דברי התורה· רבי צבי הירש אוירבאך
סימן סה
סעי' ב' (א) וכן יורשי הנפקד לא יחזירו שום שטר שנמצא ברשות אביהם אלא א"כ יודעים מה טיבן עש"ך (סס"ק ט') דמסיק היכא דליכא מנהג ברור ודאי גבי כתובה נמי חיישינן לפרעון כמו גבי כתובת אשה שנמצא בשוק ע"ש, ולפע"ד יש לעיין בדין זה ע"פ מה שהביא המחבר (בסעיף ג') שטת הסוברים היכא דשניהם מודים מהני ולא חיישינן לקנוניא כיון דליכא רעותא רק ספק מי מסר וא"כ גבי כתובה ודאי ה"ל לגבות דהא אפילו לשטת הרי"ף דפסק במקום שכותבין כתובה ואינה תחת ידה אינה גובית משום דריעא טענתה ואיכא רגלים לדבר דפרע אבל היכא דליכא רגלים לדבר לכ"ע אינו יכול לומר פרעתי ועיין באה"ע (סימן ק' בהג"ה סעיף ו') דכתב היכא דיש עדים שנאבדה או נשרף דגובה ע"ש א"כ הכא ג"כ לשטת הרא"ש וטור היכא דמונח ביד אחר ולא ידע מי הפקיד אצלו לא אתיליד רעותא ושפיר יכול לגבות בו ועיין בתוס' כתובות (דף צ"ו) ד"ה נכסי ע"ש וצ"ע:
סעיף ג' (ב) יש אומרים אפילו שניהם רוצים לא יוציאם מתחת ידו אלא קרוע דחיישינן לקנוניא נראה מזה להדיא דלא יוציא מתח"י אפילו ללוה אם מלוה מודה דדלמא יחזור למלוה וכן כתב הש"ך (סק"י) ולפ"ז שפיר כתב הש"ך (לקמן ס"ק ס"ח) דהיכא דשובר מונח ביד שליש אפילו אמר מלוה להחזיר ללוה לא יחזיר דחיישינן דלמא יחזיר למלוה ע"ש מהכא נמי מוכח כן וממילא גבי מצא שובר אם מלוה מודה יחזיר ללוה והיכא דלוה מודה יחזיר למלוה ועיין (בס"ק מ"ט) וכן כתב בתשובת הרשב"א (סימן אלף ול"ה) ע"ש:
סעיף ט' (ג) המוציא שטר חוב בכלי יתננו למי שנותן סימן בכלי עיין בתוס' ורא"ש דהקשו אמאי יחזיר למי שנותן סימן בכלי ניחוש לשאלה ותירצו דתקנת חכמים כך היה דלא ניחוש לשאלה ולכאורה צ"ע דהכא הוי שאלה דיחיד דלוה השאיל למלוה כלי ומיד המלוה נפל או להיפוך [ולמה] הוי לן לחוש ועיין בתומים וי"ל דשפיר הקשו תוס' ורא"ש דהא במתניתין סתמא קתני דיחזיר למי שנותן סימן בכלי משמע אפילו כתוב בשטר כל מי שמוציא שטר זה יגבה בו נמי יחזיר למי שנותן סימן על זה הקשו שפיר ניחוש לשאלה שמא השאיל כלי לאחר מעלמא והוי שאלה דרבים ועוד יש לתרץ כוונת תוס' דהא קתני במתניתין סתמא יחזיר למי שנותן סימן בכלי אע"ג דאין השטר נכתב על שמו רק על שם אחר והוא טען שהשטר ממושכן אצלו נמי יחזיר לו כיון שנותן סימן בכלי לכך הקשה תוס' אמאי יחזיר דהא יכול להיות שמאחר נפל רק הוא השאיל לו הכלי:
ד יתננו למי שניתן סימן עש"ך (ס"ק כ"ו) דפסק דלהפוסקים דסוברים דחיישינן לשאלה באיסור הה"ד בממון נמי חיישינן ע"ש. ולכאורה יש להקשות א"כ אבדה שאין בו סימן אמאי הרי היא שלו דהא קי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אפילו אם ספק אם ידע או לא נמי לא הוי יאוש כמבואר בב"מ דף כ"א ע"ב דפריך הגמרא הא לא ידע דנפיל מיניה ועיין במגיד משנה (פי"ד מגזלה ואבדה ה"ה) וז"ל ודע שנראה מהסוגיא שכ"ד שיש לחוש אם ידעו הבעלים בנפילתו א"ל אסור לפי ששם אמרו וכו' עכ"ל. א"כ לשטת הש"ך ניחוש דלמא השאיל לאחר ומשואל נפל ובעלים לא ידעו מנפילה ואמאי הרי הוא שלו דהא לשטת הש"ך לפוסקים דחיישי לשאלה גבי איסור גבי ממון נמי חיישי וצ"ע:
ה סימן בכלי עש"ך (סק"כ וסקל"א) דפסק דאפילו נותן סימן בכלי לא מהני לגבות ממשעבדי דדלמא אמר לו הלוה הסימן ע"ש והתומים חולק על הש"ך ולפע"ד יש להביא ראיה לשיטת הש"ך מב"מ (דף כ"ח) דהקשה הגמרא אי אמרינן סימנין לאו דאורייתא תכריך של שטרות יחזיר ה"נ וכי ניחא ליה ללוה לאהדרינהו למלוה ועיין בתוס' דדלמא באמת ניחא ללוה ע"ש. ולפי שטת התומים דאם נותן סימן מהני אפילו לגבות מלקוחות א"כ מאי מקשה תוס' דלמא באמת ניחא ללוה מאי מהני ניחותא דלוה מ"מ דלמא מוקדם הוא או שטר פרוע ויגבה מלקוחות וגבי לקוחות לא שייך ניחותא וגם הם אינם יודעים מנפילה אלא ודאי מוכח כשטת הש"ך דסימן לא מהני רק לגבי לוה אבל לא לגבי לקוחות ושפיר הקשה הגמרא, ותוס' שפיר הקשה דלמא באמת ניחא ללוה דלגבי לוה מהני ניחותא דידיה מוכח בהדיא כשטת הש"ך: סעי' ט"ו (ו) שנים אוחזין בשטר המלוה אומר שלי הוא והוצאתיו להפרע בו ממך ולוה אומר פרעתיו וממני נפל אם היה השטר שיכול לקיימו זה ישבע וזה ישבע וישלם לו הלוה מחצה. עסמ"ע לקמן (סימן קל"ח) דהביא שטת רש"י ורמב"ן היכא דאיכא ודאי רמאי אף שהחלוקה יכולה להיות אמת מ"מ יהא מונח ע"ש א"כ על זה קשה דהכא גבי אדוקים בשטר דאיכא ודאי רמאי אמאי יחלוקו נימא יהא מונח וכן הקשה תוס' ע"ש ולפע"ד אפשר לתרץ דהכא גבי שטר ליכא ודאי רמאי די"ל דלוה מ"מ אומר שפרע משום אשתמוטי דהא קי"ל כופר במלוה כשר לעדות מטעם זה אבל גבי זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה לא שייך זה בודאי אינו חלוקה אמת מש"ה סוברים רש"י ורמב"ן יהא מונח:
ומה שהקשה נתיבות המשפט כיון דמדמה השטר לטלית ה"נ יאמר המלוה מה אתם שמין המחצה שלי יכתוב שובר על חצי ואין רצוני למכור חצי שט"ח שלי. לפע"ד לא קשה דהתם גבי טלית הטלית הוא גופא ממון לפיכך חולקין, אבל הכא גבי אדוקין בשטר צריכים להבין באמת אמאי נוציא ממון מן הלוה הא לוה הוא מוחזק ואית לן למימר המוציא מחברו עליו הראיה רק אנן אמרינן זה שהשטר שוה למכור הוי ג"כ מלוה מוחזק מש"ה אינו נוטל רק מה ששוה השטר למכור אבל יותר ממה ששוה אע"פ דנכתב בשטר על זה לא הוי מלוה מוחזק ואמרינן המוציא מחברו עליו הראיה ועיין בחדושי הר"ן ב"מ בסוגיא דתקפו כהן דמאי דאמרינן בגמרא אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה י"ל דלאו ודאי הוא אלא ספק ע"ש, וכן נראה מלשון הגמרא (דף ג') גבי שנים אוחזין דאיכא למימר תרווייהו הוא ואיכא למימר דחד מנייהו הוא ע"ש ואמאי יכול להוציא מיד הלוה מחצה אלא ע"כ מטעם הנ"ל ושפיר חולקין רק שווי' השטר דעל שווי' השטר נקרא שניהם מוחזקין ולא יותר ומיושב קושיית הנתיבות: