משה פתוחה: ויקרא משה סתומה: ויאמר ה' אל משה הן. האזינו השמים. ויבא משה. וידבר ה' אל משה בעצם. וזאת הברכה. חמשתן פתוחות: וזאת ליהודה סתומה: וללוי פתוחה: לבנימין. וליוסף. ולזבולן. ולגד. ולדן. ולאשר. ויעל משה כולן סתומות. והן שבע: מנין הפתוחות של ספר זה שלשים וארבע. והסתומות מאה ועשרים וארבע. הכל מאה וחמשים ושמנה: מנין הפתוחות של כל התורה מאתים ותשעים. ומנין הסתומות שלש מאות ושבעים ותשע: הכל שש מאות וששים ותשע:

סב וצורות השירות. עיין לעיל סעיף כ':

סג וגם הרמב"ם ז"ל כתבן וכו'. וז"ל וכותבין אותה בשבעים שטות ואלו הן התיבות שבראש כל שיטה ושיטה האזינו יערוף כשעירים כי הצור אל שחת הלה' הלא זכר שאל בהנחל יצב כי ימצאהו יסובבנהו כנשר יפרוש ה' ירכיבהו וינקהו חמאת בני ודם שמנת וינבל בתועבת אלהים לא ותשכח מכעס אראה בנים כעסוני בגוי ותיקד ותלהט חצי וקטב עם ומחדרים יונק אשביתה פן ולא ואין יבינו ושנים וה' ואויבינו ומשדמות אשכלות וראש חתום לעת וחש ועל ואפס צור ישתו יהי ואין מחצתי כי אם אשיב אשכיר מדם הרנינו ונקם כל אלו התיבות שבראש: ואלו הן התיבות שבראש כל חצי שיטה אחרונה שהן באמצע הדף ותשמע תזל וכרביבים הבו כי צדיק דור עם הוא בינו זקניך בהפרידו למספר יעקב ובתהו יצרנהו על ישאהו ואין ויאכל ושמן עם עם וישמן ויטש יקניאוהו יזבחו חדשים צור וירא ויאמר כי הם ואני כי ותאכל אספה מזי ושן מחוץ גם אמרתי לולי פן כי לו איכה אם כי כי ענבימו חמת הלא לי כי כי כי ואמר אשר יקומו ראו אני ואין ואמרתי ותאחז ולמשנאי וחרבי מראש כי וכפר. ע"כ: וכתב עוד הרמב"ם בפ"ז נהגו הסופרים וקבלה היא בידם איש מפי איש שיהיה בראשי השיטין למעלה משירת האזינו ואעידה אחרי הדרך באחרית להכעיסו קהל שש שיטין ולמטה ממנה חמש שיטין ויבא לדבר אשר הזאת אשר וכל הדברים האלו למצוה מן המובחר ואם שינה לא פסל ע"כ ובטור הועתק זה בשיבוש ונפלאתי על רמ"א ורמ"י שהאמינו למדפיסים ולא יקדקו אחריהם והעתיקום כמו שהוא בדפוסי הטורים:

סד מניחין באמצע ריוח מעט. כתב הריב"ש דכי היכי דבשירת האזינו יש באמצע ריוח כשיעור הפרשה סתומה דנראה שכן גם בשירת הים אלא שבשירת הים בשיטה שיש בה ב' אוירים מניח שיעור הריוח בין שניהם וז"ל הרמב"ם בשירת הים ושאר השיטות אחת מניחין באמצעה ריוח אחת ואחת מניחין הריוח בשני מקומות וכו' ומדקאמר מניחין הריוח משמע שיש שיעור לו אלא שבאותה שיטה חולק אותה לשנים אוירים עכ"ל:

סה וראשי השיטות כתובים במסכת סופרים פרק י"ב. והרמב"ם כתבם בשינוי גדול ובשניהם כתב שכותבין אותה בשלשים שיטות והנני מעתיק הצורה שבהרמב"ם וזהו: ומכאן קשה לי על מנהג שכופלין ה' ימלוך לעולם ועד בפסוקי דזמרה כמ"ש בפרק אין עומדין סעיף ט"ו וכתבתי הטעם בשם הרד"א לפי שהוא בסוף השירה אבל מחלוקת ישנה היא וזו שהחכם הראב"ע כתב בפרשת בשלח שלפי דעתו גם זה הפסוק מהשירה להזכיר הפלא שעשה בתוך פלא כי פרעה היה טובע ונשארו אנשים מישראל עוברים בים היה שם רוח קדים מיבש ובמקום פרעה וחילו הביא השם רוח אחרת להמס המים שנקרשו ונעשו חומות והנה שתי רוחות בים ושני המקומות קרובים וזהו כי בא סוס פרעה וגו' ובני ישראל עודם הלכו ביבשה וגו' ע"כ והרמב"ן דחה דבריו לפי שאיננו כלשון השירות והנבואות הנה נוכל לומר דאתרי דנהיגי לכפול פסוק ה' ימלוך נתפשט מטעם הרמב"ן ואנו לענין כתיבת ס"ת אין לנו אלא דברי הרמב"ם כי הוא יגע ומצא ולכן אליו תאמין ואעפ"כ אין לשנות מנהג זה דימלוך ואפשר לתת טעם אחר שכופלין אותו כמו אמן ואמן ומשום כך מסיימים בפסוק זה ג"כ לסיים בתשועת ה' ולא מטעם שהוא סוף השירה. ובספר ברוך שאמר העיד שמצא זה הפסוק כתוב בשירה בעשרים וארבע זקן וטוב ובשני תיקונים מדויקים וכתב עוד הרמב"ם בפ"ז שנהגו הסופרים וקבלה בידם שיהיה בראש השיטין למעלה משירת הים הבאים ביבשה ה'. מת במצרים חמש שיטין ולמטה מן השירה חמש שיטין תחילת כל שיטה מהן כך ותקח אחריה סוס ויצאו ויבאו וכל זה למצוה מן המובחר ואם שינה לא פסל ע"כ:

תוכן העניינים

דברי חמודות על מנחות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה