דברי דוד מועד קטן· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק א - משקין בית השלחין · דף ז.
גמ' התם נמי לסתור ולא לבני כו'. לכאורה אינו מובן חדא דמאי קשיא לי' עתה לסברת המתרץ ולסברת המקשה מי ניחא דהא איהו הוי סבר דמפני הסכנה קאי נמי אבונה וא"כ בלא סברת ממנע ולא סתר מאי סכנה איכא אי לא יתירו לו לבנות. ועוד קשה דמאי קשיא לי' לסתור ולא לבני הא כיון דמוכרח לסתור מפני הסכנה א"כ ממילא שרי לבנות מפני חשש גנבי דהא בבנין לחודי' אין איסור בכותל חצר וכר"ח. אבל באמת אין זה קושיא כלל דהא דמשנינן אמר רב חסדא התם סותר ובונה הכא בונה לחוד אין הכוונה כמו שמובן לכאורה דשינוי' דהש"ס דמפני הסכנה לא קאי רק אסותר אבל בונה שרי בלא"ה כיון שהוא סתור א"כ שרי למבני מחשש גנבי דא"כ הכי הל"ל אמר לך ר"ח כי קתני מפני הסכנה אסותר קתני. ומדלא משנינן בכהאי לישנא ש"מ דגם לפי מאי דמשנינן לא נדינן מהך מלתא דמפני הסכנה אבונה נמי קאי. רק דהכי קמשנינן דמפני חשש גנבי לא שרינן רק מלאכה חדא אבל שני מלאכות סותר ובונה לא שרינן מפני הסכנה. והמקשה דהבין נמי דמפני הסכנה אבונה נמי קאי אף דלא ידע מהך סברא דממנע ולא סתר הוי ס"ל דהכי פירושו דלהכי בונה כדרכו ולא סגי בצר בצרור ואינו טח בטיט מפני הסכנה שמא יפול האבן על האדם כיון שאינו טח בטיט. ואין לומר דלא יבנה כלל כיון דהמקשה לא ידע לחלק בין מלאכה אחת לב' מלאכות א"כ הא וודאי לית לן למיסר עליו ולזאת מפני הסכנה בונה כדרכו. אבל למאי דמסיק לחלק בין מלאכה אחת לב' מלאכות פריך שפיר דא"כ לסתור ולא לבני ורצה לומר לא לבני כלל אף בצר בצרור כיון שהיא מלאכה שני' ושוב לא יהי' כאן סכנה כלל ומשני דא"כ ממנע ולא סתר כנ"ל ברור בפירושא דשמעתין. ומכאן יצא לו להמרדכי הובא במג"א סי' תק"מ דב' מלאכות לא שרינן מפני חשש גנבי רק מפני הסכנה ודו"ק:
שם אמר רבא בטהור כ"ע לא פליגי כו' כי פליגי בהסגר בו. ובמוחלט נמי וודאי דפליגי כדמוכח מהא דאמר רבי נראין כו' ופלוגתייהו במוחלט הוא דר' יוסי סבר איכא דניחא לי' בצוותא דעלמא ואיכא דניחא לי' בצוותא דאשתו. ור"מ סבר צוותא דעלמא וודאי דניחא לי' טפי מצוותא דאשתו או דר"מ סבר דמוחלט נמי אסור וכר' יוסי ב"ר יהודה דלקמן. ועיין בזה באריכות במל"מ בה' יו"ט פ' ה':
ולענין מה שהקשו התוס' על פירש"י דאמאי רואה בהסגר א' דלמא נולדו בו סימני טומאה כו' י"ל כיון דאיכא תרתי גווני למעליותא. חדא דלמא יהי' על חזקתו ראשונה ולית בי' גריעותא וממילא צריכינן למחזי לקיים דין תורה כהלכתו כל זמן דליכא גריעותא. ועוד דלמא יהיו בו סימני טהרה ואיכא שמחה. ורק חדא סברא לגריעותא דלמא יוולדו בו סימני טומאה לכך שבקינן האחד מפני השנים. וזה הוי כמין ספק ספיקא דשריין בכל דוכתא ועוד דבכל דוכתא קי"ל דאזלינן בתר חזקה. וא"כ גם כאן יותר נראה שיהי' על חזקתו הראשונה וליכא צערא וצריך למחזינהו לקיים בו דין תורה כהלכתו משא"כ בהסגר ב' דאם יהיה על חזקתו יהיה טמא לכך אין רואין וזה פשוט ולענין מה שהקשו דמנ"ל דמוסגר אסור בתשמיש המטה נראה פשוט כיון דתוך ימי הסגרו הוא כלוא מבני אדם שאסורין לכנס לחדרו ממילא גם אשתו בכלל זה שאסורה לכנס לחדרו ומ"מ קרינן דהוא בצוותא דעלמא משום שחדרו אינו חוץ לג' מחנות. וזה לע"ד פשוט. ושיטת התוס' לא הספיק הזמן בידי לעיין בה כראוי ועיי' בזה באריכות במל"מ ודו"ק: