דברי התורה· רבי צבי הירש אוירבאך
סימן עה
סעיף ט' (א) מנה כי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך והלה אומר איני יודע אם הלויתני או אם הפקדתי בידי ישבע היסת שאינו יודע ופטור, לכאורה צריכים להבין דהא קי"ל דאין נשבעין על טענת ספק כיון דפטור הוא גבי איני יודע אם הלויתני דדלמא לא ידע שהוא שכח ואמאי צריך לשבע ועיין לקמן (סימן צ"ג סעיף י"ג) מבואר דצריך לטעון שהוא יודע מזה החוב ע"ש ועיין בש"ך (סקנ"ו) שכתב ג"כ הכי ע"ש, ע"כ לפע"ד צריך לומר דאנו דנין לפי דברי המלוה שהוא בודאי יודע שחייב לו אבל אינו לוה רוצה להעיז ולטעון ברי שאינו חייב לו א"כ הוי כמו שטען מלוה שלוה ג"כ יודע שחייב רק בערמה אומר איני יודע ושפיר צריך לשבע היסת ולפ"ז שפיר מיושב דברי סמ"ע לקמן (סימן רל"ב סעיף י"ח בהג"ה) אם מכר לו טבעת בחזקת זהב ואח"כ שברו לוקח ונמצא בדיל שחייב להחזיר מעותיו ואם אינו מאמינו שנמצא בדיל נשבע שאינו יודע מזה ונפטר ובסמ"ע (סקמ"ג) הקשה דהא אין נשבעין על טענת ספק ותירץ סמ"ע דאיירי דטוען לוקח שאתה צוית לצורף לערב בתוכו בדיל וש"ך (סקי"ג) חולק על הסמ"ע דזה דומה לאיני יודע אם הלויתני דקי"ל דצריך לשבע היסת ע"ש, ולפי הנ"ל ניחא דברי הסמ"ע דבשלמא הכא אנו רואין לפי דברי המלוה דטענת לוה הוי כמו טענת ברי ולכך צריך לשבע היסת אבל התם באמת לא ידע לוקח אם מוכר ידע מזה שנמצא בדיל אין צריך לשבע היסת דהוי טענת ספק כדברי סמ"ע ואפשר לומר שאם עברו זמנים טובא שדרך בני אדם באמת לשכוח אם לוה אם לא דאין לוה צריך לשבע היסת משום דמלוה בעצמו אינו יודע אם לוה יודע מזה ואין נשבעין על טענת ספק ונכון לפע"ד [ועיין בש"ך רנ"ה ס"ק י"ג]:
ב ואם חזר אח"כ ואמר נזכרתי שפרעתיך נאמן בשבועה, עש"ך (סקכ"ט) דהביא בשם מהרש"ל דדין זה אינו אלא לשערי רב אלפס דפסק גבי איני יודע אם פרעתיך דצריך התובע לשבע א"כ לא הוי כחוזר וטוען דדלמא לא ישבע אבל לפי מאי דקי"ל דנוטל התובע בלא שבועה אינו יכול לומר נזכרתי דאין לך חוזר וטוען גדול מזה ע"ש ולפע"ד יש ראיה לשטת מהרש"ל מתוס' ב"ק (דף צ"ו ע"ב ד"ה והלה שותק) למ"ד ברי ושמא ברי עדיף ניחא ולמ"ד לא ברי עדיף אומר ר"י שהוא מפרש דשתיקה כהודאה ולא הוי כאומר איני יודע עכ"ל א"כ צריכים להבין מה טוען אח"כ בשעה שהוא זוכה בגדול אם טוען איני יודע דל שתיקה דמעיקרא הא השתא אמר איני יודע ואי אמר אח"כ ברי ברשותי ילדה א"כ אף דהוי כאומר מתחלה איני יודע כיון דשתיק מ"מ יכול לומר עתה נזכרתי שברשותי ילדה אלא ודאי משמע דאינו יכול לומר נזכרתי הה"ד דאין יכול לומר נזכרתי אם אמר מעיקרא איני יודע אם פרעתיך דמה לי לרב הונא ורב יהודא באומר איני יודע אם נתחייבתי או לדידן באומר איני יודע אם פרעתיך א"כ משמע מתוס' הנ"ל כשטת מהרש"ל:
סעי' י"ב (ג) מנה לי בידך שהלויתיך והלה אומר איני יודע אם הלויתני ועד אחד מעיד שהלוהו או שאמר איני יודע אם פרעתיך הוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם. כל אחרונים תמהו על דין זה תיפוק ליה דחייב דהא טוען איני יודע אם פרעתיך וש"ך תירץ (בסקל"ה) דמיירי דטוענו ספק ע"פ העד ועודנה דחוק הוא דמ"מ לשון הטור משמע דאתינן עליה מטעם ברי ושמא ומתוך שאינו יכול לשבע ומשלם ולפע"ד י"ל כוונת הטור דמלוה אומר איני יודע אם הלויתיך [אבל יודע שלא פרע לו] ולוה אמר איני יודע אם פרעתיך דהסכמת ש"ך (סק"ל) וכ"כ הט"ז דלוה פטור אבל היכא דעד אחד מעיד על הלואה ולוה אמר איני יודע אם פרעתיך שפיר חייב הלוה ממנ"פ דעל פרעון מלוה טומן ברי שלא פרעו וברי ושמא ברי עדיף ועל הלואה אף דמלוה ג"כ מספוק מ"מ כיון דלוה לא נשבע להכחיש העד הוי ליה כשני עדים כמבואר בתוס' במסכת ב"ב בסוגיא דנסכא דרבי אבא (דף ל"ד ע"א ד"ה הוי) והוי ליה מתוך שאין יכול לשבע ומשלם ושפיר דברי הטור:
סעיף י"ג (ד) טענו חטפת חפץ ויש לו עד אחד והוא אומר ודאי חטפת אבל שלי הוא ה"ל מחויב שבועה שאי"ל ומשלם עש"ך (סקמ"ב) הה"ד בכתב יד שיש בו נאמנות והוא מקוים בעד אחד והוא טוען פרעתי ג"כ אינו נאמן דכיון דאין מכחיש לעד ואין יכול לטעון פרעתי רק במגו דמזויף וכיון שיש עד אחד על הקיום לא הוי מגו וה"ל מתוך שאין יכול לשבע ומשלם ע"ש והקשו בספר הפלאה כתובות ובקצות החשן מתוס' כתובות (דף כ"ח ד"ה קיום שטרות מדרבנן) כתבו תוס' לחד תרוצא דאיירי דלוה מודה שכתבו רק אומר פרוע וקיום זה אינו צריך רק מדרבנן ולפי דברי הש"ך הנ"ל אמאי צריך להיות גדול עמו להיות שני עדים תפוק ליה דאפילו אין כאן רק עד אחד הוי ליה מתוך שאינו יכול לשבע ומשלם ולפע"ד יש לתרץ קישייתם דהא מבואר (בסימן מ"ו) דעידי קיום יכול להיות מפי כתבם כיון דקיום שטרות דרבנן א"כ י"ל לפי תירוץ תוס' הנ"ל דאיירי דגדול אינו מעיד בע"פ רק מפי כתב וא"כ אם אמר מזויף סבר תוס' להאי תרוצא דצריך קיום מן התורה ממילא אין צריך לשבע ע"פ עד אחד דהוי מפי כתבם אבל היכא דטוען פרוע אינו צריך קיום רק מדרבנן מהני מפי כתבם, ועודנה צ"ע:
סעי' י"ז (ה) וכן אם אומר לחברו נתחייבת לי מנה מפני שהודית לי שלקחת משלי אבל לא היתה ההודאה בעדים אין זה טענת ברי שאין זה יודע שחייב לו אלא בהודאת פיו והודאה שלא בעדים או אפילו בעדים ולא אמר אתם עדי אינו כלום מפני שיכול לומר משטה אני בך עש"ך (סק"ס) דכתב אף דטענת משטה צריך לטעון היינו דוקא אם תובע בברי שחייב לו אבל היכא דאינו תובע בברי רק מכח שהודה אנן טענינן ליה טענת משטה ע"ש ולפע"ד צ"ע א"כ האיך הביא תוס' סנהדרין (דף כ"ט ע"ב ד"ה כך) ראיה דטענת שלא להשביע אנן טענינן ליה מרב נחמן דאמר אדם עשוי שלא להשביע עצמו דלמא התם מיירי דאינו תובע בברי שחייב לו רק מכח הודאות נתבע ובזה אף טענת משטה טענינן ליה אבל באמת היכא דתובע טוען ברי שחייב לו יוכל להיות אף טענת שלא להשביע לא טענינן ליה וא"כ אין ראיה מרב נחמן וצ"ע ועיין בנתיבות המשפט:
סעיף י"ט (ו) טענו איני יודע כמה הלויתיך אבל לפחות הלויתיך שתי כסף ופרוטה וכו' ודוקא שטענו דבר שהוא אמוד בו. עש"ך (סק"ט) אם טענו דבר שאין אמוד בו מ"מ נגד דבר שאמור בו ה"ל מתוך שאינו יכול לשבע משלם ע"ש ולפע"ד היינו דוקא אם ב"ד יודעים כמה אמוד אבל אם ב"ד אינם יודעים בכמה אמוד לעת עתה בשעת הודעה רק שיודעים שאינו אמוד כ"כ על מה שתובע א"כ בשעה שהודאה יצא מפי הנתבע לא היו ב"ד יודעים כמה היא כפירה לא מחייב הנתבע שבועה דלא הוי דבר קצוב כמה היא כפירה כמבואר לקמן. (סימן פ"ח סעיף כ"ג) ממילא לא הוי מתוך שאינו יכול לשבע משלם וצ"ע: