אור ברסלב
דברי דוד פסחים סוגיא דמשרת ושיטות הפוסקים בטעם כעיקר. (פסחים דף מג ע"ב ודף מד ומה) › שיטת רש"י

דברי דוד פסחים· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

סוגיא דמשרת ושיטות הפוסקים בטעם כעיקר. (פסחים דף מג ע"ב ודף מד ומה) · שיטת רש"י

סוגיא דמשרת ושיטות הפוסקים בטעם כעיקר. (פסחים דף מג ע"ב ודף מד ומה)

שיטת רש"י ופירושו הוא. דפירושא דמלתא דטעם כעיקר. הוא שההתר נהפך להיות איסור. ולמאן דאית לי' דרשא דטכע"ק לקי על כל כזית וכזית מן התערובות אף שאין בו מן האיסור אלא מעט. וזה נראה מבואר ממ"ש רש"י ד"ה מפת ומיין. ואילו פשט היין בכולה פת לא הוי פליגי רבנן עלה כו'. ולכך לא משכחת לה לרש"י שיהא התר מצטרף לאיסור גבי משרת רק היכי שלא נתפשט היין בכל הפת. וכן גבי חטאת דמוקי בסוף סוגיין להתר מל"א כתב נמי רש"י דהיינו נמי דלא איבלע בכולה עיין ברש"י ד"ה ורבנן מצרך צריכי כו'. וא"נ לא אבלע בכולה כו'. ובכותח הבבלי וכו' ס"ל לרש"י דאיתא בהו טעם כעיקר. ולכך כתב בסוף שמעתין דרבנן דפליגי עלה דר"א בכותח הבבלי לית להו טעם כעיקר וגם ס"ל לרש"י דלמאן דלית לי' טעם כעיקר. אין שום איסור בטעם לחודי' כמ"ש רש"י בחולין (צח:) דרבא לית לי' טכע"ק בחולין כלל דמדאורייתא ברובא בטיל ע"ש. ולפ"ז יש להבין דמאי פריך בגמ' אי הכי לענין חמץ בפסח נמי ופירש"י דהא אמר על עירובו בלאו והיינו התמל"א. דהא עירובו בלאו דאמר ר"א היינו ד' מיני מדינה ובהו אית טכע"ק וא"כ בלא התמל"א נמי אסור משום טכע"ק ואיך קרי לי' הגמ' התמל"א. וכן אביי דמקשה ממקפה לאו משום דהתמל"א כו' אימא דמשום טעכ"ק. דהא אביי אית לי' טכע"ק. דהא איהו גופי' דמקשה לקמן על ר"י כדאיתא להדיא במס' נזיר דהאי קושיא והאי משרת להכי הוא דאתא אביי גופי' מקשה להו ע"ש. [אבל מהא דאמר אביי בחולין ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא מבב"ח לא קשיא לי דע"כ צריך לומר דאביי הדר בי' התם לגבי דרבא דאל"כ מאי מקשה הכא דמשרת אתי לטכע"ק הא טכע"ק לדידי' בלא"ה ידעינן מבב"ח אלא ע"כ דהדר בי' לגבי רבא. וכן כתבו התוס' בחולין (דף קח.) ד"ה מבב"ח] וכן לקמן דמקשה וכזית בכדי א"פ דאורייתא א"ה אמאי פליגי עלי' רבנן על ר"א בכותח הבבלי כו'. ולדידי' מי ניחא דתיפוק לי' טכע"ק והגמ' לא מקשה עלה דאביי רק אלא מאי משום התמל"א סוף סוף כו'. משמע דבלא כזבא"פ ובלא התמל"א הוי ניחא. וקשה דהא בלא כ"ז נמי תיפוק להו משום טכע"ק. ומכ"ש לגירסת התוס' דלא גרסי להך דאלא מאי התמל"א משום דא"כ מאי ס"ד דאביי לאקשויי עי"ש בדבריהם כ"ש דקשה דאכתי מאי ניחי' לי' לדידי' דתיפוק לי' משום טכע"ק וכן הא דמקשה ממדוכות וקופות עה"כ תקשה דתיפוק לי' משום טכע"ק. וראיתי להתוס' בחולין דהקשו לשיטת ר"ת דאית לי' ג"כ טעם כעיקר כמ"ש רש"י שההתר נהפך להיות איסור וז"ל וא"ת כיון דטכע"ק דאורייתא כו' מאי פריך משתי קופות כו' ותירצו דאיירי במין במינו עיי"ש בתוס' ד"ה רבא (דף צח: ודף צט) וכן כתבו התוס' בזבחים (דף עט.) וכן הרשב"א בתוה"א הקשה ג"כ מקופות כקו' התוס' ותריץ נמי כתירוצם. ומאוד נפלאו לי דבריהם. דמה הועילו בתירוצם. דאכתי תיקשה ממקפה ומכותח הבבלי וממדוכות דליכא לאוקמי במין במינו. וא"כ הדרא ק' לדוכתא דתיפוק לי' משום טכע"ק והא ודאי ליכא למימר דתבלין בקדירה מיקרי מין במינו כמו שטעה בזה בספר בל"י דהא וודאי ליתא. וכבר הושג כן בפ"מ. ועיין בסוף הקונטרס באריכות. וכמו שהקשינו (ולקמן אי"ה יבואר קצת ישוב לדברי התוס' והרשב"א. אבל לשיטת רש"י ליכא אפי' קצת ישוב). וגם בעיקר תירוצם דהתוס' והרשב"א דהך דקופות מיירי במין במינו. כבר הקשו התוס' בעצמם דא"כ מאי מקשה אביי דהא אפי' אם כבא"פ דאוריית' שאני הכי דהוי מין במינו דמדאורייתא ברובא בטל. ולכך באמת התוס' במס' פסחים מוקי לה דווקא במין בשא"מ דהיינו קמח בקמח. וא"כ גם מקופות לא מתרצי מידי:

לכך נראה דאי אפשר ליישב שיטת רש"י זולתי ע"פ מש"כ התוס' במס' נזיר (דף לז.) ד"ה שרה ענבים וז"ל כאן אין כתובה בספרים דתניא. אלא נראה שכ"ז מדברי אביי שלא היו יודע הברייתא כיון דקא מתמה וכבא"פ דאורייתא משמע דלדידי' כבא"פ דרבנן וכ"ש טכע"ק דרבנן. ומיהו לפי מאי דפרישית ניחא עכ"ל התוס'. נראה מדבריהם להדיא דהשתא לפי מאי דס"ד דאביי לא הוי ידע כלל מטכע"ק והוי ס"ל דהוא דרבנן. (ומה דמסיימו התוס' ומיהו לפי מאי דפרישית ניחא. אזלי לשיטתם שם (דף לו:) בד"ה וכזית בכדי א"פ דמפרשי פירוש אחר בטכע"ק ויתבארו אי"ה דבריהם בארוכה לקמן אבל לפי פירש"י בטכע"ק מוכרחי' אנו לומר כמש"כ בהתחלת דבריהם דהשתא הוי סבר אביי דטע"כ אינו רק מדרבנן בעלמא) ונראה לי לבאר דבריהם קצת דאין כוונת התוס' דליתא כלל להך ברייתא דמשרת. דזה וודאי אינו דא"כ מאי האי דמסיים ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה. הא אינו ענין לקושייתו כלל. דהא לקמן מקשה סתמא דתלמודא מדרבנן נשמע לר"ע לשאר איסורין וכאן לא בא להקשות רק מנ"ל בנזיר גופא להתמל"א דלמא לטכע"ק ועוד דהלשון אינו לשון אמוראי' כלל רק לישנא דברייתא. ועוד מהיכי פסיקא להו לתלמודא דרבנן פליגי על ר"ע בדרשא דמשרת כיון שזה אינו ברייתא רק מדברי אביי. ועוד דבהדיא איתא בספרי פ' נשא להך ברייתא באותו לשון עצמו. לכך נראה דכך הוא כוונתו דאביי לא ידע מהך ברייתא דמשרת ולא מקשה רק מסברת עצמו ולכך לא מקשה בלשון וודאי רק בלשון ספק דלמא ליתן טכע"ק הוא דאתא. ומעיקרא הוי סבר דטכע"ק דרבנן דלא ידע דרשא אחרת לטכע"ק רק ממשרת אפשר למדרש לטכע"ק וכיון דחזי לר' יוחנן דדריש ממשרת להתמל"א א"כ מסתמא לית לן טכע"ק ואח"ז מקשה בלשון ספק מנ"ל דלהתמל"א דלמא לטכע"ק. רק דסתמא דתלמודא הוסיף לחזק קושיית אביי מהך ברייתא דתניא בהדיא דדריש למשרת לטכע"ק. ובזה ניחא טובא דבמס' נזיר מ קשה הך קושיא בלשון דלמא ובמס' פסחי' מקשה בלשון וודאי והאי משרת להכי הוא דאתי האי מבעי לי' לכדתניא כו' והינו דבמס' נזיר הביא היאך אביי הי' מקשה ואביי דלא ידע מברייתא לכך לא מקשה רק מסברא מנ"ל דלהתמל"א דלמא לטכע"ק. וסתמא דתלמודא הוסיף בדברי אביי הך ברייתא לחזק קושייתו. אבל הכא במס' פסחים לבעבור כי לא נשנית רק אגב גררא לכך מקצר הגמ' בהרבה דברים לכך לא הביא רק עיקר הקושיא לפי מאי דמסיק סתמא דתלמודא מהברייתא ולכך מקשה בפשיטות האי מבעי לי' לטכע"ק. ועיין שם בסוגיא ותמצא כי בהרבה דברים האריכו שם בסוגיא דהתם טפי מבסוגיא דידן עם כי תוכן בשתי הסוגייות בלי ספק דאחת הנה מ"מ התם דבדוכתא האריך טפי בפלפולא כגון ואביי מעיקרא קא קשיא לי' כו' וכן הך דמסיק בשלמא לדידי' משום דנפישי וכו' והכא בפסחי' יען כי לא נישנית רק אגב גררא. לכך קיצר בדברי' שאינם נוגעים כ"כ לעיקר ההלכה]. כנ"ל לפרש כוונת התוס' הגם כי לשונם אינו מורה על זה כי לפי מש"כ שפיר נוכל למגרס דתניא רק דז"א מדברי אביי רק מדברי סתמא דתלמודא. מ"מ אפשר להיות דהיה בגרסתם לכדתניא בדברי אביי גופי'. ועכ"פ יהי' איך שיהי' כוונת התוס' מ"מ הדברים מצד עצמם נכונים ומדוקדקים בחילוף הלשון שבין סוגיא דידן לסוגיא דנזיר לפי דברי התוס' דאביי הוי סבר בה"א דטכע"ק אינו אלא מדרבנן. כנלע"ד דאי אפשר לפרש שיטת רש"י כ"א בדרך זה דבה"א לא הוי ידעינן מטכע"ק כלל. (וכן אנו מוכרחי' לומר גם לשיטת ר"ת ולשיטת הפוסקים שפירשו להך דטכע"ק היינו שההתר נהפך להיות איסור וכמו שיתבארו אי"ה דבריהם לקמן בארוכה). אך כל זה עולה שפיר בדברי אביי. דנוכל לומר שפיר דאכתי לא ידע מטכע"ק כלל. אך במאי דמקשה הגמ' אי הכי לענין חמץ בפסח נמי אינו מתישב לכאורה דסתמא דגמ' יהי' שלא אליבא דמסקנא. דהא באמת מסקינן דגם ר"ע דאליבי' אר"י לשמעתי' נמי אית לי' טכע"ק. וא"כ איך אמר דעירובו בלאו דאמר ר"א היינו משום התמל"א אימא דמשום טכע"ק וגם איך יתכן לקרותו התמל"א כיון דלית בי' התר כלל דהא נהפך כולו להיות איסור. אך באמת גם זה אינו. דהא לשיטת רש"י רבנן דר"א לית להו באמת טכע"ק. וא"כ באמת נוכל לומר דגם ר"א לית לי' טכע"ק כלל. ורק משום התמל"א קאמר דהוא בלאו. ומקשה לזעירי כיון דמוקי קרא דכל דכתיב גבי שאור להתמל"א א"כ האי כל דגבי חמץ נמי להתמל"א אתי ולא לטכע"ק א"כ לחשוב נמי חמץ בפסח. והוא פשוט:

ומעתה נבוא לבאר המשך הסוגיא לפירש"י. רש"י פרש דהתמל"א הוא אף בלתי מעורב שאוכל חצי זית פת וחצי זית ענבים בבת אחת חייב שהרי אמרה תורה משרת ענבים לא ישתה חייב על שריית פיתו ביין ואי איכא מיין לחודי' כמותו ל"ל קרא. הנה מה שפירש דהתמל"א הוא אף שלא במעורבים ודלא כדעת התוס' ד"ה כמאן. היינו משום דאי במעורב דווקא. א"כ איך קאמר לקמן לר"ע דשרה פיתו ביין ואכל כזית מפת ומיין דחייב דהוי משום התמל"א. דהא לפי האמת מסקינן דגם ר"ע אית לי' טכע"ק מגיעולי עכו"ם. וא"כ מאי התמל"א איכא הכא דהא כולה הוי איסור וכן גבי חטאת דמוקי להתמל"א תיפוק ליה משום טכע"ק וע"כ צריך לומר כמ"ש רש"י שם דלא פשט היין בכל הפת וכן גבי חטאת דלא אבלע בכולה ואפ"ה חייב משום התמל"א ש"מ דהתמל"א אף שלא במעורבים. והכי משמע להדיא בסוף סוגיין דא"ל רב אשי לרב כהנא כו' השתא לר"ע איסור והתר מצטרפין איסור ואיסור מבעי כו' והשתא אם נאמר דאיסור והתר דווקא במעורב לא הי' מקשה מידי. ואין לומר דזהו באמת קמשני לי' איסור והתר בב"א איסור ואיסור בזא"ז דאין זה במשמעות לישנא דגמ' כלל. ובהכי ניחא מה דהוכרח רש"י לפרש בזעירי דדריש התמל"א גבי שאור מהא דאמר בברייתא מקצתו מנין ולא ניחא לי' לפרש כפי' התוס' דזעירי מפרש כן בעירובו דהא כיון דהתמל"א הוא אף שלא במעורבין א"כ למאי נקטה הברייתא כלל הך לישנא דעירובו מנין על התר מל"א כיון דלא תליא התמל"א בעירוב כלל ולכך הוכרח רש"י [לפרש] דזעירי מפרש כן במקצתו מנין דתני בברייתא. ומה שהקשו בתוס' דא"כ יהי' זעירי דלא כמאן לא כאביי ולא כרבא. לא ידענא מאי קשיא להו כ"כ דאטו זעירי לא מצי למפלג על אביי ורבא. וגם לא ידענא מה תקנו זה בפירושם. דגם לפירושם הוא ג"כ דלא כמאן. ומה שרצו לפרש כן בכוונת רבא הא וודאי ליתא. דכי היכי דלאביי וודאי לא הוי פירושו דעירובו להתמל"א. דהא לדידי' לא בעינן צירוף כלל. דבחצי זית לחודה בלא שום צירוף הוא חייב דהא יש הקטרה לפחות מכזית לדידי' כדאמר התם. וא"כ ע"כ פירושו דעירובו הוא כפשוטו. לרבות אפי' שאינו בעין. א"כ ה"נ לרבא הוי כן פירושו דעירובו דבברייתא. דהא לא מצינו דיפלגו רבא ואביי בפירושא דעירובו ולא פליגי רק במקצתו כדמפרש התם דפליגי אי יש הקטרה לפחות מכזית. אבל בעירובו אין שם שום רמז בגמ' דפליגי אביי ורבא בהא. וא"כ אף אם נאמר דזעירי קאי על עירובו דברייתא הוא ג"כ דלא כמאן. אלא ע"כ דאין זה קושיא כלל. ומה שהקשו התוס' עוד. דהא כרבנן נמי מצי אתי'. גם זה לדידי אינה קושיא כ"כ. דהתוס' הבינו דהדרשא דנקיט בראשונה בברייתא הוא הדרשא היותר פשוטה. ולכך כיון דנקטו בברייתא בראשונה מקצתו דהיינו התמל"א. א"כ הך דרשא דהתמל"א יותר פשוטה מדרשא דעירובו וא"כ אפי' לרבנן דלית להו רק חדא דרשא מבעי להו לאוקמי לדרשא היותר פשוטה דהיינו להתמל"א ואין זה מוכרח כלל. דוודאי מצינו למימר דדרשא דעירובו יותר פשוטה מהתמל"א. ואי לא הוי אלא חד קרא הוי מוקמי' לי' לעירובו ואפ"ה השתא באמת כיון דאיכא תרי ריבויי. וע"כ חדא אתי להתמל"א. וא"כ באמת אפי' במעורב ואינו בעין ולא הוי רק חצי זית איסור נמי התמל"א. לכך נקיט בברייתא בתחילה דרשא דמקצתו דהיינו התמל"א. כי היכי דלהוי קאי עירובו דתני בתר הכי גם אמקצתו. וכה"ג מצינו גבי דרשא דבשבתך בביתך פרט לחתן ובלכתך בדרך פרט לעוסק במצוה לפי גירסת התוס' בסוכה (דף כו.) עי"ש. ועיין בפ"י דמפרש כן. דאף דדרשא היותר פשוטה הוא עוסק במצוה כמו שפירש"י דאי לא נכתב רק חדא קרא לא הוי ידענא חתן. מ"מ השתא דאיתי לן תרי קראי מוקמי לקרא קמא אחתן משום דהוא פשוט טפי בלשנא דקרא וכה"ג מצינו למימר [הכא] הכי אף שאין זה דומה ממש להתם. מ"מ המעיין יראה שאין זה קושיא כ"כ. ומה שהקשו עוד דא"כ בחמץ מנ"ל תערובות כיון דאצטרך קרא להתמל"א. גם זה יש ליישב. דבאמת השתא סבר דעיקר קרא דחמץ להתמל"א אתי. ותערובות ידעינן ממילא מסברא. דגם בתערובות נמי דינא הכי דע"כ צריך לומר דתערובות חמץ אינו דומה לתערובות שאור דדווקא גבי שאור צריכין קרא לעירובו. והיינו משום דהוי מין במינו והוי ס"ד דבטל. או אפי' מבשא"מ מ"מ לא שייך בי' טעמא ולכך הוי ס"ד דבטל ולכך אצטריך קרא דלא בטל. אבל בחמץ כיון דהתערובות הוא מבשא"מ. ואית בי' טעמו וממשו מסברא ידעינן דלא בטל. תדע דהא ר"י במס' ע"ז ס"ל לשיטת רש"י דטעם כעיקר מדרבנן. וא"כ לית לי' שום לימוד לטכע"ק ואפ"ה ס"ל בטעמו וממשו דלקי בכזית בכדי א"פ. וע"כ צ"ל דזה ידעינן מסברא דלא בטל היכי שנרגש טעמו וממשו. וכמו שיתבאר אי"ה דבר זה לקמן בארוכה. וגם יתבאר דד' מיני מדינה דאיירי בהו ר"א ע"כ אית בהו ממשו של חמץ לשיטת רש"י. ומעתה נסתלקו כל קושיות התוס' מעל רש"י. ובהכי ניחא נמי דלא תיקשה להיפוך לפמש"כ דגם רש"י מודה דהדרשא היותר פשוטה הוא לעירובו. א"כ לכאורה תיקשה בהיפוך דמנ"ל למדרש בחמץ להתמל"א. עד דמקשה מזה אי הכי לענין חמץ בפסח נמי. הא כיון דליכא בחמץ רק חד קרא אימא דאתי לעירובו גרידא ולא להתמל"א. ובמ"ש ניחא דבחמץ לא צריך קרא לעירובו דבלא"ה ידעינן זה מסברא בטעמו וממשו דלא בטיל. ולכך ליכא לאוקמי קרא לר"א רק להתמל"א והא ודאי ל"ק דמנ"ל דקרא דחמץ אתי להתמל"א דלמא לעירובו ולטעמו גרידא בלא ממשו דזה לא ידעינן מסברא. דזה אינו דהא השתא קיימינן בסברא דיוכל להיות דהתמל"א מדאורייתא וטכע"ק אינו אלא מדרבנן ולפי' רש"י לפי האמת ג"כ הכי הוא לרבא ור"י במס' ע"ז וא"כ ע"כ דיוכל להיות דטפי מסתבר לאוקמי קרא להתמל"א מלטכע"ק. וא"כ וודאי דלק"מ. ועיין היטב בכל זה כי נכון הוא:

ומש"כ רש"י עוד שהרי חייב על שריית פיתו ביין ואי איכא מיין לחודי' כזית ל"ל קרא. משמע מדבריו דאיירי דפשט היין בכל הפת ובכזית מיין לחודי' הוא דלא צריך קרא. הא לכזית מפת ומיין שפיר צריך קרא דחייב משום התמל"א. ולקמן (מד:) ד"ה מפת ומיין כתב רש"י עצמו היפך זה. דאילו פשט היין בכל הפת כו' והתמל"א לא משכחת לה רק היכי שלא פשט היין בכל הפת. וא"כ דברי רש"י סותרי' אהדדי לכאורה אך במה שכתבתי לעיל דלשיטת רש"י ע"כ בה"א דאביי לא ידע כלל מסברת טכע"ק ניחא. דרש"י מפרש עתה לפום מאי דסלקא אדעתא דאביי מעיקרא בדברי ר"י. (והרבה נמצא כן ברש"י דמפרש לפי הס"ד). ולכך שפיר משכחת לה להתמל"א אפי' בפשט היין בכל הפת. כיון דעתה קיימינן בסברא דטכע"ק אינו מדאורייתא. ולפ"ז מוכח ע"כ דלשיטת רש"י יין הנבלע בפת ממשו מקרי ולא טעמו דאי ס"ד דלא מקרי רק טעמו. א"כ בה"א דלא ידעינן מטכע"ק א"כ הטעם נמי בטל וכמש"כ רש"י בחולין והבאתיו לעיל. וא"כ מאי התמל"א שייך בי' כיון דהאיסור גופי' בטיל אלא וודאי דממשו מקרי. וא"כ הוי טעמו וממשו וזה ידעינן מסברא דלא בטיל אף דטכע"ק דרבנן כדמוכח מדר"י במס' ע"ז כל שטעמו וממשו לשיטת רש"י. וזה הוא דלא כהפר"ח שהחליט בשיטת רש"י להיפך דליין המובלע בפת טעמו ולא ממשו קרי לי'. ולע"ד הקלושה נראה דמכולה סוגיא דשמעתין מוכח דלשיטת רש"י ע"כ ממשו מקרי. דלפי מה שהנחנו לשיטת רש"י דבה"א לא הוי ידע אביי מטכע"ק. והוא מוכרח בלי שום ספק כמש"ל. א"כ מאי מקשה לי' אביי ממקפה והוי ס"ד דאביי דמשום התמל"א הוא דלקי. והגמ' משני לי' דמשום כבא"פ. דממ"נ אי ידעינן מטכע"ק הא בלא"ה ניחא דלקי אכל כזית וכזית וא"צ לא להתמל"א ולא לכבא"פ. כיון דההתר נהפך להיות איסור. ואי לא ידעינן מטכע"ק וכדכתיבנא לעיל. א"כ קשה בהיפוך דמאי התמל"א ומאי כבא"פ שייך בזה כיון דליתא לאיסור כלל. דהא לרש"י כל כמה דלא ידעינן מדרשא דטכע"ק גם הטעם עצמו אינו אסור ובטל. אלא וודאי דלא ידעינן מטכע"ק. ואפ"ה שייך בההיא דמקפה התמל"א או כבא"פ משום דממשו מקרי. ולדברי רש"י דהכא השמן מעורב במקפה. ע"כ לפום מאי דגרסינן וליבטלו ברוב ע"כ באינו ניכר איירי. ואפ"ה ממשו מקרי וא"כ מה לי שמן במקפה או יין בפת הכל ממשו מקרי:

וגדולה מזו ע"כ צריך לומר לרש"י דבכותח וכל ד' מיני מדינה החמץ שבהן ממשו מקרי ולא טעמו גרידא. דאל"כ לא הוי מקשה מידי מהאי דפליגי רבנן עלה דר"א בכותח הבבלי ולא הוי צריך לשנויי משום דלית בי' כבא"פ דהא אפי' אי הוי בי' כבא"פ נמי לא הוי קשה מידי כיון דהטעם גופי' בטל לפום הך סברא דהשתא דלא ידעינן מטכע"ק. אלא ע"כ דכותח נמי אית בי' ממשו של חמץ וטעמו וממשו מקרי. וזהו כמ"ש הב"ח הובא בפר"ח דכותח ממשו מקרי. ולא כותח בלבד ממשו מקרי אלא דכל ד' מיני מדינה נמי דכוותי'. דאל"כ למאי הוצרך רש"י לפרש בשכר המדי דאין בו כבא"פ. והכי נמי מוכח ממאי דפריך לעיל אי הכי חמץ בפסח נמי לר"א משום התמל"א. וע"כ דלא ידעינן עתה מטכע"ק וא"כ מאי התמל"א איכא אלא ע"כ דממשו מקרי בכל ד' מיני מדינה. והא דפרט בקושייתו טפי כותח מכל ד' מיני מדינה. היינו משום דבשאר מיני מדינה הוי פשיטא לי דלית בהו כבא"פ. ואף דבזיתום המצרי אמרינן תלתא שערי כו' מ"מ ע"כ לא נעשה משקה ממלחא ושערי וקורטמי בלא מייא. וא"כ אפשר דידע דנותנין בהן מים הרבה עד שהשעורי' אין בהם כבא"פ. (ולא ידעתי מה הוצרך בספר המאור לידחק עצמו בהך דתלתא שערי דא"כ וודאי דהוי כבא"פ. ונדחק לומר דאף דאמרו תלתא שערי הוא לאו דווקא. פעמי' מרבה בזה וממעיט בזה. ולא הועיל כלום בדבריו אלה דאכתי תיקשה הא רבנן בכל גווני פליגי. ובאמת אין צורך לכל זה דאף דתלתי שערי מ"מ אית בהו מים הרבה עד שהשעורים אינם כזית בכדי א"פ והוא פשוט) ולכך לא מקשה רק מכותח משום דבכותח באמת אית בי' כבא"פ. רק דלא ידע מהך סברא דאי משטר קשטר לי' כו'. והתרצן הוא דהשיב לו כן. והא דפליגי רבנן עלה דר"א בכותח הבבלי וכו' אף דלדעת רש"י הוי בהו טעמו וממשו. היינו משום דלית בהו כזית בכדי א"פ. וא"כ אינו חייב מלקות. דהא טכע"ק לית להו שיהא ההתר לאיסור נהפך ואינו חייב רק על ממשות האיסור. ובממשות האיסור אין בו שיעור לחיובי מלקות משום דלא הוי כבא"פ. וכן ע"כ צריך לומר לשיטת רש"י בדברי ר"י דמס' ע"ז דאמר טעמו וממשו אסור וזהו כבא"פ. והיינו משום דהא דטעמו וממשו אסור הוא ע"כ מסברא. דהא טכע"ק לית ליה לר"י התם לדעת רש"י ולכך בטעמו ולא ממשו אינו רק אסור מדרבנן. וא"כ ע"כ דלית ליה קרא לטכע"ק. וא"כ מנ"ל לאסור בטו"מ. וע"כ צריך לומר דזה ידעינן מסברא דלא בטל ברובא. כיון דאית בי' טו"מ דדווקא במין במינו דלית בי' טעמא הוא דאמרה תורה ברובה בטל אבל במבשא"מ כיון דנרגש הטעם ואית בי' גם ממשו הוי כאילו ניכר האיסור. ועכ"פ האיסור עצמו לא בטל. וניהו שאינו מהפך ההתר להיות איסור כיון דלית ליה טכע"ק ובההתר אינו רק טעם. מ"מ האיסור עצמו ידעינן מסברא דאינו בטל. ועכ"פ חייב על האיסור עצמו ולכך בכבא"פ לקי משום האיסור עצמו היכי שאוכל כל הפרס דאוכל כזית מן האיסור עצמו. ובפחות מכזית מכדי א"פ אפשר למימר דעכ"פ הוי איסור דאורייתא כל זמן דאית בי' טו"מ. מידי דהוי אחצי שיעור דהוי מדאורייתא לר"י עצמו במס' יומא רק דלא לקי עלה. ואפשר לומר דחצי שיעור ע"י תערובות לית בי' איסור דאורייתא כלל. כיון דלא חזי לאצטרופי. וזהו דעת הרמב"ם וכמו שיתבאר אי"ה שיטתו לקמן. ולקמן נוכיח מתוך סוגיא דשמעתין דסברא זו כמעט מוכרחת לומר בשמעתין דבחצי שיעור לית בי' איסור כלל מדאורייתא. ועכ"פ יהי' איך שיהי' מ"מ שפיר פליגי רבנן עלה דר"א בכותח הבבלי עכ"פ לענין מלקות בוודאי כיון דלית להו טכע"ק. ואטעמו וממשו לחוד בלא טכע"ק וודאי דאינו חייב רק בדאית בי' כבא"פ. כיון דאינו חייב רק אממשו של איסור ולא על ההתר. ואפשר דפליגי לגמרי דאפי' איסור תורה אין בו וכמו שיתבאר לקמן:

העולה ממש"כ דלשיטת רש"י מוכרחים אנו לומר דיין הנבלע בפת ממשו מקרי. וכן מורין דברי רש"י שכתב לקמן גבי ור"ע. טעם כעיקר מנ"ל פירש"י היכי דליכא מידי עיקר כגון שרה ענבים כו'. משמע להדיא דלא מקרי טכע"ק רק שרה ענבים אבל שרה פיתו ממשו מקרי. ובזה מדוייק לישנא דברייתא דנקיט שרה ענבים דווקא. וכן מורין דברי רש"י בחולין (דף קח.) שפי' טעמו ולא ממשו היינו שסילק האיסור עי"ש בפירש"י ותמצא כדברינו. ומה שרצה להוכיח הב"י מדברי רש"י ד"ה בב"ח דכתב רש"י והבשר בעיני' אלא שטעם החלב מובלע בו כבר דחה בפר"ח זה מכח מה שכ' רש"י גופי' היכי דליכא מידי עיקר כו' ולכך פירש דכוונת רש"י שאין גוף החלב נבלע רק טעם החלב. וצ"ל דמיירי בחלב קשה כגון גבינה וכיוצא וזה דחוק. ויותר נראה דט"ס הוא ברש"י אלא טעם החלב כו' וצ"ל שטעם הבשר וכן שמעתי והוטב בעיני דלשון רש"י שכ' והבשר בעיני' מורה ע"ז. דאי על הבשר קאי מהיכי תיתי לא יהי' הבשר בעיני' במה שטעם החלב מובלע ומה בכך שהיא בעיני'. אבל אי קאי על החלב ניחא טובא דאף שהבשר בעיני' וא"כ ליכא בחלב רק טעמא בעלמא אפ"ה אסור:

ומה שרצה הפר"ח להוכיח מדברי רש"י ד"ה מפת ומיין שכ' רש"י דאילו פשט היין בכל הפת לא הוי פליגי רבנן דהא אית להו טכע"ק הרי דטכע"ק קרי לי' ולא ממשו. ומחמת זה החליט כן בדברי רש"י דליין המובלע בפת טעמו ולא ממשו מקרי. אני בעניי לא הבנתי דבריו כלל. דמה בכך דהיין ממשו מקרי. מ"מ הפת וודאי אינו מצטרף רק משום טכע"ק. ורש"י בעי למימר דרבנן נמי אית להו שהפת מצטרף היכי דפשט היין בכולו ולכך הוכרח לומר דהיינו משום דאית להו טכע"ק. ומה שכתב הפר"ח עוד וההיא דטיפת חלב שנפלה על החתיכה דאמר עלה אביי ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא מוכר כשיטת רש"י ודו"ק (והיינו לפי מה שהבין הוא בדברי רש"י). אני איני רואה שם שום משמעות אפי'. דאביי לאו מהך עובדא דט"ח דמתניתין קמדייק רק מבב"ח דעלמא קמדייק ואיכא למימר דעיקר דיוקו הוא מהחלב. או בבשר היכי שאין בו רק טעם וכמ"ש הפר"ח עצמו לפרש דברי רש"י דכאן בד"ה בב"ח. והא דקבע דבריו אמתניתין דט"ח היינו משום דבמתניתין תני דלא נאסר רק בנותן טעם. ומזה הוא עיקר הוכחתו של אביי דלאו חידוש הוא דא"כ אפי' כי ליכא נ"ט נמי וכמו דמסיק אביי בדבריו ועיין בלשון רש"י דמוכח להדיא דמבב"ח בעלמא מדייק וכדברינו. ומעתה יפה כתב הרשב"א דדעת רש"י הוא ג"כ כהתוס' ואכולה מלתא קאי. ודלא כמו שכ' הב"י דלאו אכולה מלתא קאי עי"ש בדבריו. ולפ"ז ע"כ צריכינן לחלק גם לשיטת, רש"י בין החלב ויין דנבלעין בעין דמקרי ממשו ובין חלב נימוח דלא מקרי רק טעמו דהא בע"ז פירש"י טעמו ולא ממשו היינו חלב נימוח. וע"כ דצריכינן לחלק כמו שחילק בפר"ח לדעת התוס' עי"ש בדבריו:

אמנם אילולי דמסתפינא הייתי אומר דלדעת רש"י דהכא גם חֵלֶב נימוח מקרי ממשו. דבאמת קשה מאוד לחלק בניהם אטו חלב נימוח לאו איסור דאורייתא דהא המחהו וגמאו עובר עליו וא"כ מה בין חלב הנימוח הניתן לתוך הגריסין או לשמן הניתן לתוך המקפה וכיון דשמן מקרי ממשו גם חלָב נימוח מקרי ממשו. ואם באנו לחלק בין חלב שנימוח מעיקרא ואח"כ ניתן לתוך המקפה ובין שניתן בעיני' ונימוח בתוך המקפה. גם זה אינו מתקבל על הדעת כלל לכך קרוב בעיני לומר. דבאמת הכל מקרי ממשו לשיטת רש"י דהכא. ורש"י דע"ז דפירש דחלב נימוח מקרי טעמו א"כ גם יין הנבלע בפת ושמן הנבלע במקפה נמי טעמו מקרי ואזיל לשיטת התוס' בנזיר וכמו שיתבאר לקמן שיטתו בארוכה. דלשיטה ההיא ליכא שום הוכחה מכל הנך הוכחות שכתבתי דיין הנבלע בפת ושמן במקפה ממשו מקרי [ולא תיקשה לך דא"כ יהי' דברי רש"י סותרים אהדדי. דקבלתי מאדמו"ר דאין להשיב על דברי רש"י שסותר את עצמו בשני מסכתות. שזהו דרכו של רש"י לפרש חדא סוגיא המובא בשני מסכתות בתרי גווני]. וכן הי' נראה דלפי מה שהוכחנו דד' מיני מדינה נמי ע"כ אית בהו ממשו של חמץ. ובד' מיני מדינה קרוב הדבר שאין בו רק חמץ נימוח. ואפ"ה ממשו מקרי. כן הי' נראה בעיני אלולי דמסתפינא. ועכ"פ איך שיהי' אף אם נחלק גם בדברי רש"י בין חלב נימוח ובין יין. מ"מ הא וודאי דיין ושמן ממשו מקרי. וכן ד' מיני מדינה מוכרחין אנו לומר דהוי בהו ממשו של חמץ. וכמו שהוכחנו לעיל. וזהו ג"כ דלא כהפר"ח שהשיג על הב"ח שכתב דבכותח אית בי' ממשו של חמץ. ולפמש"כ דברי הב"ח ראויים לאמרן. ואילו לא אמרן מחוייבים אנחנו לאומרן בדברי רש"י ומה שהשיג עליו הפר"ח מדברי רש"י שכתב דרבנן דפליגי עלה דר"א בכותח הבבלי לית להו טכע"ק. הרי דרש"י קרי לכותח טכע"ק ולא ממשו. גם בזה לא הבנתי דבריו. דמה בכך שהחמץ הוא ממשו מ"מ משום החמץ לחוד לא לקי דלא הוי כבא"פ כדמסיק בסוגיין. ושיהי' הכותח נהפך כולו לאיסור ע"ז קאמר רש"י דלית להו טכע"ק וא"כ אין שום רמז אפי' מדברי רש"י דבכותח לית בי' ממשו. כללא דמלתא לדעת רש"י הדברים ברורים דיין הנבלע בפת ממשו מקרי וד' מיני מדינה נמי אית בהו ממשו של חמץ:

ומעתה נבאר יתר הסוגיא לפי' רש"י. דמה שהקשה אביי ממקפה, כבר כתבנו דטכע"ק לא הוי ידע עתה בה"א. רק דעכ"פ טעמו וממשו מקרי. והשמן גופ' לא בטיל ולכך הוי סבר דמשום התמל"א לקי עלה בכזית מן התערובות. ומשני הגמ' דלא משום התמל"א רק מחמת כבא"פ. והא דלא משני הגמ' משום טכע"ק. אינו קושיא כלל. חדא לרש"י רבנן דכותח הבבלי לית להו טעם כעיקר כלל ולדידן באמת פסקינן כוותייהו ולית לן טכע"ק. לכך בעי הגמ' לשנויי אליבא דאמת. ועוד אף להנך שיטות דס"ל דלפי האמת כולהו ס"ל דטכע"ק דאורייתא מ"מ לא קשה דלישני לי' משום טכע"ק. דבעי לשנויי אף לפום סברת אביי דלא ידע מטכע"ק. ועוד דהך דמשני אינו סתמא דתלמודא רק רב דימי הוא דמשני כן וא"כ רב דימי נמי לא ידע מטכע"ק כמו דלא ידע אביי ואח"ז פריך אביי וכבא"פ דאורייתא. ועיין תוס' בנזיר דפירשו דליכא למימר דאביי לא הוי ידע כלל להך מלתא דכבא"פ דהא מתניתין היא בכריתות. רק דהוי סבר דכבא"פ אינו רק באוכל האיסור בעיני' ושוהה בינתים באכילתו אבל ע"י תערובות דמפסיק אכילת התר בינתים הוי ס"ד דאביי דליתא לכבא"פ. וא"כ לפי' לא יהי' לאביי כלל מלקות בתערובות אף בטעמו וממשו. ואף דביארנו דטעמו וממשו ידעינן מסברא דלא בטיל במס' ע"ז. ומסתמא אין סברא דפליג אביי בזה כיון שהיא סברא פשוטה. מ"מ הסברא אינה רק דלא יהי' בטל כמין במינו כיון דטעמו נרגש הוי כניכר האיסור. וממילא לבתר דמסקינן דכבא"פ דאורייתא אף דמפסיק באכילת התר בינתים. א"כ ממילא הסברא נותנת דלקי ג"כ בדאית כבא"פ. אבל לפי סברת אביי ניהו דהסברא נותנת דלא להוי בטל דהוי כניכר האיסור מ"מ כיון דהוי סבר דכבא"פ לאו דאורייתא א"כ לא הוי רק חצי שיעור ולא לקי עלה. ואפשר דאיסור תורה נמי ליכא וכדכתיבנא לעיל. ואיכא למידק לפי סברת אביי דהשתא דכבא"פ לאו דאורייתא אפי' בטעמו וממשו א"כ איך יפרנס מתניתין דהעושה עיסה מן החטים והאורז (חלה פ"ד) דאם יש בה דגן אדם יוצא בה ידי חובתו. ואי כבא"פ לאו דאורייתא. איך יוצא יד"ח בפסח. ויש לומר דאפשר דסבר אביי השתא דטעמא דאורז ודגן משום גרירה וכמו דמפרש בירושלמי הביאו הרא"ש בה' חלה וכן פסק הרמב"ן באמת כהך דהירושלמי לדינא דבאורז ודגן חייב בחלה אף דפחות מכבא"פ אף דהוא פסק כרש"י דטכע"ק מדרבנן מ"מ באורז ודגן אף בפחות מכבא"פ חשיב כולו כדגן משום גרירה. ואף דהרא"ש השיג עליו דש"ס דילן לא סבר להך סברא דגרירה דא"כ לא הוי מקשה מינה לר"ל (זבחים עח.) דאמר הפיגול והנותר והטמא שבללן כו'. מ"מ מצי סבר אביי בה"א כן. שוב עיינתי שם בהרא"ש בהלכות תלה וראיתי שהרמב"ן עצמו הרגיש בזה ותירצה היטב עי"ש בדבריו. והרא"ש נמי לא מקשה עליו זה. רק דמקשה מעיקרא מאי קא קשיא לי' להרמב"ן כיון דטכע"ק א"כ ההתר נהפך להיות איסור וא"כ גם בלא טעמא דגרירה דהירושלמי נמי אתי שפיר. ובאמת דברי הרא"ש תמוהים. דמאי מקשה משיטת ר"ת על הרמב"ן דהא להדיא הביאו הפוסקים דדעת הרמב"ן כרש"י דטכע"ק לאו דאוריתא היא ורבא גופי' הוא דסבר כן. דהא איהו דאמר במס' חולין לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור וכן רבא הוא דדחי לאביי דאמר טעמו וממשו דאורייתא אשר מזה הוציא רש"י הדין לפסק הלכה דטכע"ק אינו אלא מדרבן משום דרבא סבר כן. והרמב"ן במלחמות להדיא קאי בשיטת רש"י וא"כ שפיר קא קשיא לי' ואין בתמיהת הרא"ש עליו כלום וא"כ שפיר נוכל לשנויי ברווחא דאביי הוי סבר השתא בה"א לטעמא דגרירה דהירושלמי. עוד יש לומר דהוי ס"ד דאביי דההיא מתניתין מיירי שיש כזית דגן בכדי שיעור בליעה אחת וכעין זה תירצו התוס' בנזיר. ויתבארו דבריהם לקמן אי"ה אך זה נראה דוחק. והמעיין יבחר:

ומה שהקשה אביי עוד ממדוכות. ואי ס"ד כבא"פ דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר. הנה ע"כ צ"ל כמ"ש לעיל דבמדוכות חשיב ממשו של איסור. והוי טעמו וממשו. ולפ"ז יש להוכיח מכאן דבטעמו וממשו אי ליכא כבא"פ אין בו איסור דאורייתא כלל. ולא הוי כחצי שיעור דעלמא דעכ"פ אסור מן התורה דאם נאמר דאפי' בפחות מכבא"פ נמי אית בי' עכ"פ איסור דאורייתא ככל חצי שיעור דעלמא א"כ אפי' אי כזבא"פ לאו דאורייתא נמי איך אמרינן שאני אומר הא סוף סוף אית בי' איסור דאורייתא מידי דהוי אחצי שיעור. אלא ע"כ דבחצי שיעור ע"י תערובות לית בי' איסור תורה כלל משום דלא חזי לאצטרופי. והנה לא מבעי לפי גירסת התוס' דלא גרסי להאי דואלא מאי התמל"א. דמאי הוי ס"ד דאביי. עי"ש. וודאי דאיכא לאוכחי שפיר. אלא אפי' לפי גירסת רש"י נמי איכא לאוכחי. דלא מצינן למדחי ולומר דבאמת יש בו איסור דאורייתא ומס"ד דאביי אין ראי'. כיון דאפי' אם נאמר דלא הוי דאורייתא. ג"כ לא יתיישב מאי הוי ס"ד דאביי. כדמקשה עלה בגמ' ואלא מאי התמל"א כו' ומקושיית הגמ' ג"כ אין ראי' דאמאי לא מקשה מחצי שיעור דהוי נמי דאורייתא. דעדיפא מיני' פריך דאפי' מלקות נמי אית בי' משום התמל"א. וא"כ ליכא לאוכחי מידי דזה אינו. דאכתי גם לגירסת רש"י יש להוכיח כן. דהא גם לגירסא זו. עכ"פ גבי קושיא דקופות מסיק אביי בשלמא לדידי ניחא משום דנפישי חולין כו' כדגרסינן להדיא במס' נזיר. וע"ש ברש"י דפירש דגבי מקפה ומדוכות לא מסיק כן משום דלטעמא עביד. וחשיב כדלא נפישי חולין. עי"ש ברש"י וא"כ מקושיא דקופות איכא לאוכחי כן דסוף סוף איך הוי ניחא לדידי' דתיפוק לי' דעכ"פ איכא איסורא דאורייתא משום ח"ש ואיך אמרינן שאני אומר. וההיא דקופות הא מיירי במבשא"מ כדמוקי לה התוס' הכא. ואף לדברי התוס' בחולין וזבחים שהבאתי לעיל דמוקמי לה לקופות במין בשא"מ. מ"מ הא ע"כ צריכינן בהכרח לומר כמ"ש התוס' שם דאי בשא"מ הוי דאורייתא גם במינו הוי לן להתמיר שלא לומר שאני אומר דאל"כ לא הוי פריך אביי מקופות מידי. וא"כ כיון דפסיקא לי' לאביי שלא לחלק בתרומה בין מינו לשא"מ. א"כ הדרא ק' לדוכתי' דתיפוק לי' משום ח"ש. אלא ע"כ דח"ש ע"י תערובות לית בי' א"ד כלל משום דלא חזי לאצטרופי ועוד דגם ממדוכות נמי איכא לאוכחי כן אף לגי' רש"י:

דהא וודאי חובה עלינו ליישב דלא תקשה כקושיית התוס' דמאי הוי ס"ד דאביי לאקשויי כיון דגם לדידי' מי ניחא וע"כ צריך לומר בפשוט בפשיטות. דאביי לא הוי סביר' לי' לחלק בין מלתא דעבידי' לטעמא שכ', רש"י. רק הגמ' מקשה עלה ואלא מאי התר מצטרף לאיסור משום דלהגמ' פשיטא לי' הך סברא דמלתא דלטעמי' עביד לא בעינן נפישי חולין. אך זה אינו דלגי' רש"י בההיא דמקפה דמיירי בנתערבו השום והשמן במקפה ואינו ניכר. א"כ ע"כ דידע אביי מהך סברא. דאל"כ מאי היתר מצטרף לאיסור איכא במקפה]. ואין לדחות ולומר דאביי בס"ד דהוי סבר כבא"פ דרבנן הוי ס"ל דמין במינו ומין בשא"מ שווין לגמרי ושניהם בטלו ברובא. ולא כבירי' לי' להא דר"י טעמו וממשו אסור כלל. דזה אינו חדא כיון דלר"י לא נפקא לי' הא מקרא רק דסברא פשוטה הוא לר"י דאינו בטל כיון שנרגש הטעם וממשו נמי אית בי' הוי כניכר האיסור וכמש"ל אין סברא שיפלוג אביי בהכי ועוד לגי' רש"י גבי מקפה דמיירי ע"י תערובות. ע"כ דסביר' לי' לאביי נמי הא דר"י דאל"כ מאי התר מצטרף לאיסור איכא גבי מקפה. וכיון שכן בפחות מכבא"פ נמי תיפוק לי משום חצי שיעור. אלא ע"כ דבחצי שיעור ליכא איסור דאורייתא כלל ע"י תערובות. מיהו יש לדחות כל זה דאפשר דאביי באמת סבר כר"ל דחצי שיעור מותר מן התורה ולכך הוי ניחא לי' לדידי'. אבל לדידן דפסקינן כר' יוחנן דח"ש אסור מן התורה אה"נ דבפחות מכבא"פ נמי איכא איסורא דאורייתא ככל חצי שיעור דעלמא והא דאמרינן משום דלא חזי לאצטרופי ג"כ יש לדחות דאכתי חזי לאצטרופי ע"י שיאכל עם זה עוד קצת מן האיסור בעין ועדיין הדבר צריך תלמוד. ויתבאר אי"ה בשיטת הרמב"ם:

ומה דמקשה והאי משרת להכי הוא דאתא כו'. כבר נתבאר לעיל בדברינו טעם לחילוף הלשון סוגיא דהכא לסוגיא דנזיר דסוגיא דנזיר יען כי שם עיקרי הדינים דנזיר לכך האריך התם בהרבה דברים. וכתב שם תחילה הקושיא דהוי מקשה אביי גופי' ואביי לא ידע מהברייתא כמ"ש לעיל לכך לא מקשה רק בלשון דלמא הכא קתני האיך סתמא דתלמודא הי' מקשה מהברייתא לכך מקשה בלשון וודאי. ובהכי ניחא. הא דמקשה שם הגמ' ואביי מעיקרא כו'. והכא לא מקשה לה משום דהכא סתמא דתלמודא קמקשה כן ולא שייך האי קושיא הכא כלל:

ומאי דאמר הגמ' וממאי דמפת ומיין דלמא מיין לחודי' כו' קשה טובא לפי' רש"י. דלמאי הוצרך לומר דלמא מיין לחודי' אף אם נאמר דמפת ומיין קאמר אפ"ה שפיר הוי מצי למדחי דממאי דמשום התמל"א הוא דאמר ר"ע כן דלמא דמשום טעם כעיקר. דהא במתניתין לא פליגי רבנן עלה דר"ע בהא מלתא. ועוד קשה דאיך קאמר דלמא מיין א"כ ע"כ ר"ע טכע"ק נמי לית לי' דאי הוי ס"ל טכע"ק. א"כ למאי בעי כזית מיין לחודי' הא מפת ומיין נמי חייב משום טכע"ק. וע"כ דגם טכע"ק לית לי'. וא"כ קרא דמשרת למאי אתא לר"ע. כיון דלא אתי לא להתמל"א ולא לטכע"ק. ואין לומר דלהא מלתא גופי' אתא. דהיין גופי' בטיל. דהא לפי' מה שהוכחנו דיין בפת מקרי טעמו וממשו. א"כ א"צ קרא לזה. דהא ר' יוחנן נפקא לי' הא מסברא בלא שום קרא. [ולשיטת הפר"ח דיין בפת מקרי טעמו לרש"י הי' ניחא קצת לכאורה. אך הא כבר הוכחנו לעיל בראיות ברורות דלא כוותי'. ועוד דגם להפר"ח אדרבה תקשה טפי דממ"נ דכיון דקאמר דר"ע מיין לחודי' קאמר. ע"כ דאית לי' דרשא דמשרת לטכע"ק. וא"כ לא בעי מיין לחודי' רק דמפת ומיין נמי חייב משום טכע"ק. ואין לומר דהשתא בה"א הוי סברא להגמ' דדרשא דמשרת אתי לאסור הטעם לחודי' דלא יהי' בטל ולא להפך ההתר להיות איסור. חדא דע"כ צריך לומר לשיטה זו דאין זה סברא כלל לומר דהטעם לבדו יהי' אסור ולא יהי' מהפך ההתר לאיסור. דאם איתא דמצינן למימר הכי א"כ מנ"ל להו באמת לפרושי כן בטכע"ק דההתר נהפך לאיסור. ואנה מצאו בסוגיא דנאדו מזה אדרבה כולה סוגיא מתפרשא טפי ברווחא אם נאמר דטכע"ק אינו רק שיהי' הטעם לחודי' אסור אבל אין ההתר נהפך להיות איסור כאשר יתבאר שיטה זו בארוכה אי"ה לקמן. אלא וודאי דלשיטה זו ע"כ אין סברא לחלק בין זה לזה רק דזה בזה תליא אם הטעם הוא אסור ממילא הוא מהפך ההתר לאיסור. תדע דהא אי ילפינן מגיעולי עכו"ם מנ"ל דההתר נהפך. דהא לא חזינן בגיעולי עכו"ם רק דקפיד קרא אטעמא. אבל שיהי' ההתר נהפך מנ"ל אלא ע"כ דלשיטה זאת אין סברא כלל. שיהי' הטעם לחודי' אסור. רק כיון דהטעם הוא אסור ממילא ידעינן דההתר נהפך לאיסור. וא"כ איך ס"ד דגמ' אליבא לומר דמיין לחודי' בעי כזית. ועוד דאם איתא דבדר"ע הוי ס"ד למימר דטכע"ק אינו רק שיהי' הטעם לבדו אסור. א"כ מאי מייתי מברייתא ופירש"י דההוכחה מברייתא הוא משום דפליגי רבנן עלה עי"ש. ולפ"ז לא יהי' מוכח מדפליגו רבנן מידי דאימא דרבנן סברי דטכע"ק הוא בטעם לחוד. כמו דבעי לאוקמי לר"ע דמתניתין. וא"כ אדרבה גם מסוגיא זו הוי תיובתי' דהפר"ח ודו"ק] וניהו דרבותא בדר"ע שפיר איכא למימר דהוי רבותא. כי היכי דהוי צריך ר"י להשמיענו דטו"מ אסור ולוקין עליו כו' אבל לומר דיהא צריך קרא להכי לר"ע וודאי קשה כיון דהיא, סברא פשוטה דלא בטל דלא אמרה תורה דיבטל ברובו רק במין במינו דליכא טעמא אבל מבשא"מ טו"מ ממילא לא בטל. ולא צריך קרא לזה כלל. וצריך לומר בישוב קושיא ראשונה דלישנא דלצרף דחקו להגמ' למימר הכין דאי ס"ד דר"ע משום טעם כעיקר אתינן עלה. א"כ מאי לשון לצרף דאמר דהא כולה הוי איסור ואין כאן צירוף כלל ולא שייך לישנא דלצרף אלא או דהתמל"א והיינו היכי דלא פשט היין בכל הפת. או במיין לחודי' דגם בזה שייך לישנא דצירוף משום שאינו אוכלו כאחת ומפסיק באכילת התר בינתים ולכך הגמ' דבעי למדחי' דר"ע לית לי' התמל"א ע"כ הוכרח לומר דגם טכע"ק לית לי' ואין ההתר נהפך לאיסור כלל. ולכך שייך שפיר לישנא דצירוף ליין לחודי' משום דמפסיק באכילת הפת והוא נכון. ולישוב קושיא ב' צ"ל דלא נחית השתא בדר"ע למידק קרא דמשרת למאי אתא והוי סבור דאתי לשום דרשא אחרת. ולא בא רק לדחויי דמדברי ר"ע דמתניתין לא מוכח דהתמל"א. ואי משום קרא דמשרת אפשר דאתא לשום דרשא. [ועוד י"ל בישוב קושיא א'. דמשו"ה לא בעי לאוקמי טעמא דר"ע משום טכע"ק דא"כ אמאי נקיט שרה פיתו דאית בהו עכ"פ מידי עיקר דהיין עצמו הוא ממשו לפום מאי דכתיבנא בדעת רש"י. וניהו דצירוף הפת הוא משום טכע"ק עכ"פ היין עצמו הוא ממשו. וטפי ה"ל למנקט שרה ענבים במים דליכא מידי עיקר אי ס"ד דר"ע טכע"ק אתי לאשמועינן ומשו"ה הוצרך לומר בדחייתו דר"ע לית לי' טכע"ק כלל. וקרא דמשרת אפשר דמפיק לי' לשום דרשא]. והא דמייתי מר"ע דברייתא אף דבדר"ע דברייתא אינו מפורש כלל דהמל"א כתב רש"י דההוכחה היא מדפליג רבנן עלה. ואף דאיכא למימר דרבנן דפליגי לית להו טכע"ק כלל כמו דלית לי' לר"ע עתה בדחייתו. צריך לומר דזה לא הוי ניחא לי' למימר דמסתמא רבנן דפליגי אדר"ע הם עצמם אותן רבנן דברייתא דמשרת דאית להו טכע"ק [ולפ"ז ליכא למימר לדעת רש"י כמש"ל בהג"ה דמשו"ה לא מוקי לדר"ע בטכע"ק דא"כ אמאי נקיט שרה פיתו ולא שרה ענבים. דא"כ לא הי' צריך רש"י לפרושי דההוכחה הוא ממאי דפליגי רבנן דבלא"ה ניחא. וע"כ צ"ל לרש"י כמ"ש לעיל דלישנא דלצרף דחקו]. וכעת לא מצאתי ישוב אחר דרווח לדברי רש"י זולת זה. ועדיין צ"ע. עוד הי' אפשר לומר דהא דלא בעו לאוקמי לדר"ע דמתניתין דמשום טכע"ק אמר למלתי'. דהיינו משום אותו הכרח עצמו דכ' רש"י אח"כ מדפליגי רבנן עלה דר"ע. ויש לדייק מרבנן דמתניתין דפליגי עלה דר"ע גם בהא וכעין זה כתבו המפרשים עי' בפ"י. אך רש"י וודאי לא כוון לזה. מדלא כ' הך דפליגי רבנן עלה רק בר"ע דברייתא. ועוד דהדיוק שדייקו מרבנן דמתניתין דפליגי עלה דר"ע גם בהא אינו. דיוק ולא ראיתי להאריך בזה לפי שהדברי' האילו אינם מתקבלים על דעתי כלל. ולא רשמתי זה רק לזכרון. אולי לעת אחר יתיישבו הדברים בדעתי. כאשר יאלציני ההכרח. ועיין בזה:

אמנם כל זה אינו רק לשיטת רש"י דפי' דהתמל"א הוא אף שלא במעורבי'. אמנם לדעת התוס' שפירשו דהתמל"א לא שייך רק במעורבים. וא"כ לדידהו אזדא לה ההוכחה שכתב רש"י ואילו פשט היין בכל הפת כו' דלדידהו ליכא לאוקמי לדר"ע אלא בהכי בפשט היין בכל הפת דאילו לא פשט בכולו אין כאן התמל"א. ולפ"ז צריך להבין איך יפרשו דברי הגמ' דמאי מוכח מר"ע דברייתא דלמא משום טכע"ק. ואין לומר דאינהו מפרשי להגמ' בהנך גווני דכתבינן לעיל דמחמת דנקיט ר"ע שרה פיתו ולא תני שרה ענבים לכך לא אפשר לי' לאוקמי לדר"ע דטעמי' הוא מחמת טכע"ק דלפ"ז לא צריכינן למ"ש רש"י דההוכחה הוא מדרבנן דפליגי על ר"ע. דסוף סוף קשיא מאי התמל"א שייך בפשט היין בכל הפת כיון דלפי האמת גם ר"ע אית לי' טכע"ק מגיעולי עכו"ם וא"כ הוא כולו איסור ומאי התמל"א שייך בי'. ונראה דהתוס' מפרשי דשרה פיתו ביין אין זה טכע"ק דיהי' נהפך ההתר להיות איסור. דטכע"ק שיהי' נהפך ההתר אינו רק ע"י בישול. אבל בשרה פיתו לחודא לא מקבל הפת טעם כלל כיון שאינו ע"י בישול ולא הוי רק כשני דברי' המעורבי' ביבש. והא דלא בטל לגמרי היינו משום דהוי טו"מ. ובזה הוי ארווח לן טובא גם בסוגיא דלעיל דלא נצטרך לומר דאביי בה"א לא הוי ידע תו מטכע"ק דשפיר איכא למימר דידע ואפ"ה קאמר במקפה ומדוכות משום התמל"א ולא משום טכע"ק דאיכא לאוקמי בצונן. וד' מיני מדינה בלא"ה צריך לומר לר"ת דלית בהו טכע"ק משום דלא הוי רק קיוהא בעלמא וכמ"ש הטור. ויתבאר אי"ה לקמן. ובזה הי' ניחא דברי התוס' במס' חולין שלא הקשו רק מקופות וכן הרשב"א ותירצו דאיירי במין במינו. וכבר הקשינו עליהם לעיל דמאי מקשו מקופות ואיך הוי ניחא להו ממקפה ומדוכות ולא מתורץ בתירוצם ובמ"ש ניחא דמקפה ומדוכות איכא לאוקמי בצונן והא דמקשו מקופות אף דקופות וודאי איירי בצונן מ"מ אי אפשר לאכלן כך כ"א ע"י אפי' או בישול וא"כ יתנו טעם ולפ"ז יהי' מוכח דמין בשא"מ ביבש מדאורייתא לא בטיל ברובא. ודלא כהש"ך בסי' ק"ט שכתב דמדאורייתא ברובא בטל. וזה נראה כמוכרח לומר מדברי התוס' בלא"ה כיון דכתבו דהתמל"א לא שייך רק במעורבים וע"כ צריך לומר בגוונא דלא יהיב טעמא זה בזה דאל"כ תיפוק לי' משום טכע"ק וע"כ צ"ל דלא יהבי טעמא זה בזה דהיינו ביבש וא"כ מאי התמל"א שייך בי' כיון דליתא לאיסור כלל דמדאורייתא ברובא בטל. וע"כ צריך לומר דלא בטל מדאורייתא ודלא כהש"ך. ובאמת דברי הש"ך התם בלא"ה צ"ע דהסברא נותנת דאינו בטל. וכבר העיר בזה במקצת בספר כו"פ. אלא שגם הוא לא באר שם הדברי' כל צרכן ויש לי בהם מקום עיון ואכמ"ל ואי"ה יבואר במקום אחר:

מיהו אע"ג דארווח לן טובא בהאי סברא. מכל מקום רחוק בעיני שזה יהי' כוונת התוס'. דכל כה"ג ה"ל לפרושי. ועוד דבעיקר הך סברא נמי קשה הדבר מאוד לחלק בין שרה לשרה. דשרה ענבים כו' וודאי דהוי טכע"ק כדתניא בברייתא להדיא. ושרה פיתו לא יהי' בי' טכע"ק. ואף דאיכא לחלק דשרה ענבים מיירי בשרי' מעל"ע דיהיב טעמא. ושריית פיתו הוא כדרך האוכלין דשורה פיתו ביין ואוכלו תיכף. מ"מ הגמ' נקיט לשון שרה בשתיהם. ואילו כן הי' לו לומר לנזיר שמטבל פיתו ביין. איברא דלשון פיתו משמע בשעת אכילה. (ע"ד הכתוב וטבלת פיתך בחומץ). וגם בגוף הסברא יש לפקפק. דמה בכך שאינו ע"י בישול אטו בישול משנה עצם הדבר רק ע"י בישול מקבל היטב הטעם מדבר הנתבשל עמו. וכיון דהפת הוא דבר ספוגי ומקבל טעם היין ע"י שריי' א"כ גם בזה שייך טכע"ק וכסברת רש"י. ועוד דגבי חטאת נמי מוקי בגמ' להתמל"א ובשר החטאת וודאי דאינו נבלע בה מבשר אחר כ"א ע"י רותחין ע"י בישול או צלי' וא"כ תיפוק לי' משום טכע"ק ומאי התמל"א איכא הכא כיון דאין כאן התר כלל. ודוחק גדול לאוקמי ע"י כלי שני. ויהי' סבירי להתוס' כשיטת הנך פוסקי' דכלי שני מפליט ומבליע אבל אינו מבשל דכל כה"ג ה"ל לפרושי ולא למסתם סתומי. לכך נראה דדעת התוס' שכתבו דהתמל"א אינו רק במעורבים הוא אפי' בדאיכא נתינת טעם. ואזלי לשיטת התוס' בנזיר שיתבאר שיטתו לקמן. וא"כ אין כאן שום קושיא ולפ"ז יתיישבו גם דברי הש"ך בסי' ק"ט. ולא יקשה עליו מדברי התוס' כמו שהקשינו לעיל. מיהו דברי הש"ך בלא"ה צ"ע וכמש"ל ועיין:

והא דקאמר ור"ע טכע"ק מנ"ל. אף דלשיטת רש"י רבנן דכותח הבבלי לית להו טכע"ק. ומוקמי לה למשרת להמתל"א. וא"כ ממאי פשיטא לי' להגמ' דר"ע אית לי' טכע"ק. דלמא ר"ע נמי סבר כרבנן דכותח הבבלי. והתוס' בנזיר הקשו כן ותירצו דכל כמה דלית לי' לר"ע קרא לטכע"ק טפי מסתבר לאוקמי קרא לטכע"ק מלהתמל"א וכן תירץ בבעל המאור. מיהו הך תירוצא אינו רק לשיטת ר"ת וסייעתו דכולהו תנאי אית להו טכע"ק. אבל לרש"י ע"כ דאין זה סברא. דהא רבנן דכותח הבבלי לית להו טכע"ק ואפ"ה מוקמי לקרא להתמל"א וא"כ ליכא לתרוצי כן. והדרא קושי' לדוכתי' גם ליכא לתרוצי דר"ע ע"כ אית לי' טכע"ק מדמחייב על שריית פיתו ביין. ואי ס"ד דלית לי' טכע"ק הוי היין גופי' בטיל. ואין כאן איסור כלל. ולא שייך התמל"א. דזה אינו דהא כבר הוכחנו דיין בפת ממשו מקרי לשיטת רש"י ודלא כהפר"ח. וכיון דממשו מקרי וודאי דאיהו גופי' לא בטיל. וכדר"י במס' ע"ז כל שטעמו וממשו כו' אף דלית לי' טכע"ק לשיטת רש"י. וכבר הרגיש זה רש"א. והניח בצ"ע. ולע"ד לק"מ. לפי' מאי דאמרי' במס' נזיר. דהתמל"א לא שייך בנפישי התר. א"כ הכא אי ס"ד דר"ע לית לי' טכע"ק א"כ אין כאן איסור רק היין המובלע בפת. ור"ע ע"כ מיירי בדלא נבלע היין בכל הפת מדפליגי רבנן עלה. וא"כ וודאי דנפישי התר דהא היין המובלע בפת וודאי דאינו יותר מהפת עצמו. דהא בכל דוכתא לא בעינן לשער רק כנגד כולו דלא ידעינן כמה בלע או כמה נפיק מיני'. אבל דיהיה הבליעה יותר מכדי כולו וודאי דאין זה סברא כלל. וא"כ אית כאן התר הפת גרידא דלא נבלע בו היין וגם הפת דנבלע בו היין. וא"כ הוא וודאי יותר מהיין ולא שיייך התמל"א כיון דנפישי התר. אלא ע"כ דאית לי' לר"ע טכע"ק וא"כ הפת דנבלע בו היין איתעביד לי' כולו איסור. והפת דלא נבלע בו היין הוא פחות ממנו ושייך שפיר התמל"א. ולכך מקשה הגמ' שפיר ור"ע טכע"ק מנ"ל. ורבנן דפליגו עלה דר"ע בכל התורה דמוקמי למשרת להתמל"א ולית להו טכע"ק. אינהו מצי מוקמי שפיר בפשט היין בכל הפת. דגם בזה שייך התמל"א. כיון דלית להו טכע"ק. דלפירש"י מעורב ושאינו מעורב שווין בסברא. כיון דמצטרף מ"ל מעורב ומ"ל שאינו מעורב אדרבה באינו מעורב מסתבר טפי שיהי' התמל"א (כדחזינן גבי שאור בל תקטירו דבעי קרא לעירובו. אף דאיכא קרא למקצתו. ועיין במש"ל. ולפ"ז לא מוכח מידי מ"מ הדברי' מצד עצמם מסתברים) כיון דהאיסור ניכר ובפשט היין בכולו שפיר איכא למימר דנפיש איסור כהתר דהא לא ידעינן כמה בלע אמרי' בכל דוכתא ובעינן לשער כנגד כולו א"כ ש"מ דיוכל להיות דהבליעה הוא גדול כמו דבר הנבלע בו. וא"כ משכחת לה דידעינן דהבליע בו כ"כ כמו הפת עצמו ולכך התמל"א ולקי עלה דמשום ספיקא דלא ידעינן לא הוי לקי. ואפי' אם נאמר דבעינן באיסור מעט יותר מן ההתר כדמשמע קצת לישנא דמצטרף מ"מ גם זה יוכל להיות בצירוף היין שעל פני הפת שלא נבלע בו. דוודאי איכא יין טופח גם על פני הפת. אבל שיהי' בזה יותר גם מהפת גרידא שלא פשט בו היין זה וודאי לא מסתבר. ולכך בדר"ע ע"כ צריך לומר דאית לי' טכע"ק. [ומלתא דעבידא לטעמא כתבלין ושמן שכ' רש"י כם בנזיר דבהו לא בעינן שיהי' האיסור רבה נמי מסתבר דלא הוי יין בפת רק כתערובות מבשא"מ דעלמא דיהיב טעמא] מיהו באמת לדעתי אין צורך לכל זה. דלישנא דתלמודא התם משמע דלא בעינן רק שלא יהיה נפישי חולין אבל במחצה על מחצה שפיר מצטרף התר לאיסור. וא"כ א"ל כלל למ"ש מיין שעל פני הפת. וא"כ לק"מ:

אבל הא ליכא לתרוצי דהא דקאמר הגמ' ור"ע טכע"ק מנ"ל אינו מקשה בדרך קושיא דאה"נ דיכול להיות דלית לי' רק דהמקשה בעי למידע אי צריכינן בהכרח למימר אליבא דר"ע דלית לי' טכע"ק כיון דמפיק לי' למשרת להתמל"א. או דאעפ"כ אית לי' משום דרשא אחריתא. וע"ז קמשני הש"ס דיכול להיות דאית לי' מגיעולי עכו"ם. וכה"ג איכא טובא בש"ס. וא"כ מעיקרא אינה קושיא כ"כ. דזה אינו דא"כ מנ"ל לר"י באמת לומר אליבא דר"ע דאין התמל"א רק בנזיר ולא בשאר איסורין. והיינו משום דהוי נזיר וחטאת ב' כתובי' כדמוקי בגמ'. דאימא דחטאת אתי לטכע"ק. וחולין מקדשי' לא גמר. וגע"כ חידוש הוא גם לר"ע כמי לרבנן. ולית לי' לר"ע באמת טכע"ק בכל התורה רק בקדשים. ונזיר אתי להתמל"א ומינה גמרינן לכל התורה כמו לרבנן גמרינן מינה טכע"ק לכל התורה וא"כ לא יהי' ב' כתובי' גם לר"ע. דהא זה לא מצינו מפורש בשום דוכתא דר"ע מוקי לחטאת להתמל"א. רק ר"י קמדייק כן אליבא דר"ע וא"כ מנ"ל האי. אבל אם נאמר דמדר"ע מוכח דאית לי' טכע"ק וכדכתיבנא ניחא. דע"כ הוכיח ר"י דקרא דחטאת בהכרת צריכינן לאוקמי אליבא דר"ע להתמל"א. דלטכע"ק לא צריך כיון דאית לי' טכע"ק בכל התורה דילפינן מגע"כ. וא"כ מאי צריך קרא גבי חטאת אלא ע"כ דאתי להתמל"א וא"כ הוי נזיר וחטאת ב' כתובי'. [ואיפכא ליכא למימר לר"ע דגע"כ וחטאת יהיו ב' כתובי' לטכע"ק. דא"כ מנ"ל טכע"ק גבי נזיר. דהא לפי מ"ש ע"כ בנזיר אית לי' טכע"ק. אלא וודאי דצריך לאוקמי בהכרח לר"ע חטאת להתמל"א. וא"כ הוי ב' כתובי' ולכך קאמר ר"י אליבא דר"ע דבשאר איסורין אין התמל"א. וא"כ ע"כ ליכא לתרוצי אלא כדכתיבנא]. ועיין בזה:

והא דאמר הגמ' דר"ע יליף מגיעולי עכו"ם. יש להבין לפי שיטת רש"י דטכע"ק הוא ההתר נהפך להיות איסור מנ"ל למילף הא מגע"כ. הא לא חזינן בגע"כ רק דהתורה קפיד אטעמא. אבל מנ"ל שיהיה ההתר נהפך לאיסור. ואין לומר דלטעם לחודי' דיהי' אסור לא בעינן קרא דגע"כ. דזה ידעינן מסברא או מדרשא דהטמאים לאסור צירן ורוטבן וכו' אלא ע"כ דקרא דגע"כ אתי שיהי' ההתר נהפך לאיסור. דזה אינו חדא דהא חזינן באמת לרש"י דלאו הכי הוא. דהא אליבא דרש"י מאן דלא דריש לטע"כ ממשרת או מגע"כ ליכא שום איסור אף בטעם לחודי' וכמו שפסק רש"י באמת דטכע"ק דרבנן ומדאורייתא ברובא בטל וכמ"ש רש"י חולין (דף צח:) עי"ש. ועוד הא קרא דגיעולי עכו"ם לא מייתר דלמלתי' אצטריך לאשמועינן דין הכשר כלים. וא"כ איך שייך לומר דקרא יתירה ע"כ אתי לאשמועינן שיהי' ההתר נהפך להיות איסור. דהא לא מייתר קרא כלל רק דממילא שמעינן מיני' דקפיד קרא אטעמא וא"כ מנ"ל לומר איהו שיהיו ההתר נהפך לאיסור:

ונראה דע"כ צריך לומר לשיטה זו דההתר נהפך לאיסור דלא הי' נראה להם לסברא כלל שיאסר התורה הטעם לחוד. כיון דלא הוי מידי דאית בי' ממשא ודמיא להא דאמרי' בעלמא קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה כיון דלא הוו מידי דממשא. ואף דהתם עכ"פ איסורא אית בהו. היינו משום דהוו איסורי הנאה. אבל באיסורי אכילה איך שייך לומר איסור אכילה על דבר שאין בו ממש. ואינו נאכל כי אם ע"י ההתר. לכך מדחזינן דקפיד תורה אטעמא ש"מ דההתר נהפך להיות איסור. וכן צריך לומר בהכרח לכל העומדים בשיטה זו דההתר נהפך כו'. דלא הי' נראה כלל לסברא שיאסר התורה מלתא דלית בי' ממשא. דאל"כ מנ"ל הך סברא דההתר נהפך כלל. ודבר זה יהי' לזכרון כי נצטרך לזה לביאורי יתר השיטות אשר יבוא ביאורם לקמן אי"ה. ועיין בזה. זהו מה שנלע"ד הקלושה בביאור השמועה אליבא דרש"י:

ולענין הלכה פסק רש"י דטכע"ק אינו אלא מדרבנן וכרבנן דפליני עלה דר"א בכותח הבבלי. והביא ראי' מדר"י במסכת ע"ז דאמר טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. ומדאמר אין לוקין עליו ש"מ דלית ביה איסור דאורייתא כלל והא דקאמר אסור אינו אלא מדרבנן והא דאמר טעמו וממשו אסור. ע"כ צריך לומר לשיטת רש"י דזה ידעינן מסברא בלא שום קרא דאינו בטל דלא אמרה תורה דיהא בטל רק במין במינו שאינו ניכר הטעם אבל במבשא"מ שנרגש הטעם הוי כניכר האיסור דלא שייך בי' ביטול. וכמו שנתבאר זה למעלה בדברינו. ופירושא דטעמו וממשו הוא. היינו שממשו של איסור נתערב כגון קמח דגן בקמח אורז. ולפי מה שהעלינו אפי' יין בפת נמי מקרי ממשו. ואפשר דאפילו חלב נימוח נמי ממשו וטעמו ולא ממשו לא הוי רק כגון שרה ענבים. וכדומה שנתבטל בהתר וסילק האיסור בעיני' מן ההתר ואין כאן אלא טעמו וכמו שפירש"י בחולין (דף קח.) בי הא דאמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו כו' והבאתי דבריו לעיל ובזה פסק דאינו אלא מדרבנן. ובזה אפילו איכא טעם מרובה נמי אינו אלא מדרבנן דחד בתרי בטל. וכמ"ש רש"י בחולין (דף צח:) ד"ה רבא [אמר] לא נצרכה [אלא לטעם] כו'. ועוד הביא מרבא כו' עי"ש בדבריו. והא דילפינן בפסחי' ובנזיר ממשרת וגע"כ ס"ל לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא. והתוס' בחולין והרא"ש שם וכן התוס' בע"ז האריכו לדחות פירש"י וז"ל ולא נראה לר"ת דהא ר"י אית ליה דר"ע דיליף טכע"ק מגע"כ ואין לומר דאסמכתא בעלמא הוא. דהא פריך התם והאי משרת כו' אלמא דרשא גמורה היא. דהא ר"ע מוקי לה להתמל"א והיינו לחייב מלקות א"כ מדר"ע נשמע לרבנן. וע"ז כבר תירץ היטב הפר"ח עי"ש בדבריו שכתב וז"ל ואצלי קושיות הללו אינו כלום דהא וודאי דתנאי גופייהו ס"ל דהוי דרשא גמורה וכדמוכח מפי' רש"י גופי' שם בסוגיא אבל רבא ור"י ס"ל דלא ילפינן לכל התורה כונה דס"ל כר"מ בחדא דגע"כ לאו חידוש הוא וכרבנן בחדא דמשרת לטכע"ק הוא דאתא וא"כ הו"ל ב' כתובים ואין מלמדין א"נ כו' עי"ש בדבריו ונכון הוא. עוד הוסיף הרא"ש להקשות והפר"ח ג"כ תפס לעיקר קושיות אלו וז"ל. ואין פירושו מתחוור מהא דאמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זב"ז ומותיב רבא מהעושה עיסה מהאורז והדגן כו' ומסיק אלא מין בשא"מ בטעמא הרי דרבא גופי' ס"ל מבשא"מ בטעמו. והאריך שם הפר"ח בקושיות אלו. ולא ידענא מה קשיא לי' כלל דוודאי התם אמרו בטעמו וממשו כמו שפירש"י להדי' על הפיגול והנותר והטמא. וכן משמע לישנא דתלמודא התם שבללן זב"ז. דהך לישנא משמע וודאי דבממשו איירי. וכן מתניתין דהעושה עיסה ודאי דממשו מקרי. ולא ידעתי מה עלה על דעת הפר"ח לומר דגם זה מקרי טעמו לרש"י דא"כ ממשו האיך משכחת לה. אלא וודאי דממשו מקרי ומתניתין דהעושה עיסה מיירי בדאיכא כבא"פ. ומש"כ הפר"ח ע"ז דאס"ד דמתניתין מיירי בכבא"פ ה"ל למתניתין לפרושי. לא ידענא מאי קשיא לי' לפר"ח על פירש"י טפי מעל שיטת הראב"ד אשר בחר בה הפר"ח עצמו. דהא גם להראב"ד בעינן לאוקמי למתניתין דהעושה עיסה בכבא"פ דווקא. כמ"ש הראב"ד להדיא בה' חו"מ. וכן הביאו כל הפוסקי' על שמו. וכן מאי דמקשה הפר"ח על רש"י מכותח הבבלי כבר הוכחנו לעיל דלרש"י גם זה ממשו מקרי. ולכך לקי עלה בכבא"פ גם לרבנן. ומה שהביאו עוד התוס' והרא"ש ראיה מרבא גופי' דאית ליה טכע"ק דאורייתא. וז"ל תדע דהא רבא גופי' אית לי' בזבחי' (דף עט.) אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא כו' ומין במינו ברובא היינו מה"ת. ה"נ מבשא"מ בטעמא הוי מן התורה. ואמור רבנן לאו דווקא אלא שהם המציאו זה ממדרש הפסוקי'. ולדידי אין זה ראי' כלל דאדמייתי ראי' מרבא דזבחים אדרבה ליתי ראי' מרבא במסכת חולין (דף צז.) איפכא דהתם אמר רבא אמר רבנן בטעמא ואמר רבנן בקפילא ואמר רבנן בששים כו' הלכך מבשא"מ דהתירא בטעמא ודאיסורא בקפילא ומין במינו דליכא למיקם אטעמא בששים. וא"כ נדייק איפכא כי היכא דמין במינו בששים וודאי דאינו רק מדרבנן כמ"ש ר"ת גופי' ה"נ מבשא"מ בטעמא נמי אינו רק מדרבנן אלא וודאי דמהא ליכא לדיוקי כלל. ולפ"ז נסתלקו כל קושית התוס' והרא"ש מעל שיטת רש"י. אך באמת שיטה זו דחוקה מאוד חדא דלפי הך פירושא דטכע"ק הוא שיהי' ההתר נהפך להיות איסור. א"כ ע"כ צריכינן לומר דאביי בה"א לא הוי ידע מטכע"ק כלל וזה דוחק. ואף שעשינו סמוכים לזה ממאי דמקשה אביי בלשון דלמא במס' נזיר. מ"מ דחוק מאוד לומר דכל שקלא וטריא של הש"ם ממקפה ומדוכות וקופה יהי' שלא אליבא דמסקנא. דהא לפי האמת מסקינן דגם ר"י אליבא דר"ע אית לי' טכע"ק ועוד דלרש"י ע"כ צריך לומר דכותח וכל ד' מיני מדינה אית בהו ממשו של חמץ כמו שכתבנו לעיל. וזה וודאי דחוק דנהי דבכותח אפשר דאיכא למימר הכי. מ"מ בשאר מיני מדינה קשה הדבר מאוד דשכר המדי שעיקרו עשוי מתמרים ונותנים בו שעורי' כדי להחמיצו. לפי הנראה דדומה ממש לשרה ענבים כו'. ועוד דהך דאמר דלמא מיין לחודי' דחוק מאוד וכמו שהקשינו לעיל. ואף כי ת"ל ישבנו הדברי' כל כמה דאפשר לשיטת רש"י מ"מ מידי דוחק לא נפיק. ועוד דהך דמביא מר"ע דברייתא ופירש"י דמיירי שלא פשט היין בכל הפת גם זה לא נזכר כלל בברייתא. ועוד דמשפירש"י דעיקר ההוכחה מדרבנן דפליגי עלה דר"ע. הוא דחוק ורחוק מאוד בכוונת הגמ' דלא הביא כלל הנך רבנן. ומנ"ל דאיכא רבנן בברייתא ועוד דלמא פליגו ברביעית וכזית וכרבנן דמתניתין. ועוד הך דמקשה ור"ע טכע"ק מנ"ל הגם שישבנו היטב לדעת רש"י. מ"מ פשטא דלישנא דתלמודא וודאי משמע דפסיקא לי' להגמ' דלית מאן דפליג על טכע"ק ועוד כמה גמגומי' בסוגיין. סוף דברי פסקו של רש"י לענין הלכה אינו קשה כ"כ. ואדרבה פירושו בדברי ר"י בטעמא וממשו הוא מתחוור טפי מלשיטת ר"ת ור' חיים שיבוא ביאורם לקמן מפני שהוא מפרש כפשוטו. טעמו וממשו היינו שנתערב מבשא"מ דאיכא טעמו. וגם מיירי שנתערב ממשו של איסור ולא טעם בעלמא. דטעם גרידא אף במבשא"מ ברובא בטל. ודבר זה ידעינן מסברא בלא שום קרא. ולפ"ז העולה לדינא לשיטת רש"י דטעמו וממשו אסור מדאורייתא ולקי עלה בכזבא"פ. ובפחות מכזבא"פ כתב הר"ן אליבא דרש"י דגם זה אסור מדאורייתא ככל חצי שיעור דעלמא. וה"נ כל כמה דטעמו נרגש אפי' באלף ואיכא ממשו דהסברא נותנת דאינו בטל וכמ"ש א"כ אף בפחות מכזבא"פ איכא איסור דאורייתא רק דלא לקי עלה משום דהוי ח"ש. וזהו כוונת הר"ן שם וכמו שהבין הפר"ח ודלא כהב"י שנסתבך בכוונתו. ובטעמו גרידא אפי' איכא כזבא"פ אינו אסור מדאורייתא דברובו בטל. וכן הר"ן והרמב"ן נמי פסקו כרש"י. והך דהעושה עיסה מיירי בדאים כזבא"פ. ומה שעמד בזה הפר"ח דאם כן ה"ל למתניתין לפרושי. מלבד שאין זה קושיא כ"כ. דתנא א"צ לפרש דבריו. עוד אני אומר דאין צריך כלל לפרושי הך מלתא כיון דלרש"י פירושא דמתניתין דאדם יוצא בה יד"ח בפסח. וכן אם חמץ הוא ענוש כרת. על הדגן קאי ולא על התערובות. א"כ ממילא ידעינן דבעי מסתמא כזבא"פ. דאטו מי עדיף זה באוכל מדגן לחוד דעכ"פ בעי שלא ישהה באכילתו ביותר מכזבא"פ. והרמב"ן דקאי נמי בשיטת רש"י פירש להך דהעושה עיסה משום גרירה והביאו הרא"ש בה' ה וכבר עשינו סמוכים לסברא זו מסוגיין מדברי אביי בה"א דלא ידע מטכע"ק. וע"כ דפירש ההיא מתניתין משום גרירה כיון דלא ידע מטכע"ק וגם הוי ס"ל דכזבא"פ נמי לא הוי מדאורייתא. כמבואר בדברינו לעיל. וא"כ מתפרשא מתניתין דהעושה אורז כפשוטו דקאי על התערובות. ולק"מ לרש"י דאפשר דס"ל בהא כהרמב"ן ומה שהחליט הר"ן בשיטת רש"י דבטעמו וממשו אפי' בפחות מכזית בכדי אכילת פרס נמי עכ"פ איסור דאורייתא איכא כבר כתבתי לעיל בזה. דמפשטא דסוגיין נראה דלא הוי כלל איסור דאורייתא בזה כיון דלא חזי לאצטרופי. ויתבאר זה עוד אי"ה בשיטת הרמב"ם. אך בפירושא דשמעתין פירושו דחוק מאוד. כאשר יראה כל מעיין שופט בצדק שכמה דברים עמדו עלינו כהר לשיטתו וצריכינן לשנויי ואנן אשינויי ניקום ונסמוך. ועוד דבכל מאי דמשנינן מידי דוחק לא נפיק. וכמ"ש לעיל.

גם יש להבין לפירש"י. כיון דע"כ טעם גרידא נמי אסור מ דאורייתא דהא לא קאמר רש"י דטכע"ק מדרבנן אלא משום דמדאורייתא ברובא בטל משמע דאי לאו משום ביטול ברוב הוי אסור. ורש"י הוכרח לפרש כן דלשנא דגמ' בחולין ודף צח:) דחקו לזה דקאמר אטו אנן לקולא גמרינן לחומר רא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטל. הרי להדיא דמשום ביטול ברוב קאתינן עלה. וכיון שכן. ע"כ צריך לומר דבטעמו גרידא אף דאית נמי איסור מקרא דהטמאים לאסור צירן כו' אפ"ה מדאורייתא ברובא בטל. אף שהטעם נרגש ובטעמו וממשו לא בעי קרא כלל. וידעינן מסברא דאינו בטל כיון שנרגש הטעם וגם אית בי' ממשו. הוי כהוכר האיסור דאינו בטל. וקשה מאוד לחלק בסברא בין זה לזה. ובשלמא אי הוי אמרינן דליכא איסור בטעם כלל ולא בעינן לבטולי כלל הוי ניחא. אבל כיון דע"כ בעינן לבטולי א"כ ה"נ נימא דהסברא נותנת דאינו בטל כיון דניכר טעמו. כמו בטעמו וממשו. אך באמת איכא סברא טובה לחלק בינייהו. לפמש"כ לעיל בדעת רש"י דעל טעם המעורב כיון שאינו בעין לא שייך איסור אכילה כלל. כיון דאין בו ממש וממילא מבטיל. וזהו ביטול ברוב שכתב רש"י. אך גם בזה יש לעיין וכמו שיבוא אי"ה לקמן. זהו מה שנלע"ד בשיטת רש"י בע"ה:

תוכן העניינים

דברי דוד פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה