דברי התורה· רבי צבי הירש אוירבאך
סימן שיח
סעיף א' (א) השוכר רחים מחברו שיטחן לו עשרים סאה בכל חדש בשכרו והעשיר בעל הרחים והרי אינו צריך לטחון שם אם יש לשוכר חטים שצריך לטחון לעצמו או לאחרים כופין אותו ליתן דמי טחינת עשרים סאה שזו מדת סדום היא ואם אין לו יכול לומר אין לי דמים והריני טוחן לך כמו ששכרתי ואם אין אתה צריך מכור לאחרים. עסמ"ע (סק"ג) דהביא פלוגתא בין תוספות ורא"ש דשטת תוספות כתובות (דף ק"ג ד"ה ולא אמרן) דהיכא דאינו יכול לטחון וזבין דאית ליה פסידא למשכיר אף דאינו יכול לתבוע השכירות מכל מקום יכול לבטל המקח קודם הזמן, והרא"ש הקשה אמאי דהא מ"מ אוגיר ליה לזמן מה איכפת לי פסידא דידך ע"ש, ולפע"ד יש לומר טעם פלוגתתם דתוספות סובר דדבר זה דומה להיכא דשכר פועלים לדלות ואתא מטרא בחצי היום ואין צריך אח"כ לפועלים דאין צריך ליתן להם רק בעבור חצי היום כמו שמבואר במסכת בבא מציעא (דף ע"ז) ולקמן (סימן של"ד סעיף ב') ע"ש, ה"נ גבי רחיא דטוחן הוא אצל בעל הבית כפועל וצריך לטחון לו רק הוא נותן לו זאת בשכר רחיא א"כ כיון דמשכיר העשיר ואין צריך אין צריך ליתן שכר לפועל [וקצת מזה מצאתי בהפלאה כתובות שזו סברת התוספות], וסברת הרא"ש דהקשה על תוספות י"ל לפע"ד דהרא"ש סובר דשוכר רחים יש לו דין אריס לבעל רחיא ובאריס הא מבואר לקמן (סימן של"ד סעיף ג') דאף שבא המטר ולא הוצרך לדלות נוטל כמו שפסק דהאריס הוי כשותף ולא כפועל וכן מבואר בתוספות בבא מציעא (דף ע"ז, וגם עוד סברא אחרת כתב הרא"ש דיכול לומר מי הזקיקו לקנות רחים ויפסיד השוכר ולכך הקשה הרא"ש לשטתו שפיר:
הלכות חבירות וקבלנות: