דברי התורה· רבי צבי הירש אוירבאך
סימן עג
סעי' ב' (א) המלוה את חברו וקבע לו זמן לפרעו אע"פ שלא קנו מידו וכו' טען המלוה ואמר היום הוא סוף הזמן שקבעתי ולוה אומר עד עשרה ימים קבעת הלוה נשבע היסת. לכאורה יש לעיין בזה דהא כל שבועה דכופר הכל היא טעמא משום דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו, אבל הכא דבאמת הלוה לו מנא לן דגם על זה נשבע היסת ועיין לקמן (סימן ק"א סעיף י' ובש"ך שם סק"ה) נראה דאם טוען הלוה אין לי מעות ומלוה אומר יודע אני בודאי שיש לך מעות או שאר דברים צריך לשבע היסת מדינא דגמרא ע"ש ולפע"ד צ"ע דהא מבואר ברמב"ם (פרק ה' ממלוה ולוה) דכתב אפילו טוען המלוה דיש מעות ללוה והחביא אותן מחרימין על זה שיש לו ולא יתן לבע"ח ע"ש מבואר אף דמלוה טען ברי שיש לו אפ"ה אין כאן מדינא שום שבועה וטעמו נראה דהא כל כופר הכל יש עליו שבועה משום דאין אדם תובע וכו' והכא לא שייך זה ומ"מ נראה דהכא שפיר אם הכחישו זא"ז בזמן דלוה נשבע היסת דלא חלקי חכמים בין כפירת ממון ובין כפירת זמן כמו שכתב סמ"ע (סק"ט, ואין להקשות (בסימן ק"ז סעיף ב') דאם טען היורש שאביו, לא הניח כלום ומלוה טוען ברי שאביו הורישו ממון דצריך היורש לשבע היסת התם שפיר היא כפירת ממון כיון דיורש טוען:
שאביו לא הניח כלום א"כ רוצים היורשים להפקיע חוב לגמרי לא שעבוד הגוף ולא שעבוד נכסי משום הכי ישבע היסת אבל דין דרמב"ם פרק ה' הלכות מלוה ולוה אינו רוצה להפקיע לגמרי דיש עליו שיעבוד הגוף ושיעבוד נכסי אם יהי' לו מש"ה אף היסת אין צריך, ועיין בקצות החשן: