אור ברסלב
דברי התורה סימן מו

דברי התורה· רבי צבי הירש אוירבאך

סימן מו

סימן מה

סעיף א' (א) המוציא שטר חוב על חברו כל זמן שלא נתקיים יכול הלוה לומר מזויף הוא וכו' ואפילו אם הלוה מודה ואומר אמת שאני צויתי לכותבו אבל פרעתי או אמנה היא או כתבתי ללות ועדיין לא לויתי וכל כיוצא בזה הואיל ומפיו נתקיים הרי זה נאמן וכו' עש"ך (סי' פ"ב ס"ק ב') שכתב אפילו טוען הלוה שאמנה הוא ועדים יודעים מזה א"כ לפי דבריו העדים רשעים אפ"ה נאמן משום מגו. ובקצות החושן שם תמה על הש"ך כיון שאמר שעדים יודעים מזה דהוי אמנה א"כ עושה העדים רשעים דחתמי דעשו עולה והוי מגו במקום עדים ואינו נאמן והביא ראיה מעובדא דנהר פקוד ועיין שם מה שתירץ ולפע"ד נראה ליישב קושיית קצות החשן דהכא אף דאנו לא מהימנינן ליה דעדים יודעים מזה מ"מ גוף הדבר שאינו חייב למלוה שהוא אמנה שפיר נאמן במגו ולא דמי לנהר פקוד בב"מ (דף פ"א) דאמר דהלך באורחא דנהר פקוד מיהו ליכא מיא דכיון דמודה דהלך שם רק אמר דאין שם מים דאנן סהדי דיש שם מים ופושע הוא ולא מהני מנו אבל הכא הלוה אומר שני דברים אחד שהוא אמנה ושני דעדים יודעים מזה נהי דלגבי העדים אינו נאמן דמשוה אותם רשעים מ"מ גוף הדבר שהוא אמנה ואינו חייב נחמן ושפיר דברי הש"ך:

סעי' ד' (ב) אין מקיימין שטרות אלא בשלשה מפני שהוא דין ואם קיימו בשנים לא הוי קיום ויש מי שכתב מאחר שנהנו שהרב התופס ישיבה מקיים ביחידי מנהג כזה מבטל הלכה. וכן המנהג פשוט במדינות אלו ונ"ל הטעם דסבירא לן דקיום שטרות דרבנן דיחיד מומחה דינו כג' הדיוטות וכו'. ועש"ך (ס"ק ט') אא כרוב הפוסקים דסברי דאפילו אם טוען הלוה בפי' הא אפ"ה לא בעי קיום מדאורייתא ודבר זה תמוה מאד דהא מבואר באבן העזר (סי' קמ"א סעיף נ"ג) שליח המביא גט במקום שאין צריך לומר בנו"ן דהיינו בארץ ישראל נותנו לה ונשאת בו ואם בא הבעל וערער לא גרשתי ומזויף הוא תצא והולד ממזר ולשטת הש"ך אמאי תצא דהא מסיק הש"ך דאפילו אם טוען בפירוש מזויף, מ"מ אין צריך קיום רק מדרבנן וכן תמה הבית שמואל בסימן הנ"ל וכן תמה התומים דלפי דברי הש"ך אינו אלא ממזר מדרבנן ע"ש. ולפע"ד יש לחלק דהכא גבי שטרות אפילו אם הלוה טוען בפי' מזויף מ"מ יש סברא לומר דשטר כשר הוא דלא חציף אינש לזייף ולעשות שטר שקר דהא כל פעולותיו רק לגבות מלוה עצמו ומסתמא אם יבא לגבות מלוה יעשה כל תחבולות ויברר ששטר מזויף הוא ע"כ יש סברא לומר דלא חציף לזייף לכן פסק הש"ך דאפילו טוען הלוה בפי' מזויף אין צריך קיום רק מדרבנן (כמו שכתב תוס') אבל גבי גט דאינו עשוי רק להפקיע מיד בעלה וכל היכא דראה הגט אפילו אינו מקיום בא"י מותרת לנשואין וא"כ אם אין הבעל בפנינו או מי שמכחיש אותה שפיר יש לחוש למזוייף מש"ה אי אתא בעל אח"כ וערער שפיר חוששין לטענתו ואם אינה מקיימת את הגט אוקמיה אשה אחזקת אשת איש וע"כ תצא והולד ממזר דאורייתא וקצת דומה לזה חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה דוקא בפני בעלה אבל שלא בפניו מעיזה:

ג אע"ג דאין יחיד מומחה בזמן הזה מ"מ לענין קיום שטרות דרבנן יש לסמוך עליו כן נ"ל טעם המנהג ונראה מ"מ דוקא באו עדים ואמרו שראו שיחיד מומחה קיים השטר או שלוה מודה לענין בני חורין אבל בלא זה לא מהני אף דהוא כיחיד מומחה מ"מ לא יקום עד אחד באיש אמר רחמנא וצ"ע. ואפשר לומר דגם זה נכלל בתקנת המנהג דכתב רמ"א דרב התופס ישיבה יהא נאמן על כך שקיים את השטר:

סעי' ז' (ד) ואין מקיימין את השטר משטרות אחרות אלא משתי שטרות של שתי שדות ולכאורה יש להסתפק היכא דהוי שטר של שדה אחת ויש ג"כ עד אחד על קיום אי מהני כמו שתי אומדנות דהוי שתי שטרות וה"נ כן. ולכאורה יש סברא דמהני לענין קיום דהא קי"ל עד אחד כשר ועד אחד מעיד בגדלו מה שראה בקטנו מהני לענין קיום ואם שנים העידו בגדלן מה שראו בקטנן לא מהני וכש"כ הכא דמהני אפילו שתי שטרות ושתי שדות ודאי שטר של שדה אחת של שלש שנים ועד אחד ודאי ג"כ מהני:

סעי' י"ג (ה) שנים שחתומים על שטר ומת אחד מהן צריך שנים מן השוק להעיר על חתימתו ואין העד החי יכול להצטרף עם אחר להעיד על חתימתו של המת שא"כ יצא שלשה רביעית הממון על ידו ואם לא נמצא אלא ע"א עם זה העד החי כותב חת"י בפני עדים אפילו על החרם ומשליכו בב"ד עד שיוחזק כת"י בב"ד (הג"ה) וכ"ש אם היו עדים לקיים חתימת החי. לכאורה משמע מלשון רמ"א דהיינו דוקא אם יש שני עדים אבל עד אחד כיון דהוא צריך ג"כ על חתימתו לא מהני אף אם העד מן השוק מעיד קודם על חתימתו ג"כ לא מהני ובנימוק"י ב"ב (דף נ"ז ע"א) מבואר להיפוך דאם עד אחד מן השוק מעיד קודם על חתימתו אף שהעד החי אח"כ מעיד ג"כ על חתימתו אפ"ה כיון דאין צריך להעיד על מנה שבשטר דהא יש שני עדים על חתימתו, העד החי ועד אחד מן השוק מהני דאינו יוצא שלשה רביעי ממון אפומא דחד ע"ש, אך מתוס' כתובות (דף כ"א ד"ה על כתב ידם הן מעידין) נראה להדיא היפוך מסברת נימוק"י דהא תוס' הביא ראי' לרבנן אפי' העדים אומרים בפי' שעל כתב ידן הן מעידין אפ"ה אמרינן אמנה שבשטר הם מעידים דאל"כ מאי קאמר הגמ' ואי ליכא תרי אלא חד מאי קשיא דהא יש עצה שיאמרו בפירוש שעל, כתב ידך הם מעידים אלא ודאי לרבנן אפי' אמרו בפי' שעל כתב ידן הן מעידין ג"כ לא מהני ע"ש, וכאן בע"כ מיירי דאחד מן השוק מכיר חתימת החי דאל"כ לא הקשה תוס' דלימא על כתב ידן הן מעידין, וא"כ לשיטת הנימוק"י עדיין יש תקנה דעד מן השוק יעיד על חתימת החי וגם החי יעיד על חתימתו ואח"כ יעידו שניהם על חתימת המת, וליכא למימר דתוספות איירי דעד החי העיד קודם על חתימתו דא"כ גם חספא לא מהני כמבואר בש"ך (ס"ק ל"ח) א"כ שפיר קאמר רמ"א דצריך דוקא שני עדים לקיים חתימת החי:

סעיף ל"ב (ו) הרחיק הקיום מהשטר שיטה או ב' שיטין או יותר ומילא כל הריוח שריטות דיו כשר שהרי אינו יכול לזייף וכו'. ולכאורה יש לעיין היכא דב"ד נתנו שטר למלוה והקיום רחוק מחתימתם שיטה או ב' שיטין ואח"כ רוצה הלוה להחזיר להם השטר והדיינים רוצים לתקנו בשריטות דיו או המלוה בעצמו רוצה לתקן צע"י אי מהני דהא מבואר לעיל (סימן מ"ה סעיף י"ד) היכא דנראה פיסולו בב"ד שוב אין לו תקנה במילוי ע"ש, וא"כ כש"כ הכא דב"ד בעצמם עשו פיסול ודאי לא מהני תיקון, רק היכא דשטר לא יצא עוד מב"ד בזה מהני שריטות דיו, אבל היכא דיצא מתח"י לא מהני, ולפ"ז מיושב קושיית התומים דתמה אמאי פסול הרחיק הקיום שיטה אחת או ב' כמבואר לעיל (סעיף ל"א) דהא קי"ל לעיל (סימן מ"ה סעיף זיין) אף בשטר שיכול להזדייף אינו יכול לטעון להד"ם ע"ש, א"כ הכא כיון דאינו יכול לומר להד"ם והקיום באמת כשר ולכאורה קושיא עצומה היא, אך לפי מה שכתבתי ניחא דהא כל הטעם של רבינו יונה שממנו נובע דין זה לעיל (סימן מ"ה סעיף ז') אם הרחיקו העדים ב' שיטין מהכתב אינו יכול לומר להד"ם מטעם דהא יכול להכשיר השטר ע"י מילוי בקרובים או בחזרת השטר כמבואר בש"ך (סימן מ"ה ס"ק י"ד) וא"כ השטר ראוי להכשיר אף לאחר שיצא מתחת ידם כיון שלא נראה הפיסול לב"ד אבל הכא גבי קיום אם הרחיקו הדיינים שטה או ב' שטין בין חתימתם לאשרתא ממנ"פ קודם שיצא מתחת ידם עדיין אין עליו שם מעשה ב"ד כמבואר ברי"ף יבמות פרק ד' אחין וכן מבואר (סימן זה סעיף ל"ה) כיון דבידם לכבוש עדותם ע"ש ובסמ"ע (ס"ק פ"ז) וה"נ כן דהא אם רצו כובשו לקיום ואח"כ כשיצא מתחת ידם שוב אין תקנה דלא גרע מנראה לב"ד פסולו דשוב אין לו תקנה כמבואר לעיל (סימן מ"ה סעיף י"ד) וכש"כ כשב"ד בעצמו עשאו פסולו והכא ע"כ איירי דכבר יצא הקיום מתחת ידם דאל"כ לא הוי שם קיום עליו א"כ כשיצא מתחת ידם שוב אין לו תקנה ושפיר פסק המחבר היכא דהרחיקו הדיינין שטה אחת מקיום פסול ועיין מה שכתבתי לעיל (סימן מ"ה ס"ק ד'):

סעיף ל"ז (ז) שנים החתומים על השטר ומתו ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר ובאו ענים ואמרו אבל אנוסים היו הרי אלו נאמנים וקורעין השטר וכו' ואם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה וכו' אין קורעין אותו ונראה דצריכים לכתוב על השטר שאומרים שני עדים על השטר זה שהעדים פסולים או קטנים היו ודינו של שטר זה כתרי ותרי או יניח ביד ב"ד דאל"כ דלמא אזלי ב"ד אחר וגובים בו ועיין לעיל (סימן מ"ג) בסמ"ע וש"ך (ס"ק יו"ד) ע"ש וצ"ע:

באותו סעי' עדים שאמרו כתב ידינו הוא זה ואומרים בתוך כדי דבור אנוסים היינו מחמת נפשות הרי אלו נאמנים בתומים (ס"ק מ"ב) תמה על הריב"ש דסובר דאנוסים כשרים לעדות דאע"ג דעברו על לאו דלא תחללו מ"מ אינם נפסלים משום דהיו אנוסים ומובא באבן העזר (סימן מ"ב ס"ה בהג"ה) א"כ היכא ס"ד דגמרא כתובות (דף י"ט) טעמא דר' מאיר דסובר אנוסים מחמת נפשות א"נ משום יהרג ואל יעבור ופי' רש"י דשווי נפשייהו רשעים ע"ש דהא לשיטת הריב"ש אפילו יהיה בכלל יהרג ואל יעבור אינם רשעים משום דהיו אנוסים ע"ש ולפע"ד נראה לתרץ קושיית התומים דגמ' שם אזיל השתא אליבא דר"מ וסובר הגמרא טעם של ר' מאיר דאינו נאמנים קטנים ופסולים משום חזקה כמבואר בתוס' (ד"ה. חזקה) הכא משמע דלא אמרינן מגו במקום חזקה ע"ש ושפיר תירץ הגמרא גבי אנוסים מחמת נפשות אם אמרו לעדים חתמו שקר יהרגו, ואל יחתמו שקר ושפיר איכא חזקה על העדים שבודאי לא היו אנוסים משום הכי אינם נאמנים אבל לדידן שפיר באמת היכא דדינו יהרג ואל יעבור והעדים אמרו שעברו על זה באונס נאמנים משום הפה שאסר היא הפה שהתיר כמו דנאמנים קטנים ופסולים אף דהוי חזקה ועיין:

תוכן העניינים

דברי התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה