דברי התורה· רבי צבי הירש אוירבאך
סימן רנט
סעיף א' (א) הרואה אבידת ישראל חבירו חייב לטפל בה וכו' ואם נטלה על מנת לגוזלה וכו' עובר וכו' נטלה לפני יאוש על דעת להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה אינו עובר אלא משום השב תשיבם. עש"ך (סק"א) שהביא דעת הרמב"ן ע"ש, ולפע"ד צ"ע דעת רמב"ן דהא תוספות הקשו דאמאי ליכא לאו דלא תגזול אי משום דבהתירא אתא לידיה מ"ש מכובש שכר שכיר ותירצו דהכא נתכוין לגוזלה לאחר יאוש אף דיאוש לא קני בגנב הכא בהתירא אתא לידיה, ונראה דסובר תוס' דבכה"ג יכול לקנותו ביאוש לחוד, אבל לפי שטת הרמב"ן במלחמות דתי' דהטעם דאם נטלה קודם יאוש על מנת לגוזלה ואחר יאוש החזיר דעובר בכולן, דאפילו למאן דאמר דיאוש בגניבה קונה מ"מ דמים צריך להחזיר, התם בגנב מרשות בעלים, אבל הכא אם נטלה ע"מ לגוזלה הוי כמונח בקרקע ונקנית מטעם יאוש באבדה, אבל נטלה ע"מ להחזיר הוי שומר אבדה ורשות שומר כרשות בעלים וממון שמונח ברשות בעלים לא מהני יאוש, א"כ לפי שטת הרמב"ן קשה אמאי בנטלה ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגזול אינו עובר אלא משום השב תשיבם ולא אלאו דלא תגזול הרי כשנטלה על מנת להחזיר נעשה שומר שלהם והוי כמונח ברשות בעלים ולא מהני היאוש דאח"כ לפי שטת הרמב"ן הנ"ל דהוי יאוש ברשות א"כ הוי כאלו לפני יאוש ואמאי אינו עובר אלא תגזול ג"כ וצ"ע, ועיין בסוגיא דאונכרי בסוכה (דף ל') בתוספות ד"ה כי גזו וכו' ויש לישב: סעיף ג' (ב) כיצד המוציא במקום שישראל מצוים שם חייב להכריז שלא נתייאשו הבעלים וכו' אם רוב כותים לא היה חייב להכריז, בסוגיא בבא מציעא (דף כ"ד) אבעיא להו כי קאמר ר' שמעון בן אלעזר ברוב כותים אבל רוב ישראל לא או דלמא אפילו ברוב ישראל נמי אמר ובעי למפשט ממתניתין דמכשירין דכי קאמר ר"ש בן אלעזר ברוב כותים. אבל ברוב ישראל לא ובתוס' שם ד"ה כי קאמר רשב"א הקשה דאי איירי רשב"א ברוב כותים א"כ מה צריך לטעם מפני שבעלים מתייאשים ת"ל דיש לתלות דמכותים נפל דהוי רובא ע"ש מה שתי', ולפע"ד נראה ראיה מתוספות דלא כש"ך ביו"ד (סימן קמ"ו סק"א) דכתב דאף דאבידת כותי התירה התורה מ"מ כ"ז שהכותי לא נתיאש אינו שלו [והובא בדברי משפט מזקני הגאון זצלל"ה ע"ש], ומתוס' כאן מוכח דאינו כן דאפילו קודם שנתייאש הכותי נמי שלו מקרי דהא קתני בברייתא הרי הוא שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהם [אבל בלא יאוש לשטת הש"ך אינו שלו מקרי] ותוספות שהקשו דאינו צריך להאי טעמא בע"כ סובר תוספות דאפילו קודם שנתייאש הנכרי נמי שלו נקרא, ולפ"ז נוכל לומר במה שכתב המחבר לעיל (סימן ע"ב סעיף מ"א) משכונו של כותי ביד ראובן והפקידו ראובן ביד שמעון ומת הכותי יש להסתפק אם זכה שמעון במה שהמשכון שוה יותר מהחוב, והקשה הש"ך (ס"ק קס"ג) מה ספק יש כאן הא פשיטא דזכה דלא גרע ממשכונו של גר ביד ישראל ובא אחר והחזיק דקנה והכא נמי הרי שמעון מוחזק ע"ש, ועיין בתומים (סימן ע"ב סקנ"ז) דתמה דספק עצום היא דהכא שאני כיון דהפקעת פקדון היה מותר א"כ תיכף כשהפקידו כותי ביד ראובן זכה בו ראובן אבל גבי גר מחיים של גר אין לשום אחד זכות בו מש"ה אם בא אחד והחזיק בו לאחר מיתת הגר קנה ע"ש, ולפי שיטת הב"ח וש"ך ביו"ד הנ"ל הקשו שפיר ומחליטים לדינא דזכה שמעון במה שמשכון שוה יותר דמה סברא יש כאן לומר שיזכה ראובן אי משום דהי' בידו להפקיע דהפקעת פקדון הי' מותר והוי כאבידת כותי כיון דכותי אינו יודע לא עדיף מאבידת כותי ואבידת כותי לפני יאוש ג"כ אינו שלו ויכול לחטוף אחר ממנו, ע"כ החליטו דזכה שמעון, והתומים שכתב דראובן זכה תיכף כשהפקידו אצלו אזיל לשיטת תוס' הנ"ל בב"מ (דף כ"ד) הנ"ל ומחבר כאן ג"כ סובר דאבידת כותי היתה מותר ואפילו לפני יאוש שלו היא, מש"ה יש כאן ספק עצום כמו שכתב התומים דתיכף כשהפקיד הכותי אצל ראובן זכה ראובן מטעם הפקעת פקדון, ואי משום דאין הנכרי יודע והוי כאבידת כותי אפילו לפני יאוש הוי שלו ומש"ה זכה ראובן:
ג ואפילו העיר מחצה כותים ומחצה ישראל או אפילו רובה כותים והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל חייב להחזיר, יש לעיין היכא דהיא מחצה על מחצה והכריז ולא אתא ישראל היכא הדין, ולפע"ד י"ל דרגלים לדבר דמכותי נפל דלא דמי היכא דמצא ברוב ישראל דאף אחר ההכרזה צריך להניח אצלו עד שיבוא אליהו כמבואר לקמן (סימן רס"ז סעיף ט"ו) דהתם שאני כיון דרוב ישראל היא א"כ מסתמא מישראל נפל אבל הכא בלא זה הוי ספק השקול יש לומר כיון דהכריז ולא בא ישראל גלוי מלתא דמכותי נפל. וקצת ראיה לזה לפי מה שכתב הנמוק"י דאף לצורבא מרבנן דמהדרינן אבדה בטביעות עינא וא"כ לא מייאש אפילו הכי היכא דהכריז ולא אתא צורבא מרבנן אמרינן מאינש אחרינא נפל והרי היא שלו כיון דאין בו סימן ע"ש, וא"כ חזינן דגלוי מלתא מהני, וא"כ יש לומר כן גבי מחצה על מחצה דאם הכריז ולא בא שום ישראל הוי גלוי מלתא דמכותי נפל והרי היא שלו וא"צ להניח, ולפ"ז מיושב לשון הרמב"ם (פרק י"א מגזלה ואבדה הלכה ו') עיר שישראל וכותים דרים בה מחצה על מחצה נוטל ומכריז ומסיים הרמב"ם ואם בא ישראל ונתן סימני' חייב להחזיר, ולכאורה קשה דמלתא דפשיטא הוא דכשישראל נותן סימני' דחייב להחזיר, ולפי הנ"ל יש לומר דכוונת רמב"ם רק להשמיענו הדיוק כיון דמחצה ישראל ומחצה כותים חייב להכריז כדי לברר את הספק, דוקא אם בא ישראל ונתן סימנים חייב להחזיר מש"ה לכתחילה צריך הכרזה אבל אם אחר ההכרזה המתין ולא בא ישראל יש לומר דיכול להשתמש בחפץ כיון דהכריז ולא בא ישראל גלוי מלתא דמכותים נפל כסברת נמוקי יוסף הנ"ל וצ"ע: