דברי התורה· רבי צבי הירש אוירבאך
סימן תי
סעיף ו' (א) אחד החופר בבור ברשות הרבים וכו', אבל אם הפקיר רשותו ובורו או שהפקיר בורו שברשותו הרי זה פטור וכו', לפ"ז יש ליישב דברי תוספות בבא קמא (דף ל' ד"ה אפילו תימא) דהקשה האיך מצית לאוקמי כר"י דהא קתני מתניתין וכל הקודם בהן זכה ותירץ תוספות דנוכל לומר דכל הקודם בהן לאחר ל' זכה, ולכאורה תימא א"כ מאי הקשה הגמרא לימא דלא כר"י דסובר בשעת הוצאות זבלים אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל ל' יום שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ, הא י"ל מתניתין איירי שהוזק בהם לאחר ל' וכן הקשה בפנ"י ע"ש, ונראה לישב דברי תוספו' דהא אנן קיי"ל היכא דחפר בור ברשותו ואחר כך הפקיר רשותו ובורו פטור כמבואר כאן בש"ע, ומקורו מתוספות בבא קמא (דף כ"ח ד"ה אבל) דבשלמא חפר בור ברה"ר דחפר באיסור שפיר חייב, אבל בחפר בור ברשותו דחפר בהיתר והשתא דהפקיר לאו בעל הבור הוא ע"ש, לפ"ז שפיר דברי תוספות דלא מצי לאוקמיה מתניתין דקתני אם הוזק בהן חייב דהיינו לאחר ל' אבל קודם לכן פטור כיון שהוציא ברשות שע"מ הנחיל יהושע את הארץ, דא"כ (ממנ"פ פטור על הוצאות זבלים) [גם לאחר ל' יפטור דהא ההוצאה וגם מה שהניח כל ל' היה ברשות] ולאחר שלשים כל הקודם זכה., וה"ל כמו שהפקיר רשותו ובורו, וע"כ מתניתין דקתני דאם הוזק בהן חייב איירי אפילו לאלתר, ושפיר הקשה הגמ' לימא מתניתין דלא כר"י:
סעיף י' (ב) אחד החופר בור או שיח או מערה או חריץ ולמה נאמר בור שיהא בו כדי להמית דהיינו עומק עשרה טפחים, ע' יורה דעה (סימן. נ"ח) נפילה אסורה כיצד בהמה שנפלה אם היתה עומדת על רגליה כשנפלה אם מכריסה עד מקום שנפלה שם י' טפחים חוששין שמא נתרסקו אבריה אבל אם שוכב' ונתגלגל' צ"ל מקום י' טפחי' והט"ז שם (סק"א) הקשה על הטור דהכא לא מחלק וכן המחבר כאן כתב דוקא בור י' טפחים ולא מחלק היכא דבהמה עמדה סגי בו' טפחים [משום דחשבינן מכריסה עד ארעא ד' טפחים] ע"ש מה שתירץ בשם יש"ש, ולפע"ד נראה דלא קשה דהא לכאורה קשה היכא דבור פחות מי' טפחים אמאי פטור דהא הוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס דהא הטעם בפחות מעשרה דפטור משום דהוי אונס כמבואר ברמב"ם (פרק י"ב מנזקי ממון) ושאר פוסקים דאין חבט פחות מעשרה מ"מ הא הוי תחלתו בפשיעה דאם היתה עמדה היה כדי להמית וכמו שהקשה תוספות בבא קמא (דף נ"ג ד"ה לבעל הבור) והכא לא שייך תירוץ תוספות שם, ומזה הכרח לדברי הרשב"א שם (ד' נ"א) דהכא לענין תשלומין כיון דהיכ' דאגנדר דהיינו שוכבת על רגלים ונתגלגל לבור לא נקרא בור לענין מיתת בהמה, [ממילא גם בעומדת דיש מכריסה עד קרקע הבור י' טפחים מ"מ פטור] דתרי בור כתב רחמנא אחד לענין מיתה ואחד לענין נזיקין שלא חייבה תורה לענין מיתת בהמה אלא כשיש לעולם כדי להמית אפילו בא גנדר ע"ש וזה נראה עיקר: סעיף יד (ג) החופר בור עשרה ובא אחר והשלימה לכ' ובא אחר והשלימה לל' כולם חייבים, עסמ"ע (סקכ"א, ולכאורה צריכים להבין דהא מבואר (בסימן תי"ח סעיף י') עשה אחד אש ובא אחר והוסיף אם יש בזה שעשה ראשון כדי שתגיע למקום שהלכה הראשון חייב, וכן הכא יש בבור מה שעשה ראשון כדי להמית ואמאי כולם חייבים, ולפענ"ד דכוונת המחבר לקמן (בסימן תי"ח) דראשון חייב איכא לאפלוגי היכא דהשליך אחרון מעט עץ דבלא אש של ראשון אינו יכול להלוך לשם דבזה אחרון פטור ודומה לאחד חפר בור עשרה ובא אחר והוסיף עוד טפח דראשון חייב ואחרון פטור, אבל אם אחרון הוסיף הרבה עצים דבלא אש של ראשון נמי יכול להלוך לשם באמת כולם חייבים כמו הכא גבי בור, וכן מבואר בתוספות בבא קמא (דף י' ד"ה מאי) וברשב"א וכן מדוקדק לשון המחבר לקמן (סימן תי"ח) דבבא ראשונה אם עשה אחד אש ובא אחר והוסיף כתב אם יש במה שעשה ראשון כדי שתגיע למקום שהלכה הראשון חייב נקט מלתא דפסיקתא דראשון חייב בודאי, ולגבי שני הדבר תלוי בספק אם מכח אש של שני נמי יכול להלוך לשם השני ג"כ חייב, ואם אינו יכול להלוך מכח השני פטור השני, ובבא שניה נמי נקט המחבר מלתא דפסיקא שאם אינו יכול להלוך מכח אש של ראשון שראשון פטור ואחרון חייב אפילו שהאש הלך מכח הצטרפות אש ראשונה מ"מ כיון דהוא גומר האחרון חייב וע':
סעיף י"ח (ד) ואפילו בתל גבוה כל שהוא, ע' ש"ך (סק"ב) דהביא בשם מהרש"ל ביש"ש דבור פחות מג' טפחים פטור אפילו לענין נזיקין משום דכארעא סמיכתא דמי ולא מקרי בור אפילו לענין נזקין, אמנם מדברי המרדכי (סוף ב"מ) ומהרב לקמן (סימן תי"ד ס"ב) נראה דגם פחות מג"ט מקרי בור, ולכן הניח הש"ך דין זה בצ"ע לדינא, ולכאורה דעת מהרש"ל תמוה מגמרא בבא קמא (דף צ"א) מאי לאו מלמטה למעלה קא חשיב מטפח ועד עשרה מיתה ליכא נזיקין איכא, משמע להדיא דאפילו בטפח הוי שיעור נזיקין לענין בור וצ"ע, אחר זה ראיתי במגיד משנה (פרק י"ב מנזקי ממון ה"י) שהביא מחלוקת תנאים בתוספתא תנא קמא וסומכוס אם בעינן ג"ט לענין נזיקין או כל דהוא, וכת' המ"מ שהרמב"ם פוסק כת"ק דאמר כ"ש, ומן התימא שלא הביאוהו:
[ולכאורה יש לדחות לגמרי הקושיא על מהרש"ל ז"ל דזהו לצד איבעי' דש"ס שם דאין אומד לנזקין, אבל למסקנא דפסקינן יש אומד לנזקין אמרינן ממעלה למטה קא חשיב, אבל המהרש"ל ע"כ אין טעמו משום דיש אומד, דהא לזה אין מועיל שיעור ג' טפחים, דהא לפעמים גם בחמשה וששה א"י ליזק [וכאשר פסק בפריטי רמ"ה מובא באס"ז ב"ק (צ"א ע"א סד"ה ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל) דגם בנזקי בור יש אומד אפילו בחמשא ושתא טפחים אי חזי האי בירא למעבד כשיעור האי נזקא ע"ש] רק טעמו משום דפחות מג' טפחים לא נקרא בור כלל משום דכארעא סמיכתא דמי, ועל זה שפיר הקושיא מש"ס דגם בטפח קרוי בור, ודברי התוספתא הנ"ל הובאו בביאורי הגאון החסיד מוהרא"ו זצוק"ל (בסימן זה ס"ק כ"ה)]:
סעיף כ"ד (ה) התליע מתוכו ונפלו בו שוורים וכו', [הג"ה] ויש מחלקין הא דפטור בכה"ג דוקא שאם היו עוברים הגמלים היו נופלים עם הכסוי דאז לא פשע כלל לגבי שוורים וכו' אבל אם הוא שאם יעברו הגמלים לא יפול הכסוי רק יתרועע ואם יעברו אח"כ שוורים יפלו חייב אף בהתליע מתוכו דהואיל ופשע לגבי שוורים חייב אף בהתלעה, עסמ"ע (סקל"ח, ועיש"ש (פרק ה' סימן ל"ח) דהקשה דאמאי חייב מטעם תחלתו בפשיעה וסופו באונס הא לא בא האונס מחמת פשיעה כמו גבי פשע בה ויצאה לאגם ע"ש, ולפעד"נ דעיקר טעם של יש מחלקין היא מכת סברת הרמב"ן בסוגיא דבבא קמא (דף נ"ב) אבעיא להו כסהו כסוי שיכולה לעמוד לפני שוורים ואינה יכולה לעמוד לפני גמלים וכו' כתב הרמב"ן סברא דכרייתו פשיעה היא לחייב רק רחמנא אמר אם כסהו כראוי פטור אבל אם כסהו שלא כראוי עדיין שם כרייה מקרי ע"ש, ושפיר דברי הרמ"א אם כסהו כסוי שאם יעברו הגמלים יפול הכסוי לגמרי א"כ כרייתו לאו פשיעה היא ממנ"פ אם יעברו גמלים יפול הכסוי ופטור על שור פקח ביום ואם לא יעברו גמלים כסוי מעליא היא, אבל היכא דאם יעברו גמלים לא יפול הכסוי רק יתרועע ואם עברו אח"כ שוורים ונפלו חייב, משום הכי חייב אם התליע ולא עברו גמלים דעל כרייתו חייבה רחמנא, ועיין מה שכתבתי לעיל (סימן רצ"א סק"ג: סעיף ל"ב (ו) שור שדחף בהמה לתוך הבור ומת אם מועד הוא בעל הבור משלם מחצה ובעל השור מחצה ואם תם הוא בעל השור משלם רביע מגופו ובעל הבור משלם ג' חלקים, היא סוגי' בב"ק (ד' נ"ג ע"א) שור שדחף את חבירו לבור בעל השור חייב בעל הבור פטור ר' נתן אומר בעל השור משלם מחצה ובעל הבור מחצה והתניא ר"נ אומר בעל הבור משלם ג' חלקים ובעל השור רביעי לא קשיא הא בתם הא במועד וכמו שמבואר בש"ע כאן, וע' תוספות (שם ע"ב ד"ה הא כרבנן) דמסיק דצריך לומר דסברת רבא היא עיקר דהאי כולי הזיקא עביד והאי כולי הזיקא עביד, וערש"י שם, (ע"א ד"ה אי קסבר) דהואיל דבלאו בור נמי מיית הוי כאלו המיתו כולו, וכן גבי בור הואיל דבלא נגיחת השור נמי מיית כאלו המיתו כולו דאל"כ לר' נתן אמאי דכי ליכא לאשתלומי מהאי משתלים מהאי דהא גבי שור ושור פסולי מוקדשין לא שייך אנא תוראי בבורך אשכחתיה, ואי אמרינן דחצי נזק עביד אמאי משלם יותר ע"ש, ולכאורה צ"ע דהא מרבא גופיה ע"כ מוכח דסובר דהאי כולי הזיקא עביד והאי כולי הזיקא עביד דאמר רבא (שם ע"ב) שור ואדם שדחפו לבור לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב ואדם ובור פטורים, וע"כ צריך לשלם כופר שלם דכופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר וכ"ש היכא דמשלם רק חצי ודאי לא כמו שכתב הרמב"ן באותה סוגיא ע"ש, אבל נלפע"ד דמדרבא אינו ראיה דסובר דהאי כולי הזיקא עביד והאי כולה הזיקא עביד די"ל דאף דרבא סובר שהם ביחד עשו ההיזק מ"מ חייב שור כופר שלם דהא קי"ל שנים שהוציאו מרה"י לרה"ר וזה לבד אינו יכול להוציא בלא זה השני שניהם חייבים כמבואר במסכת שבת (דף צ"ב) ע"ש, ובאמת הקשה תוספות בבבא קמא (דף מ' ד"ה כופר אחד) דהא גבי שבת שנים שהוציאוהו מרה"י לרה"ר שניהם חייבים, ותירץ תוספות בתירוץ שני דהתם חטאת דלגבוה אין להקפיד אם מביאין שני חטאות אבל כופר דלחבירו למה ירויח זה במה שהשור לשנים ע"ש, א"כ ממילא הכא דלא ירויח שפיר אמרינן דאף אם נאמר דבעל השור פלגא עביד מ"מ חייב כופר שלם, ולפ"ז לא קשה קושיית הקצוה"ח (כאן סק"ד) על רש"י ב"ק שם דפי' הטעם גבי אדם ושור שדחפו לבור מש"ה אדם פטור דקלבד"מ, והקשה הקצה"ח דהא רש"י כתב פרק הפועלים דמהני תפיסה וגם חייב לצאת ידי שמים ולא שייך ליכא לאשתלומי מהאי ע"ש, ולפי דברי תוס' הנ"ל שפיר בעל השור חייב כופר שלם כמו שנים שהוציאו בשבת דשניהם חייבים: